ביאור:משנה תמורה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
מסכת תמורה עוסקת בקדשי המזבח של היחיד. היא משלימה את מסכת ערכין, שעסקה בהקדשת כספים של היחיד לבדק הבית.
בבסיס המסכת עומדים שני פסוקים בלבד: ויקרא כז י, והפסוק הדומה לו ויקרא כז לג. פסוקים אלו עוסקים בנסיון המרה של הקדשים, כדי להחליף אותם בחולין. התורה שבכתב קבעה שהנסיון הזה אסור, וכן שבמקרים כאלה יהיו קדושים הן הבהמה המקורית, הן תמורתה. בעקבות קביעות אלו נראה שנסתם הגולל מבחינה ריאלית על הנסיונות להמרה מכוונת, והסוגיה נותרה בעיקר כהלכה תיאורטית, שהרי אין שום טעם בנסיונות להמיר בהמה בבהמה. הרמב"ם מסביר את התמורה כמעין קנס החל מהתורה על ההמרה, ומיועד למנוע המרה של בהמת קדשים טובה בבהמת חולין רעה. אמנם אין דבריו נראים לאור משנתנו, המדמה את התמורה למצבי ספק, וקובעת שהתמורה חלה בשוגג, ושאין התמורה עושה תמורה; אבל ברור שהתוצאה של דין ההמרה דומה לתוצאה של הטלת קנס.
ההמרה בטעות נשארה תופעה קיימת וריאלית, וראו דוגמא בסוף מסכת בכורות, ואת הכלל שתמורה חלה גם בשוגג לקמן ב, ג, אבל העיקרון של התמורה השפיע בעיקר על הדיון התיאורטי בקדושת הקודשים.
ואכן, המסכת עשירה יחסית בקביעות תיאורטיות, שבהן שורטטו המאפיינים העיקריים של סוגי קודשים שונים.
הקביעה שהתמורה הופכת לקדושה בנוסף לבהמת הקודש המקורית מתווה גם קשר בין הקדושה לטומאה: כשם שהטומאה מתפשטת ועלולה לטמא את הטהור - כך גם הקדושה מתפשטת בתנאים מסוימים, ועלולה לקדש את החולין. אבל למרות שמדובר בקדושה - ההמרה אסורה, והממיר "סופג את הארבעים". ההשוואה בין דיני התמורה לדיני התערובות מלמדת שאין מדובר בתערובת של הקדושה - בניגוד לדיני התרומה, למשל - אלא בהתפשטות שלה.
לצד התמורה, המרחיבה את קדושת הקודשים לבהמת חולין - עוסקת המסכת גם בוולד הקדשים, שגם עליו מתפשטת הקדושה של בהמת הקודשים. היא גם משווה בין קדושת הדמים של ההקדש לבדק הבית לבין קדושת הגוף של קודשי המזבח, שאם אי אפשר להקריבם יש עליהם חובת קבורה ולעיתים אף שריפה.
בסוף פרק א מתווה המשנה שני כללים, שרק קיום שניהם "עושה תמורה", כלומר מחיל את דיני התמורה: הקרבן הוא קרבן יחיד, והוא קדשי מזבח. הכלל הראשון יוצר קשר בין הקרבן לבעליו, והשני יוצר קשר בין הקרבן לבין הקב"ה; וכך צירוף שני הכללים קושר את המקריב לקב"ה. נראה שזו הסיבה לחומרת דיני התמורה, שאינה מאפשרת לחלל את הקרבן המקורי. ואכן פרקים ב, ז מפרטים את שני הכללים הללו. (תודה לידידיה)
פרק א משרטט את העיקרון של התפשטות הקדושה, ומשווה אותה למצבי תערובות, שבהם הקדושה או האיסור אינם מתפשטים אלא מדללים עד גבול מסוים.
פרק ב משווה את קודשי הציבור לקודשי היחיד, שרק בהם חלה התמורה. פרקים ג-ד עוסקים בדיני התמורות והוולדות של סוגי קודשים שונים: פרק ג עוסק ברוב הקודשים ופרק ד מוקדש לוולד ולתמורת החטאת.
פרק ה עוסק בכוחם של לשונות ההקדשה וההמרה, בעיקר בהקדשת העוברים לפני ההמלטה, ומראה את יכולתם לבטל את קדושת הבכור - ואת גבולות היכולת להקדיש בהמה ועוברה לשתי מטרות שונות.
פרק ו עוסק בבהמות הפסולות להקדשה, ובדין וולדותיהן.
פרק ז משווה בין קדשי המזבח, שגופם הוקדש, לבין קודשי בדק הבית, שרק דמיהם הוקדשו, ושאינם עושים תמורה. אחת התוצאות של ההבדל הזה היא בהתייחסות לקודשים פסולים: קבורתם או שריפתם מחויבת בעיקר בקדשי המזבח, שאינם ניתנים לפדיון. בכך מסכם הפרק את מסכתות ערכין ותמורה.
|
דין התמורה מייצג התפשטות של הקדושה, במקביל להתפשטות הטומאה בדיני הטהרות. אבל התפשטות זו אסורה! |
התמורה - התפשטות הקדושה עריכה
חטיבה I: תמורת הקודש עריכה
(א) הַכֹּל מְמִירִים: אֶחָד אֲנָשִׁים, וְאֶחָד נָשִׁים.
|
פתיחת המסכת דומה לפתיחת מסכת ערכין, אבל שם מדובר במצוות הרשות וכאן מדובר בעבירה. הכוהנים אינם יכולים להמיר את הקודשים של ישראל, כי אינם שלהם, והם מקבלים רק מבשרם לאחר שחיטתם. אמנם הבכור עובר לרשותם בחייו, ולכן יש מחלוקת עליו. ר' יוחנן בן נורי טוען שבהמת קדשים חיה עושה תמורה, ולכן יכול הכהן להמיר את הבכור לאחר שזכה בו. ר' עקיבא טוען שאת הבכור רק בעליו יכול להמיר - לפני שמסר אותו לכהן, למרות שמלידתו הוא קדוש ואינו נבחר ע"י הבעלים. וראו גם ספרא בחקותי פרק ט י. וראו תוספתא א, א, שרשב"א מדגיש שלאחר שהגיע הבכור לידי הכהן גם בעליו אינו יכול להמיר בו. |
- לֹא שֶׁאָדָם רַשַּׁי לְהָמִיר,
- אֶלָּא, אִם הֵמִיר - מוּמָר, וְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
הַכֹּהֲנִים מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶן, וְיִשְׂרָאֵל מְמִירִים אֶת שֶׁלָּהֶן.
- אֵין הַכֹּהֲנִים מְמִירִים לֹא בַחַטָּאת, וְלֹא בָאָשָׁם, וְלֹא בִבְכוֹר.
- אָמַר רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: וְכִי מִפְּנֵי מָה אֵין מְמִירִים בִּבְכוֹר?
- אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: חַטָּאת וְאָשָׁם מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְהַבְּכוֹר מַתָּנָה לַכֹּהֵן,
- מַה חַטָּאת וְאָשָׁם, אֵין מְמִירִין בָּהֶן - אַף הַבְּכוֹר, לֹא יְמִירוּ בוֹ!
אָמַר לוֹ רְבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מָה לוֹ אֵינוּ מֵמִיר בַּחַטָּאת וּבָאָשָׁם - שֶׁאֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶן,
- תֹּאמַר בִּבְכוֹר, שֶׁזָּכִין בּוֹ בְחַיָּיו?
- אָמַר לוֹ רְבִּי עֲקִיבָה: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ויקרא כז י) "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קּדֶשׁ",
- אֵיכָן קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו? - בְּבֵית הַבְּעָלִים!
- אַף תְּמוּרָה - בְּבֵית הַבְּעָלִים!
(ב) מְמִירִין מִן הַבָּקָר עַל הַצֹּאן, וּמִן הַצֹּאן עַל הַבָּקָר,
|
בקר וצאן - בניגוד למעשר בהמה, ראו בכורות ט, א. תמימים בבעלי מומים - ראו בכורות ב, ב-ג. לכאורה המשנה אינה מאפשרת להמיר בבעלי מום שקדם מומם להמרתם, אבל ראו תוספתא מע"ש ב, יט, שניתן אף להמיר כך, וראו גם לקמן ב, ג. שנים באחד - השוו בכורות א, ד. הביטוי "מיוחד" משמעותו בלשון יחיד, וראו תוספתא א, ד, שר' שמעון דורש מהלשון "בהמה", ושם ובספרא בחוקותי פרק ט, ו, שחכמים טוענים שגם בהמות רבות קרויות "בהמה". |
- מִן הַכְּבָשִׂים עַל הָעִזִּים, וּמִן הָעִזִּים עַל הַכְּבָשִׂים,
- מִן הַזְּכָרִים עַל הַנְּקֵבוֹת, וּמִן הַנְּקֵבוֹת עַל הַזְּכָרִים,
- מִן תְּמִימִים עַל בַּעֲלֵי מוּמִין, וּמִן בַּעֲלֵי מוּמִין עַל תְּמִימִים,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז י) "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע".
- אֵי זֶה הוּא "טוֹב בְּרָע"? - בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן.
מְמִירִין אֶחָד בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם בְּאֶחָד; אֶחָד בְּמֵאָה, וּמֵאָה בְאֶחָד.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מְמִירִין אֶלָּא אֶחָד בְּאֶחָד,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז י) "וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קּדֶשׁ",
- מַה "הוּא" מְיֻחָד - אַף "תְּמוּרָתוֹ" מְיֻחֶדֶת.
חטיבה II: גבולות ההתפשטות של הקדושה עריכה
(ג) אֵין מְמִירִין אֵבָרִין בַּעֲבָרִין בעוברים, וְלֹא עֲבָרִין בָּאֵבָרִין,
|
משחק מילים איברים - עוברים, ואכן דינם דומה, ראו חולין פרק ד. ר' יוסי הוא הדורש שהקדשת רגל הבהמה מקדשת את כולה ומתפשטת על כל גופה, ואין כל חבריו מודים לו, ראו ספרא בחוקותי פרק ט, א. כאן הוא מוסיף גם את האפשרות להמיר. וראו תוספתא א, ה, ההכרעה של רבי במחלוקת. |
- וְלֹא אֵבָרִין וַעֲבָרִין בִּשְׁלֵמִין, וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶם.
- רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מְמִירִין אֵבָרִין בִּשְׁלֵמִים, וְלֹא שְׁלֵמִים בָּהֶם.
- אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: וַהֲלֹא בַמֻּקְדָּשִׁין הוּא אוֹמֵר: "רַגְלָהּ שֶׁלָּזוֹ עוֹלָה" - כֻּלָּהּ עוֹלָה,
- אַף כְּשֶׁיֹּאמַר: "רַגְלָהּ שֶׁלָּזוֹ תַחַת זוֹ" - תְּהֵא כֻלָּהּ תְּמוּרָה תַחְתֶּיהָ.
(ד) אֵין הַמְדֻמָּע מְדַמֵּעַ - אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
|
משנה ד נשנתה ופורשה בתרומות ה, ו. משניות ד-ה עוסקות בהתפשטות הקדושה (מדומע, מי מקוה, מי חטאת, תרומה ותמורה) ובהתפשטות האיסור (חמץ, בית פרס). במשנה ד עוסקים בתערובות מדוללות, ובמשנה ה קובעים שמה שהוקדש או נאסר אינו מקדש או אוסר בעצמו: מים שהוקדשו ע"י האפר אינם מקדשים מים נוספים (ראו תוספתא פרה ו, ג.); גזירת טומאת "בית הפרס" אינה מטמאת שדה נוסף (ראו אהלות יז, א-ב); פירות חולין אינם מאפשרים לתרום מהם (ראו תוספתא דמאי ד, ה); ואין התמורה, שקדושתה היא הרחבה של קדושת הבהמה המקורית - מקדשת בהמה נוספת, וראו ספרא בחוקותי פרק ט, ה. משנה ה' אינה מבחינה בין גזרות של חכמים (בית הפרס) לבין דינים מהתורה. משחק מילים בין תמורה לתרומה. התמורה שאינה עושה תמורה מונגדת לממיר שנים באחד: אפילו אם ניתן להמיר כך - זו תמורה מול הקדושה המקורית, ולא בשני שלבים. הניגוד בין משנה ד למשנה ה מרמז שאין התמורה "דילול" של הקדושה, אלא התפשטות שלה. |
- אֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ - אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
- אֵין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה - אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
(ה) אֵין מֵי חַטָּאת נֶעֱשִׂים מֵי חַטָּאת - אֶלָּא עִם מַתַּן הָאֵפֶר.
- אֵין בֵּית פְּרַס עוֹשֶׂה בֵית פְּרַס, וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה,
- וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, [וְלֹא הַוֶּלֶד עוֹשֶׂה תְמוּרָה.]
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַוֶּלֶד עוֹשֶׂה תְמוּרָה.
- אָמְרוּ לוֹ: הַקֹּדֶשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה,
- לֹא הַוֶּלֶד וְלֹא תְמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה.
חטיבה III: גבולות התמורה עריכה
|
ראו מנחות יב, א. הדרשה של ר' שמעון אלטרנטיבית לדרשה על קרבנות הציבור של ת"ק, ומלמדת גם על "קרבנות" (הקדשות) בדק הבית. היא מבוססת על הכפילות בין ויקרא כז י לבין ויקרא כז לג, העוסק במעשר בהמה דווקא. וראו בכורות ט, ג: ההנחה של ר' שמעון ש"מעשר קרבן יחיד" אינה מדויקת, כי גם שותפים חייבים במעשר, ואכן גם כאן ר' שמעון בא להוציא מדין התמורה רק את קרבנות הציבור, ויתכן שהוא חולק על ת"ק בדין קרבן השותפים. שתי הטענות בדברי ת"ק, שדווקא היחיד עושה תמורה ודווקא מקדשי המזבח - יוצרות יחדיו את המסגרת של התמורה, הקושרת מחד את היחיד עם קרבנו ומאידך את הקרבן עם ההקרבה לה'. כך יוצרים הקרבנות ה"עושים תמורה" קשר בין האדם לבין הקב"ה. |
(ו) הָעוֹפוֹת וְהַמְּנָחוֹת - אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "בְהֵמָה".
- הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָפִין אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה,
- שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כז י) "לֹא יָמִיר אֹתוֹ".
- הַיָּחִיד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, וְלֹא הַצִּבּוּר וְלֹא הַשּׁוּתָפִין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.
קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת הקדשות אֵינָן עוֹשִׂין תְּמוּרָה.
- אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא מַעֲשֵׂר בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא? לְהַקִּישׁ אֵלָיו:
- מַה מַּעְשֵׂר קָרְבַּן יָחִיד - יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת צִבּוּר;
- מַה מַּעְשֵׂר קָרְבַּן מִזְבֵּחַ - יָצְאוּ קָרְבְּנוֹת בֶּדֶק הַבַּיִת.