פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה שבועות פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שבועות: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שבועות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

בניגוד לפרקים ג-ה, שעסקו בשבועות שהן רשות לשקר ובעונשיהן, הדיון בשבועת הדיינים הוא על עצם החובה להשבע. במידה ונשבע, דיני השבועה הם כדיני שבועת ביטוי [לשיטת ר' עקיבא], וההבדל ביניהן הוא בשאלה האם הנשבע יזם אותה או שאולץ להישבע. שבועת הדיינים מוטלת על מי שמודה בחלק מהטענה של התובע.

שבועת הדיינים – המודה במקצת הטענהעריכה

(א) שבועת הדיינין: הטענה - שתי כסף, וההודאה - בשוה פרוטה.

ואם אין ההודאה ממין הטענה - פטור משבועה.

כיצד הסבר "הטענה שתי כסף"? "שתי כסף לי בידך" - "אין לך בידי אלא פרוטה" - פטור משבועה, כי הטענה נמוכה מדי..

ראו ב"מ ד, ז.

וראו תוספתא סוטה ז, א, שגם שבועת הדיינים היא בכל לשון.

הפער בין הטענה להודאה צריך להיות לפחות שתי כסף.

"שתי כסף ופרוטה לי בידך" - "אין לך בידי אלא פרוטה" - חייב להישבע.
"מנה לי בידך" - "אין לך בידי" - פטור משבועה, כי לא היה שוה פרוטה שהודה בו.
"מנה לי בידך" - "אין לך בידי אלא חמישים דינר" - חייב שהודה במקצת הטענה.
"מנה לאבא בידך" - "אין לך בידי אלא חמישים דינר" - פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה כאן לא היתה בכלל טענה של התובע:


משנה זו אינה עוסקת בשבועה, אלא בנאמנות הנתבע. היא הובאה כאן כניגוד למשנה א: למרות שסתם כופר בהלוואה פטור משבועה ומתשלום, אם כפר בהלוואה לאחר שהודה בה בפני עדים - אינו נאמן, וחייב לשלם.

(ב) "מנה לי בידך"! אמר לו [בפני עדים] "הן".

למחר אמר לו "תנהו לי".
"נתתיו לך" - פטור.
"אין לך בידי" - חייב לשלם, כי הכחיש את ההודאה המוקדמת שלו.

"מנה לי בידך"! אמר לו "הן" - "אל תתנהו לי אלא בעדים".

למחר אמר לו "תנהו לי".
"נתתיו לך" - חייב, מפני שצריך ליתנו [לו] בעדים:


(ג) "ליטרא זהב כמות זהב, ואינו מטבע יש לי בידך" - "אין לך בידי אלא ליטרא כסף", פטור כי ההודאה אינה ממין הטענה.

"דינר זהב יש לי בידך" - "אין לך בידי אלא דינר כסף" ו"...טריסית" ו"...פונדיון" ו"...פרוטה" - חייב,
שהכל מין מטבע אחת כי "דינר" הוא שם של מטבע..

"כור תבואה יש לי בידך" - "אין לך בידי אלא לתך קטנית" - פטור. קיטנית אינה תבואה אלא פירות

"כור פירות יש לי בידך" - "אין לך בידי אלא לתך קיטנית" - חייב, שהקיטנית בכלל "פירות".

המשנה מפרטת את דין "ממין הטענה" שבמשנה א.

התוספתא ה, ד, רואה דינר זהב כדבר שאינו ממין הטענה של כסף, אלא כדומה לליטרא זהב.

המונח "פירות" כולל את כל הסוגים: תבואה, ירקות וקטניות, אבל המונחים "ירקות" או "תבואה" צרים יותר, ואינם כוללים קטניות, וראו נדרים ז, א.

רבן גמליאל סובר שחיטים ושעורין דומים זה לזה, כמו אדמון, המרחיב את המונח "ממין הטענה". התלמוד נדחק ומפרש את דבריו בניגוד לדברי אדמון, שהוא מוותר לגמרי על הדרישה שההודאה תהיה ממין הטענה.

הקרקעות (וכל הנדל"ן - "נכסים שיש להם אחריות") - אינן נכללות בדיני המודה במקצת.

לגבי השורה האחרונה ראו קידושין א, ה, ולתופעת גלגול השבועה בכלל ראו גם סוטה ב, ה.

טענו חיטין, והודה לו בשעורים - פטור, ורבן גמליאל מחייב.

הטוען לחברו בכדי שמן - והודה לו בקנקנים כדים ריקים,

אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה שהרי התביעה כללה שמן וכלים. - ישבע.
וחכמים אומרים: אין ההודאה ממין הטענה.
אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

טענו כלים וקרקעות,

והודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים - פטור. משבועה אף לדעת אדמון, כי אין קשר בין התביעות.
הודה במקצת הקרקעות - פטור.
במקצת הכלים - חייב ונשבע גם על שאר הכלים וגם על הקרקעות,
שהנכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן מי שחייב שבועה על המטלטלין נשבע גם על נדל"ן.


בתוספתא (ה, ה) מוסבר כיצד נשבעים להקדש ולקטן: במקרים שבהם נשבע ונוטל - ראו לקמן ז, א, או אם הודה להם במקצת - ואז נשבע על טענת עצמו.

(ד) אין נשבעין שבועת הפקדון על טענת חרש שוטה וקטן שאינם בני דעת ולכן טענתם אינה טענה

ואין משביעין את הקטן שאינו מבין את משמעות השבועה,
אבל נשבעים לקטן ולהקדש:


(ה) ואלו דברים שאין נשבעין עליהם: העבדים, והשטרות, והקרקעות כל אלו הם נכסים שיש להם אחריות, ראו לעיל משנה ג, וההקדשות שכתוב "כי יתן איש אל רעהו" ולא להקדש. אבל ראו לעיל משנה ד..

אין בהן תשלומי כפל אם נגנבו, ולא תשלומי ארבעה וחמישה פיסקה זו נאמרה רק בהקדש, שעשויים להיות לו שור או שה ויגנבו..

שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר אינו משלם.

רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן - נשבעין עליהן שהרי הבעלים כשומרי חינם לקדשים אלו.

ראו ב"מ ד, ט.

ושאינו חייב באחריותן - אין נשבעים עליהם:


(ו) רבי מאיר אומר: יש דברים שהן בקרקע - ואינן כקרקע, ואין חכמים מודים לו.

כיצד? "עשר גפנים טעונות מסרתי לך" והשב לי עשר גפנים טעונות תמורתן, והלה אומר "אינן אלא חמש" - רבי מאיר מחייב שבועה.

וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע - הרי הוא כקרקע.

אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.

כיצד? "בית מלא מסרתי לך" ו"כיס מלא מסרתי לך",

והלה אומר "איני יודע, אלא מה שהנחת אתה נוטל" - פטור משבועה, כי "מלא" אינו מוגדר.
זה אומר "עד הזיז" וזה אומר "עד החלון" - חייב:


(ז) המלוה את חברו על המשכון, ואבד המשכון ויש לנכות את ערך המשכון מההלוואה,

אמר לו "סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה",

והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה" - פטור כי אינו מודה בפרוטה. ראו לעיל משנה א.
"סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה",

ראו ב"מ ו, ז.

וראו גם תוספתא כתובות ד, יב, שריב"ק אסר לקחת משכון שערכו יותר מההלוואה, אבל כנראה לא הקפידו על כך.

כל הויכוח נגרם בגלל טענתו של המלווה שהמשכון אבד, ולכן הוא צריך להשבע.

והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה" - חייב כי מודה בדינר.
"סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה" הלוה תובע מהמלוה סלע,
והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה" - פטור.
"סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה",
והלה אומר "לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה" - חייב.

ומי נשבע? - מי שהפקדון אצלו המלוה נשבע גם כשהוא התובע.

שמא ישבע זה הלווה על ערך המשכון ויוציא הלה את הפקדון המשכון שלא אבד כלל, ויתברר שהשבועה של הלווה היתה מיותרת.: