ביאור:משנה בבא קמא פרק ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה

מסכת בבא קמא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

----

תשלומי ארבעה וחמישה

חטיבה I: הקלוֹת בחיוב ארבעה וחמישה

בניגוד לאמור לעיל ה, ז, ש"שור" הוא דוגמא לכל בעל חיים - בעניין תשלומי ארבעה וחמישה אין זה כך; וראו מכילתא נזיקין סוף יב, שלומדת את הדין הזה מהייחוד של שור ושה הקרבים על המזבח.

רק הגנב בעצמו חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, אם טבח או מכר. הוא חייב בתשלומים גם אם אדם אחר טבח או מכר את הגניבה עבורו, ואילו הטבח או המוכר פטור; וראו תוספתא ז, ד, שבמקרה זה יש שליח לדבר עבירה.

והשוו לקמן, ט, א, שם משלם "כשעת הגזילה".

שתי הדרשות מצמצמות את התחולה של תשלומי ארבעה וחמישה, והאינטרס לעשות כך הוא משום שתשלומים אלו חורגים מכלל דיני הנזיקין.

(א) מרובה מדת תשלומי כפל - ממדת תשלומי ארבעה וחמישה,

שמדת תשלומי כפל נוהגת

בין בדבר שיש בו רוח חיים - ובין בדבר שאין בו רוח חיים,

ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת, אלא בשור ושה בלבד,

שנאמר: (שמות כא לז) "כי יגנב איש שור או שה, וטבחו או מכרו" וגו'.

אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל,

ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמישה:

המשנה בניגוד לר' נחוניה בן הקנה, שאמר שיום הכיפורים כשבת לתשלומים (תוספתא ז, ה), למרות שהטובח ביום הכיפורים ענשו כרת ולא מיתה.

על הגניבה ועל המכירה בשבת אין חייבים מיתה, אלא רק על הטביחה.

(ב) גנב על פי שנים עדים, וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים - משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

גנב ומכר בשבת, גנב ומכר לעבודה זרה, גנב וטבח ומכר ביום הכפורים במקרים אלו אינו חייב מיתה, ולכן משלם..

גנב משל אביו וטבח ומכר ובכך התחייב בתשלום ואחר כך מת אביו, גנב וטבח ובכך התחייב בתשלום ואחר כך הקדיש - משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

גנב וטבח לרפואה או לכלבים, השוחט ונמצא טריפה, השוחט חולין בעזרה - משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

רבי שמעון פוטר בשני אלו המקרים האחרונים כי לדעתו אין השחיטה נחשבת אם הבשר אסור בהנאה.:

(ג) גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין - משלמין הכל.

גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים, אלו ואלו ושתי קבוצות העדים נמצאו זוממין -

כל קבוצת עדים משלמת מה שהיתה מחייבת את הנאשם. אם העדות על הגניבה בטלה יתכן שאדם אחר גנב, ולכן הוא פטור.

אם שתי הכתות מוזמות מחלקים את חובת התשלום, למרות שהעדות השניה תלויה בראשונה.

אם רק אחד העדים זומם - העדות פסולה אבל אין עליה עונש, ראו מכות א, ז.

הראשונים משלמים תשלומי כפל, והאחרונים משלמין תשלומי שלושה.

נמצאו אחרונים זוממין - הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי שלושה.

אחד מן האחרונים זומם - בטלה עדות שניה.

אחד מן הראשונים זומם - בטלה כל העדות.

שאם אין גניבה - אין טביחה ואין מכירה:

(ד) גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פי עד אחד, או על פי עצמו אין עדות לטביחה.

משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה חייב מיתה על הטביחה ולכן אינו משלם.

גנב משל אביו ומת אביו ולכן יש לו חלק בבהמה מכח הירושה ואחר כך טבח ומכר,

גנב והקדיש, ואחר כך טבח ומכר הטביחה היא מעילה בהקדש אבל אינה מהרכוש הגנוב

ניתן להקדיש את הבהמה הגנובה אם עברה לרשות הגנב על ידי יאוש בעלים וכדומה, ואין בהקרבתה משום מצווה הבאה בעבירה; וראו תוספתא תרומות א, ו.

משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן מחוייב להשלים את הקדשים אם חסרו - משלם תשלומי ארבעה וחמישה כי הם נחשבים כשלו

שאין חייב באחריותם - פטור:

שוחט ונתנבלה - כדעת ר' שמעון לעיל משנה ב.

השוו תוספתא ז, ו, שלפיה אם מכר חוץ מגיזתה משלם.

(ה) מכרו חוץ מאחד ממאה שבו, או שהיתה לו בו שותפות המכירה אינה שלמה,

השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר, והמעקר השחיטה אינה שלמה -

משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

חטיבה II: מה היא "גניבה"?

גנב ברשות הבעלים, וטבח ומכר חוץ מרשותם;

בשלושת המקרים הללו היתה הבהמה באחד השלבים מחוץ לרשות הבעלים, ולכן חייב. אבל אם לא יצאה מרשותם - הרי לא מדובר בגניבה. וראו גם מכילתא נזיקין יב.

או שגנב חוץ מרשותם, וטבח ומכר ברשותם;

או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם -

משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

אבל גנב וטבח ומכר ברשותם - פטור:

(ו) היה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים ולא הצליח לגנבו - פטור.

הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ועבר בכך לרשות הגנב, ומת - חייב

נתנו הבעלים לבכורות בנו לכהן במקום חמישה סלעים של פדיון הבן או לבעל חובו כדי לשלם על החוב,

מפרשי המשנה פירשו ברובם שמדובר בגנב שמסר לכהן או לשומר. ופשוט יותר לפרש שהבעלים רצה למסור להם והדיון הוא האם יצא ידי חובתו: אם לא הגביהו והבהמה מתה ברשותו - לא יצא.

כלומר המשנה עוסקת בגדרי העברת בעלות, ובקניית בהמה, ולא דווקא בתשלומי ארבעה וחמישה. וראו קידושין א, ד: בהמה אינה נקנית במשיכה ברשות הבעלים, אלא רק בהגבהה.

העברת הבהמה לכהן או לבעל החוב אינה בתוקף אם היא מתה ברשות הבעלים, וכן אינה מחייבת את השומרים באחריות לשמירתה. וראו גם מכילתא נזיקין טז, על פס' יג: 'אינו חייב עד שיוציאנו מרשותו'.

לשומר חנם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר,

והיה מושכו, ומת ברשות הבעלים - פטור.

הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת - חייב השומר לשלם לבעלים, כי הכבש מת מחמת המשיכה שלו. אם מדובר בכהן או בבעל חוב - אין להם עוד טענה כלפי הבעלים.:

חטיבה III: הגבלות על בעל הבהמה

(ז) אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין בסוריא, ובמדברות שבארץ ישראל.

אין מגדלין תרנגולים שעלולים להביא שרץ ולטמא בירושלים - מפני הקדשים

הפרק עוסק בתשלומי ארבעה וחמישה, וכיוון שאסור לגדל בהמה דקה בארץ יוצא שתשלומי ארבעה אינם מתקיימים שם. אבל ראו תוספתא ח, ד, שהתירה באיזורים מסוימים.

למעשה גידלו ביהודה בהמה דקה עד לחורבן האיזור במרד בר כוכבא, ובגליל היתה חקלאות אינטנסיבית ולא היה מקום לעדרי צאן. וראו על האיסור הזה תוספתא ח, ד.

בדומה לתקנה שאין מגדלים תרנגולים בירושלים ראו גם תוספתא נגעים ו, ב, שאין עושים בה אשפתות, מאותה הסיבה.

במגילת מקצת מעשי תורה מתלוננים אנשי הכת על חכמים שאיפשרו לגדל כלבים בירושלים, והכלבים אוכלים את עצמות הקדשים.

ולא כוהנים בארץ ישראל - מפני הטהרות.

אין מגדלין חזירים סמל ההלניזם בכל מקום.

לא יגדל אדם את הכלב יהודים מפחדים מכלבים, אלא אם כן היה קשור בשלשלת.

אין פורסין נשבים מלכודות ליונים, אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלושים ריס בטווח כזה אין חשש שהיונה שתתפס שייכת לאחד מאנשי הישוב: