ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כא

ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כאעריכה

פיסקה ריאעריכה

על דברים כא י-יא

(דברים כא י) "כי תצא למלחמה" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר.


גם במלחמת רשות מותר לקחת יפת תואר; למרות שלא היו חייבים לצאת למלחמה.



"על איביך" - כנגד אויביך


ראו גם לעיל קצ: מלחמת הרשות היא מול האויבים ולא מול ידידים. אם ישראל מקיימים את המצוות הם מנצחים במלחמה.



"ונתנו ה' אלהיך בידך", אם עשית כל האמור בענין - סוף שה' אלהיך נותנו בידך.

"ושבית שביו" - לרבות כנענים שבתוכה.


ראו לעיל פיסקה ר: הכנענים אינם שונים משאר אנשי העיר.




(דברים כא יא) "וראית בשביה" - בשעת שביה.


הדרשה מרחיבה את הפשט, ואינה עומדת על הבדלים בין אשה נשואה לגוי ובין אחרת, וכן אינה עומדת על אשה נאה דווקא; מצד שני היא מגבילה את הפשט ועומדת על כך שלקיחת האשה היא בזמן השביה ולא במקום השבויים, ועל כך שהלוקח אותה – יכול לקחתה דווקא לעצמו ולא לבני משפחתו.



"אשת" - ואף על פי שהיא אשת איש.
"יפת תואר", אין לי אלא בזמן שהיא נאה
מנין אפילו היא כעורה? - תלמוד לומר "וחשקת בה", אף על פי שאינה יפת תואר.
"ולקחת לך לאשה", שלא תאמר 'הרי זו לאבה', 'הרי זו לאחי'.

פיסקה ריבעריכה

על דברים כא יב

(דברים כא יב) "והבאתה אל תוך ביתך" - ולא לבית אחר.


המשך הדרשה מסוף פיסקה ריא: הלוחם ורק הוא רשאי לקחת את יפת התואר, ואין לו רשות להביא אותה לאביו או לאחיו.




"וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה", רבי אליעזר אומר: תקוץ. רבי עקיבה אומר: תגדל.

אמר רבי אליעזר: נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים


ר' אליעזר מפרש את עשיית הציפרנים כקיצורן, באופן מילולי ישיר. ר' עקיבא מפרש אותה כהארכתן, על פי התוצאה – ניוול. למרות האמור, שהסיפור של מפיבושת מסייע לר' אליעזר – הוא מסייע באותה המידה גם לר' עקיבא.



מה עשיה האמורה בראש – העברה, אף עשיה האמורה בצפרנים – העברה!
רבי עקיבה אומר: נאמרה עשיה בראש ונאמרה עשיה בצפרנים
מה עשיה האמורה בראש – ניוול, אף עשיה האמורה בצפרנים - ניוול
וראיה לדברי רבי אליעזר: (שמואל ב יט כה) "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך
לא עשה רגליו ולא עשה שפמו."

פיסקה ריגעריכה

על דברים כא יג

(דברים כא יג) "והסירה את שמלת שביה מעליה",


הטענה שדרכם של בנות הגויים להזנות את הכובשים מבוססת על הסיפור המקראי בבנות מדיין, ראו במדבר לא טז, ומיועדת להקטין את המוטיבציה לקחת את יפת התואר.



מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות
שהגוים, ארורים הם, בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן.
"וישבה בביתך" - בבית שמשתמש בו; נתקל בה ונכנס, נתקל בה ויוצא; דומה לקרויה לדלעת בפתח הבית ורואה בניוולה.
"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים"
אביה ואמה ממש, דברי רבי אליעזר.

רבי עקיבה אומר: אין אביה ואמה אלא עבודה זרה, שנאמר (ירמיהו ב כז) "אומרים לעץ אבי אתה."


ר' עקיבא מחייב את יפת התואר להתגייר ולנטוש את אלוהיה הקודמים. ר' אליעזר אינו חושש מהדת שלה ואינו מחייב אותה לחזור בה, אולי כי לא החשיב כלל את הדת של הנשים, ש"דעתן קלה."



"ירח ימים" - שלשים יום.

דבר אחר: "ירח" – אחד, "ימים" – שנים, הרי שלשה חדשים


ראו תוספתא יבמות ו ט, בדברי ר' שמעון בן אלעזר. ששלושה חדשי המתנה מתקנים את הוולד מהחשש שהיתה בהריון כשנשבתה. ר' עקיבא מוסיף מטרות לשהות הארוכה – להפיג את זכר בגדיה היפים ואת החמדה שעוררו בשובה.



כדי בגדי נויה שהיו עליה, וחמדה, ותיקון הוולד, כדברי רבי עקיבה, בין זרע ראשון לזרע שני
רבי אליעזר אומר: "ירח ימים" כמשמעו

וכל כך למה? שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת.


המשך דברי ר' עקיבא.



"ואחר כן תבא אליה ובעלת",
הא אם לא עשה בה את כל המעשים האלו, ובא עליה - הרי זו בעילת זנות.

"ואחר כן תבוא אליה ובעלתה", אין לך בה אלא מצות בעילה.


אין צורך בקידושין אלא רק בהכנסה לחופה ובבעילה. לאחר מכן היא אשתו של השובה והוא חייב לספק את צרכיה כאשה חוקית, בדומה לכויות אמה עבריה שיועדה לו.



"והיתה לך לאשה", כענין שנאמר (שמות כא י) "שארה כסותה ועונתה לא יגרע".

פיסקה רידעריכה

על דברים כא יד

(דברים כא יד) "והיה אם לא חפצת בה", הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה.


הבשורה היא המשך דברי ר' עקיבא בפיסקה ריג, שהתנגד לנשיאת יפת התואר.




"ושלחת לנפשה" - ולא לבית אלהיה.


אין למדרש סובלנות לעבודה זרה, וראו דברי ר' עקיבא בפיסקה ריג.




"ושלחתה" – בגט, כדברי רבי יונתן;


ר' יונתן, לפי מדרש תנאים לדברים, טוען 'אחר הבעילה הכתוב מדבר', וכיוון שבעל אותה מחוייב לשלחה בגט.




ואם היתה חולה - ימתין לה עד שתבריא

קל וחומר לבנות ישראל, שהן קדושות וטהורות.


השוו כתובות ד ט, שיכול הבעל לגרש את אשתו החולה. יתכן שהדרשה חולקת על כך ויתכן שמדובר כאן במחלה קשה יותר משם.




"ומכור לא תמכרנה בכסף", אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף


אין להחפיץ את יפת התואר ולכן אין להשתמש בה כשפחה או לתת אותה במתנה או כתמורת הנאה.



מנין שלא יתננה במתנה, ולא יעשה בה טובה? תלמוד לומר "ומכור לא תמכרנה בכסף".
"לא תתעמר בה" - שלא תשתמש בה.

דבר אחר: "לא תתעמר בה" - כדברי רבי יונתן.


ראו לעיל, שר' יונתן טען 'אחר הבעילה הכתוב מדבר', ואם התחרט לפני הבעילה יכול לעשותה לשפחה. ת"ק מאפשר ליפת התואר לתבוע את השובה בבית דין אם ניסה להפכה לשפחתו.



דבר אחר: הרי זו אזהרה לבית דין.

"תחת אשר עניתה", אפילו לאחר מעשה יחידי. שבעל אותה רק פעם אחת

פיסקה רטועריכה

על דברים כא טו

(דברים כא טו) "כי תהיין לאיש שתי נשים" - שיש בהם הויה. יצאו שפחה ונכרית שאין בהם הויה.


בן השפחה ובן הגויה אינם בכורים, כי אמותיהם אינן נשים חוקיות, וראו בכורות ח א; אבל בן היבמה – למרות שאמו לא התארסה לאביו; ובן הארוסה שנולד ממנו - למרות שעדיין לא נשא אותה – נחשבים בניו והם בכורים.



משמע, מוציא את אלו ומוציא את היבמה ומוציא את הארוסה, שאין להן הויה?
תלמוד לומר: "שתי נשים".

רבי ישמעאל אומר: בדרך ארץ הכתוב מדבר; מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת.


ר' ישמעאל מתנגד לביגמיה, למרות שהיא מותרת מן התורה.




"וילדו לו בנים", להוציא את הספק: בן תשעה לראשון (או) בן שבעה לאחרון


אם ספק מי אביו, כגון שאמו נישאה פחות משלושה חדשים מאז שהתאלמנה או התגרשה – אין לו דין של בכור, וראו בכורות ח א.



 

אין לי אלא היוצא ממקום הלידה. יוצא דופן מנין? תלמוד לומר "וילדו לו", מכל מקום.


דרך הלידה אינה משפיעה על הבכורה לנחלה, וראו בכורות ח ב, דעת ר' שמעון.




דבר אחר: "כי תהיין לאיש שתי נשים", אין לי אלא שהן שתים. מנין אפילו הן מרובות? תלמוד לומר "נשים".

אין לי אלא בזמן שהן מרובות, ומקצתן אהובות ומקצתן שנואות


העדפה או דחיה של אחד הבנים אינה נובעת בהכרח מהמעמד של אמו, ובכל מקרה היא אסורה.



מנין אפילו כולן אהובות, כולן שנואות? תלמוד לומר אהובה - האהובה, שנואה - השנואה, ריבה הכתוב
אין לי אלא בזמן שהן מרובות, וכולן אהובות או כולן שנואות
מנין אפילו הן שתים? תלמוד לומר "שתי נשים".
אין לי אלא בזמן שהן שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה
מנין אפילו אחת והיא אהובה, אפילו אחת והיא שנואה?
תלמוד לומר אהובה – אהובה, שנואה – שנואה; ריבה הכתוב.

איזו היא אהובה? אהובה לפני המקום; שנואה? שנואה לפני המקום


שנישואיה כשרים או שהם בעבירה.



יכול אין לי אלא אנוסה ומפותה, שאינן לו כדרך כל הנשים
מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט?
תלמוד לומר שנואה – שנואה; ריבה את העריות שהן בלא תעשה
ועדין לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים? תלמוד לומר שנואה - שנואה

ריבה את העריות שחייבים עליהן כרת בידי שמים;


אפילו ממזר עשוי לרשת כבכור; וראו תוספתא ב"ב ז א.



ועדין לא ארבה את העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין?
תלמוד לומר שנואה – שנואה; ריבה

יכול אפילו שפחה, אפילו נכרית?


לעניין בן השפחה ובן הנכרית ראו בתחילת הפיסקה, דרשה על "נשים", וכאן חוזרת אותה מסקנה מ"תהיינה".



תלמוד לומר "כי תהיין לאיש", מי שיש לו בהן הויה; יצאו אלו שאין בהן הויה
"וילדו לו בנים", מי שהולדות שלו; יצאו אלו שאין הולדות שלו.

דבר אחר: "וילדו לו בנים" - הבנים בתורה הזאת, ואין הבנות בתורה הזאת,


למרות שבנות יורשות במצבים מסוימים, הן אינן בכורות, וראו ב"ב ח ד.



לפי שמצינו שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחים, לחלוק בשוה, יכול תהא בכורה נוהגת בהן?
תלמוד לומר "וילדו לו בנים", הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת.

"והיה הבן" - ולא טומטום ואנדרוגינוס. "הבכור" - ולא הספק.


לעניין הספק ראו לעיל, בדרשה הקודמת על 'והיה הבן'.



"לשניאה" - הכתוב מבשרך שבן הבכור לשניאה


הדרשה מנוגדת לאמור לעיל על 'שנואה לפני המקום', ומניחה שמדובר בשנואה ע"י בעלה, והשוו לסיפור יעקב לאה ורחל.


פיסקה רטזעריכה

על דברים כא טז

(דברים כא טז) "והיה ביום הנחילו את בניו", ביום מפילים נחלות ואין מפילים נחלות בלילה.


הפלת גורלות לנחלת א"י בימי יהושע היתה ביום, כי יש לה אופי של דין ממונות, שבדרך כלל נעשה ביום.




"את אשר יהיה לו", מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק.


הנכסים שאינם ביד האב בשעת מותו , אבל צפויים להגיע אליו נקראים 'ראוי'. וראו דוגמאות בתוספתא ב"ב ז ב. הבכור אינו נוטל בהם כפל, אלא הם מתחלקים לכל האחים בשווה – כי אין לומר עליהם 'אשר יהיה לו'.




"לא יוכל לבכר", מלמד שאינו רשיי לבכר. יכול לא יבכר, ואם בכר - יהא מבוכר?


דורש 'לא יוכל' - אפילו בעבירה.



תלמוד לומר "לא יוכל לבכר", הא אם בכר - אינו מבוכר.

"את בן האהובה", כיון שיצא ראשו ורובו בחיים - פוטר את הבא אחריו מן הבכורה.


ראו תוספתא בכורות ו א: אם נולד הבכור בן האהובה חי, ומת מייד לאחר לידתו, ואחריו נולד בכור לשנואה – אין בכור במשפחה לעניין נחלה.



"על פני בן השנואה הבכור" - אף על פי ש"בן הבכור לשנואה".

פיסקה ריזעריכה

על דברים כא יז

(דברים כא יז) "כי את הבכור בן השנואה יכיר" – יכירנו לאחרים


ראו תוספתא ב"ב ז א. ר' יהודה מאפשר לאב הכהן גם לפסול את ילדיו מהכהונה וחכמים חולקים עליו.



מלמד שנאמן אדם לומר 'זה בני בכור'
רבי יהודה אומר: כשם שנאמן אדם לומר 'זה בני בכור'
כך נאמן לומר 'זה בן גרושה וזה בן חלוצה', וחכמים אומרים: אינו נאמן.

"לתת לו פי שנים" – פי שנים בו נחלה כפולה מאחיו. או פי שנים בכל הנכסים 2/3 מהירושה? הרי אתה דן
הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה, אם היו ששה אחים מה מצינו כשנוחל עם אחד - פי שנים בו
אף כשנוחל עם חמשה - פי שנים באחד מהם
או כלך לדרך זו: הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה
מה מצינו כשנוחל עם אחד - פי שנים בכל הנכסים, אף כשנוחל עם חמשה - פי שנים בכל הנכסים!

תלמוד לומר "והיה ביום הנחילו את בניו", ריבה נחלה לבנים,


הנחלה מיועדת לכל בניו, ולכן אין לתת לבכור 2/3 ממנה אם יש יותר משני בנים.



אחר שלמדנו שריבה נחלה לבנים. הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון:
הואיל ונוחל עם אחד ונוחל עם חמשה, מה מצינו כשנוחל עם אחד - פי שנים בו
אף כשנוחל עם חמשה - פי שנים באחד מהם

וכן הוא אומר (בראשית מח כב) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך"


ליוסף היה דין של בכור והוא קיבל כפל נחלה ביחס לאחד מאחיו ולא ביחס לכולם.



ואומר (דברי הימים א ה א-ב) "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור...
כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף,"
הואיל ומצינו שהבכורה ליוסף ובכורה לדורות, מה בכורה האמורה ליוסף - פי שנים בו
אף בכורה האמורה לדורות - פי שנים באחד מהם.

"בכל אשר ימצא לו", מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.


ראו הגדרות תוספתא ב"ב ז ב.




"כי הוא ראשית אונו" - ולא ראשית אונה של אשה.


ראו בכורות ח א, "בכור לכהן ואינו בכור לנחלה".




"לו משפט הבכורה" - מלמד שהבכורה יוצאה בדיינים.


דורש 'משפט', שניתן לתבוע את הבכורה בבית דין.


פיסקה ריחעריכה

על דברים כא יח

(דברים כא יח) "כי יהיה לאיש בן" - ולא כשיהיה בן לאשה.


בן סורר ומורה אינו במשפחה חד הורית. לעניין בן ולא בת וכו' ראו סנהדרין ח א.
סורר – שסר לפחות פעמיים מהדרך, דורש שני ר'; מורה ביוונית – שוטה.



"בן" - ולא בת. "בן" - ולא איש. קטן פטור, שלא בא לכלל מצות.
"סורר" - שתי פעמים. "ומורה" - שוטה.

דבר אחר: "סורר" – מין, ש"מורה" לעצמו דרך אחרת,


כאן מאשימים את הנוצרים בבן סורר ומורה: סרו מהדרך והורו לעצמם דרך אלטרנטיבית.




דבר אחר: בשביל שאכל זה ממון אביו, אמרת בן סורר ומורה ימות?


ראו סנהדרין ח ח. כאן מאשימים את האב בחינוך קלוקל של בנו.



אלא נידון על שם סופו: מוטב ימות זכיי, ואל ימות חייב!
אביו של זה חשק יפת תואר, והכניס שטן לתוך ביתו
ונעשה בנו סורר ומורה, וסופו להמיתו מיתה משונה.

(דברים כא כב) "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" - לא בשבת ולא בימים טובים.


נספח לדיון באשמת הבן, ראו לקמן פיסקאות רכ-רכא. לעניין איסור הוצאה להורג בשבת ראו דרשת תלמיד של ר' ישמעאל במכילתא שבתא ב, לפס' ג.




דבר אחר: "סורר" - על דברי אביו, "ומורה" - על דברי אמו.


הבן עובר על כל התורה באופן גורף, ומבזה את כל מוסדות החברה.



"סורר" - על דברי תורה, "ומורה" - על דברי הנביאים.
"סורר" - על דברי עדים, "ומורה" - על דברי דיינים.

אמר רבי יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא משום אנשי ירושלם


לעניין סוטה ראו סוטה ד ב. לעניין בן סורר ראו סנהדרין ח ד. לעניין זקן ממרה ראו בהמשך, שאין מוחלים לו, כי אין מדובר בעניין אישי אלא בסכנה לחברה.



סוטה, אם רצה בעלה למחול לה - מוחל
בן סורר ומורה, אם רצו אביו ואמו למחול לו - מוחלים
זקן ממרא על פי בית דין, אם רצו חביריו למחול לו - מוחלים
וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהודה בן בתירה, על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי
על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, על זקן ממרא על פי בית דין לא הודה לי
מפני שהיה מעמיד מחלוקת בישראל.

"איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק?


עבירת ההמריה קשורה בגניבה ובאכילה, וראו סנהדרין ח ב-ג.
לעניין המלקות ראו סנהדרין ח ד.



תלמוד לומר "איננו שומע" "איננו שומע", לגזירה שוה
מה "איננו שומע" האמור להלן "זולל וסובא", אף איננו שומע האמור כאן - זולל וסובא
ומה "איננו שומע" האמור להלן, עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו
אף איננו שומע האמור כאן - עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.
"ויסרו אתו" - במכות. "ולא ישמע אליהם" - מלמד שמלקים אותו בפני שלשה.

פיסקה ריטעריכה

על דברים כא יט-כ

(דברים כא יט) "ותפשו בו אביו ואמו", מלמד שאינו חייב עד שיהו לו אב ואם, דברי רבי מאיר


ראו לעיל פיסקה ריח: '"כי יהיה לאיש בן" - ולא כשיהיה בן לאשה'. כאן משלים ר' מאיר וקובע שגם אם אין לבן אם אינו חייב.
ר' יהודה מסיק שהנישואין של ההורים צריכים להיות תקינים, סבירים ומותרים, וראו גם סנהדרין ח ד.



רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה בת המעמד החברתי לאביו - אינו נעשה בן סורר ומורה.
"והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" - מצוה בזקני עירו ובשער מקומו.

(דברים כא כ) "ואמרו אל זקני עירו בננו זה", זהו שלקה בפניכם, מלמד שאם מת אחד מהם משלושת הדיינים שבפניהם לקה אינו נסקל.


צמצומים של תחולת הדין, ונסיון למנוע את קיומו למעשה; וראו סנהדרין ח ה.



היה אחד מהם גדם או חגר או אלם או סומה או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה
שנאמר "ותפשו בו" - ולא גדמים, "והוציאו אותו" - ולא חגרים, "ואמרו" - ולא אלמים
"בננו זה" - ולא סומים, "איננו שומע בקולנו" - ולא חרשים.

מתרים בו בפני שלשה ומלקים אותו; חזר וקלקל - נדון בעשרים ושלשה


ראו שם.



ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים, שנאמר "בננו זה" - זהו שלקה בפניכם.

"זולל וסובא" - זולל בבשר וסובא ביין, ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר


ראו סנהדרין ח א. כאן נוסף פס' כא במשלי, המזכיר את גורלו המר של הזולל והסובא.



(משלי כג כ) "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו",
ואומר (משלי כג כא) "כי זולל וסובא יורש, וקרעים תלביש נומה".

פיסקה רכעריכה

על דברים כא כא

(דברים כא כא) "ורגמוהו כל אנשי עירו", וכי כל אנשי עירו רוגמים אותו? אלא במעמד כל אנשי עירו.


ראו סנהדרין ו ד. מגמה של האחדת הסקילה וסגנונה.



"באבנים", יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר (ויקרא כ ב) "באבן".
יכול באבן אחת? תלמוד לומר "באבנים", אמור מעתה: לא מת בראשונה - ימות בשניה,

אמר רבי יוסי: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין הוא נסקל?


ראו סנהדרין ח ה. ר' יוסי שואל את השאלה המוסרית, שהרי הבן הוא זכאי, ועדיין אינו פושע. התשובה היא פטרנליסטית, וראו בביאור שם.



אלא הגיעה תורה לסוף ענינו של זה, ואמרה ימות זכיי ואל ימות חייב
שמיתתם של רשעים - הניה להם והניה לעולם, ושל צדיקים - רע להם ורע לעולם
יין ושנה לרשעים - הניה להם והניה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם
שקט לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הניה להם והניה לעולם.

"ובערת הרע" - בער עושי הרעות מישראל!

פיסקה רכאעריכה

על דברים כא כב-כג

(דברים כא כב) "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת", האיש נתלה, ואין האשה נתלית

רבי אליעזר אומר: אף האשה נתלית
אמר להם רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון!
אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנים שנים ביום אחד! אלא שהשעה צריכה, ללמד בה את אחרים.

"ותלית אותו", יכול יהו כל הנסקלים נתלים? תלמוד לומר (דברים כא כג) "כי קללת אלהים תלוי"


חכמים וגם ר' אליעזר מניחים שהמגדף נתלה, כאמור לקמן בדרשה על 'קללת אלהים'. ר' אליעזר ממשיך את הקו של האחדת עונש הסקילה מהפיסקה הקודמת, וחכמים מנסים לצמצם את התליה, שדומה לצליבה הרומאית.



אחר שריבה הכתוב מיעט! הרי אנו למדים אותו מן המגדף
מה מגדף מיוחד, שפשט ידו בעיקר, והרי הוא נתלה - כך כל הפושט ידו בעיקר הרי הוא נתלה!
רבי אליעזר אומר: מה מגדף מיוחד, שהוא נסקל והרי הוא נתלה - כך כל הנסקלים נתלים

יכול יהו תולים אותו חי כדרך שהמלכות עושה? תלמוד לומר "והומת - ותלית אותו על עץ."


הבדלים בין הצליבה הרומית לתליה: התליה נעשית לאחר המוות, והתלוי הוא ללא בגדיו. שאר הדרשות הן בשיטת חכמים, בניגוד לדעת ר' אליעזר.



"אותו" - ולא את כליו בגדיו; "אותו" - ולא את עדיו; "אותו" - ולא את זוממיו; "אותו" - ולא שנים ביום אחד!

"על עץ", (יכול) בעץ התלוש. או בעץ המחובר?


אין תולים על עץ המחובר לקרקע, וראו סנהדרין ו ד.



תלמוד לומר (דברים כא כג) "כי קבור תקברנו" - בעץ שנקבר עמו
אמור מעתה: בעץ התלוש ולא בעץ המחובר.

מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תלין נבלתו על העץ".

הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים, יכול יהא עובר עליו?
תלמוד לומר "על העץ" מה עץ מיוחד, שהוא ניוול לו - אף כל שהוא ניוול לו
יצא המלין לכבודו, שאין ניוול לו.
"לא תלין נבלתו על העץ" - מצות לא תעשה. "כי קבור תקברנו" - מצות עשה

כיצד עושים לו? ממתינים לו עד חשיכה, ותולים לו - ומתירים אותו

ואם לן - עוברים עליו בלא תעשה, שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ".

"כי קללת אלהים תלוי", כלומר 'מפני מה זה תלוי? מפני שקלל את השם', ונמצא שם שמים מתחלל.


מכאן שהמגדף נתלה, ראו לעיל; וראו סנהדרין ו ד.




האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה. רבי יהודה אומר: אחד האיש ואחד האשה


ר' יהודה הוא תלמידו של אביו אילעאי. שלמד אצל ר' אליעזר – וראו בתחילת הפיסקה.
וראו סנהדרין ו ד.



אלא שהאיש - תולים אותו ופניו כלפי העם ואחוריו כלפי העץ
והאשה - פניה כלפי העץ ואחוריה כלפי העם

האיש - סרט אחד מלפניו, והאשה - שני סרטים: אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה.

"ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה" - להזהיר בית דין על כך.