כתובות יז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות כי אתא רב דימי אמר הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכו רבנן לרבי זירא שרו ליה הכי לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן כי סמכו רבנן לרבי אמי ולרבי אסי שרו להו הכי כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין ואמרי לה לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין ליה הכי רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת א"ר זירא קא מכסיף לן סבא כי נח נפשיה איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא א"ר זירא אהנייה ליה שוטיתיה לסבא ואמרי לה שטותיה לסבא ואמרי לה שיטתיה לסבא רב אחא מרכיב לה אכתפיה ומרקד אמרי ליה רבנן אנן מהו למיעבד הכי אמר להו אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי ואי לא לא א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה ולית הלכתא כוותיה ת"ר מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה ושבחוהו חכמים שבחוהו מכלל דשפיר עבד והא א"ר אשי אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דאמר מר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך פרשת דרכים הואי תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תליסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא וה"מ למאן דקרי ותני
רש"י
עריכה
כמות שהיא - לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה:
חסודה - חוט של חסד משוך עליה:
מכאן אמרו - מדברי ב"ה שאמרו ישבחנה:
תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות - לעשות לאיש ואיש כרצונו:
משרו - משוררים:
לא כחל - אינה צריכה כחל:
ולא שרק - צבע המאדים את הפנים:
פירכוס - קליעת שיער זו לא כחלה ולא שרקה ולא פירכסה והרי היא יעלת חן:
כל מן דין - כל כמות אלו הוו סומכין לנו לקרותן רבי ולמנותם דיינין:
סרמיסין - מסרסין הלכות בהיפך טעמיהן:
סרמיטין - לשון סמרטוטין:
חמיסין - אומרים חמישית הטעם:
טורמיסין - לא איתפרש: (טורמיסין כי ההיא דאמר בב"ר (פ' מ"א) על טורמיסין למיקרב למסאנא דמטרוניתא אנשים ריקנים):
ממתיבתא - מבית המדרש:
רבא דעמיה - נשיא בעמו:
מדברנא - מנהיג:
בריך מתייך לשלם - ברוך בואך לשלום:
בוצינא דנהורא - על שהיה קלסתר פניו מבהיק כדאמרינן בב"ב (דף נח.) שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דרבי יוחנן דנפקי זיהרורית מיניה כדמפרש התם:
אתלת - שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת:
מכסיף לן סבא - שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו:
שוטיתיה - שוט של הדס שהיה מרקד בו:
שיטתיה - שיטתו ומנהגו:
שטותיה - שהיה מתנהג כשוטה:
מרכיב לה אכתפיה - את הכלה:
כי כשורא - כקורה בעלמא שאין אתם מהרהרין עליה:
לחבבה - כשרואה הכל מסתכלים בה נכנס יופיה בלבו:
מעבירין - כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי מת יוצאים ובזו ובזו אוכלוסים הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת (אפילו) דרך אחרת:
אפילו למ"ד - פלוגתא בפרק קמא דקדושין:
שום תשים עליך מלך - ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה:
פרשת דרכים הוה - ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותו הדרך:
שיפורי - מכריזין עליו שיבואו לכבדו:
דחייצי גברי מאבולא לסיכרא - משער העיר ההיא עד הקבר:
נטילתה - של תורה ממנו כנתינתה בסיני נטילתה היינו כשמת ותלמודו בטל:
למאן דקרי - מקרא:
ותני - משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים:
תוספות
עריכה
כלה כמות שהיא. ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי:
ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. וב"ש סברי אע"ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק:
שיטתיה לסבא. פר"ח לשון שיטה והדס (ישעיה מ"א) אע"ג דלא הוי ממש מין אחד מ"מ שניהם מין ארז וא"ת ומנא ליה דבשביל כן זכה וי"ל דעמוד דנורא היה כעין שיבשא דהדס כדאמרינן בבראשית רבה (פ' סא) נחת שיבשא דנורא ואיתעבידא כעין שיבשא דהדס ואפסקת בין דידיה לחברוהי אמרי חמית הדין סבא דקאי שיבשא דנורא קומיה משום דעביד קמוהי דכלתא:
מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אע"ג דלא היה מלך גמור כדמשמע באלו נאמרין (סוטה דף מא.) מ"מ היו נוהגין בו כבוד כמלך גמור:
פרשת דרכים הואי. הכא לא מצי לשנויי מצוה שאני כדמשני באלו נאמרין (ג"ז שם) גבי שקרא מעומד דהתם מצוה הוא שיש למלך לחלוק כבוד לתורה החשובה ממנו אבל הכא ליכא מצוה דכבודו עדיף מכבוד הכלה:
[ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה. מכאן משמע כשיש אבל וחתן בבית הכנסת החתן יוצא תחלה ושושביניו ושוב יוצא האבל ומנחמיו וגם הקרובים לחתן ולאבל יאכלו בבית החתן אם ירצו דהא כבודו קודם וכן בבקר כשמוליכים הכלה לבית החתן מוליכין הכלה תחלה אם יש מת בעיר או יקברוהו קודם שיגיע הזמן דהכנסת כלה. להראבי"ה]:
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת. וקשה דבהלכות דרך ארץ (זוטא ח)[1] אמר ר"ע תחלת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי וי"ל דהתם לאו משום ביטול תורה אלא משום דמת מצוה קנה מקומו והיה לו לקוברו במקום שמצאו וכן משמע במס' שמחות (פ"ד) דקאמר מת מצוה קנה מקומו. והעובר על דברי חכמים חייב מיתה' וכן אמר ר' עקיבא תחלת תשמישי כו' והר"ר יהודה מקורבי"ל תירץ דהתם משום דביטל עצמו משימוש ת"ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה:
להוצאת המת. לא במת מצוה איירי אלא בכל המתים ואע"ג דבפ"ק דמגילה (דף ג: ושם) אומר פשיטא דמת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת נקט מת מצוה אגב מילי אחריני דהתם דהוו דווקא מת מצוה והא דאמר באלו מגלחין (מו"ק דף כז:) מת בעיר כל בני העיר אסורים בעשיית מלאכה ומוקי לה בדליכא חברותא אבל אי איכא חברותא מותרין השאר פירוש חברותא שנחלקו בני העיר לחבורות שתעסוק כל אחת במת שלה בפני עצמה היינו שלא בשעת הוצאה אבל בשעת הוצאה כולם צריכין לבא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
ה א טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ה סעיף א':
ו ב מיי' פ"ו מהל' דעות הלכה א':
ז ג טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ה סעיף ב':
ח ד מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה ח', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ, וטור ושו"ע אה"ע סי' ס"ה סעיף ד':
ט ה מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה ח':
י ו מיי' פ"ז מהל' ת"ת הלכה י"ג, סמ"ג עשין יג, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ד סעיף י"ד:
יא ז מיי' פ"ב מהל' מלכים הלכה ג', סמג עשין ה:
יב ח ט י כ מיי' פי"ד מהל' אבל הלכה ט' והלכה יא, טור ושו"ע יו"ד סי' שס"א סעיף א':
ראשונים נוספים
[מתורת האדם:] ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה בשביל מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וכו'. פי' מעבירי' אם פגעו זה בזה בדרך. והוא הדין להקדים כלומר אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין את הכלה לחופה ואח"כ קוברין את המת. ותניא באבל (פרק י"א) המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים. המלך והכלה מעבירי' את הכלה מלפני המלך. אגריפס המלך עבר מלפני הכלה ושבחוהו. אמרו לו ומה ראית. אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום וזאת תטול כתרה שעה א'. ואי קשיא לך ההי' דתני' התם באבל (פרק י"ב) כך היו חבורות שבירושלים עושין. אלו בבית האבל ואלו בבית המשתה. בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם. חסידים הראשונים היו מקדימין בבית האבל לכלן. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה. ומה ת"ל והחי יתן אל לבו. מכאן היה ר' אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך. אלמא בית האבל קודם. ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה. אלא כל שבעה. דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה. אע"פ שבזה ושבזה מצוה לשמת חתן וכלה ולברך להן שש. אלא שזו של אבל קודמת.
ובתוספתא דמגילה (ג,ח) קתני: אמר ר' אליעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלם נוהגין. אלו לבית האבל. ואלו לבית המשתה. אלו לסעודת נשואין. ואלו לשבוע הבן. ואלו לליקוט עצמות. שבוע הבן וליקוט עצמות שבוע הבן קודם מליקוט עצמות. בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית האבל כו'. וזו הברייתא ששנויה באבל. משנה ר' ישמעאל היא. והוא הוא חסידים הראשונים שהיו עושין כן.
ובמכילתא אחריתי דאבל (אבל רבתי) תניא. יתומה לשאת ויתומה ליארס. יתומה לשאת קודם. שבוע הבת ושבוע הבן. שבוע הבן קודם. המת והמילה המילה קודמת. שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. המת והכלה. הכלה קודמת. המלך והמלכה. המלך קודם. שהכל חייבין בכבודו של מלך. בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם. ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם. מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים. והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים. שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ש"מ מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת. אלא שלאחר שכנסה תנחומי האבל קודם לשמחת החתן לכל שבעה. והבראת האבל קודם למשתה החתן. אעפ"כ אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בית המשתה. שכבוד החיים קודם.
ובשאלתות דרב אחא (בראשית א,ג). ברם את צריך למילף הוצאת המת והכנסת כלה איזה מהן קודם. הוצאת המת עדיף. דהא גבי טומאה דוחה ל"ת שבתורה, דאמרי רבנן לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. אלמא מת מצוה דוחה ל"ת שבתורה. או דילמא הכנסת כלה עדיף. משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אלמא הכנסת כלה עדיפא. וכן הילכתא. ע"כ לגאון. אלא מיהו במת מצוה לא נהיר'. דאשכחן מת מצוה קודם לתלמוד תורה ולעבודה. למקרא מגילה. ודוחה טומאה. ונזיר. ופסח. ומילה. ולא מצינו דבר קודם לו בכל התורה כלה. הלכך מת מצוה קודם להכנסת כלה. משא"כ במת אחר כמו שביארנו. והר"ם ז"ל כתב. מי שהיו לפניו מת וכלה. מניח את הכלה ועוסק עם המת. וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל. ואין הדבר אלא כמו שכתבנו:
[מתורת האדם:] מבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה. בד"א בשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כ"צ אמר ר' שמואל בר איליא משמי' דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר כגון דחיצי גברי מאבולא לסכרי. פירוש מפתח העיר לקבר, רב ששת ואיתימא ר' יוחנן כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני. אבל למאן דמתני כלומר ששמש ת"ח בלמוד לית לי' שעורא.
לבעל הלכות: לא קרי. כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן והוא הדין לאשה ותינוק. ורב נטרונאי אמר כי ליכא עשרה מבטלינן. וטעמא דמסתבר הוא. דהא איכא קדיש ושור' וברכ' אבלי' ומעמד ומושב דבעו עשרה. ואיכא מאן דקא מוקי להך שמעתא כולה במת מצוה דוקא. וקא גמרי לה מדאמרינן פרק מגלה נקראת [ד"ג ע"ב] פשיט' לי מת מצוה ות"ת מ"מ עדיף דתני' מבטלין ת"ת להוצאת המת. ולהכנסת כלה לחופה.
ואיכא דמפרשי לה הכי: מותר לבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. והיינו דקתני אמרו עליו על ר"י בר אלעאי. שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. אלמא שאר רבנן לא מבטלי דרשות קתני. לפום הכי קאמר רבא פשיטא לי דמת מצוה. דהחמירה בו תורה יותר משאר מתים עדיף מת"ת. דהא אפילו שאר מתים שקולין כת"ת.
ובירושלמי בפרק אחרון דכלאים (ט,א) תאני אין מקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסה הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא. מאן דנפיק לי' לא אמר לי' כלום מאן דיתיב לי' לא אמר לי' כלום. ר' אמי הוי יתיב מתני'. אמר חד לחבריה את לבוש כלאים. א"ל לר' אמי שלח מאנן והב לי'. עד כאן גירסא ירושלמית. ונראה להם מכאן דהא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת. מותר לבטל קאמר.
ואין דעתנו מסכמת לפי' הזה ולסברא הזאת אלא מבטלין ת"ת להוצאת המת חובה קתני. לומר דהוצאת המת קודמת. ודאמרינן התם מת מצוה עדיף ה"ק פשיטא לי דמת מצוה ות"ת מ"מ עדיף דהא אפילו לשאר מתים מבטלין ת"ת כל שכן למת מצוה. עבודה ומת מצוה מ"מ עדיף מולאחותו אלא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן עדיף. ומשום דקבעי עלה מת מצוה ומקרא מגילה קאמר הכי דכולא מלתא בעיא. ופשטא משום הך בעיא נקיט לה. וההיא דתני בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבהמ"ד. אין מדקדקין עליו להפשיטו שת"ת דוחה לאו זה. וכן אם הי' כהן יושב בבהמ"ד וטומאה מן המת מאהלת עליו. אין מצריכין אותו לזה לצאת. דמותר להטמא משום דברי תורה ומייתי תרין עובדי דכלאים ומת. דר' יוסה הוה מתני לתלמידיו. והי' שם בשכונה שלו מת. שאהל שלו נכנס לשם ומי שיצא מתלמידיו הכהנים לא אמר לי' כלום ומי שישב ודחה טומאה בשביל תלמוד תורה לא אמר לי' כלום.
וכן הענין הזה שנוי בירושלמי בפרק מי שמתו (ברכות ג,א) דגרסינן התם מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה. דר' יוסה הוה יתיב מתני ועל מיתא. מאן דיתיב לא אמר לי' כלום. ר' נחומי בריה דר' חייא בר אבא לא הוה עבר תחות כפתה דקסרין ור' אמי הוה עבר. פי' שהיה שם טומאה ור' אמי הי' עובר שהיתה דרך בהמ"ד עוברת שם. ולא היה צריך להקיף. דסבר מטמא כהן לת"ת. ר' חזקיה ור' נתן ור' יעקב בר אחא הוו מטיילין בפלטיותא דקסרין. הגיעו לכפה ופירש ר' נתן הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן. אמר לון במה הויתון עסקין. אמר ר' חזקי' לר' יעקב בר אחא. לא תימא לי' כלום. אין משום דבאש לי' דפרש. שמטמא כהן לתלמוד תורה לא ידעין ואין משום דהוה בייסן לא ידעין. וזהו ענין הירושלמי בבירור. ומיהו בגמרא דילן לא משמע שתדחה טומאה משום ת"ת. אלא חוצה לארץ ובית הפרס. אבל טומאה דאורייתא לא.
מ"מ נאמר במת שאין עמו כל צרכו. חייבי' לבטל ת"ת להוצאתו. וכבר כתבנו למעלה זו ששנוי' באבל בבנו של ר"ע. עד כאן היינו חייבין בת"ח מכאן ואילך אני ואתם בכבודו של מת. והרב רי"ץ בן גיאת ז"ל כתב ת"ת ומת מצוה מ"מ עדיף. מדתני וכו' ש"מ למת מצוה מבטלין ואפי' עם הארץ. וה"מ למאן דקרי ותני אבל מת בעלמא דלא קרי ותני לא מבטלינן שווין דבריו לדברינו בדיניהם. אבל מה שפירשנו הוא הנכון.
ירושלמי בפרק אלו עוברין (פסחים ג,ז): נמנו בעליית בית ארוס בלוד. הלמוד קודם למעשה. ר' אבהו שלח לר' חנינא בריה למורי בטבריה שלחין אמרין ליה גמיל חסד הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריה. וכבר נמנו בעליית בית ארוס בלוד. הלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה הלמוד קודם. דלימא ר' חייא ור' יוסא ור' אמי חבשון. מייתי קומי ר' אליעזר. אמר לון אן הייתון אמרין ליה גמלין חסד ולא הוו תמן חורנן אמרין ליה מניח הוה פי' גמלינן חסד שלוו את המת. ואמר להם ר' אליעזר. ולא היו שם אחרים. ולמה בטלתם מתלמוד תורה. והשיבו שכן שלנו הי'. ונהגנו עמו דרך ארץ לגמול לו חסד ושמעינן מינה שאין מבטלין ת"ת למת כשיש בעיר מי שיתעסק עמו כל צרכו אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו הם לאו. אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה ת"ת שלו קודם.
ודוקא להוצאת המת אבל לשאר צרכי קבורתו אין מבטלין. אלא כיון דאיכא יורשין ומחייבי בקבורתו. אי נמי חבורתה דתיפלגא בהו מיתא אין מבטלין. דהא אפילו במלאכה דרשות מותרים. כדאמרינן לעיל.
בפרק מי שמת (די"ח ע"א) אמר רחבה א"ר יהודה כל הרואה את המת ואינו מלוהו. עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם ליוהו מה שכרו אמר רבי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו.
ובירושלמי (ביכורים ג,ג) א"ר יוסי אילין דקמי' מקמי מיתיא לה קיימים אלא מקומי אילין דגמלין לי' חסד. בהלכות הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל. שמע מינה. עומדין מלפני המת וכן ראינו חסידים ואנשי מעשה עושין ע"כ. לומר שאפילו במקום שאין מלוין אותו עומדי' מפניו:
כלה כמות שהיא: כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנה אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל וזו באבר מאיבריה הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף, אלא אומר כלה נאה וחסודה. כך פירש הלוי זצ"ל.
הא דאמרינן אהני ליה שוטיתיה לסבא: אם תאמר, מנא ידעינן דמשום הא הוא דאפסיק ליה, דילמא משום מצוות אחרות שסגל לעצמו היה, בבראשית רבא (פר' נט אות ד) כד דמך רבי שמואל בר רב יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו', נחות שבישתא דנורא ואיתעבידת כמין שבישתא דהדס, ומשום הכי ידע רב זירא דאהניא ליה שוטיתיה.
הא דאמרינן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת: דוקא להוצאתו, אבל לתקן לו צרכיו, כיון דיש אחרים שהוא מוטל עליהם אין מבטלין תלמוד תורה להכין לו צרכיו, אלא אם כן הוא ממתי מצוה שאין לו מתעסק בצרכיו. והא דאמרינן במועד קטן (כז, ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה, דוקא מלאכה אבל תלמוד תורה לא.
והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה (ג, ב) פשיטא לי מת מצוה ותלמוד תורה מת מצוה עדיף, דתניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, דשמעינא מנן לכאורה דדוקא מת מצוה אבל לשאר מתים לא, יש לפרש, דהתם לאו דוקא, אלא משום דכולה שמעתא דהתם איירי במת מצוה, והכי קאמר פשיטא לי דמת מצוה עדיף, דהא אפילו בשאר מתים תניא דמבטלין. ויש מי שפירש (רמב"ן בשם א"ד, רא"ה, רא"ש סי' ה') דהאי מבטלין דהכא רשות, לומר דאי בעי מבטלין וההיא דהתם חובה, והביאו ראיה מדאמרינן הכא אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעי שהיה מבטל, אלמא כולהו רבנן לא מבטלי, וההיא דהתם, הכי קאמר כיון דשארא בתלמוד תורה דאי בעי מבטל כדתניא מבטלין וכו', פשיטא לי דמת מצוה ודאי עדיף.
בריך מתייך לשלם: פי' רש"י ז"ל ברוך בואך לשלום ולא נהירא דלא אשכחן ברכה על גופה שלביאה לכך נ"ל ברוך המביאך לשלום וברכה הוא להש"י שהביאך לשלום:
אהני ליה שוטיתי' ואמרי ליה שטותי' : פירש"י ז"ל שיטתו ומנהגו שהוא נוהג ור"י ז"ל פירש מלשון ארז שיטה שאף ארז שיטה הוא כדאית' במסכת ראש השנה וא"ת מנא ידעי שמפני זכות מצוה זאת היא וי"ל שהעמוד היה דומה לבד של הדס וכן בבראשית רבה מעבירין את המת מלפני כלה פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שכן לכל דבריהם קודמין ענייני הלכה לפני המת ולהוצאתו ולכל צרכיו או להתפרנס מקופה של צדקה וכדאמר במסכת שמחות פ"ב המת והכלה הכלה קודמת המת והמילה המת מאוחר זה כבוד המתים וזה כבוד החיים ומינה שמעינן דלענין האבל קודם וזה שאמר שם האבל והחתן אבל קודם שזה אוכל ומאכיל לאחרי' וזה אוכל משל אחרים ע"כ וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמת עצמו האבל קודם להכלה להתפרנס מקופ' של צדקה למ"ד נשיא וכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שיהא אימתו עליך פירש רש"י ז"ל דאע"ג שלא היה מלך כדין כדאיתא במס' סוטה כיון שהוא מלך נותנים לו כבוד פרשת דרכים הוה פי' ולא היה ניכר מעולם שיהיה עובר מלפני הכלה ושמעי' מיניה דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי אין לו למחול ומה שאמר שם מצוה שאני הוא לכבוד התורה שאף המלך חייב לעשות לה כבוד משא"כ בזו דכבודו עדיף מכבוד כולן:
ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה: עיקר הפירוש דבריית' כפשטי' דמבטלין בחיוב קאמר ומה שאמר על ר' יהודה בר אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם אפי' נמי שתורתו אומנתו כרב יהודה בר אלעאי והא דקאמר בפ"ק דמגילה פשיט' לן מת מצוה ות"ת מת עדיף לא למימרא דמ"מ חובה ושאר המתים רשות אלא משום דבעי למימר מ"מ ומקרא מגילה מאי נקיט בהכי מת מצוה למה שאמר בפ"ק דכלאים בירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלים בבה"מ ר' יוסי הוה יתיב מתני והוה תמן מתיי' מאן דנפיק לא א"ל כלום ומאן דית' לא א"ל כלום האי לאו לענין הוצאת המת איירי אלא לפני כהן שהיה שונה בבהמ"ד והיה שם אדם גוסס בסמוך שהיה עוברת הטומאה לבהמ"ד שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי הוא ואם רצה ליטמא יטמא כדי שלא יתבטל מתלמודא דסבירא להו לבני מערבא דטומאה כהנים אפי' בדאורייתא נדחת מפני תלמוד תורה ופליגו אתלמוד דינן שלא התירו זו אלא לטומאה דרבנן ארץ העמים ובית הפרס כדאי' בפ"ק דעכו"ם וכן מוכח בירושלמי בפרק מי שמתו מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה ואמרינן ר' יוסי הוי מתני' וכו' וכן אמרו שם ר' אמי הוי יתיב ומתני' ואמר חד לחבריה את לביש כלאים אמר ר' אמי שלח מאנך והב ליה ע"כ והיינו משום דס"ל ת"ת דוחה לאו דכלאים וה"נ בתלמוד דילן כדאית' בפ' מי שמתו והא דאמרינן בירושלמי ומנון בעניית בית נרש' בלוז תלמוד קודם למעשה ר' אבוהו שלח לרב חנינא בריה למר בטבריה שלחן אמרין לי' גמול חסדים הוא שלח ואמר ליה המבלי אין קברין בקסרין שלחתיך לטבריה כבר פרשו עלי' רבנן דקסרין מהו דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם לתלמוד ע"כ וא"ת הכי הא אמרינן בתלמוד דילן דאם יש כל צרכו שם אין מבטלין ודוקא להוצאת המת מבטלין אבל לא לשאר צרכיו כל היכא דלא הוה מת מצוה ואע"פ שאמרו שם במועד קטן מ"מ בעיר כל בעלי אומניות אסורין במלאכה הכא דליכא חברתא התם הוא בשאר מלאכות אבל לא עוסקים במלאכת שמים כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם והקשו בתוספת על שמעתין מדגרס' בהלכות דרך ארץ אר"ע מתחלה ששמשת מלפני חכמים פעם אחד פגשתי במ"מ ונטפלתי בו ד' מילין עד שבאתי לבית הקברות וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר"א ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שפסעת כאלו שפכת דם נקי ע"כ ותירץ ר"ת דהתם מת מצוה היה והיה לו לקוברו במקומו דקי"ל מת מצוה קונה מקומו והכי מוכח (מ"מ קנה מקומו) במסכת שמחות שאמר שם כן וכשעובר על ד"ת חייב מיתה אר"ע פעם אחד וכו':
וה"מ למאן דקרי ותני אבל דמתני לית ליה שעורא ומאן דלא קרי ותני אמר בשאלתות דבעשרה סגי ליה ומיהו בספר המצות לרב מאיר מקוצי ז"ל דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם שכלם מלאים מצות כרמון ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא ובמשנה ולאשה בעשרה סגי לה:
ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר"י בר אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין וכמה כל צרכו אמר ר"ש בר (איקא) [איני] משמיה דרב תליסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תריסר אלפי גברא ומנייהו שיתא אלפי שיפורי פי' מכריזין עליו שיבואו לכבדו וגם מקוננים ומספידים אותו בחלילים עולא אמר כגון דחייצי גברא מאבולא ועד סכרא פי' מפתח העיר עד הקבר ר"ש ואיתימא ר' אמי ואיתימא רבי יוחנן נטילתה כנתינתה מה נתינתה בס' רבוא אף נטילתה בס' רבוא וה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא פי' דקרי מקרא ותני משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למתני לתלמידים לית ליה שיעורא וכתב המורה וממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלין ת"ת אם יש לו מתעסקים כדי קבורה בעלמא בשאלתות דרב אחא מצאתי כן:
כיצד מרקדין — פירוש, מה היו אומרים בשבחה כשמרקדין לפניה? כלה כמות שהיא. פירוש, אם נאה אומר נאה, ואם כעורה אומר כעורה. ורבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב, שאין משבחין אותה בדברים שאין בה, אלא בדברים שישנן בה, לפי שכל אדם אי אפשר שאין בו דבר אחד של שבח, הילכך אם היא כעורה – אין משבחין אותה ביופי, לפי שהוא משקר, וכתיב "מדבר שקר תרחק"; אלא משבח אותה באותו דבר שבח שיש לה. ויש לנו לפרש, כלה כמות שהיא, כלומר: אין מזכירין שבחיה ולא מפרטין אותן, שמא לא יאמרו האמת ויבואו לידי כזב; אלא מסתם הדבר ואומר: "כלה כמות שהיא", כלומר: כלה זו כמו שעשאה הקב"ה, שמשמע דבר לשבח אם היתה משובחת, ולגנאי אם היא מגונה. וזה הפירוש הוא נכון שנראה לנו, עד כאן. בלקוטי הגאונים ז"ל:
והרשב"א ז"ל תפס עיקר כלשון ראשון שפירש הרא"ש ז"ל, וזה לשונו: כלה כמות שהיא — כלומר, משבחין אותה באבר יפה שבה, ולא שיגנו אותה אם היא סומא או חגרת. ואפילו הכי קאמרי להו בית הלל דמגנה אותה בעיניו, דכיון דהשאר משבחין בכלל, וזו באבר מאבריה, הכל יודעין שיש בה מומין בשאר איברי הגוף; אלא אומר: כלה נאה וחסודה. כך פירש הרב בן מיגש ז"ל. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: כלה כמות שהיא — יש שפירשו, שיאמר הלשון הסתום הזה. והא דאמרינן "יגננו בעיניו", משום דהא נמי לשון גנאי משמע לאשה כעורה. ורש"י ז"ל פירש, לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה. כלומר, שאם יש בה מום ישתוק, אי נמי יזכור דבר נאה שלה, דלא סגיא שלא יהיה בה שום דבר נאה. ובית הלל אומרים: ישבחנה לגמרי, כי כשמזכירין דבר אחד של שבח בלבד – גנות הוא לשאר גופה. עד כאן:
כלה נאה וחסודה — כלומר, כל הכלות משבחין אותן כן: "כלה נאה וחסודה", כלומר, בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל כך מצאתי. פירוש לפירושו, אפילו שתהיה כעורה – אפשר בחוט של חסד, וכדאמרינן גבי אסתר; הילכך אם אפשר להעלים מעיני החתן, מה בזה?:
ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו — פירוש, דכל שהוא מפני דרכי שלום, אין בו משום דבר שקר תרחק. הריטב"א ז"ל. וזה לשון לקוטי הגאונים: הוי אומר ישבחנו בעיניו — כך הוא דרך ארץ, לשבח מקחו בפניו, שלא יהא לוקח עצב. עד כאן:
מכאן אמרו חכמים — פירוש, מדברי בית הלל. מעורבת עם הבריות — פירוש, ותחייב בעיני הבריות להיות מדבר בשבחן, אף על פי שאין השבח בהן. לישנא אחרינא: תהא דעתו נוחה עם הבריות, כדי שיקלסוהו כולן, אף על פי שאינו הגון כל כך; כמו שמקלסין את הכלה, אף על פי שאינה הגונה. מלקוטי הגאונים ז"ל:
מתייך לשלם — פירש רש"י ז"ל: ברוך בואך לשלם. ולא נהירא, דלא שייך ברכה על גופה של ביאה. לכך פירש ר"י: ברוך המביאך לשלם, וברכה היא לשם יתברך שהביאו לשלום. הריטב"א ז"ל:
אהני ליה שוטיתיה לסבא — איכא דתמיה ליה, מנא ליה לרבי זירא דמשום הא הוא דאפסיק? דילמא משום דנפישי זכוותיה במילי אחריני מכל בני דריה? והא מילתא מפרקא אמאי דאמרינן בבראשית רבה (פרשה נט אות ה): כד דמיך רבי שמואל בר רב יצחק, דהוה מרקד אתלת שבשין דהדס וכו', ונחת שבישתא דנורא ואתעבידת כמין שבישתא דהדס. ואיתא נמי בירושלמי במסכת פיאה (פ"ג). ומהא ידע רבי זירא דשוטיתיה דאסא גרמא ליה. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: יש לומר, עמודא דנורא היה עשוי כעין בדי הדס. ובבראשית רבה גרסינן: כי נח נפשיה נעשית לו מחיצה של הדס בינו לבין העם, עד כאן:
ואמרי לה שיטתיה — פירש רש"י ז"ל: שיטתו ומנהגו שהיה נוהג. ואפשר דלשיטה זו ניחא מאי דאקשינן בסמוך, דכיון שזה היה מנהגו תמיד, משום הכי ידע רבי זירא דמנהגו זה גרמא ליה על כל בני דריה. ומשום הכי נדי הך לישנא מאידך לישנא דתני "שוטיתיה". אבל רבינו חננאל ז"ל פירש מלשון "ארז שטה", דאף ההדס מין ארז הוא כדאיתא במסכת ראש השנה. כן כתב הריטב"א ז"ל כנ"ל. והקשה לפירוש רבינו חננאל ז"ל, היינו שוטיתיה? ואפשר דכפי שהיה נראה בעמוד הכי אמרינן לה, דלמר סבירא ליה דנראה בעמוד כעין שוטיתא דהדס, ולהכי אמרי לה "אהני ליה שוטיתיה"; ולמר סבירא ליה נעשה העמוד כעין ארז שטה, ולהכי "אמרי לה שיטתיה", כן נראה לי:
מותר להסתכל וכו' — פירוש, אף על פי ששנינו: "כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה – אינו מנוקה מדינה של גיהנם, כאילו מסתכל במקום התורף". לחבבה על בעלה — פירוש, כדי שישיב אל לבו שמרוב יפיה מסתכלין בה ומתחבבת על בעלה. מלקוטי הגאונים ז"ל:
ולית הלכתא כוותיה — יש מי שסובר, דכל ז' הוא דאין מסתכלין; הא בשעת יציאתה בהינומא, שהיא שעת הכנסתה לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם, המסתכל בה אין בכך כלום. ויש מי שאומר, כיון דאמרינן: לית הלכתא כוותיה, אין מסתכלין בה כלל, לא בשעת הכנסתה לחופה ולא לאחר כך, לפי שאין לנו להתיר דבר זה אלא בראיה, ולא מצינו ראיה להתירו בה. הרא"ם הלוי ז"ל:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: ולית הלכתא כוותיה — יש מפרשין, דדווקא כל שבעה אינו מותר; אבל ביום הראשון, שהוא עיקר החבוב אצל בעלה, מותר. ואומר מורי הרב נר"ו שאפילו יום ראשון, ואפילו שעה אחת אינו מותר. ואם תאמר: כיון שאינו מותר לראותה, היאך נוכל למצוא עדים שיראו אותה שיצאת בהינומא וראשה פרוע? יש לומר, דכיון שרואין הינומא או שאר הדברים שדרך לעשותם לבתולה, ואומרים כל העולם: "זו כלה פלונית", אותה חזקה היא כמו ראיה, דהא קיימא לן דסוקלין ושורפין על החזקה. ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ בעניין אחר, דדווקא להסתכל אמרו דאינו מותר, אבל ראיה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכין אותה מותר. עד כאן:
מעבירין את המת מלפני הכלה — פירוש, מסלקין את המת מן הדרך שהכלה עוברת שם כשהולכת מבית אביה לבית בעלה, אם פגעו זה בזה, שידחה המת מפני הכלה, דכבוד הבריות עדיף. וזה וזה מפני מלכי ישראל — העובר דרך שם, שמניחין אלו וילכו כולם אחרי המלך, דאמר קרא: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), שתהא אימתו עליך. אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה — פירוש, פגע בדרך בכלה, ונסתלק הוא וגדודיו מן הדרך, שלא יניחו בני החופה את הכלה ולבוא אחריו. מלקוטי הגאונים ז"ל:
וכתב הרמב"ן ז"ל, דלכל דבריהם קודמין ענייני הכלה לענייני המת, להוצאתו ולכל צרכיו, או להתפרנס מקופה של צדקה, וכדאמר במסכת שמחות: המת והכלה, הכלה קודמת. המת והמילה, המילה קודמת, שזה כבוד המתים וזה כבוד החיים, עד כאן. ומינה שמעינן, דלעניין האבל עצמו, האבל קודם, וזהו שאמרו שם: האבל והחתן, האבל קודם, שזה אוכל ומאכיל אחרים וזה אוכל משל אחרים, עד כאן. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב שהמת קודם לכלה להתפרנס מקופה של צדקה. כן כתב הריטב"א ז"ל:
שבחוהו מכלל דשפיר עבד — דהיה באפשר לומר דשבחוהו משום דנהג קלות ראש בעצמו משום מצוה, אף על גב דשלא כדין עבד, מכל מקום הורה ענוה יתירה. ומיהו מכל מקום לא שייך לשון שבחוהו אלא בדבר דשפיר עבד ואין בו מכשול עון כלל.
אין כבודו מחול — פירשו הגאונים: אין סומכין על מחילת כבודו, אלא נוהגין בו כבוד הראוי לו.
שנאמר שום תשים עליך מלך — כתב רש"י ז"ל, שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה, משום דאין כבודו מחול. פירוש, דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך, וצריך אתה להשימו עליך מחדש. וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל: מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול — דכתיב "שום תשים עליך מלך", ודרשינן שתהא אימתו עליך, ואם כן לא היה לו לעשות, כדי שהם לא ימעטו פעמים אחרות ממוראו ומכבודו. ומתרצים: פרשת דרכים הואי, כלומר, הוא עשה בעניין שלא יכירו שהיה מוחל על כבודו, כי שני דרכים היו, והראה להם שלא היה רוצה ללכת בדרך שהיתה הכלה הולכת אלא בדרך האחרת. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:
ומצאתי בשם רש"י ז"ל ממהדורא קמא: פרשת דרכים הואי — דרך מתפצלת ומתפרשת לכמה דרכים, ושם פגע בכלה, והוא נטה לדרך האחרת לימין או לשמאל, ולא נראה כמסתלק מלפני הכלה:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: פרשת דרכים הואי — פירוש, ולא היה ניכר לעולם שעובר מפני הכלה, עד כאן.
וכתב הריטב"א ז"ל: פירש ר"י ז"ל, דאף על גב שלא היה מלך כדין, כדאיתא במסכת סוטה, מכל מקום כיון שמָלַך נוהגין בו כבוד כמלך, עד כאן. ושמעינן מינה, דאפילו למחול על כבודו לדבר מצוה כי האי, אין לו למחול. ומה שאמרו: "מצוה שאני", התם הוא לכבוד התורה, שאף המלך חייב לעשות לה כבוד, מה שאין כן בזו, דכבודו עדיף מכבוד כולן. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: ואם תאמר, לישני ליה "מצוה שאני", כדמתרץ התם במסכת סוטה גבי אגריפס המלך, שקרא מעומד ושבחוהו חכמים, ומקשה: "שבחוהו? מכלל דשפיר עבד" וכו', ומשני "מצוה שאני"? יש לומר, כבוד תורה שאני. ועוד, שאם היתה הכלה ממתנת עד שיעבור אגריפס לא היה בכך כלום ואין בזה גריעות מצוה, עד כאן:
מבטלין תלמוד תורה מפני הוצאת המת — איכא דאמרי מבטלין, רשות יש בדבר לבטל תלמוד תורה מפני הוצאתו. וכן נראה, מדאמרינן: "אמרו עליו על רבי יהודה בר אלעאי שהיה מבטל" וכו'; ואם חובה לבטל, כל החכמים היו מתבטלין לכך, ואמאי נקט רבי יהודה בר אלעאי? וכן משמע מהא דאמרינן בירושלמי: אין מדקדקין במת ובכלאים בבית המדרש. פירוש, אם רצו מבטלין, ואם רצו אין מבטלין. ואי קשיא הא דגרסינן במסכת שמחות: "אמר רבי עקיבא, כך היתה תחילת תשמישי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי בו מת ונטפלתי בו ד' מילין. וכשהרציתי דברים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, אמרו לי: כל פסיעה ופסיעה שפסעת, כאלו שפכת דם נקי"? יש לומר, התם לא מפני שנתבטל מתלמוד תורה, אלא משום דלא הוה ליה לסלוקיה משם, דמת מצוה קנה מקומו כדקתני ריש מסכת שמחות: "מת מצוה קנה מקומו, והעובר על דברי חכמים חייב מיתה". ותימה, נהי דמת מצוה קנה מקומו, אבל אם רצה לסלקו משם בשביל להוליכו לבית הקברות ולקוברו לכבודו, מה איסורא יש בכך? והיה אפשר לומר, דענשו של רבי עקיבא, לפי שאין להתבטל אלא בשעה שמוציאין אותו לקוברו. אבל מדקתני רישא: "והעובר על דברי חכמים" וכו', משמע שהעונש היה מפני שהזיזו ממקומו. שיטה ישנה:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: מבטלין תלמוד תורה וכו' — עיקר הפירוש דברייתא כפשוטה, דמבטלין בחיוב קאמר. ומה שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי, לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו, אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם, ואפילו לפני מי שתורתו אומנתו כר' יהודה בר אלעאי. והא דאמרינן בפרק קמא דמגלה (דף ג:): "פשיטא לי, מת מצוה ותלמוד תורה – מת מצוה עדיף, כדקתני" וכו', לאו למימרא דמת מצוה חובה ושאר מתים רשות; אלא משום דבעינן לומר: "מת מצוה ומקרא מגילה מאי", נקט בהא מת מצוה. ומה שאמרו בפרק בתרא דכלאים בירושלמי [הלכה ב]: "תני, אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש. רבי יוסי הוה יתיב ומתני, והוה תמן מיתא. מאן דנפיק לא אמר ליה כלום, ומאן דיתיב לא אמר ליה כלום", ההיא לא לעניין הוצאת המת היה, אלא לעניין כהן שהיה שונה בבית המדרש, והיה שם אדם גוסס בסמוך, שעוברת הטומאה כשימות בבית המדרש; שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא, רשאי, ואם רצה ליטמא, מטמא כדי שלא יתבטל מתלמודו, דסבירא להו לבני מערבא דטומאת כהנים אפילו בטומאה דאורייתא נדחית מפני תלמוד תורה, ופליג אגמרא דילן, שלא התירו זה אלא בטומאה דרבנן ובית הפרס, כדאיתא בפרק קמא דעבודת כוכבים. וכן מוכיח בירושלמי בפרק מי שמתו (ירושלמי ברכות ג א), שאמרו שם: מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה? ואמרינן: רבי יוסי הוה מתני וכו'. וכן אמרו שם: רבי אמי הוה יתיב מתני, אמר חד לחבריה: את לבוש כלאים, אמר רבי אמי: שלח מאנין והב ליה, עד כאן. והיינו משום דסבירא ליה דתלמוד תורה דוחה לאו דכלאים, והא נמי דלא כגמרא דילן, כדאיתא בפרק מי שמתו. והא דאמרינן בירושלמי (פסחים ג ז): "נמנו בעליית בית קסדא בלוד: התלמוד קודם" וכו', כבר פירשו עליה: "הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה" וכו', עד כאן. ואתיא כי הא דאמרינן בגמרא דילן, שאם יש כל צרכו אין מתבטלין. ודווקא להוצאתו ממש מבטלין אבל לא לשאר צרכיו, כל היכא דלא הוה מת מצוה. ואף על פי שאמרו שם במסכת מועד קטן: "מת בעיר, כל בעלי אומניות אסורים במלאכה היכא דליכא חברותא", התם קאי בשאר מלאכות, אבל לא בעוסקין במלאכת שמים, כיון שיש שם אחרים שיטפלו בהם. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, דווקא להוצאתו, אבל לשאר צרכיו לא. ואף על גב דאמרינן במסכת מועד קטן: "מת בעיר, כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה", תלמוד תורה לא מבטלינן, הואיל שאינו מוטל עליו לקוברו ויש יורשין לקוברו. והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה: "פשיטא לי, מת מצוה ותלמוד תורה – מת מצוה עדיף, דתניא: מבטלין תלמוד תורה" וכו', דשמעת מינה: אבל שאר מתים – תלמוד תורה עדיף? יש לומר, דההיא לאו דווקא מת מצוה, אלא מילתא כולה דהתם במת מצוה מיירי, ולהכי קאמר: פשיטא לי דמת מצוה עדיף, דהא אפילו בשאר מתים נמי תניא דמבטלין. ואיכא למימר דהאי דמבטלין דהכא – רשות, כלומר: אי בעי מבטל; ובההיא הכי קאמר: כיון דשאר מתים כתלמוד תורה, מת מצוה פשיטא לי דעדיף מיניה דסמיכנא ליה. מדאמרי: אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה מבטל, אלמא שאר רבנן לא מבטלי. ואינו נכון, אלא מעשה שראו לרבי יהודה בר אילעאי הביאו לראיה שמבטלין. עד כאן:
וכמה כל צורכו וכו' — מדיהבי שיעורא להוצאת המת, ולא יהבי שיעורא להכנסת כלה, שמע מינה דלית לה שיעורא. מלקוטי הגאונים ז"ל:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: ולעניין הוצאת כלה נראה, דכיון שהוא מפני כבוד החיים לחבבה על בעלה, די לה כשמוליכין אותה לפי כבודה. ויש אומרים דלגבי כלה אין לה שיעור, ולעולם מבטלין, כי ברוב עם הדרת החתן והכלה ומוסיף יותר בשמחה ובחיבוב. ודייק הכי מדאמרינן: "מעבירין את המת מפני הכלה", דמשמע שיותר היו חוששין לכבוד הכלה מלכבוד המת, ודייק נמי דקאמרינן כל צורכו ולא קאמר "כל צרכם". עד כאן:
כנתינתה כך נטילתה — לאו אנטילת הגוף קאמר ולאו אנטילת נשמה קאמר, שלא ניתנה הגוף בששים ריבוא ולא הנשמה ניתנה בששים ריבוא. אלא אנטילת תורה ונתינת תורה קאמר, כשמוציאין המת שקרא ושנה, מדמין הדבר כאילו תורה ניטלה, כשם שקיבלוה בששים ריבוא, כך בשעה שניטל בעל תורה צריכין להתכנס ששים ריבוא אי שכיחו, או מאי דאפשר. כן כתבו רבינו שרירא ורבינו האיי גאון ז"ל:
וזה לשון תלמידי ר' יונה ז"ל: כנתינתה כך נטילתה וכו' — פירוש, שמיתת החכם היא כנטילת התורה, כדאמרינן: "הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרף". ורב אחא ז"ל פירש, דלהכי מדמו להו, שהתורה קרויה נר, דכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור", והנשמה קרויה נר, דכתיב: "נר אלהים נשמת אדם". עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: כנתינתה בס' ריבוא — דנשמה נמשלה לתורה, דכתיב: "נר אלהים נשמת אדם", וכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור". אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא, פירוש דמתני, שלומד לאחרים וזכין על ידו. ואית דאמרי, שטרח לעצמו ולמד תלמודא דגמרא. ומדקא יהיב שיעורא למאן דקרי ותני, משמע דלמאן דלא קרי ולא תני סגי ליה בעשרה, ואינו מבטל תלמוד תורה. וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל. תלמידי הרב ר' יונה ז"ל:
ומיהו כתב בספר המצות לר' משה מקוצי ז"ל, דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם, דכולם מלאים מצוות כרמון, ואין לך אחד מישראל שאינו או במקרא או במשנה. הריטב"א ז"ל:
ובאשה נחלקו המפרשים ז"ל. יש אומרים שנותנין דין דלא קרי ולא תני, ויש אומרים שדינה כמאן דקרי ותני, שאחר שאינה מצווה לקרות, אם אינה יודעת אין בכך כלום, ולא נפחות משיעור מאן דקרי ותני. והרב מורי נר"ו אומר, שאם היתה אשה שיש בה יראת שמים, וזהירה להוליך בניה לבית המדרש ומדקדקת במצוות, דיהבינן לה דין כמאן דקרי ותני, כיון שהיתה זריזה במה שהיתה מצווה. אבל האיש שהוא מצווה ללמוד תורה ולא למד, סגי ליה בעשרה. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ וכן ירושלמי נזיר ז א. -הערת ויקיעורך