ביאור:ספרי דברים/ראה/יב

ספרי דברים לפרשת ראה פרק יב

פיסקה נט

על דברים יב א

(דברים יב א) "אלה החוקים" - אלו המדרשות, "והמשפטים" - אלו הדינים,

ראו לעיל, פיסקה נח: אותם זוגות בסדר הפוך.

"אשר תשמרון" - זו משנה, "לעשות" - זו מעשה,

"בארץ", יכול כל המצות כולם נוהגות בחוצה לארץ? תלמוד לומר "לעשות בארץ"
יכול לא יהו כל המצות כולן נוהגות אלא בארץ? תלמוד לומר "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה",

אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למדים אותן מן האמור בענין

השוו לעיל פיסקה מד, לימוד דומה מבית המדרש של ר' ישמעאל, וכאן מבית המדרש של ר' עקיבא.

מה אמור בענין? – (דברים יב ב) "אבד תאבדון את כל המקומות"
מה עבודה זרה מצוות השמדת ע"ז מיוחדת, שהיא מצות הגוף ואינה תלויה בארץ באדמה - נוהגת בארץ בארץ ישראל ובחוצה לארץ

כך כל מצות הגוף שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ

ראו קידושין א ט.

ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן הערלה והכלאים
רבי אליעזר אומר אף החדש.

פיסקה ס

על דברים יב ב

(דברים יב ב) "אבד תאבדון את כל המקומות",

דורש את הכפילות 'אבד תאבדון'; וראו ע"ז ג ז.

מנין אתה אומר שאם קצץ אשירה והחליפה והעץ הצמיח ענפים חדשים אפילו עשר פעמים, שחייב לקצצה?
תלמוד לומר "אבד תאבדון".

"את כל המקומות אשר עבדו שם", מגיד שהיו כנענים שטופים בעבודה זרה יתר מכל אומות העולם.

דורש 'הגויים אשר אתם יורשים אותם' – הכנענים.
ירושת הארץ היא אמצעי להשמדת הע"ז שהיתה בה. לכן אין הארץ מובטחת לישראל בכל תנאי, אלא דווקא אם יימנעו מע"ז.

"אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם",
מפני מה אתם יורשים? - את אלהיהם! שלא תעשו כמעשיהם ויבואו אחרים וירשו אתכם.

(ע"ז ג ה) רבי יוסי הגלילי אומר: יכול אפילו עובדים את ההרים ואת הגבעות את מצווה לאבדם להשמיד את ההרים והגבעות?

ר' יוסי מבחין בין דבר שנוצר בידי אדם (כגון עץ) לדבר שנוצר ע"י הקב"ה (כגון הר); ר' עקיבא טוען שמעולם לא התכוונו הגויים לעבוד את ההרים וכו', ואיזכור ההרים בפסוק נועד עבור ישראל שיחפשו שם ע"ז וישמידוה. והשוו ע"ז ג ה.

תלמוד לומר "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן",
אלהיהם תחת כל עץ רענן, ולא עץ רענן אלהיהם; אלהיהם על הגבעות, ולא הגבעות אלהיהם
ומפני מה אשרה אסורה? מפני שיש בה תפיסת יד אדם שניטעה בידי אדם, וכל שיש בו תפיסת יד אדם אסור
אמר רבי עקיבה אני אהיה אבין לפניך: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן
דע שיש שם עבודה זרה; לכך נאמר "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן".

פיסקה סא

על דברים יב ג

(דברים יב ג) "ונתצתם את מזבחותם" - זו אבן שחצבה מתחילה מהמחצבה לעבודה זרה,

דרך ההשמדה של ע"ז תלויה בדרך שבה הוכנה: לא תמיד צריך להשמיד אותה לגמרי.

"ושברתם את מצבותם" - זו שהיתה חצובה ועבדה,
"ואשיריהם תשרפון באש" - זו אשירה שנעשית מתחילה לעבודה זרה,
"ופסילי אלהיהם תגדעון" - זו שהיתה נטועה ועבדה.

דבר אחר: "ונתצתם את מזבחותם", מיכן אמרו (ע"ז ג ז:) שלש אשירות הם

ממשיך באותה גישה, ומאפשר ליהודים לחיות בעולם אלילי בלי להשמיד את כולו.

אילן שנטעו מתחילה לעבודה זרה - הרי זה אסור, שנאמר "ואשיריהם תשרפון באש",
החליף - נוטל מה שהחליף, שנאמר "ופסילי אלהיהם תגדעון",
לא החליף, אלא העמיד תחתיו עבודה זרה וסלקו - הרי זה מותר
שנאמר "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה' אלהיכם",
שלשה בתים הם: בית שבנאו מתחילה לעבודה זרה - הרי זה אסור
שנאמר "אבד תאבדון את כל המקומות",
חדש - נוטל מה שחדש, שנאמר "ואבדתם את שמם"
לא חדש אלא הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה - הרי זה מותר
שנאמר "ונתצתם את מזבחותם ושברת את מצבותם":
נתצתה את המזבח - הנח לו; שברתה את המצבה - הנח לה,

יכול אף מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ? תלמוד לומר "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא",

ראו לעיל פיסקה נט, שמניחה שהשמדת ע"ז אינה נוהגת רק בא"י.

בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ.

רבי אליעזר אומר: מנין לקוצץ את האשירה שחייב לשרשה? תלמוד לומר "ואבדתם את שמם"

אמר לו רבי עקיבה: מה אני צריך? והלא כבר נאמר "אבד תאבדון"

ר' אליעזר דורש להשמיד את האשירה טוטאלית, כך שלא תוכל להתחדש - כדי לאבד את שמה; ר' עקיבא מסתפק בשינוי שם המקום, וראו תוספתא ע"ז ז ג, שם מובאות מספר דוגמאות לכך.

מה תלמוד לומר "ואבדתם את שמם"? לשנות את שמם
או יכול לשבח? תלמוד לומר (דברים ז כו) "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו"

מנין לנותץ אבן אחת מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרות, שעובר בלא תעשה?

ראו תוספתא מכות ה ח-ט.
יתכן שלאחר החורבן היו שלקחו מאבני המקדש לביתם כסימן למזל, והדרשה הראשונה נוצרה כדי לעצור את התופעה.

תלמוד לומר "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם, לא תעשון כן לה' אלהיכם."
רבי ישמעאל אומר: מנין למוחק אות אחת מן השם שעובר בלא תעשה?
שנאמר "ואבדתם את שמם... לא תעשון כן לה' אלהיכם".
רבן גמליאל אומר: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצים למזבחותיהם?

חס ושלום, אלא שלא תעשו כמעשיהם של הכנעניים ויגרמו מעשיכם הרעים למקדש אבותיכם שיחרב.

השוו לעיל פיסקה ס, שירושת א"י היא על תנאי לא יעשו כמעשי הכנעניים.

פיסקה סב

על דברים יב ה

(דברים יב ה) "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם" - דרוש על פי נביא!

הנביא מייצג את הקב"ה, אבל את היוזמה ואת ההחלטה העניינית מחליטים בלעדיו, ותפקידו הוא לאשרר את ההחלטה האנושית.

יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר "לשכנו תדרשו ובאת שמה" דרוש ומצוא - ואחר כך יאמר לך נביא
וכן אתה מוצא בדוד, שנאמר (תהלים קלב א-ה) "זכור ה' לדוד את כל ענותו
אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני
עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב"

מנין שלא עשה אלא על פי נביא?

דוד קבע את מקום המקדש בעצמו (תהלים), ואז קיבל אישור מגד הנביא (שמואל), ושלמה ביצע את הבניה באותו מקום שקבע אביו (דברי הימים).

שנאמר (שמואל ב כד יח) "ויבוא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי"
ואומר (דברי הימים ב ג א) "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו".

(כתוב אחד אומר (דברים יב יד) "באחד שבטיך" וכתוב אחד אומר "מכל שבטיכם",

כיצד נתקיימו שני כתובים הללו? יודעים היו שבית הבחירה עתיד לבנות בחלק יהודה ובנימן

הקטע המוסגר אינו במקומו, ומיותר;
לעניין קורות הקינים השוו מכילתא עמלק ב ב, לפס' כז. הדרשה טוענת שהם שמרו על יריחו שבגבול יהודה ובנימין, שם היה מתוכנן להקים את המקדש; אבל לבסוף הוא הוקם בירושלים.

לפיכך הפרישו דושנה של יריחו. מי אכלו כל אותן השנים? - בני קיני חתן משה אכלוהו
שנאמר (שופטים א טז) "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים",
אבל משנבנה הבית נסעו והלכו להם, דברי רבי שמעון

רבי יהודה אומר: אצל יעבץ הלכו ללמוד תורה,

ראו מכילתא שם.

שנאמר (דברי הימים א ב נה) "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים".

דבר אחר: כתוב אחד אומר "באחד שבטיך" וכתוב אחד אומר "מכל שבטיכם"

מחלק בין העלות לקדושת המקדש. ראו גם לקמן, בדיון על עלות הקניה של גורן ארוונה.

הכסף – "מכל שבטיכם"; בית הבחירה - משבט אחד.

דבר אחר: "באחד שבטיך" - זו שילה, "מכל שבטיכם" - זו ירושלם.

מנסה לחלק את התשובה לתקופות היסטוריות שונות: מקדש שילה היה בנחלת אפרים ואילו ירושלים לא התחלקה לשבטים (בבא קמא פב ב).

הרי הוא אומר (שמואל ב כד כד) "ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים"
וכתוב אחד אומר (דברי הימים א כא כה) "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות",

כיצד נתקיימו שני כתובים הללו? הם שנים עשר שבטים, נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט

השלמת התשובה המחלקת בין קניית המקום לבין קדושתו.

נמצאו שש מאות שקלים לכל השבטים.

"לשום את שמו שם", נאמר כאן "שמו" ונאמר להלן (במדבר ו כז) "שמי"

עיקר ברכת כהנים התבצע דווקא במקדש; השראת שכינה שם היא המאפשרת את ברכת כהנים; אבל הברכה התקיימה גם מחוץ לו בשינויים ובדרגת קדושה נמוכה יותר, שהתבטאה בין השאר באיסור לומר את השם המפורש. וראו סוטה ז ו, ושם מקורות נוספים.

מה שמו האמור כאן - בית הבחירה, אף שמי האמור להלן - בית הבחירה
מה שמי האמור להלן ברכת כהנים, אף שמו האמור כאן ברכת כהנים
אין לי אלא במקדש, בגבולים מנין? תלמוד לומר (שמות כ כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי"
אם כן למה נאמר "לשום את שמו שם"? במקדש אומרים את השם ככתבו, ובמדינה - בכינויו.

פיסקה סג

על דברים יב ו
(דברים יב ה-ו) "ובאת שמה, והבאתם שמה", למה נאמר?
לפי שנאמר (ויקרא כג לז) "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש להקריב אשה לה' דבר יום ביומו".
יכול אין ליקרב ברגל אלא קרבנות רגל בלבד?

מנין לקרבנות צבור שהוקדשו לפני הרגל שיבואו ברגל

שלושה פסוקים עוסקים בקרבנות שמקריבים ברגל. הפסוקים מויקרא מתירים להקריב בחול המועד; הפסוק מבמדבר מחייב לעשות כך ברגל, והפסוק שלנו מחייב להעדיף את הרגל הראשון מהנדר או הנדבה כמצוות עשה; אבל גם אם לא הקריב ברגל הראשון אינו עובר על 'בל תאחר' אלא אם עברו שלושת הרגלים בשנה המדוברת; וראו תוספתא ראה"ש א ב.

וקרבנות היחיד שהוקדשו לפני הרגל שיבאו ברגל, ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל?
תלמוד לומר (ויקרא כג לח) "ומלבד מתנותיכם קרבנות ציבור ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם קרבנות יחיד שהוקדשו לפני הרגל ובמהלכו אשר תתנו לה' עופות ומנחות, שכתוב בהם לה'"
לרבות עופות ומנחות, להתיר שכולם יבואו ברגל. יכול רשות?
תלמוד לומר (במדבר כט לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם". אם להתיר - כבר התיר
אם כן למה נאמר "אלה תעשו לה' במועדיכם"? לקבעם, שכולם יבאו ברגל
יכול באיזה רגל שירצה? תלמוד לומר "ובאת שמה והבאתם שמה".
אם להתיר - כבר התיר; אם לקבוע - כבר קבע;
אם כן למה נאמר "ובאת שמה והבאתם שמה"? לקבעם חובה
שלא יבואו אלא ברגל ראשון שפגע בו

יכול אם עבר רגל אחד ולא הביא יהא עובר עליו משום בל תאחר?

הפסוק מבמדבר נדרש גם על לשון הרבים 'במועדיכם', שמלמדת שניתן בדיעבד להביא גם ברגל השני וכו'.

תלמוד לומר "אלה תעשו לה' במועדיכם"
הא אין עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי שנה כולה!

"עולותיכם" - עולת יחיד ועולת צבור. "וזבחיכם" - זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור.

הרחבת רשימת הקרבנות המפורטים כך שתקיף את כולם.

"מעשרותיכם" - רבי עקיבה אומר: בשני מעשרות הכתוב מדבר; אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה.
"ותרומת ידכם" - אלו הבכורים, כענין שנאמר (דברים כו ד) "ולקח הכהן הטנא מידך".
"ובכורות" - זה הבכור. "בקרכם וצאנכם" - אלו חטאות ואשמות.

פיסקה סד

על דברים יב ז

(דברים יב ז) "ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם" - במחיצה.

המחיצה היא, בקדשים קלים, חומות העיר ירושלים, וראו זבחים ה ו.
בפסוק מפרק כז, המלמד על השלמים נאמר 'וזבחת שלמים... ושמחת לפני ה' אלהיך'.
לשון הדרשה על הברכה בגוף ראשון, 'ברכה אשלח בו' - מושפעת משמות כ כא; וראו גם לעיל פיסקה מ, על 'מראשית שנה'.
הדרשה המזהה ב'בית' את האשה מופיעה כמה פעמים בספרות חז"ל; ראו לדוגמא יומא א א.

"ושמחתם", נאמר כאן שמחה, ונאמר להלן (דברים כז ז) שמחה
מה שמחה האמורה להלן – שלמים, אף שמחה האמורה כאן - שלמים.
"בכל משלח ידכם", בכל מה שאתם שולחים בו ידיכם - ברכה אשלח בו.
"אתם ובתיכם" - זו אשתו. "אשר ברכך ה' אלהיך" – הכל לפי הברכה הביא. הבא לרגל בהמות בכמות המשקפת את הברכה שזכית לה

פיסקה סה

על דברים יב ח

(דברים יב ח) "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום" - חובה בבית עולמים ורשות בבמה.

הדרשה מנסה ליישב את הפסוקים עם המשנה בזבחים. מהמשנה עולה שדווקא לאחר שנכנסו לארץ והותרו הבמות גדל החופש של העם להקריב ואילו הפשט מצביע על מגמה הפוכה.

דבר אחר: "לא תעשון" - צאו ועשו!
מיכן אמרו: (זבחים יד, ד-ח) עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות
משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים...
באו לגלגל הותרו הבמות... באו לשילה נאסרו הבמות... באו לנוב וגבעון הותרו הבמות...
באו לירושלם נאסרו הבמות - מכאן ואילך לא הותרו.

"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום",

הבמה אינה מיטלטלת, ובכך המעבר לשימוש בה מצמצם את החופש של המקריב; במדרש תנאים נוסף כאן "משנבוא לארץ אין אנו מטלטלים את המשכן", ונראה שיש להוסיף כך גם כאן.
ר' יהודה מצביע על האיסור להקריב קרבנות ציבור בבמת יחיד ור' שמעון מצביע על האיסור להקריב חטאות ואשמות בבמה, וראו את דברי ר' יהודה וחכמים בתוספתא זבחים יג ה.

היום אנו מטלטלים את המשכן, היום אנו אסורים בבמה
משנבוא לארץ אין אנו אסורים בבמה.
רבי יהודה אומר: יכול יהא צבור מקריב בבמה של יחיד? תלמוד לומר 'איש'
היחיד מקריב בבמה ואין הצבור מקריב בבמה.

"איש כל הישר בעיניו", כל שנידר ונידב קרב בבמת יחיד, וכל שאין נידר ונידב אין קרב בבמת יחיד,

רבי שמעון אומר: היום אנו מקריבים חטאות ואשמות

ת"ק דורש 'הישר בעיניו' על נדרים ונדבות, והוא ר' מאיר בתוספתא שם. ר' שמעון מתיר להקריב גם קרבנות חובה של ציבור בבמה, אבל לא חטאות ואשמות, כחכמים שם.

משנבוא לארץ ונקריב בבמה אין אנו מקריבים חטאות ואשמות.

פיסקה סו

על דברים יב ט

(דברים יב ט) עד מתי? "כי לא באתם עד עתה" וגו' ליתן התיר בבמה בין מנוחה לנחלה.

ראו תוספתא זבחים יג ט: ר' שמעון לומד מהקשר בין ציון למנוחה בתהלים; וראו דרשה בגישתו לעיל פיסקה א. ר' יהודה לומד מהסדר בפסוקנו, ומכינויי ירושלים כנחלה בירמיה יב ט.

נחלה זו שילה, מנוחה זו ירושלם שנאמר (תהלים קלב יד) "זאת מנוחתי עדי עד" דברי רבי שמעון
רבי יהודה אומר: חילוף הם הדברים.

פיסקה סז

על דברים יב י-יא
(דברים יב י) "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ",
רבי יהודה אומר: שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:
למנות להם מלך, לבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק
איני יודע איזה יקדום: אם למנות להם מלך, אם לבנות להם בית הבחירה אם להכרית זרע עמלק?

תלמוד לומר (שמות יז טז) "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק"

האחריות על מחיית עמלק ועל בניית המקדש היא על המלך. לכן המלכתו קודמת. הפסוק שלנו מלמד שבניית המקדש היא רק אחרי שיסיימו לנחול את הארץ, כלומר לגרש ממנה את עמלק. כך גם לומדים מדוד, שיזם את בניית המקדש רק אחרי שהקב"ה הניח לו מאויביו מסביב.

משישב המלך על כסא ה' את מכרית זרע עמלק
ומנין שכסא ה' זה המלך? שנאמר (דברי הימים א כט כג) "וישב שלמה על כסא ה' למלך"
ועדין איני יודע איזה יקדום: אם לבנות להם בית הבחירה אם להכרית זרע עמלק?
תלמוד לומר "אשר ה' אלהיכם מנחיל אתכם"
ואומר (שמואל ב ז א-ב) "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב"
ואומר "ויאמר דוד אל נתן ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים ישב בתוך היריעה".

(דברים יב יא) "והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם - שמה תביאו",

דורש 'שם-שמה' שיש שתי מחיצות: קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים – בכל מקום בעזרה. וראו זבחים ה, ה-ו וכן לעיל פיסקה סד.

שם שמה, היו שם שתי מחיצות: מחיצה לקדשי הקדשים - ומחיצה לקדשים קלים.

פיסקה סח

על דברים יב יא

(דברים יב יא) "עולותיכם" - עולת יחיד ועולת צבור. "וזבחיכם" - זבחי שלמי יחיד וזבחי שלמי צבור.

ראו לעיל פיסקה סג, על פס' ז.

"מעשרותיכם", רבי עקיבה אומר בשני מעשרות הכתוב מדבר: אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה.
"ותרומת ידכם" - אלו הבכורים.

"וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'" - לרבות נדרים ונדבות, שלא יביא אלא מן המובחר.

ראו מלאכי א יג: הקרבן צריך להיות לכתחילה מן המובחר. דורש 'וכל'. לעניין נדבות, שאינן מפורשות בפסוק, ראו לעיל פס' ז, ובמקומות נוספים שבדרך כלל דינן כדין הנדרים.

ואין לי אלא נדרים ונדבות, מנין לרבות בכורות ביכורים ומעשרות חטאות ואשמות?
תלמוד לומר מבחר נדריכם – "וכל מבחר נדריכם".

רבי אומר: אם נאמרו למעלה בפס' ז למה נאמרו למטה? ראשונה לענין שילה, שניה לענין ירושלם.

עוסק בכפילות של פס' ז ופס' יא, ומסביר אותה בעזרת הכפילות של שילה וירושלים.

פיסקה סט

על דברים יב יב
(דברים יב יב) "ושמחתם", נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן (דברים כז ז) שמחה

מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים.

דרשה זהה לזו דלעיל פיסקה סד, בשינוי הסדר.

"לפני ה' אלהיכם" - במחיצה.

"אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם", חביב חביב קודם.

המשתתפים בסעודת השלמים מנויים לפי סדר חיבתם המקובל בעולם העתיק: הבנים קודמים לבנות וכו'.

"והלוי אשר בשעריכם", כל מקום אתה מוצא הלוי הזה

הלוי הוא עני, והוא מופיע כאן בהקשר של שלמים, לקמן דברים יד כו בהקשר של מעשר ראשון וכן לקמן דברים יד כט בהקשר של מעשר עני. הדרשה מחייבת לתת לו מאחד המקורות הללו לפחות.

לומר תן לו מחלקו מעשר ראשון! אין לו חלק לא הספיק המעשר לפרנס אותו - תן לו מעשר עני! אין לו מעשר עני - תן לו שלמים!

פיסקה ע

על דברים יב יג-יד

(דברים יב יג) "השמר", בלא תעשה. "פן", בלא תעשה.

איסור שחוטי חוץ והייחוד של המקדש נתמך במצוות לא תעשה; וראו בסוף הפיסקה.
לכלל 'השמר' בלא תעשה, ראו גם מכילתא בחדש ג, על פס' יב.

"פן תעלה עולותיך", ולא עולת גוים דברי רבי שמעון

ר' שמעון מתיר להקריב עולות של גויים בכל מקום. ר' יהודה מגביל את ההיתר לעולות שהקדישו הגויים בחו"ל.
וראו זבחים ד ה, שם מופיע גם ר' יוסי שאוסר זאת.

רבי יהודה אומר: ולא עולת גוים שהוקדשו בחוצה לארץ.

"בכל מקום אשר תראה", אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך נביא, כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל.

דורש 'אשר תראה'. מגביל את האיסור ומוציא מתחולתו נביאים.

(דברים יב יד) "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך",

ראו לעיל פיסקה סב.

כתוב אחד אומר "באחד שבטיך", וכתוב אחד אומר (דברים יב ה) "מכל שבטיכם"!
זו היא שרבי יהודה אומר: כסף - מכל שבטיכם; בית הבחירה - משבט אחד.

"שם תעלה עולותיך", אין לי אלא עולה. שאר קרבנות מנין?

הרחבת האיסור לכל הקרבנות והעמדת כולם בדרגת איסור שווה, של עשה ('תעלה', 'תעשה') ולא תעשה – ראו בתחילת הפיסקה.

תלמוד לומר "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך".
ועדין אני אומר: עולה שהיא בעשה ולא תעשה, שאר קדשים לא יהו אלא בעשה!
תלמוד לומר "שם תעלה עולותיך"; עולה בכלל היתה, ולמה יצאת?
להקיש אליה: מה עולה מיוחדת, שהיא בעשה ולא תעשה - כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה!

פיסקה עא

על דברים יב טו-טז

(דברים יב טו) "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת", במה הכתוב מדבר?

בשר תאוה (חולין) נדון לקמן פס' כ. אכילת שלמים נדונה לקמן דברים כז ז. לכן מסיק המדרש שכאן עוסקים במצב הביניים: בהמה שהוקדשה ונפל בה מום קבוע שפסל אותה לקרבן, ולכן נפדתה והותרה באכילה.

אם בבשר תאוה - כבר אמור ואם באכילת קדשים - כבר אמור
הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו.
יכול יפדו על מום עובר? תלמוד לומר "רק".

"תזבח ואכלת" ולא גיזה, "בשר" ולא חלב,

גיזה וחלב של פסולי המוקדשים אסורים, ורק בשרם מותר; ראו חולין י ב. יתכן שהסיבה היא שהגיזה והחלב נוצרים במשך תקופה שיתכן שחלקה היתה בזמן שהיו מוקדשים; אבל איסור הגיזה אינו חל לאחר שנשחטה הבהמה.
הלימוד הוא בריבוי ומיעוט: "רק" ממעט את ההיתר ו"אשר נתן לך" מרבה. וראו לקמן לימודים נוספים הממעטים מוקדשים שמומם אינו קבוע בקל וחומר או בגזירה שווה.
כנראה "רק" המתיר באכילה קדשים שהוקדשו בעלי מומים מתיחס לפס' כו לקמן, והוא ממעט את איסור הקדשים.

יכול יהו אסורים לאחר זביחה? תלמוד לומר "כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך",

יכול אם קדם מום קבוע להקדישם ונפדו, יהו אסורים?
תלמוד לומר (דברים יב כו) "רק".

מנין שאין נשחטים אלא על מום קבוע? אמרת קל וחומר הוא:

לימוד בק"ו (שנפסל) ובגזירה שווה על האיסור לפדות קדשים שאין בהם מום קבוע: קדושת הבכור אינה חלה על כל הוולדות, ואם הוא נולד בעל מום קבוע הוא אסור בגיזה ובעבודה (ראו חולין י ב) אבל יוצא לחולין בלי פדיון. דין זה ייחודי לבכור והדרשה מנסה ללמוד ממנו בקל וחומר לקדשים אחרים ונכשלת; אבל לבסוף לומדת את האיסור הנ"ל מדין הבכור בגזירה שווה שעריך-שעריך.

ומה בכור, שאין נוהג בכל הוולדות, ויוצא לחולין שלא בפידיון - אין נשחט אלא על מום קבוע
קדשים, שהם נוהגים בכל הוולדות, ואין יוצאים לחולין אלא בפידיון - אינו דין שלא יהו נשחטים אלא על מום קבוע?
לא, אם אמרת בבכור, שכן קדושתו מרחם, וקדושה חלה עליו על בעל מום קבוע
תאמר בקדשים, שאין קדושתם מרחם, ואין קדושה חלה עליהם על בעל מום קבוע?
תלמוד לומר "אשר נתן לך בכל שעריך", שעריך שעריך לגזירה שוה:
מה (דברים טו כב) "שעריך" האמור להלן, אין נשחט אלא על מום קבוע
אף "שעריך" האמור כאן אין נשחט אלא על מום קבוע.

"טמא יאכל", אין לי אלא טמא, טהור מנין?

הדרשה שואלת מניין שהטהור יכול לאכול עם הטמא את פסולי המוקדשים, ולומדת מדלקמן פס' כב, בעניין בשר החולין – שם נאמר במפורש 'יחדיו'. אבל אכילת תרומה היא אכילת קדשים ולכן אין הטמא אוכל אותה כלל.
פסולי המוקדשים פטורים ממתנות ומחזה ושוק (ראו חולין י, א-ב), אבל אין לאכול את החלב שלהם ולא את דמם.

תלמוד לומר (דברים יב כב) "יחדו יאכלנו", מגיד ששניהם אוכלים מתוך קערה אחת
יכול אף תרומה נאכלת מתוך קערה אחת?
תלמוד לומר "יחדו יאכלנו", זה נאכל מתוך קערה אחת, ואין תרומה נאכלת מתוך קערה אחת.
יכול יהו חייבים במתנות? זרוע לחיים וקיבה תלמוד לומר "כצבי".
אוציאו מכלל מתנות ולא אוציאו מכלל חזה ושוק! תלמוד לומר "וכאיל".
או מה הצבי כלו מותר כולל חלבו, יכול אף זה כולו מותר? תלמוד לומר "רק".

רבי שמעון אומר: יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי הקדשים לקדשים קלים בזמן שהם תמימים

כך נתנה תורה מחיצה בין קדשי הקדשים לקדשים קלים בזמן שהם בעלי מומים?

דרשה אחרת ל'צבי והאייל': כל פסולי המוקדשים, כולל פסולי קדשי קדשים – נשחטים בעזרה, ונאכלים בכל מקום.

תלמוד לומר "כצבי וכאיל", מגיד הכתוב שכשם שלא נתנה תורה מחיצה בין צבי ואיל
כך לא נתנה תורה מחיצה בין קדשי הקדשים לקדשים קלים בזמן שהם בעלי מומים.

(דברים יב טז) "רק הדם לא תאכלו",

ר' יהודה מחייב על אכילת דם המוקדשים שני לאוים, אבל גם הוא מודה שעל דם פסולי המוקדשים יש רק איסור אחד.

רבי יהודה אומר: יכול יהיו חייבים על דמם שני לאוים, כדם מוקדשים?
תלמוד לומר "רק הדם לא תאכלו", לאו אחד יש בו ואין בו שני לאוין.

"על הארץ תשפכנו", ולא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך כלים. "כמים" ולא לתוך מים עצמם,

ראו חולין ב ט,

"כמים" מה מים מותרים בהניה אף דם מותר בהניה

למרות ששתיית דם אסורה יש דמיון בינו לבין מים בשלושת ההקשרים הבאים.

מה מים מכשירים את הזרעים לקבל טומאה אף דם מכשיר את הזרעים,
מה מים פטורים מלכסות אף דם בהמה פטור מלכסות.

פיסקה עב

על דברים יב יז

(דברים יב יז) "לא תוכל לאכול בשעריך", רבי יהושע בן קרחה אומר: יכול אני, אבל איני רשיי

ר' יהושע דורש את הפסוק מיהושע, שהרי כאן מדובר בפשט.
לפי דבריו נאסר על יהודה לכבוש את ירושלים כי אברהם נשבע להם שלא יכבשום. (פרקי דרבי אליעזר פרק לו)

כיוצא בו אתה אומר (יהושע טו סג) "ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם"
יכולים היו, אבל אין רשיים.

"מעשר", אין לי אלא טהור. טמא מנין? תלמוד לומר "דגנך",

אלמלא הדרשה היינו חושבים שמע"ש שנטמא, או מה שנקנה בעבור מע"ש שנטמא – חוללו וניתן לאכלם מחוץ לירושלים, בדומה למוקדשים שנפסלו. להלכה ראו תוספתא מע"ש ב יט.
הלימוד הוא מפירוט שלושה סוגים של מעשרות, ובצירוף המילה 'מעשר' – ארבעה מצבי איסור באכילה מחוץ לירושלים.

לקוח בכסף מעשר מנין? תלמוד לומר "תירושך". אין לי אלא טהור. טמא מנין? תלמוד לומר "ויצהרך."
רבי שמעון אומר: מכלל שנאמר (דברים כו יד) "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא"

היכן הוא מוזהר איני יודע! תלמוד לומר: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר".

ר' שמעון מתיחס לדרשה הקודמת, על איסור אכילת מעשר שנטמא, ומוצא בה את האזהרה של האיסור המפורש בפרק כו.
לעניין נתינה במתנה – הרי מקבל המתנה חייב, אבל מי שנתן לו אינו לוקה.

יכול הנותן במתנה יהא חייב? תלמוד לומר "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר", האוכל חייב, ואין הנותן במתנה חייב.

רבי יוסי הגלילי אומר: יכול לא יהו חייבים אלא על טבל שלא הורם ממנו כלום?

ר' יוסי מציע דרשה אחרת לארבע המילים 'מעשר דגנך תירושך ויצהרך' – על ארבע ההפרשות שיש לעשות מהטבל: תרומה גדולה, מעשר ראשון מעשר שני ומעשר עני.

מנין הורם ממנו תרומה ולא הורם ממנו מעשר ראשון,
מעשר ראשון ולא הורם ממנו מעשר שני
ואפילו מעשר עני מנין? תלמוד לומר "לא תוכל לאכול בשעריך",

רבי שמעון אומר: לא בא הכתוב אלא ליתן מחיצה בין קדשים לקדשים.

דורש 'בשעריך' – שערים נפרדים לקדשי קדשים ולקדשים קלים.

"ותרומת ידך" - אלו הבכורים. וכי מה בא הכתוב ללמדנו? אם לאוכל בכורים חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר:

מה מעשר, שמותר לזרים, האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה

סדרת דרשות המוצאת בכל מאכל קודש צד מחמיר מיוחד. לעניין מעשר – החובה לאכלו בירושלים; לעניין ביכורים – איסור לאכול מהפרי לפני שהפריש ביכורים (מכות ג ג.)

בכורים, שאסורים לזרים, האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שיהא עובר בלא תעשה?
הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לאוכל בכורים עד שלא קרא עליהם, שעובר בלא תעשה.

"ונדבותיך", אלו תודה ושלמים. וכי מה בא הכתוב ללמדנו?

תודה ושלמים הם קדשים קלים, והם מחייבים את זריקת דמם על המזבח לפני שמתחיל לאכלם.

אם לאוכל תודה ושלמים חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר:
מה מעשר, שאין חייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא, האוכל ממנו חוץ לחומה עובר בלא תעשה
תודה ושלמים, שחייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא, האוכל מהם חוץ לחומה אינו דין שיהא עובר בלא תעשה?
הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לאוכל תודה ושלמים לפני זריקת דמים - שעובר בלא תעשה.

"ובכורות" - זה הבכור. וכי מה בא הכתוב ללמדנו? אם לאוכל בכור חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר:
אם לפני זריקת דמים, קל וחומר מתודה ושלמים:

מה תודה ושלמים, שמותרים לזרים, האוכל מהם לפני זריקת דמים עובר בלא תעשה

הבכור נאכל רק לכהנים, ואם אכל ממנו זר – אפילו לאחר זריקת הדם – עבר בלאו.

בכור, שאסור לזרים, האוכל ממנו לפני זריקת דמים אינו דין שיהא עובר בלא תעשה?
הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לזר שאכל בשר בכור בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים,
שעובר בלא תעשה.

פיסקה עג

על דברים יב יז

(דברים יב יז) "בקרך וצאנך" - זו חטאת ואשם. וכי מה בא הכתוב ללמדנו?

המשך הדרשות הקודמות: חטאת ואשם הם קדשי קדשים, ואפילו אם אכל מהם כהן מחוץ לקלעים - עבר בלא תעשה.

אם לאוכל חטאת ואשם חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר
אם לפני זריקת דמים - קל וחומר מתודה ושלמים; אם לאחר זריקת דמים - קל וחומר מן הבכור
ומה הבכור שהוא קדשים קלים, האוכל ממנו לאחר זריקת דמים עובר בלא תעשה
חטאת ואשם שהם קדשי הקדשים, האוכל מהם אחר זריקת דמים - אינו דין שיהא עובר בלא תעשה?
הא לא בא הכתוב ללמדך, אלא לאוכל חטאת ואשם חוץ לקלעים שעובר בלא תעשה.

פיסקה עד

על דברים יב יז-יט

(דברים יב יז) "נדריך" - זו עולה. וכי מה בא הכתוב ללמדנו?

שיאה של מערכת הדרשות בעולה, שהיא קודש קודשים ואינה נאכלת כלל. הדרשה מלמדת שהאוכל מן העולה חייב בלא תעשה.

אם לאוכל עולה חוץ לחומה - קל וחומר ממעשר; לפני זריקת דמים - קל וחומר מתודה ושלמים
לאחר זריקת דמים - קל וחומר מן הבכור; חוץ לקלעים - קל וחומר מחטאת ואשם
מה חטאת ואשם, שמותרים באכילה, האוכל מהם חוץ לקלעים עובר בלא תעשה
עולה, שהיא אסורה באכילה, האוכל ממנה חוץ לקלעים אינו דין שיהא עובר בלא תעשה?
הא לא בא הכתוב ללמדך אלא לאוכל עולה
בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים, בין לפנים מן הקלעים בין חוץ לקלעים
שעובר בלא תעשה.

(דברים יב יח) "כי אם לפני ה' אלהיך" - זו שילה.

הדרשה מיישבת את הדרישה לאכול דווקא במקדש בירושלים עם העובדה שהיו גם מקומות נוספים שבהם הוקמו מקדשים. הדרשה מציגה את קדושת ירושלים כקדושה אימננטית, הנובעת מהמקום הפיזי ואינה תלויה בגורם חיצוני; לכן היא טוענת שאפילו בימי שילה הקדושה העיקרית היתה דווקא בירושלים. זאת היא עושה באמצעות שינוי הפיסוק של הפסוק וביטול ההפסקה לאחר 'תאכלנו'.

"תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" - זו ירושלם.

"אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך", חביב חביב קודם.

ראו לעיל בסוף פיסקה סט. גם כאן מופיע הלוי בהקשר של סעודת השלמים.

"והלוי אשר בשעריך", כל מקום אתה מוצא הלוי הזה, לומר תן לו מחלקו!
אין לו חלק - תן לו מעשר עני! אין לו מעשר עני - תן לו שלמים!

(דברים יב יט) "השמר" - בלא תעשה. "פן" - בלא תעשה.

ראו לעיל פיסקה ע: עזיבת הלוי שקולה כנגד שחיטת קרבנות מחוץ למקדש.

"פן תעזוב את הלוי כל ימיך" - אפילו שמיטים ואפילו יובלות. "על אדמתך" - ולא בגולה.

המחוייבות ללוי היא אפילו בשמיטה וביובל, כשאין מעשרות; אבל לא בגולה – שם אין הבדל בינו לבין עניים אחרים, שהרי לאיש אין שם נחלת אבות.

פיסקה עה

על דברים יב כ-כב

(דברים יב כ) "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך",

המצוה האמורה היא מצוות שחיטה; וראו בראשית טו יט, שם נזכרו שלושת העמים קיני וכו'. רבי טוען שבברית בין הבתרים הובטחו כל עשרה העמים שהיו בכנען, ולכן מתאר את נחלת ישראל המקסימלית לפי יחזקאל, המתאר את א"י בעתיד. לשתי הדעות עדיין לא הורחבו הגבולות עד כדי כך, וראו גם בדרשה הבאה.

עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה ירחיב ה' אלהיך את גבולך.
"כאשר דבר לך", מה דבר לך? את ארץ קיני וקנזי וקדמוני,
רבי אומר: כבר אלו אמורים! מה דבר לך? (יחזקאל מח א-ז) "מפאת קדים עד פאת ים
דן אחד... אשר אחד... יהודה אחד".

"ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר",

ר' ישמעאל מפרש לפי הפשט, שמדובר בשינוי לעומת תקופת המדבר. לפי פירושו דיני בשר תאוה חלו משבאו לארץ, והוא אינו ממתין לנחלת הקיני וכו' או להתגשמות נבואת יחזקאל, וראו מכילתא פסחא יב.
ר' עקיבא ור' אלעזר חולקים על ר' ישמעאל, וטוענים שאין לפנינו שינוי בהלכה, אלא רק דיני שחיטת חולין (ר' עקיבא) או דרך ארץ (ראב"ע).

רבי ישמעאל אומר: מגיד שבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר, ומשבאו לארץ התירו הכתוב להם.
רבי עקיבה אומר: לא בא הכתוב אלא ללמדך מצות האמורות בו דיני שחיטה – ראו בדרשה הבאה.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ

ר' אלעזר, שהיה עשיר, טען שדרך ארץ היא שלא יאכל אדם בשר קנוי, וזכות אכילת בשר תאוה היא בדרך כלל רק לבעל הבהמה, ובתנאי שנשארו בהמות נוספות בעדרו.

שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון. יכול יקח מן השוק ויאכל?
תלמוד לומר (דברים יב כא) "וזבחת מבקרך ומצאנך", הא אין אדם אוכל בשר עד שיהו לו בקר וצאן!
יכול יזבח כל צאנו וכל בקרו? תלמוד לומר "מבקרך", ולא כל בקרך. "מצאנך" ולא כל צאנך.

"כאשר צויתיך", מה קדשים בשחיטה - אף חולין בשחיטה

דיני חולין: יש לשחוט את הבהמה, אבל אין לעשות זאת בעזרה. איסור שחיטת חולין בעזרה חל גם על בהמות בעלות מום ועל חיה ועוף.
בניגוד לחובות החלות על קדשים, אכילת בשר התאוה מותרת גם לאחר שחלפו כמה ימים מהשחיטה, וניתן לאכלו בכל מקום; השחיטה מותרת ביום ובלילה; השחיטה מותרת גם בטומאה, וגם האוכל יכול להיות טמא או טהור (בניגוד לתרומה, וראו גם לעיל פיסקה עא; אבל ראו תוספתא נידה ט יא, שחכמים גזרו טומאה על בשר תאווה); הבהמה פטורה מחזה ושוק, אבל לא מזרוע לחיים וקיבה (ראו חולין י א,) וכן לא מאיסורי חלב ודם.

או מה קדשים במקום אף חולין במקום? תלמוד לומר: "כי ירחק ממך המקום... וזבחת"
ברחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח בקרוב מקום, פרט לחולין שנשחטו בעזרה,
אין לי אלא תמימים, בעלי מומים מנין? תלמוד לומר (ויקרא ג ב) "ושחטו פתח אהל מועד"
יכול אף חיה ועוף פתח אהל מועד? תלמוד לומר (ויקרא ג ח) "אותו",
אותו פתח אהל מועד, ואין חיה ועוף פתח אהל מועד,
או מה קדשים בזמן אף חולין בזמן? תלמוד לומר "ואכלת בשעריך בכל אות נפשך",
או מה קדשים במחיצה אף חולין במחיצה? תלמוד לומר "ואכלת בשעריך"
או מה קדשים ביום אף חולין ביום? תלמוד לומר "ואכלת בשעריך בכל אות נפשך"
או מה קדשים בטהרה אף חולין בטהרה? תלמוד לומר (דברים יב כב) "הטמא... יאכל"
אין לי אלא טמא, טהור מנין? תלמוד לומר "הטהור יאכל".
"הטמא והטהור יחדו יאכלנו", מלמד ששניהם אוכלים מתוך קערה אחת
יכול אף תרומה תהא נאכלת מתוך קערה אחת? תלמוד לומר "יחדו יאכלנו".
זה נאכל מתוך קערה אחת ואין תרומה נאכלת מתוך קערה אחת.
יכול יהו חייבים בחזה ושוק? תלמוד לומר "כצבי".
אוציאו מכלל חזה ושוק ולא אוציאו מכלל שתי כליות ויותרת הכבד? תלמוד לומר "כאיל".
או מה צבי כולו מותר - אף זה כולו מותר? תלמוד לומר "אך".

"אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל",

מחלוקת האם דיני שחיטת העוף הם מהתורה או מדרבנן, וראו חולין ב, א.

רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: וכי מה בא הכתוב ללמדנו בין צבי לאיל?
אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מה בהמה בשחיטה - אף חיה בשחיטה
אבל עוף אינו אלא מדברי סופרים,
רבי אומר: "כאשר צויתיך", מגיד שנצטוה משה על הושט ועל הגרגרת
ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.

פיסקה עו

על דברים יב כג

(דברים יב כג) "רק חזק לבלתי אכול הדם",

הלשון המיוחדת 'רק חזק' מתפרשת בשתי דרשות הפוכות: ר' יהודה מסיק ממנה שאיסור הדם היה קשה במיוחד לישראל, ובן עזאי מסיק שמדובר במצווה קלה, כמו 300 (גימטריה של 'רק') מצוות אחרות, ומדגיש את הקלות לקיים את המצווה; וראו גם מכות ג טו, שנפשו של אדם קצה באכילת הדם באופן טבעי.

רבי יהודה אומר: מגיד שישראל שטופים בדם קודם מתן תורה
יכול אף משקבלו אותה בשמחה מהר סיני? תלמוד לומר "רק".
אמר רבי שמעון בן עזיי: והלא שלש מאות מצות עשה בתורה כיוצא בזה
לומר: מה הדם, שאין בכל המצות קל ממנו, הזהירך הכתוב עליו; שאר כל המצות - על אחת כמה וכמה.

רבי שמעון אומר: כל מצוה שקבלו אותה ישראל בשמחה מהר סיני - עושים אותה בשמחה

רשב"י טוען שהמפתח לפופולריות של מצווה (כגון איסור הדם, שנחשב קל ואינו מאתגר) נעוץ בדרך קבלת המצווה בעבר, בהר סיני; רשב"ג תולה את הפופולריות בהווה שלו, במידת ההקפדה על המצווה בשעת השמד. וראו מכילתא דשבתא, סוף פרשה א.

וכל מצוה שלא קבלו אותה מהר סיני בשמחה - אין עושים אותה בשמחה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד - נוהגים אותה בפרהסיא
וכל מצוה שלא מסרו ישראל נפשם עליה בשעת השמד - עדין היא רופפת בידם.

"כי הדם הוא הנפש" - להגיד מה גרם. מדוע אסור לאכול את הדם.

"ולא תאכל הנפש עם הבשר" - זה אבר מן החי,
והלא דין הוא: מה בשר בחלב, שמותר לבני נח - אסור לישראל

אבר מן החי, שאסור לבני נח - אינו דין שאסור לישראל?

ראו תוספתא ע"ז ט ד, שם נדונים איסורי אבר מן החי לבני נח ולישראל, ושם גם מוזכר שאשת יפת תואר מותרת לישראל ולא לגויים.

יפת תואר וכל הדומים לה תוכיח, שאסורה לבני נח ומותרת לישראל
אף אתה אל תתמה על אבר מן החי, שאף על פי שאסור לבני נח שיהא מותר לישראל
תלמוד לומר "ולא תאכל הנפש עם הבשר" - זה אבר מן החי,

רבי חנניה בן גמליאל אומר: זה הדם מן החי.

עד היום נוהגים בני שבט המסאי בקניה ובטנזניה לשתות דם מהפרות שלהם בעודן בחיים. ר' חנניה מוצא נקודה של חפיפה בין איסור אבר מן החי לאיסור דם.

"לא תאכלנו" - לרבות בשר בחלב.

לכאורה נאסר רק בישול הבשר עם החלב. את איסורי האכילה וההנאה מהנ"ל לומדים בשורת דרשות, ולפנינו אחת מהן. וראו מכילתא כספא כ, על פס' יט - בין השאר מובאת גם שם הדרשה שלפנינו ע"י איסי. מבנה הדרשה דומה לזה שבקודמתה: על פי תקדים מראים שאי אפשר להסיק את האיסור מקל וחומר, ולכן יש צורך בפסוק:הקל וחומר הוא מנבלה, שחייבים על אכילתה ולא על בשולה, אבל הוא נסתר מכלאי הזרעים, שאסור לזרעם אבל מותר לאכלם; ולכן יש צורך בפסוק לאסור אכילת בשר בחלב.

והלא דין הוא: מה נבילה, שאין חייבים על בשולה, חייבים על אכילתה
בשר בחלב, שחייבים על בשולו, אינו דין שחייבים על אכילתו?
כלאי זרעים יוכיחו, שחייבים על זריעתם ואין חייבים על אכילתם
אף אתה אל תתמה על בשר בחלב, שאף על פי שחייבים על בשולו, שלא יהיו חייבים על אכילתו
תלמוד לומר "לא תאכלנו", לרבות בשר בחלב.
רבי אליעזר אומר: ומה פסח, שאין חייבים על בשולו, חייבים על אכילתו

בשר בחלב, שחייבים על בשולו, אינו דין שחייבים על אכילתו?

ר' אליעזר מציג קל וחומר מקרבן הפסח: למרות שיש דווקא לצלות אותו ולא לבשלו, המבשל את הפסח אינו חייב אלא רק האוכל פסח מבושל. אבל הקטורת מהווה תקדים הפוך, שכן חייבים על הכנת קטורת לחולין ואין חייבים על שימוש בקטורת כזאת. לכן יש צורך בפסוקנו כדי לאסור אכילת בשר בחלב.

פטום הקטורת יוכיח, שחייבים על פטומה ואין חייבים על ריחה
ואף אתה אל תתמה על בשר בחלב, שאף על פי שחייבים על בשולו, שלא יהו חייבים על אכילתו
תלמוד לומר "לא תאכלנו" - לרבות בשר בחלב.

רבן גמליאל ברבי אומר: הרי הוא אומר "רק חזק לבלתי אכול הדם",

ראו דברי בן עזאי בתחילת הפיסקה. איסור אכילת דם הוא קל, כי נפשו של אדם קצה בדם – ראו מכות ג טו.

מה דם, שאין בכל המצות קל ממנו, הזהירך הכתוב עליו - שאר כל המצות על אחת כמה וכמה.

פיסקה עז

על דברים יב כו
(דברים יב כו) "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום",

במה הכתוב מדבר? אם בקדשי הארץ – כבר אמור לעיל פס' יא! הא אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ.

הדרשה מניחה שקיימת גלות בימי המקדש, כפי שאכן היה בימי בית שני. הכפילות 'תשא ובאת' נדרשת שחייב באחריותם של הקדשים – כלומר אם אבדו או נפסלו חייב להביא במקומם אחרים.
לדברי ר' יהודה ראו תוספתא בכורים א ז. באר הגולה היתה בהר הבית, ראו מדות ה ד.

"תשא ובאת" - שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה
רבי יהודה אומר: עד באר הגולה חייב באחריותם, מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם.
יכול אף בכור ומעשר? מובאים מחו"ל תלמוד לומר "נדריך", קדשים שהם באים בנדר ובנדבה

יצאו בכור ומעשר שאינם באים בנדר ובנדבה,

הבכור והמעשר אינם מובאים מחו"ל, לדעת ר' עקיבא ור' יוסי – ראו תוספתא סנהדרין ג ג, ובמקומות נוספים – ראו שם. המדרש מנמק זאת בכך שלא מדובר בנדר, ואם נפל בהם מום הם נאכלים גם בחו"ל ("פרנסה בכל מקום"), בניגוד לקרבנות אחרים שחייב באחריותם ואם נפל בהם מום חייב להביא אחרים במקומם. והשוו דעת ר' שמעון בתמורה ג ה, המצמצם את אי הבאת בכורות מחו"ל לבכור בעל מום.

יכול שאני מוציא חטאת ואשם? תלמוד לומר "קדשיך"
מי לחשך להביא את חטאת ואשם ולהוציא את בכור ומעשר? אחר שריבה הכתוב - מיעט
מביא אני חטאת ואשם, שאין להם פרנסה אלא במקומם
ומוציא אני בכור ומעשר, שיכולים להתפרנס בכל מקום.

רבי עקיבה אומר: בתמורת קדשים הכתוב מדבר,

ר' עקיבא חוזר לתחילת הדרשה 'כבר אמור' ומציע קריאה אחרת: לפיה אין הפסוק עוסק בקרבנות חו"ל אלא בתמורת הקרבנות: תמורת הבכור והמעשר אינה קרבה – ראו תמורה שם.
הוא דורש "נדריך" – להוציא את תמורת מה שאינו נדר. בהמשך הוא דורש את דיני מעשר הבהמה עצמו ולא את תמורתו, וראו בכורות ט ג-ד: 'לך' ולא לשותפים, אבל כן לאחים שחילקו את ירושת אביהם; 'רק' – להוציא בהמה יתומה; והשוו לדברי בן עזאי עצמו במכילתא פסחא יח, שלומד את דין היתום מדרשת גזירה שווה.

"תשא ובאת אל המקום", יכול אף בכור ומעשר? תלמוד לומר "ונדריך",
יכול יהא מעשר בהמה נוהג בשותפות? תלמוד לומר "אשר יהיו לך",
יכול שאני מוציא את האחים שקנו בתפוסת הבית ואחר כך חלקו? תלמוד לומר "אשר יהיו לך".
בן עזיי אומר: יכול יהא מעשר בהמה נוהג ביתום? תלמוד לומר "רק".

פיסקה עח

על דברים יב כז

(דברים יב כז) "ועשית עלתיך הבשר והדם",

ראו תוספתא זבחים ד א: המחלוקת היא במקרה שנטמא או נפסל הבשר של הקרבן: האם ניתן עדיין לזרוק את הדם?
ר' אליעזר טוען שההיקש בין הדם לבשר אינו בעצם הקרבתם אלא בדרך ההקרבה – זריקה, אלא שאת הבשר עליו לזרוק ממרחק קצר.

רבי יהושע אומר: אם אין דם אין בשר, ואם אין בשר אין דם
רבי אליעזר אומר: "ודם זבחיך ישפך", אף על פי שאין בשר
הא מה אני מקיש "ועשית עולותיך הבשר והדם"? מקיש בשר לדם: מה דם בזריקה אף בשר בזריקה!
יכול יהא עומד מרחוק וזורק? תלמוד לומר (ויקרא א יב) "וערך הכהן אתם"
עומד בקרוב וסודרם על גבי מערכה.

מכלל שנאמר (ויקרא א ט) "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" לרבות העצמות והגידים והקרנים והטלפים.

כל זמן שהעצמות וכו' מחוברות לבשר – יש לשרפן עימו; והשוו זבחים ט ה, שם נראה שאם נפרדו העצמות מהבשר בראש המזבח אינן יורדות.

יכול אף על פי שפרשו שנפרדו מהבשר? תלמוד לומר "ועשית עלתיך הבשר והדם"
או "ועשית עלתיך הבשר והדם", יכול יחלוץ יפריד גידים ועצמות ויעלה הבשר על גבי המזבח?
תלמוד לומר "את הכל". הא כיצד? מחוברים - יקרבו; פרשו, אפילו הם בראש המזבח - ירדו,

מנין לכל הקדשים שטעונים מתן יסוד ושפיכה אחת לפחות על גבי המזבח?

תלמוד לומר "ועשית עלתיך הבשר והדם, ודם זבחיך ישפך",

לעניין מעשר ופסח ראו זבחים ה ח.

מנין למעשר ופסח, שאם נתנם במתנה אחת כפר? תלמוד לומר "ועשית עלתיך"
ומנין למעשר ופסח, שלא ינתנו אלא במתנה אחת? תלמוד לומר "ודם זבחיך ישפך".

רבי ישמעאל אומר: בתמורת קדשים הכתוב מדבר,

ר' ישמעאל מצטרף לר' עקיבא, שפירש את פס' כו בתמורת קדשים – ראו לעיל פיסקה עז. אבל הוא אינו מוציא מהאמור את תמורת המעשר, אלא מעלה גם אותה למזבח. הוא דורש 'תשא'-יעשה-'ועשית', ומהדמיון הזה בין פס' כו לפס' כז הוא מסיק שורת השוואות בין קרבן לתמורתו: תמורת העולה - כעולה הן לעצם ההקרבה הן לדין איברי הקרבן שנפלו מהמזבח, ראו זבחים ט ו.
הדין המשותף לקרבן ולתמורתו, שאין לאכול מהבשר לפני זריקת הדם על המזבח נלמד מסוף פס' כז: 'ודם זבחיך ישפך... והבשר תאכל'; וראו לעיל פיסקה עב.

(דברים יב כו) "תשא ובאת אל המקום", הרי הוא בא אל המקום. מה יעשה לו?
תלמוד לומר "ועשית עלתיך הבשר והדם".
מה עולה טעונה הפשט ונתוח וכליל לאשים - אף תמורתה כיוצא בה,
מה עולה טעונה מתן יסוד ושפיכה אחת על גבי המזבח - אף תמורתה כיוצא בה,
מה עולה פקעו אברים מעל גבי המזבח לפני חצות הלילה מחזירם למערכה - אף תמורתה כיוצא בה,
מה כל הקדשים אינם מותרים בבשר אלא לאחר זריקת דמים - אף תמורתם כיוצא בהם.

פיסקה עט

על דברים יב כח

(דברים יב כח) "שמור ושמעת", אם שמעת מעט - סופך לשמוע הרבה

ראו מכילתא ויסע א לפס' כו; שם בחדש ב לפס' ה; וכן אבות ד ב: אפיה של התורה שהיא מתפשטת וגדלה, הן במישור הטקסטואלי הן במישור הקיומי, ולכן יש טעם גם בשמירה של מעט ממנה, כי מובטח שהשמירה תקיף יותר ויותר.

אם שמרת מעט - סופך לשמור הרבה
אם שמרת מה ששמעת - סופך לשמור מה שלא שמעת; שמור מה שבידך - וסופך ללמוד לעתיד.

דבר אחר: זכה אדם ללמוד תורה - זכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות

דורש את המשך הפסוק 'למען ייטב לך ולבניך עד עולם'.

"שמור ושמעת", כל שאינו בכלל משנה - אינו בכלל מעשה.

ראו לעיל פיסקה נח: 'ושמרתם – זו משנה'. המחוייבות היא לשמוע ולקיים את ההלכות ששנה אדם, ולא דברים שלא למד והבין, ש'אין עם הארץ חסיד' (אבות ב ה.)

"את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך", שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.

דורש 'כל'. וראו אבות ב א, 'והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה'.

"כי תעשה הטוב והישר", "הטוב" בעיני שמים "והישר" בעיני אדם, דברי רבי עקיבה

ר' עקיבא טוען שגם השיפוט האנושי – חברתי יכול להצביע על הדרך הנכונה, וראו אבות שם, 'תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. ר' ישמעאל נאמן לפסוק, שמסיים '... בעיני ה' אלוהיך', ולכן לדעתו גם 'הטוב' וגם 'הישר' הם בעיני שמים; והשוו תוספתא שקלים ב ג: "ר' ישמעאל אומר אף הישר בעיני שמים". אבל השוו מדרש תנאים כאן, לפי הגירסה שם ר' ישמעאל מזהה את הטוב - בעיני אדם, והמחלוקת היא רק בדרשה.

וכן הוא אומר (משלי ג ד) "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".
רבי ישמעאל אומר: "הישר" בעיני שמים.

פיסקה פ

על דברים יב כט

(דברים יב כט) "כי יכרית ה' אלהיך את הגוים",

השוו לעיל פיסקה נה, וראו גם פיסקה נז: 'בשכר שתירש – תשב', והיא הדרשה הבאה.

עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה יכרית ה' אלהיך את הגוים.
"אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך", בשכר שתבוא - תירש.

"וירשתה אותם וישבת בארצם", מכלל שנאמר (דברים יט א) "וירשתה וישבת בעריהם ובבתיהם"

יכול אי אתה רשיי להוסיף על הבנין? תלמוד לומר "וירשת אותם וישבת בארצם":

משמעות הישיבה היא הרשות לבנות ולהרוס כאוות נפשך. כאן הישיבה היא רשות להרוס ולשבת, ואילו בפיסקה הבאה היא חובה לשבת דווקא בא"י.

כל מקום שאתה רוצה לבנות - בנה.

"וירשת אותם וישבת", מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש

ארבעת החכמים קורעים בגדיהם ובוכים, אבל נשארים בחו"ל, בניגוד לשני החכמים שבסיפור הבא. יתכן שהם גורשו בכח מא"י, אבל אין לכך ראיה. בקטע מהגניזה נוסף "אמר ר' יונתן נודר אני מחו"ל לעולם"; כלומר ר' יונתן אכן חזר בו, אבל שלושת האחרים נשארו בחו"ל.
וראו גם מגילת אסתר על מצוות יישוב א"י לרמב"ן.

ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ והגיעו לפלטנוס,
וזכרו את ארץ ישראל; זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם
וקראו את המקרא הזה: (דברים יא לא) "וירשתם אותה וישבתם בה
ושמרתם לעשות את כל החקים האלה"
אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.

מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר

שני החכמים הללו ביקשו לצאת לחו"ל כדי ללמוד תורה מפי ר' יהודה ב"ב שנזכר בקטע הקודם, אבל בניגוד לארבעה שבסיפור הקודם - הם חזרו בהם, כי לימוד התורה בחו"ל אינו שקול לישיבת א"י. וראו גם תוספתא ע"ז ה ב.

שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה
והגיעו לציידן לצידון וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם
וקראו את המקרא הזה (דברים יא לא) "וירשתם אותה וישבתם בה
ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים"
אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה! חזרו ובאו להם לארץ ישראל.

פיסקה פא

על דברים יב ל-לא

(דברים יב ל) "השמר" - בלא תעשה. "פן" - בלא תעשה.

ראו לעיל פיסקאות ע, עד.
דורש 'תנקש' – תמשך, נושה (השוו תהלים קט יא), או 'תנקש' מלשון היקש, תדמה להם – או 'תנקש' מלשון מוקש.

"פן תנקש אחריהם", שמא תמשך אחריהם, או שמא תדמה להם,
שמא תעשה כמעשיהם (שמות כג ג) "ויהיו לך למוקש".

"אחרי השמדם מפניך", מפני מה אני משמידם מפניך? שלא תעשה כמעשיהם ויבואו אחרים וישמידו פניך!

ראו לעיל פיסקה ס.

"פן תדרוש לאלהיהם לאמר", שלא תאמר הואיל והם יוצאים בטגא אף אני אצא בטגא

בגדי הגויים: טוגה (השוו אבות א יג) בגדי ארגמן ומכנסים רחבים.

הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן
הואיל והם יוצאים בתולסין אף אני אצא בתולסין "ואעשה כן גם אני".

(דברים יב לא) "לא תעשה כן לה' אלהיך", יש כן לעבדה ויש כן למתעבד

שני איסורים: דרך העבודה המיוחדת לע"ז אסורה גם לקב"ה, וכן ההפך: אסור לעבוד ע"ז בדרכי עבודת המקדש; וראו סנהדרין ז ו. אבל יש דברים המתאימים הן לע"ז הן לקב"ה, כגון קרבנות חטאת ואשם, ועליהם אין איסור, אלא רק על דברים המתועבים והמיוחדים דווקא לע"ז.

מיכן אמרו בדבר שמקריבים אותו למזבח, אם מקריבים אותו לעבודה זרה חייב,
דבר שמקריבים אותו לעבודה זרה, אם הקריבו למזבח פטור,
דבר שאין מקריבים אותו למזבח, והקריבו לעבודה זרה, אם מקריבים כיוצא בו – חייב, ואם לאו - פטור,
יכול לא יהו מקריבים חטאות ואשמות?
תלמוד לומר "כי כל תועבת ה' אשר שנא" דבר השנאוי ומתועב למקום,

דבר אחר: לא נתכונו להקריב אלא מה שהמקום שונא.

הדרשה מציגה את דיני הפולחן של ע"ז כמכוונים להרגיז את הקב"ה, ולא לרצות אלים אחרים.

"כי גם את בניהם ואת בנותיהם", אין לי אלא בניהם ובנותיהם. אבותם ואמותם מנין?

דורש 'גם' – לרבות הוריהם. ר' עקיבא מבצע דמוניזציה של הגויים, וראו גם ע"ז ב א, והשוו עבודה זרה כב ב.

תלמוד לומר בניהם - גם בניהם, בנותיהם - גם בנותיהם
אמר רבי עקיבה: אני ראיתי גוי אחד שכפתו לאביו והניחו לפני כלבו - ואכלו.