ביאור:תוספתא/תרומות/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת תרומות פרק ראשוןעריכה

תרומת החרש השוטה והקטןעריכה

(א)
רבי יהודה אומר: חרש שתרם - תרומתו תרומה


ראו משנה א, א. ר' יהודה טוען שיש בחרשים דעת ולכן הם יכולים לתרום, אבל החולקים עליו מבחינים בין דעת לבין מחשבה מילולית.
ר' יצחק נוקט עמדת ביניים, מספק.



אמר ר' יהודה: מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדה, שהיו חרשים
והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבם!
אמרו לו: משם ראיה? טהרות אין צריכות מחשבה, ונעשות על גב חרש שוטה וקטן
תרומות ומעשרות צריכות מחשבה!
ר' יצחק אומר משום ר' אליעזר: תרומת חרש לא תצא לחולין
מפני שהוא ספק יש בו דעת - ספק אין בו דעת.
כיצד עושין? בית דין ממנין לו אפוטרופוס, והוא תורם, והם מקיימין על ידיו
רבן שמעון בן גמליאל אומר: איזהו חרש? כל שהיה חרש מתחלתו
אבל פקח שנתחרש - הוא תורם והן מקיימין על ידיו.

(ב)
שומע ואינו מדבר - זה הוא אלם; מדבר ואינו שומע - זה הוא חרש

זה וזה - הרי הן כפקח לכל דבר. בדיעבד. אבל לכתחילה האלם לא יתרום

(ג)

איזהו "שוטה" (משנה א, א.)? - היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, ומקרע את כסותו
והמאבד את מה שנותנים לו
פעמים שוטה ופעמים חלים - זה הכלל: כל זמן שהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבר
חלים - הרי הוא כפקח לכל דבר.

(ד)

ר' יהודה אומר: קטן שהניחו אביו במקשה, הוא תורם ואביו מקיים על ידו - תרומתו תרומה

אמרו לו: לא הוא שתרם, אלא אביו שאימן שאמר "אמן" אחריו.

התורם את שאינו שלועריכה

(ה)

כיצד "תורם את שאינו שלו" (משנה א, א)?
הרי שירד לתוך שדה חבירו, וליקט ותרם שלא ברשות
אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם אינו חושש משום גזל - תרומתו תרומה
כיצד ידוע אם חושש משום גזל אם לאו? הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו "כלך אצל יפות"
נמצאו יפות - אינו חושש משום גזל, ואם לאו - הרי זה חושש משום גזל שאמר לו באירוניה
ואם היה בעה"ב מלקט ומוסיף עליהן - בין כך ובין כך אינו חושש משום גזל.

(ו)
הגנב והגזלן והאנס - תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר והקדשן הקדש


לעניין הסיקריקון ראו גיטין ה, ו. מדובר במי שקנה מהסיקריקון, לפי התקנה האמצעית או לפי הוראת רבי לאחר 12 חדשים.



אם היו בעלים מרדפין אחריהן - אין תרומתן תרומה, ואין מעשרותיהן מעשר, ואין הקדשן הקדש
בעלי בתים סיקריקון - תרומתן תרומה ומעשרותיהן מעשר והקדשן הקדש.

(ז)

הבן בן הבית – אחד האחים המנהל את הירושה בשם אחיו והשכיר והעבד והאשה המנהלת את רכוש בעלה תורמין על מה שהן אוכלין, אבל לא יתרמו על הכל

שאין אדם תורם דבר שאינו שלו


לגבי הבן והאשה ראו שבועות ז, ח. מותר להם לאכול אבל הרכוש אינו שלהם.



הבן בשל אביו בחיי אביו והאשה בעיסתה בתחום שבעלה אישר לה, כגון הפרשת חלה - הרי אלו תורמין, מפני שתרמו ברשות.

(ח)
אריס שתרם, ובא בעה"ב ועכב; אם עד שלא תרם עכב - אין תרומתו תרומה


השוו משנה ג, ג. האריס יכול לתת למעשה תרו"מ רק על חלקו, אבל אם בעה"ב לא עיכב תורם על הכל, ואינו כשכיר בהלכה ז.



ואם משתרם עכב - תרומתו תרומה. אבל אין רשאי להוציא מעשר, אלא על חלקו בלבד.

(ט)
פועל שתרם את הגורן אין תרומתו תרומה.


ראו משנה ג, ד. אם עבודתו כוללת הכנסה לגורן הרי התחייבו הפירות בתרו"מ וחייב לתרום.



ואם אמר לו בעל הבית "כנוס לי גרני" - תרומתו תרומה, שאין הגורן נכנס אלא אם כן נתרם.

(י)
פועלים שתרמו את הבור בור היין בגת - אין תרומתן תרומה


בניגוד למשנה ג, ד.



ואם היה בור קטן ואחרים ממשמשין בו ויש סכנה שיטמא בקלות - תרומתן תרומה.

(יא)
רשאי בעל הבית להפקיד מעשר טבל כדי תרומת מעשר שבמעשר


לדעת ת"ק אינו מפריש את תרומת המעשר אלא הלוי יעשה זאת, ולכן על בעה"ב לשמור מעשר טהור ללוי. לדעת ר' יוסי הוא יכול להפריש את תרומת המעשר בעצמו, וללוי יתן רק את חלקו.



ר' יוסי אומר: בעל הבית שתרם את המעשר - מה שעשה עשוי.

אפוטרופוס ויתומיםעריכה

(יב)
אפטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים


אם היתומים קטנים מאד - אינם מפרישים בעצמם תרו"מ. הברייתא ממשיכה לפרט את כל מוסד האפוטרופוס: עליו להשתמש בנכסים להאכיל את היתומים ולדאוג לצרכי דת הקצובים מהתורה, אבל לא לצדקה וכו' שאין לה גבול.
לגבי הוצאת עבדים לחפשי – אין לאפוטרופוס זכות לכך, אבל הוא יכול למכור את העבד ואז יצא לחפשי, או שהעבד ישלם את ערכו בעצמו.



מוכרין בתים שדות וכרמים בהמה עבדים ושפחות, להאכיל ליתומים ולעשות להן סוכה ולולב
וציצית וכל מצות האמורות בתורה, ולקנות להן ס"ת נביאים וכתובים - דבר הקצוב מן התורה,
אבל אין פודין עליהן שבוין, ואין פוסקין עליהן צדקה בבית הכנסת - דבר שאינו קצוב מן התורה
ואינן רשאין להוציא עבדים בני חורין, אבל מוכרין אותן לאחרים - ואחרים מוציאין אותן בני חורין
רבי אומר: אומר אני שנותן דמיו ופודה את עצמו.

(יג)
אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב, ברע ליקח ביפה


האפוטרופוס אינו עושה עסקים, אפילו לטובת הנכסים, אלא אם הרשו לו בי"ד.
לדעת רבי הוא חייב לדווח על מעשיו ליתומים ולדעת רשב"ג לא.
לדעת ת"ק מותר למכור עבדים ולקנות קרקעות, ולדעת רשב"ג אסור.
נשים (ראו כתובות ט, ד-ח) ועבדים יכולים להיות אפוטרופסים רק אם הנפטר מינה אותם בעצמו.



אין דנין לחוב ולזכות להכניס להוציא ליתומין - אלא אם כן נטלו רשות מבית דין
וצריכין אפטרופין לחשב עם היתומין באחרונה, דברי רבי
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין ליתומין אלא מה שהניחו להם אפטרופין
מוכרין עבדים ליקח בהן קרקעות, אבל לא קרקעות ליקח בהן עבדים.
רשב"ג אומר: אף לא עבדים ליקח בהן קרקעות.
אין ב"ד עושין אפטרופין נשים ועבדים בתחלה; ואם מינה אותן אביהן בחייו - עושין אפטרופין.

(יד)

רשב"א אומר: יתומים שסמכו אצל בעל הבית, או שסמכם אביהם או שסמכום בית דין

מעשר ומאכילן, מפני תיקון העולם


היתומים הם כעניים, למרות שהם אוכלים אצלו; ולכן מעשר מעשר עני ומאכיל אותם אותו ואת החולין. וכן לעניין מעשר ראשון אם היתום הוא לוי, ואם בעל הבית, או אחד מבני הבית הוא כהן, לוי או עני – יכולים היתומים לאכול את התרומות ואת המעשרות איתו. וראו גטין ה, ד.



וכן היה רשב"א אומר: יתום בן לוי שגדל אצל בעל הבית - מעשר ומאכילו, מפני תיקון העולם
היה למוד אצל לוי או כהן או עני - הרי זה מאכילו משלו
אם היה בן אשתו כהן או לוי או עני הרי זה מאכילו מחלקן.

(טו)
קטן יתום שאמר לאחד בשוק "האכילני מעשר מחלקי" – מאכילו, מפני תיקון העולם


למרות שבדרך כלל אין נותנים מעשר עני בשוק – אם ביקש במפורש נותנים לו, ואם מגיע לו יותר ממה שיכול לאכול קונים לו מהעודף "סגולה", כלומר נכסים מניבים.



אם היה חייב לו מזונות, או שעשה עמו כדי מזונותיו - מאכילו משלו, ועושה לו בחלקו סגולה.

התרומה כמתנה, ותרומת הגויעריכה

(טז)
לא יתרום בעה"ב מעשר ויטול רשות מן הלוי,


ראו גטין ג, ז: יכול לקנות מראש את המתנות מהלוי ומהכהן, אם הן מותרות לזרים; אבל לא להתנות איתם שיאכל את המתנות ואחר כך ישלם להם.



ולא את הזרוע והלחיים והקבה ויטול רשות מן הכהן
אבל מלוה אותן להיות מפריש עליהן מחלקן.

(יז)
מכירי כהונה ולויה אינן רשאין לעשותן כן.


אם מכיר את הכהן או את הלוי אינו קונה מהם אפילו מראש מפני מראית העין. אבל בדברים העלולים להתקלקל (ראו בהלכה יח) מותר.



בדברים האובדין מותר, מפני שהוא כמשיב אבדה.

(יח)

רבי אלעזר אומר: מי שבא בדרך, ובידו תאנים וענבים ומלפפונות שאין יכולין להגיע לעיר

משליכן לתוך הנקע או לתוך הסנאין


טבל העומד להתקלקל – מותר להשאירו בדרך במקום שאינו נגיש. ר' יוסי חולק על כך.
אם הגויים או הכותים יקחו ממנו את הטבל – יניח על הסלע ולא ימסרנו בידיו, וראו משנה ח, יא.



היה עובר בין הכותים ובין הנכרים, ובידו דברים שאין יכולין להגיע לעיר - מניחן ע"ג סלע
ר' יוסי אומר: נותנן בפונדתו עד שיסריחו.

(יט)
נכרי שתרם של חבירו ושל ישראל, אפילו ברשות - אין תרומתו תרומה (משנה א, א.)


המעשה היה שחזרה התרומה לגורן ודימעה אותו, ור"ג התיר את הגורן בטענה שנכרי תרם.



מעשה בפיגא בישראל אחד, שאמר לנכרי "תרום לי גרני" ותרמה, וחזרה תרומה לגורן
ובא מעשה לפני רבן גמליאל, ואמר: הואיל והנכרי תרם - אינה תרומה
ר' יצחק אומר: נכרי שתרם את של ישראל והבעלים מקיימין על ידיו - תרומתו תרומה.