ביאור:ספרא/חובה

דיבורא דחובה

פרשה א

על ויקרא ד ב

"בני ישראל" הוא ביטוי שנתפס כפרטיקולרי, ואילו "נפש" הוא אוניברסלי. האיזון ביניהם מכניס לרשימת חייבי החטאת גם גרים ואנשים בתהליך גיור – עבדים;
החובה להקריב חטאת נתפסת כזכות למקריבים, שחטאם בשגגה מכופר בקרבן ואין להם חיוב מיתה בידי שמים, כדינם של גויים שעברו על מצוות בני נח.

[א] "דבר אל בני ישראל... נפש כי תחטא" - בני ישראל מביאים חטאת, ואין עובדי כוכבים מביאים חטאת
ואין צריך לומר מצוה שלא נצטוו עליהם בני נח, אלא אף מצוה שנצטוו עליהם בני נח
אין מביאים עליהם חטאת.
"בני ישראל" - אין לי אלא בני ישראל; ומנין לרבות את הגרים ואת העבדים?
תלמוד לומר "נפש".

הקרבן מכפר רק על עבירה בשגגה. המושג "עבירה בשגגה" מלמד שמעשה החטא אסור כשלעצמו, ואינו תלוי בכוונת העושה. אמנם האשמה מוחלשת כשמדובר בשגגה.
הפסוקים (במדבר ט"ו, כ"ב-ל"א) נדרשים על ע"ז בשגגה, ואצלנו – על שאר העבירות בשגגה. הדרשה מנסה ללמוד קל וחומר משם לכאן וההיפך, ומראה שדווקא כיוון שעבירת ע"ז חמורה יחסית – אין אפשרות לעשות קל וחומר ולכן צריך הכתוב לפרט בשני המקרים, שעל עבירה בשגגה מביאים קרבן ועל המזיד יש מיתת בית דין.

 [ב] "כי תחטא בשגגה" - על השגגה הוא מביא, ואינו מביא על הזדון.
הלא דין הוא! מה אם עבודת כוכבים, החמורה - לא עשה בה את הזדון כשגגה,
מצות, הקלות - אינו דין שלא נעשה בהן את הזדון כשגגה?
הין! אם הונח זדונה של עבודת כוכבים ליום הכפורים, שהוא חמורה
יונח זדונם של מצות ליום הכפורים? שהן קלות! אלא יביא חטאת ויכפר מיד!
תלמוד לומר "כי תחטא בשגגה" - על השגגה הוא מביא, ואינו מביא על הזדון!
[ג] קל וחומר מעתה לעבודת כוכבים!
מה אם מצות, הקלות - הונח זדונם ליום הכפורים
עבודת כוכבים, החמורה - אינו דין שיונח זדונה ליום הכפורים?
הין! אם הֵקַלְתָ במצות הקלות, נקל בעבודת כוכבים החמורה?
אלא יביא חטאת מיד - ותתלה לו עד יום הכפורים!
תלמוד לומר "בשגגה" במצות (ויקרא ד, ב), "בשגגה" בעבודת כוכבים (במדבר טו, כד).

הנשיא שחטא בשגגה מביא שעיר (תיש) לחטאת, ואילו היחיד שחטא מביא שעירה (עז). לשעיר ולשעירה יש מאפיינים של חומרות מיוחדות: השעיר מובא גם כקרבן חטאת ציבורי, למשל במועדים ובראשי חדשים; ולכן היה מקום לחשוב שבכוחו לכפר גם על עבירות בזדון של הנשיא; שעירה מכפרת על ע"ז בשגגה של הנשיא, והיה מקום לחשב שתכפר גם על עבירות בזדון של אדם רגיל. לכן יש צורך לכתוב במפורש בשתי הפרשיות שהכפרה בקרבנות היא דווקא על שגגה.

[ד] מה תלמוד לומר "בשגגה" (ויקרא ד, כב) בשעיר ומה תלמוד לומר "בשגגה" (ויקרא ד, כז) בשעירה?
לפי שיש בשעיר מה שאין בשעירה ובשעירה מה שאין בשעיר:
שעיר נתרבה בצבור - ושעירה לא נתרבתה בצבור
שעירה נתרבתה בעבודת כוכבים - ושעיר לא נתרבה בעבודת כוכבים
הא לפי שיש בשעיר מה שאין בשעירה, ובשעירה מה שאין בשעיר
צריך לומר "בשגגה" בשעיר - וצריך לומר "בשגגה" בשעירה.

אמנם יש למלך ולבית הדין סמכות מהתורה לחוקק הוראות משלהם, ולאסור את מה שמהתורה מותר; אבל העובר על דבריהם אינו מתכפר בקרבן חטאת.

[ה] "מצות השם" - ולא מצות המלך ולא מצות בית דין.

שלוש העבירות הללו מחייבות קרבן מיוחד – קרבן עולה ויורד, ולכן אינן מחייבות חטאת; וראו שבועות ב א-ג.

"מכל מצות השם" - ולא כל מצות ה'; פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו.

החטאת מכפרת על עבירות בשגגה על מצוות לא תעשה בלבד, ואינה מכפרת על עבירה על מצוות עשה, אפילו לא על מצוות עשה חמורות שענשן כרת כגון פסח, ושהן חד פעמיות, כגון מילה; מהכלל הזה יוצאת מצוות עשה אחת – המצווה לפרוש מן הנידה (ראו ויקרא טו לא). בנידה מדובר על מצוות עשה, אבל הקיום שלה הוא ע"י הימנעות מבעילת הנידה, ולכן ניתן לכפר עליה באמצעות חטאת, כדין עבירות על איסורים. וראו שבועות ב ד.
דורש את החזרה על הביטוי "אשר לא תעשינה" בפס' ב, יג, כג, כז.

[ו] "מצות השם.." - שומע אני עשה ולא תעשה!
תלמוד לומר "..אשר לא תעשינה" (ויקרא ד, ב).
אוציא מצות עשה הקלה, ולא אוציא מצות עשה החמורה?
תלמוד לומר (ויקרא ד, יג) "אשר לא תעשינה".
אוציא את מצוה עשה שאין חייבים עליהן כרת,
ולא אוציא את הפסח, שחייבים עליו כרת?
תלמוד לומר (ויקרא ד, כג) "אשר לא תעשינה".
אוציא את הפסח שאין תדיר, ולא אוציא את המילה שהיא תדירה?
תלמוד לומר (ויקרא ד, כז) "אשר לא תעשינה".
או יכול שאני מוציא את מצות עשה שבנדה? תלמוד לומר "מכל מצות השם" - ריבה.
מה ראית להוציא את כל המצות ולהביא מצות עשה שבנדה? אחר שריבה הכתוב - ומיעט!
מפני מה אני מוציא את כל המצות? שאין בהם בלא תעשה;
ומביא את מצות עשה שבנדה, שיש בה לא תעשה.

ממשיך בהגבלת העבירות המחייבות חטאת: מצוות לא תעשה שזדונן כרת:
דורש מהיקש לעבודה זרה, על פי הביטוי "תורה אחת".

[ז] "אשר לא תעשינה", יכול דברים שזדונם כרת ודברים שאין זדונם כרת?
תלמוד לומר (במדבר טו, כט) "תורה אחת יהיה לכם לָעֹשֶׂה בשגגה"
הרי כל העושה בשגגה - כעבודת כוכבים. מה עבודת כוכבים מיוחדת
מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת,
אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.

הדרשה מזכירה שלאיסור ע"ז יש מאפיינים נוספים, חוץ מכך שעונשו כרת, ומפרטת אותם: ע"ז לא הותרה בשום דרך, וחייבים עליה מיתת בית דין (אם היו עדים והתראה), והיא גם אחת ממצוות בני נח. יש שני איסורים הדומים לע"ז בכל הפרמטרים הללו – משכב זכר ומשכב בהמה. על עבירות אלו, אם נעשו בשוגג – חייבים חטאת, שנאמר "מכל מצוות" ויקרא ד ב

[ח] או דבר שאתה למדו בדרך אחת - אתה לומדו בכל דרכים שיש בו!
ומה עבודת כוכבים מיוחדת, שמשנאסרה לא הותרה, ולא הותרה מכללה,
וחייבים עליה מיתת בית דין, ואיסורה נוהג בבני נח כישראל
אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה!
ומה אני מרבה? – את משכב זכור והבהמה
שמשנאסרו לא הותרו, ולא הותרו מכללן, וחייבים עליהם מיתת בית דין, ואיסורן נוהג בבני נח כישראל.

הדרשן מדייק ומונה הבדלים בין משכב זכור למשכב בהמה: הקטן שגבר שכב איתו פטור, אבל בהמה קטנה חייבת מיתה אם גבר שכב איתה; וראו סנהדרין א ד. מותר להרביע בהמה עם בת מינה, אבל לא עם בהמה ממין אחר או עם אדם; וראו כלאים ח א.

אלא שיש בזכור מה שאין בבהמה, ובבהמה מה שאין בזכור:
הזכור - בין במינו בין שלא במינו אסור, והבהמה - במינה מותרת ושלא במינה אסורה;
הזכור - לא עשה בו את הקטן כגדול, והבהמה - עשה בה את הקטנה כגדולה.

הבא על האם וכו' בשגגה מביא חטאת, למרות שאשת האב וכלתו אינן אסורות לבני נח, לדעת ר' אליעזר – ראו סנהדרין נח א. מכאן מתחילה סדרה של שבעה זוגות של עבירות - רובן בדיני עריות - ההולכות ומתרחקות מהדמיון לע"ז, אבל חייבים על שגגתן חטאת; שהרי הריבוי "מכל מצוות ה'" חוזר שלוש פעמים (בפס' ב, יג, כב) והוא ברבים – הרי שש, ועוד פעם אחת מופיע (בפס' כז) "אחת ממצוות ה'".

[ט] וכשהוא אומר "מכל מצות השם" - לרבות את האם ואת אשת האב ואת הכלה,
שהן בסקילה כעבודת אלילים.
ומוסף עליהם בתו ובת בתו ובת בנו.

הדמיון של איסורי העריות הללו לע"ז נמוך מאלו שבפיסקה ט, כי ענשם הוא בשריפה ולא בסקילה – אבל מרבים אותן מהחזרה על "מכל מצוות ה'"; וראו סנהדרין ט א.

[י] וכשהוא אומר "מכל מצות השם" - לרבות בת אשתו ובת בתה ובת בנה
שמשנאסרו לא הותרו, כעבודת כוכבים.
ומוסף עליהם חמותו ואם חמותו ואם חמיו.

לאיסורים אלו יש היתר: נערה מאורסה שמת בעלה או גירש אותה – מותרת ("יש לה היתר"), וכן השבת הותרה ("מכללה") בעבודת המקדש. וראו השוואה נוספת בין שתי המצוות הללו, לפי דעת ר' אלעזר בר' שמעון, המחיל על שתיהן דין "רודף" בסנהדרין עג ב.

[יא] וכשהוא אומר "מכל מצות השם" - לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת.
אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת, ובשבת מה שאין בנערה המאורסה:
נערה המאורסה יש לה היתר, והשבת אין לה היתר;
השבת הותרה מכללה, נערה המאורסה לא הותרה מכללה.

אשת איש מותרת לבעלה, ואילו הנידה אסורה לכל אדם, אבל על בעילת הנידה אין עונש מוות בבית דין; וראו סנהדרין יא א.

[יב] וכשהוא אומר "מכל מצות השם" - לרבות אשת איש והנדה;
אלא שיש באשת איש מה שאין בנדה, ובנדה מה שאין באשת איש:
אשת איש חייבין עליה מיתת בית דין, והנדה אין חייבים עליה מיתת בית דין;
אשת איש מותרת לבעלה, והנדה אסורה לכל אדם.

אשת אחיו וכו' קלות מהעריות הקודמות, כי הן מותרות לכל אדם שאינו קרוב משפחתן. באשת אחיו יש גם לו עצמו היתר – במקרה שאחיו נפטר בלי בנים, רשאי הוא לייבם אותה; ואילו אשת אחי אביו מן האם, שאינו אחי אביו מהאב – מותרת לו בכל מקרה.

[יג] וכשהוא אומר "מכל מצות השם" - לרבות אשת אחיו ואשת אחי אביו.
אלא שיש באשת אחיו מה שאין באשת אחי אביו, ובאשת אחי אביו מה שאין באשת אחיו:
אשת אחיו, אם יש לו בנים - אסורה, אין לו בנים - מותרת;
ואשת אחי אביו, בין שיש לו בנים בין שאין לו בנים - אסורה.
אשת אחיו - עשה בה אח מן האם כאח מן האב, ואשת אחי אביו - לא עשה בה אח מן האם כאח מן האב.

הבא על אשת אחיו מאמו חייב כרת, אבל לא ערירי; אחות אשתו מותרת לאחר מות אשתו, ואיסורה הוא רק בחיי אשתו.

[יד] וכשהוא אומר "מכל מצות השם" - לרבות אשת אחיו מאמו שאין לה היתר כעכו"ם.
וכשהוא אומר "מכל מצות השם" - לרבות אחות אשתו.

פרק א

על ויקרא ד ב

המשך הדרשה שהתחילה לעיל פרשה א פסקה ח: הריבויים מ"מכל מצוות ה'" הוסיפו הרבה מצוות שאינן ע"ז אלא פחותות ממנה, ואם כך, איזה מאפיין נלמד מע"ז ע"י הפסוק "תורה אחת יהיה לכם" וכו'? – נותר רק המאפיין שעל המצוות שאם נעשו בשגגה ניתן לכפר בחטאת - אם נעשו בזדון יש כרת. וראו לעיל פרשה א פיסקה ז.

[א] אחר שריבינו דברים שהן כעכו"ם ודברים שאינם כעכו"ם, למה נאמר עכו"ם מעתה?
אלא מה עכו"ם מיוחדת, מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת,
אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.

מציע להרחיב את רשימת חייבי החטאת גם לעבירות שאין עליהן כרת אלא מיתת בית דין, כשהיו בעדים ובהתראה, כלומר לעוברים על האיסורים המנויים כאן. ההצעה נדחית בגלל הביטוי "ועשה מאחת מהנה", המורה על עבירות באמצעות מעשים ולא על עבירות שנעשו בדיבור בלבד. אבל יש עבירות נוספות שענשן מיתה ואין בהן כרת, ולכן מצטטים את במדבר טו ל, העוסק במפורש בכרת דווקא.

[ב] או מה עכו"ם מיוחדת, שחייבים עליה מיתת בית דין - אף אינו מרבה אלא מחויבים מיתת בית דין!
הא מה אני מרבה? את המקלל אביו ואמו, המסית והמדיח, והמכשף, ונביא שקר, ועדים זוממין.
תלמוד לומר "ועשה" - יצאו אלו שאין בם מעשה.
[ג] אוציא את אלו, שאין בם מעשה
ולא אוציא את המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין, ובן סורר ומורה, והרוצח?
תלמוד לומר (במדבר ט"ו, כ"ט-ל') "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה. והנפש אשר תעשה ביד רמה... ונכרתה"
הרי כל העושה בשגגה - כעכו"ם!
מה עכו"ם מיוחדת, מעשה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת,
אף כל מעשה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת!

ראו שבת ז ב, במלאכות הכותב, האורג והמיסך, שנדרשת כפילות כדי לחייב בחטאת. הדרשה מסיקה זאת מהסתירה לכאורה בין פס' ב, "מאחת" לבין פס' כב, "אחת". לעניין מלאכת הכותב ראו גם שבת יב ג: לפנינו שלוש דעות: ר' יהודה מחייב חטאת רק אם כתב מילה שיש בה שתי אותיות זהות; ת"ק (הוא רבי) מחייב אם כתב שתי אותיות שיש לצירופן משמעות, אפילו אם לא התכוון אליה; ור' יוסי מחייב על סימנים כלשהם, אפילו אם אינם אותיות. ר' שמעון מחייב על כתיבה שיש לה קיום לאורך זמן, וראו שם משנה ד.

[ד] "ועשה אחת" (ויקרא ד, כב),
יכול עד שיכתב את כל השם? עד שיארג את כל הבגד? עד שיעשה את כל הנפה?
תלמוד לומר (ויקרא ד, ב) "מאחת".
אי "מאחת", יכול אפילו כתב אות אחת? אפילו ארג חוט אחד? אפילו עשה בית אחד בנפה וכברה?
תלמוד לומר "ועשה אחת".
הא כיצד? עד שיכתב שם קטן משם גדול:
"שמ" מ-"שמעון" ומ-"שמואל", ו"נח" מ-"נחור", ו"דנ" מ-"דניאל", ו"גד" מ-"גדיאל".
[ה] ר' יהודה אומר: אפילו כתב שתי אותיות והן שם אחד - חייב; כגון "שש" "תת" "רר" "גג" "חח".
אמר ר' יוסי, וכי משום כותב הוא חייב?! והלא אינו חייב אלא משום רושם
שהן רושמין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו;
לפיכך, אם שרט שריטה אחת על שני נסרין או שני שריטות על נסר אחד - חייב.
[ו] ר' שמעון אומר "ועשה אחת",
יכול עד שיכתב את כל השם? עד שיארג את כל הבגד? עד שיעשה את כל הנפה?
תלמוד לומר "מאחת".
אי "מאחת", יכול אפילו כתב אות אחת? אפילו ארג חוט אחת? אפילו עשה בית אחד בנפה וכברה?
תלמוד לומר "ועשה אחת".
הא כיצד? עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת.

ר' יוסי מציג את המיוחד בחיוב החטאת, התלוי במספר הטעויות של העבריין ולא במספר המעשים שעשה, וראו שבת ז א וכריתות ג י.

ר' יוסי אומר: 'ועשה אחת ועשה הנה' - פעמים שהוא חייב אחת על כולם ופעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת.

[ז] הא כיצד?
מי שאינו יודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה,
אף על פי שמעין אבות מלאכות עשה שעשה כמה אבות מלאכה בכל שבת - אינו חייב אלא חטאת אחת כל ימיו.
והיודע עיקר שבת, וטעה ואמר "אין זו שבת היום אינו שבת; אין זו שבת" ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה
חייב על כל שבת ושבת.
והיודע שהוא שבת, וטעה ואמר "אין זו מלאכה אסורה; אין זו מלאכה" ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה
אם מעין אבות מלאכות עשה - חייב על כל מלאכה ומלאכה
ואם מעין מלאכה אחת - חייב על כל העלם והעלם!

ראו כריתות ג ז. התשובה במקרה זה אינה תולה את מספר החטאות במספר הטעויות של הגבר, כי במקרה זה גם הנשים חטאו, ולכן מביא חטאות כמניין המעשים שביצע.
השאלה קשורה לעניין הנישואין של בנו של רבן גמליאל.

[ח] אמר ר' עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע באוטליס של אמאום
שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל:
הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם אחד מהו?
חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו.
אבל שמענו בבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת
ורואים אנו שהדברים קל וחומר.

ראו כריתות ג ח: השיטה לחתוך את השחין בערב פסח, כדי לאפשר טבילה בלי חציצה (ראו תוספתא מקואות ו, י) - מלמדת שאבר המדולדל באדם - טהור; אבר הבהמה מטמא פחות ממנו, ולכן יש קל וחומר.
השאלה הזאת קשורה לקניית הבהמה למשתה באיטליז.

[ט] ועוד שאלן רבי עקיבא: אבר המדולדל בבהמה מהו? אמרו לו: לא שמענו.
אבל שמענו באבר המדולדל באדם - שהוא טהור. וכך היו מוכי שחין שבירושלים עושין;
הולך לו ערב פסח אצל הרופא, וחותכו עד שהוא מניח בו כשערה, ותוחבו בסירה ונמשך ממנו,
והלה עושה פסחו - והרופא עושה פסחו. ורואים אנו שהדברים קל וחומר.

ראו כריתות ג ט-י: לגבי השחיטה בחוץ ראו זבחים יג, ג.
ר' יהושע מנסה להשוות את המקרה לחמישה סירים של בשר: אם הם מחלקים ומחייבים כמה אשמי מעילה - ק"ו שחמש בהמות שונות מחלקות את החטאות.
לדעת ר' שמעון השאלה היתה על אכילת נותר, ולא על שחיטה בחוץ. כך דומה עוד יותר הנדון לראיה; וראו גם תוספתא כריתות א, יג.
ר' עקיבא דוחה את הראיה של ר' יהושע, כי במעילה יש חומרות מיוחדות, וראו מעילה ה, ד-ה.

[י] ועוד שאלן רבי עקיבא: השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד מהו?
חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו.
אמר ר' יהושע: שמעתי באוכל מזֶבַח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד
שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר.
[יא] אמר ר' שמעון: וכי מה ראיה האוכל לשוחט?
אלא כך שאלן: באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד מהו?
חייב אחת על כולן או אחת על כל אחת ואחת? אמרו לו: לא שמענו.
אמר ר' יהושע: שמעתי באוכל מזֶבַח אחד בחמשה תמחוין בהעלם אחד
שהוא חייב על כל אחת ואחת משום מעילה; ורואה אני שהדברים קל וחומר.
[יב] אמר ר' עקיבא: אם הלכה - נקבל. ואם לדין - יש תשובה! אמרו לו: השב!
אמר להם: לא! אם אמרת במעילה, שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה
צירף את המעילה לזמן המרובה; תאמר בנותר, שאין בו אחת מכל אלו?

ראו כריתות ג י: נראה שר' עקיבא מנסה לאחד את מעשי השגגה גם בפיסקה י (שוחט כמה בהמות בחוץ, או אוכל נותר מכמה זבחים), ואולי נטה לכך גם בפיסקה ח, שגם בה היה מדובר באותו "שם", כלומר אותו איסור; אבל שם הודה לבסוף, כי היו איסורים גם על הנשים.
ר' אליעזר מחייב לפי מספר המלאכות השונות ("תוצאות"), ואינו מאחד את המלאכות הדומות, מאותו אב המלאכה - לחטאת אחת.
ר' עקיבא מחייב חטאת אחת גם למי שבא על כמה בהמות בהעלם אחד, בדומה למקרה של השבת שנדון לעיל פיסקה ז: "הבהמה כשבת"!
בתוספתא כריתות א, יג מודה ר' עקיבא שהטענה "הבהמה כשבת" עלתה בדעתו באיחור, לאחר שעת הדיון עם ר' אליעזר.

[יג] אמר רבי עקיבא: שאלתי את ר' אליעזר,
העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, מהו?
חייב אחת על כולם או אחת על כל אחת ואחת? אמר לי: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר:
מה אם הנדה, שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה - חייב על כל אחת ואחת,
שבת, שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה - אינו דין שיהיה חייב על כל אחת ואחת?
אמרתי לו: לא! אם אמרת בנדה, שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו,
תאמר בשבת, שאין בה אלא אזהרה אחת?
אמר לי: הבא על הקטנות האסורות לו, כגון אחיות קטנות של אשתו יוכיח! שאין בהן אלא אזהרה אחת - וחייב על כל אחת ואחת!
אמרתי לו: לא! אם אמרת בבא על הקטנות, שאף על פי שאין בהן עכשיו - יש בהן לאחר זמן
תאמר בשבת, שאין בה לא עכשיו ולא לאחר זמן?
אמר לי, הבא על הבהמה יוכיח! אמרתי לו: הבהמה - כשבת!

פרשה ב

על ויקרא ד ג

ראו לעיל פרשה א, א: כאן דורשים את צמד הביטויים "בני ישראל" ו"נפש" במובנים של ציבור לעומת יחיד; אחרי שהעלתה הדרשה בפרשה א, ז-פרק א, ג שהחטאת באה על מעשה שזדונו בכרת – כאן מלמדים שעל אותן עבירות – אם תלוי החטא בציבור ובהוראת בית דין – מביא הציבור "פר העלם דבר", וראו לקמן ויקרא ד יג-כא, וראו הוריות ב ג.

[א] 'בני ישראל... נפש', הרי צבור כיחיד; מה יחיד, אינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת
אף צבור - לא יביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

הציבור אינו מביא פר חטאת אלא אם מדובר בהעלם דבר מעיני בית הדין וגם שגגת מעשה ע"י רוב היחידים (ראו הוריות שם), אבל הוא מביא חטאות על ספק טומאת המקדש - ראו שבועות א ד – בניגוד ליחיד. לכן אי אפשר ללמוד את גבולות חיוב החטאת בקל וחומר מהיחיד.
קרבן הכהן הגדול נראה דומה לפר החטאת של הציבור ובית הדין, אבל יש גם חטאות ציבור המובאים על המזבח החיצון (כגון שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים), ואילו החטאות של הכהן הגדול - הן הנדון כאן, הן פר יום הכיפורים - הם חטאות פנימיות, שדמם נזרק על הפרוכת ועל מזבח הזהב. לכן גם מפר הכהן הגדול אי אפשר להוכיח שהציבור מביא פר חטאת דווקא על דבר שזדונו כרת, ולכן נדרש הפסוק הנ"ל, הקושר את קרבן הציבור לקרבן היחיד.

[ב] הלא דין הוא! מה אם היחיד, שהוא מביא על שגגת המעשה - אינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת
צבור, שאינו מביא על שגגת המעשה - אינו דין שלא יביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?
לא! אם אמרת ביחיד, שאינו מביא חטאת על 'לא הודע'
תאמר בצבור, שהוא מביא חטאת על 'לא הודע'?
משיח יוכיח! שהוא מביא חטאת על 'לא הודע'
ואינו מביא, אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת!
[ג] לא! אם אמרת במשיח, שאינו מביא חטאת על 'לא הודע' במזבח החיצון
תאמר בצבור, שהוא מביא חטאת על 'לא הודע' במזבח החיצון?
הואיל והוא מביא חטאת על 'לא הודע' על מזבח החיצון
יביא על דבר שזדונו כרת - ועל דבר שאין זדונו כרת!
תלמוד לומר 'נפש...בני ישראל' - הרי צבור כיחיד
מה יחיד, אינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת
אף צבור, לא יביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

הדרשה מנסה להוכיח בקל וחומר מדין חטאת היחיד, שגם הכהן הגדול מביא את קרבן החטאת שלו רק בעבירה שזדונה כרת. הנסיון נדחה, כי הכהן מביא את פר החטאת רק על שגיאה בהוראה, ולא רק על שגגת מעשה (ראו הוריות ב ג.)
נסיון ללמוד זאת מקל וחומר מדין פר העלם דבר של הציבור נדחה גם הוא, כי אפילו אם בית דין הטעה את הציבור בענייני אשם – אין מביאים אשם, ואילו אם הכהן הגדול טעה בענייני אשם – הוא חייב באשם; וראו הוריות ב ז.
נסיון שלישי ללמוד את הדין מחטאת הנשיא (המלך) נדחה, בדומה לנסיון הראשון – כי הכהן מביא קרבן רק בשילוב של טעות בהוראה ומעשה לפי הטעות הזאת. לכן המקור היחיד לדין הכהן הגדול, שמביא את פר החטאת שלו רק על דבר שזדונו כרת – הוא מהפסוק, המונה את חטאת הכהן כסעיף בדיני חטאות היחיד – "נפש... אם הכהן המשיח" (ויקרא ד ב-ג).

[ד] הוא הדין למשיח.
הלא דין הוא! מה אם היחיד, שהוא מביא על שגגת המעשה
אינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת,
משיח, שאינו מביא על שגגת המעשה בלבד - אינו דין שלא יביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?
לא! אם אמרת ביחיד, שאינו מביא חטאת על 'לא הודע' - תאמר במשיח, שהוא מביא חטאת על 'לא הודע'?
צבור יוכיח! שהוא מביא חטאת על 'לא הודע', ואינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
[ה] לא! אם אמרת בצבור, שאינו מביא אשם ודאי - תאמר במשיח שהוא מביא אשם ודאי?
נשיא יוכיח! שהוא מביא אשם ודאי, ואינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
לא! אם אמרת בנשיא, שאין מביא חטאת על 'לא הודע'
תאמר במשיח, שהוא מביא חטאת על 'לא הודע'?
הואיל והוא מביא חטאת על 'לא הודע' - יביא על דבר שזדונו כרת ועל דבר שאין זדונו כרת!
תלמוד לומר "נפש...אם הכהן המשיח..", הרי המשיח כיחיד
מה יחיד, אינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת,
אף משיח, לא יביא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת!

הגדרת ה"משיח" ככהן גדול שנמשח בשמן המשחה, ולא כמלך משוח, (רמז להתנגדות לחשמונאים שאיחדו את הכהונה הגדולה עם מלוכה), ולא ככהני בית שני שלא נמשחו, וראו הוריות ג ד. ה' הידיעה מבטלת גם את הזיהוי של המשיח עם כהן משוח מלחמה.

[ו] 'משיח' - יכול זה המלך? תלמוד לומר "הכהן"!
אי 'כהן', יכול המרובה בבגדים? תלמוד לומר 'משיח'.
אי 'משיח', יכול אף משיח מלחמה? תלמוד לומר "המשיח": שאין על גביו משיח!

הכהן שנמשח אינו מביא קרבן על חטאיו לפני שנמשח ("על הקודמות"), אבל אם הוסר מכהונתו הוא עדיין חייב להביא פר חטאת, ואילו מלך שהודח מתפקידו אינו מביא קרבן מיוחד על חטאיו במלוכתו, אלא הוא כיחיד. דורש "המשיח יחטא"; ר' שמעון טוען שאם הכהן ידע על חטאיו ולכן התחייב בקרבן חטאת לפני שנמשח – אין המשיחה מבטלת את חובת החטאת שלו, אבל גם הוא מסכים שאם נמשח לפני שנודע לו חטאו – אינו מביא חטאת על הקודמות. והשוו להוריות ג ג, שם מביאים המלך והכהן חטאת של הדיוט על הקודמות; וראו הוריות י א. מינוי המלך הוא רק לתקופת כהונתו, ואילו מינוי הכהן הגדול מהתורה הוא לכל חייו. וראו גם בספרי במדבר קלא "ובשביל שהיו מוכרים אותו בדמים התחילו שנותיהם מתקצרות".

'משיח יחטא' מה תלמוד לומר? שיכול יביא על הקודמות?
ודין הוא! מה אם הנשיא, שהוא מביא על שגגת המעשה - אינו מביא על הקודמות
משיח, שאינו מביא על שגגת המעשה - אינו דין שלא יביא על הקודמות?
לא! אם אמרת בנשיא, שאינו מביא חטאתו משעבר, תאמר במשיח, שהוא מביא חטאתו משעבר?
הואיל והוא מביא חטאתו משעבר, יכול יביא על הקודמות?
תלמוד לומר 'משיח יחטא' כשיחטא והוא משיח, לא כשיחטא ועודנו הדיוט!
[ז] ר' שמעון אומר: אם נודע לו עד שלא נתמנה, ואחר כך נתמנה - חייב
ואם משנתמנה נודע לו – פטור!

המשיח אינו חוטא בהכרח; יתכן כהן משיח שאינו חוטא! ההצעה הנסתרת כאן היא שגזירה על הכהן הגדול שיחטא. אמנם ההצעה נדחית, אבל היא עדיין עקיצה לכהונה.

'משיח יחטא' - יכול גזירה עליו שיחטא? - תלמוד לומר "אם... יחטא", כשיחטא!

פרק ב

על ויקרא ד ג

פר החטאת של הכהן מובא רק אם הכהן הורה לעצמו וגם עשה כהוראתו (וראו הוריות ב א.) לא ניתן לדרוש את התנאי הזה מהיקש מפר חטאת של בית הדין, כי היה ניתן להקיש את חטאת הכהן לחטאת הנשיא, שהרי אם חטאו בע"ז שניהם מביאים שעירה לחטאת, ושניהם מביאים אשם אם התחייבו בו – בניגוד לבית הדין (ראו הוריות ב ז.) לכן יש צורך בפסוק שיקשור את חטאת הכהן לחטאת הציבור דווקא, ואכן נאמר בחטאת הכהן "לאשמת העם".
וראו לעיל פרשה ב, ד-ה, שלעניינים אחרים השוו את חטאת הכהן לחטאת היחיד.

[א] "לאשמת העם" - הרי משיח כצבור
מה צבור, אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה
אף משיח, לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.
הלא דין הוא! צבור מוצא מכלל היחיד, ומשיח מוצא מכלל היחיד
מה צבור, אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה
אף משיח - לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה!
[ב] או כלך לדרך זו: נשיא מוצא מכלל היחיד ומשיח מוצא מכלל היחיד
מה נשיא, מביא על שגגת המעשה, אף משיח - יביא על שגגת המעשה!
[ג] נראה למי דומה: אם דומה לצבור - נלמדנו מן הצבור, ואם דומה לנשיא - נלמדנו מן הנשיא:
צבור בפר, ואינו מביא אשם תלוי, ומשיח בפר, ואינו מביא אשם תלוי;
מה צבור, אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה
אף משיח - לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה!
[ד] או כלך לדרך זה: נשיא מביא שעירה לעכו"ם, ומביא אשם ודאי,
ומשיח מביא שעירה לעכו"ם, ומביא אשם ודאי;
מה נשיא, מביא על שגגת המעשה - אף משיח, יביא על שגגת המעשה!
תלמוד לומר "לאשמת העם" - הרי משיח כצבור;
ומה הצבור, אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה
אף משיח - לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה!

בניגוד לבית הדין, הוראת הכהן המשיח היא רק לעצמו ואינה לאחרים. דורש "חטאתו אשר חטא".

[ה] אי מה צבור, אם הורו ועשו אחרים על פיהם חייבים
יכול אף משיח, אם הורה ועשו אחרים על פיו יהיה חייב?
תלמוד לומר "והקריב על חטאתו אשר חטא": על מה שחטא הוא מביא, ואינו מביא על מה שחטאו אחרים!

קדושת הכהן המשיח חלה עד יום מותו, בניגוד לנשיא, שאם הודח – חוזר לחטאת היחיד; וראו לעיל פרשה ב ו וכן הוריות ג א-ג.

[ו] "והקריב על חטאתו" - מלמד שהוא מביא על חטאתו משעבר.
שיכול, הלא דין הוא! מה אם הנשיא, שהוא מביא על שגגת המעשה – אינו מביא על חטאתו משעבר, שעיר אלא שעירה
משיח, שאינו מביא על שגגת המעשה בלבד - אינו דין שלא יביא חטאתו משעבר?
תלמוד לומר "והקריב על חטאתו" - מלמד שהוא מביא על חטאתו משעבר.

אם הכהן לא הורה לעצמו, אלא חטא עם הציבור בגלל הוראה שגויה של בית הדין – אין הוא מביא פר חטאת אלא מתכפר בפר הציבור, כדין כל העם – למרות שביום כיפור הוא עדיין מקריב פר לכפרתו האישית (ראו יומא ג ח.); וראו הוריות ב ב.

[ז] יכול חטא עם הצבור - יביא פר לעצמו?
ודין הוא! נשיא מוצא מכלל היחיד, ומשיח מוצא מכלל היחיד
מה נשיא, חטא לעצמו - מביא לעצמו, חטא עם הצבור - מתכפר לו עם הצבור
אף משיח, חטא לעצמו - מביא לעצמו; חטא עם הצבור - מתכפר לו עם הצבור!
[ח] לא! אם אמרת בנשיא, שמתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים
תאמר במשיח, שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים?
הואיל ואין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים - יביא פר לעצמו!
תלמוד לומר "אשר חטא". הא כיצד? חטא לעצמו - מביא לעצמו; חטא עם הצבור - מתכפר לו עם הצבור!

פרק ג

על ויקרא ד ג

ראו פרה א ב: חכמים מפרשים את המילים "פר" ו"בן בקר" כמגבילות את גיל הפר, שיהיה מעל שנתיים ומתחת שלוש שנים. ר' מאיר אינו דורש "בן בקר" כמגביל את גיל הפר, אבל מגביל אותו משיקולים אסתטיים.

[א] "פר" - יכול זקן? תלמוד לומר "בן". אי "בן" יכול קטן? תלמוד לומר "פר".
הא כיצד? - בן שלש כדברי חכמים.
ר' מאיר אומר: אף בני ארבע ובני חמש כשרים, אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד.

ראו פרה שם; ר' יוסי דורש את המילה המיותרת "שני" כמצביעה על גיל הפר.

[ב] ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ח, ח): "וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת"?
אם ללמד שהן שְנַים - והלא כבר נאמר (במדבר ח, יב): "וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה'" !
אם כן למה נאמר "ופר שני בן בקר תקח לחטאת"? - בן שתי שנים.

רבי דורש את המילה "שני" כמצביעה על סדר הזיית הדם בקרבן שיש בו עולה וחטאת, וראו גם זבחים י ב.

[ג] רבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ח, ח): "וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת"?
אם ללמד שהן שְנַים - והלא כבר נאמר (במדבר ח, יב): "וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה'"!
אם כן למה נאמר "ופר שני בן בקר תקח לחטאת"?
אלא לפי שנאמר "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עֹלה לשם",
יכול תקדם חטאת לעולה בכל מקום ובכל מעשיה? - תלמוד לומר "ופר שני בן בקר תקח לחטאת".
אי "ופר שני...תקח לחטאת" יכול תקדם עולה לחטאת בכל מעשיה?
תלמוד לומר "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה לשם".
הא כיצד? - דם חטאת קודם לדם עולה, מפני שהוא מרצה;
איברי עולה קודמים לאימורי חטאת, מפני שהן כליל לאישים!

ר' שמעון דורש את המילה "שני" כמורה על כך שפר החטאת בטקס הקדשת הלוויים לא נאכל, אלא נשרף.

[ד] ר' שמעון אומר מה תלמוד לומר (במדבר ח, ח): "וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת"?
אם ללמד שהן שְנַים - והלא כבר נאמר (במדבר ח, יב): "וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה'"!
אם כן למה נאמר "ופר שני בן בקר תקח לחטאת"? שיכול שתהא נאכלת חטאת זו?
תלמוד לומר "ופר שני" - שני לעולה. מה עולה לא נאכלת - אף חטאת זו לא נאכלת.

ר' יוסי מתאר הזדמנות נוספת שבה נקשרת חטאת לעולה, כי אינה נאכלת: כשחזרו בני הגולה לארץ וחנכו את המזבח הקריבו 12 צפירי עיזים לחטאת אבל לא אכלו אותם אלא שרפום, ולכן נאמר בספר עזרא גם עליהם "הכל עולה". ר' יהודה מסביר שמדובר בחטאות ע"ז – ראו במדבר טו כד, ושעירי ע"ז לחטאת - נשרפים.

[ה] כיוצא בו אמר ר' יוסי: (עזרא ח, לה): "הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה
צְפִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר - הַכֹּל עוֹלָה ליהו"ה"
אפשר חטאת עולה?! אלא מה עולה לא נאכלת, אף חטאת - לא נאכלת.
ר' יהודה אומר, על עכו"ם הביאום.

ר' שמעון כדעת חכמים בפרה א ב, ומסכים גם עם ההסתייגות שם של ר' מאיר, וראו גם לעיל פיסקה א.
לעניין "בן בקר" דורש ר' שמעון שהעגל והאיל צריכים להיות באותו הגיל. איל הוא בן שנתיים, כאמור במשנה פרה א ג.

[ו] ר' שמעון אומר: כל מקום שנאמר "עגל" בתורה סתם - בן שנה
שנאמר (ויקרא ט, ג) "ועגל וכבש בני שנה".
"...בן בקר" - בן שתי שנים; שנאמר (ויקרא ט, ב) "קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימים" - אף בשָנִים.
"פר" סתם - בן שלש. אף בני ארבע ובני חמש כשרים, אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד.

פרשה ג

על ויקרא ד ד-ז

יום הכיפורים אינו מכפר על עבירה וודאית, שהכהן התחייב בגינה בחטאת; וראו כריתות ו ד.

[א] "והביא" - אף לאחר יום הכפורים.

בניגוד ליחיד, שיכול לבחור אם חטאתו תהיה עז או כבשה – לכהן אין בחירה, והוא חייב להביא דווקא פר. הדרשה מנסה להוכיח את הטענה הזאת בקל וחומר: ביום כיפור מתכפר ליחיד בתיש ובשגגת ע"ז – בעז; בשגגה רגילה הוא יכול, כאמור, לבחור בין עז לכבשה. היה מתבקש שהכהן, שביום כיפור מתכפר לו בפר – יוכל לבחור בשגגה רגילה אם להביא פר, כמו ביום כיפור – או עז, כמו בשגגת ע"ז. ההצעה נדחית הן בגלל הפסוק, הן כי גם הנשיא אינו יכול לבחור אם להביא תיש – המכפר עליו ביום כיפור – או עז, המכפרת על שגגת ע"ז.

"את הפר" - פר הוא מביא, ואינו מביא חלופין.
[ב] הלא דין הוא! מה אם היחיד, שלא שוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ליום הכפורים
שוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית
משוח, ששוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ליום הכפורים - אינו דין שישוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית?
נשיא יוכיח! ששוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ליום הכפורים
ולא שוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית!
[ג] אף אתה אל תתמה על המשיח, שאף על פי ששוה קרבנו לכל מצות לקרבנו ליום הכפורים
לא ישוה קרבנו לכל מצות לקרבנו למצוה יחידית!
אלא לפי שנאמר "והביא", יכול יביא חלופים? - תלמוד לומר "פר"
פר הוא מביא ואינו מביא חלופים.

לקמן, בויקרא טז ו, נזכר פר יום הכיפורים, ולא נאמר שיש לסמוך עליו. הסמיכה על ראש הפר מופיעה כאן: למרות שביום כיפור אין הפר מכפר על עבירות ידועות (ראו פיסקה א לעיל) – יש לסמוך עליו בזמן הוידויים ובקשות המחילה ("אנא"); וראו לתיאור שני הוידויים יומא ג ח ויומא ד ב.

[ד] "וסמך... ידו על ראש הפר" - לרבות פר יום הכפורים לסמיכה.
הלא דין הוא! מה אם זה, שאינו טעון שני וידוים ואינו טעון "אנא" - טעון סמיכה
פר יום הכפורים, שטעון שני וידוים וטעון "אנא" - אינו דין שיטעון סמיכה?
לא! אם אמרת בזה, שהוא בא על עבירת מצוה ידועה - תאמר בפר יום הכפורים, שאין בא על עבירת מצוה ידועה?
הואיל ואין בא על עבירת מצוה ידועה - לא יטען סמיכה!
תלמוד לומר "וסמך... ידו על ראש הפר" - לרבות פר יום הכפורים לסמיכה.

הפר הוא קדש קדשים, ולכן שחיטתו בצפון – ראו זבחים ה ב.

"ושחט את הפר לפני השם" - בצפון.

הדם נלקח בכלי קודש ("מזרק") ע"י כהן – אמנם רצוי שיהיה זה הכהן המשוח עצמו, אבל בדיעבד כל כהן כשר יכול לקבל ולהוליך את הדם; ובלבד שיקבל מ"דם הנפש" – שיצא בזמן השחיטה, ולא מ"דם תמצית", שיצא מהפר לאחר מותו; וראו תוספתא זבחים א ו וזבחים ג ב.

[ה] "ולקח" נאמרה כאן 'לקיחה' ונאמרה להלן 'לקיחה' (שמות כד, ו);
מה 'לקיחה' אמורה להלן בכלי, אף כאן - בכלי.
[ו] "ולקח הכהן המשיח", אין לי אלא המשיח בשמן המשחה; מרובה בגדים מנין?
תלמוד לומר (ויקרא ד, טז) "הכהן".
כהן הדיוט מנין? תלמוד לומר (ויקרא ד, ה) "הכהן".
אם סופינו לרבות כהן אחר, מה תלמוד לומר "ולקח הכהן המשיח"?
אלא מצוה שיקבל כהן המשיח, ואם קבל כהן אחר - עבודתו כשרה.
[ז] "מדם הפר" - מדם הנפש; לא מדם הבשר ולא מדם התמצית. מן הפר יקבל.
 "והביא אֹתו" – כשר, ולא פסול.

ההזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב מיוחדת לפר החטאת, ולא לשעיר של ע"ז.

"אֹתו אל אהל מועד" - למעט קרבנו למצוה יחידית שלא ינתן מדמו על מזבח הזהב.

דיני הזיית הדם: המזה צריך לטבול את אצבעו שביד ימינו בדם, ולא לאסוף דם מצידי הכלי; הדם צריך להיות בכמות המספיקה לשבע טבילות; בכל פעם שמזה צריך לטבול את האצבע, (והשוו פרה ג ט); ההזאה צריכה להיות ע"י ניעור האצבע, ולא ע"י טפטוף הדם ממנה או התזה ישירה מהמזרק. בזמן ההזיות מונה הכהן שבע, ולא כביום הכיפוים, שבו הוא מונה אחת (למעלה) ושבע (למטה) – ראו יומא ה ג-ד.

[ח] "וטבל" - ולא המספג.
"וטבל...והזה..." - על כל הזיה - טבילה.
"אצבעו". נאמר כאן "אצבעו" ונאמר להלן (ויקרא יד, טז) "אצבעו"
מה "אצבעו" אמורה להלן – הימנית, המיומנת שבימין,
אף "אצבעו" אמורה כאן – הימנית, המיומנת שבימין.
[ט] "בדם" - שיהיה בדם כדי טבילה.
"והזה" - לא המטיף; "והזה" - לא הזורק.
"מן הדם" - שבענין. "שבע פעמים" - לא שבע טיפים.
"שבע פעמים" - שיהיה מונה שבע פעמים, לא אחת ושבע.

הדרשה מצמצמת את מקום הזאת הדם: לא בכל מקום בהיכל ואף לא בכל מקום בפרוכת - אלא בין שני הבדים הבולטים מהארון וניכרים בפרוכת; וראו תוספתא יומא ב טו.

[י] "לפני יהו-ה" - יכול על כל הבית? - תלמוד לומר "את פני פָּרֹכֶת".
יכול אל פני הפרוכת כולה? תלמוד לומר "הקדש" - מלמד שהוא מכוין כנגד הבדים.

ת"ק דורש את כפילות המילה "קרנות" (ברבים), ומסיק שהיה מזה דם על ארבע הקרנות של מזבח הזהב. ר' יהודה מסיק זאת מהביטוי "באהל מועד".

[יא] "ונתן הכהן מן הדם" שבענין.
"עַל קרן/ קַרְנוֹת" - הרי שתים
ולמטן הוא אומר (ויקרא ד, יח) "עַל קרן/קַרְנֹת" - הרי ארבע, דברי ר' שמעון.
רבי יהודה אומר: "אשר באהל מועד" - לרבות כל קרנות שבאהל מועד.

דרשות בעניין הקטורת, שאינן קשורות ישירות לחטאת הכהן הגדול:
המזבח נחנך ע"י הקטרת הקטורת עליו, וזה שימושו היומיומי והעיקרי – למרות שבטקס הקרבת הפר מזים עליו דם, וראו תוספתא מנחות ז א. הקטורת היא משל הציבור – ראו תוספתא שקלים ב ו, ויש להקפיד שהיא כוללת את כל הסממנים שבמתכונתה – ראו תוספתא מכות ד ב.

"מִזְבַּח קְטֹרֶת" - שיתחנך המזבח בקטרת.
"קטרת" - שיהיה משל צבור. "הסמים" - שיהיו סממניה לתוכה.

ההזאה על הפרוכת היא ממרחק: הכהן עומד מזרחית למזבח הזהב ומשם מזה על הפרוכת, בניגוד להזאות יום הכיפורים, שבהן הוא עומד קרוב אליה.

"לפני יהו-ה" מה תלמוד לומר? אמר ר' נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא ביום הכפורים,
שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה
יכול אף זה כן? תלמוד לומר "מזבח קטורת הסמים לפני השם" - ואין הכהן לפני ה'.

שאריות הדם, אחרי ההזאה – נשפכות ביסוד מזבח העולה, הן בפר החטאת הן בפר יום הכיפורים. הדרשה מבחינה בין הזאת הדם על ארבע קרנות מזבח הזהב – לבין שפיכת שאר הדם על יסוד מזבח העולה. ההבחנה היא הן בצורת נתינת הדם (הזאה או שפיכה), הן במקום שאליו מגיע הדם (קרנות מזבח הזהב או יסוד מזבח העולה.)

[יב] "וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ" - לרבות דם פר יום הכפורים לשפיכה.
" יִשְׁפֹּךְ" - ולא יטיף; " יִשְׁפֹּךְ" - ולא יזה; " יִשְׁפֹּךְ" - ולא יזרק.
"אל יסוד מזבח העֹלה" - לא על יסוד מזבח הפנימי.
הלא דין הוא! מזבח החיצון זכה במתן דמים, ומזבח הפנימי זכה במתן דמים.
מה מזבח החיצון, מקום מתן דם קרניו - שם מתן דם יסודו,
אף מזבח הפנימי, מקום דם קרניו - שם מתן דם יסודו!
[יג] כשהוא אומר בעדה (ויקרא ד, יח) "אל יסוד מזבח הָעֹלָה",
שאין תלמוד לומר, אלא ללמד שאין יסוד לפנימי עצמו.
וכשהוא אומר בנשיא (ויקרא ד, כה) "אל יסוד מזבח העולה", שאין תלמוד לומר,
אם את שיריו לא קבל מזבח הפנימי, שירי מזבח החיצון הוא מקבל?

למזבח הזהב אין יסוד שעליו ניתן לשפוך את הדם. הביטוי "יסוד מזבח העולה" נדרש כביטוי המאפיין את מזבח העולה – שעיקרו מיועד לקרבנות העולה, לעומת מזבח הקטורת, ראו לעיל פיסקה יא.

דבר אחר: וכי יש יסוד לפנימי עצמו?
ואם כן למה נאמר (ויקרא ד, כה) "אל יסוד מזבח הָעֹלָה"? - שיהיה יסוד מזבח של עולה.

היסוד המערבי של המזבח היה הצד הסמוך לאוהל מועד ואחר כך להיכל; וראו מידות ג ב.

"אל יסוד מזבח הָעֹלָה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, יח) - זה יסוד מערבי.

פרק ד

על ויקרא ד ח-י

דורש "פר". המילה מיותרת, שהרי אנו עוסקים בפר החטאת, ולכן דורש ממנה על פר יום הכיפורים, שגם ממנו מקטיר את החלב, וראו ויקרא טז כה, ששם לא מפורטים החלבים המוקטרים, והם נלמדים מכאן.

[א] "ואת כל חלב פר" - לרבות חלב פר יום הכפורים לשתי כליות וליותרת הכבד.

שעיר חטאת של ע"ז מופיע בבמדבר טו כד. גם שם לא מפורט סדר ההקרבה של החטאת, והוא נלמד מכאן.

"החטאת" - לרבות שעירי עכו"ם לכל האמור בענין.

את החלב יש להרים מהפר לפני שמנתחים אותו; וראו גם לעיל נדבה פרק כ. ההשוואה לשלמים מתפרשת כהלכה הדורשת שיתכוון לשם חטאת הכהן (ראו לעיל נדבה פרק ו), או כאגדה המשבחת את החטאת המביאה שלום לעולם – ראו לעיל, נדבה פרק טז.

"ירים ממנו" - מן המחובר.
[ב] "כאשר יורם משור זבח השלמים" - וכי מה מפורש בזבח השלמים שאין מפורש כאן?
אלא מה שלמים, לשמן - אף זה, לשמו.
מה שלמים, מביאים שלום לעולם - אף זה, מביא שלום לעולם.

ההשואה לשלמים היא לשלמי שור, שאין בו אליה.

[ג] אי מה שלמים טעונים הפרש אליה - אף זה יטען הפרש אליה?
תלמוד לומר "משור זבח השלמים" - לשלמי שור הקשתיו ולא הקשתיו לשלמי כבש.

ר' יהודה דורש את ההשוואה לשור שלמים ולא לכבש כדחיה של ההשוואה לשלמי הציבור – הם כבשי העצרת, שדוחים את השבת (אם חלה עצרת בשבת) ואת הטומאה (הם מוקרבים גם אם הציבור טמא). פר החטאת אינו מוקרב בשבת או בטומאה.

ר' יהודה בן שמעון אומר: מה שלמים, מביאים שלום לעולם - אף זה, מביא שלום לעולם.
[ד] אי מה זבחי שלמי ציבור, דוחין את השבת ואת הטומאה
אף זה ידחה את השבת ואת הטומאה?
תלמוד לומר "משור זבח" – לשלמי שור שהם בהכרח שלמי נדבה הקשתיו, ולא הקשתיו לשלמי כבש.

למרות שהזאת הדם של פר החטאת היא על מזבח הזהב, הקטר החלבים שלו הוא על מזבח העולה. דורש "מזבח העולה".

[ה] "והקטירם הכהן על מזבח העֹלה" - לא על מזבח הפנימי.
הלא דין הוא! מזבח החיצון זכה במתן דמים ומזבח הפנימי זכה במתן דמים:
מה מזבח החיצון, מקום מתן דם קרניו - שם הקטר חלביו,
אף מזבח הפנימי, מקום מתן דם קרניו - שם הקטר חלביו!
מה אני מקיים (שמות ל, ט) "לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה"? - בקדשים שלא זכה במתן דמן!
אבל קדשים שזכה במתן דמן, הואיל וזכה במתן דמן - יזכה בהקטר חלבם!
תלמוד לומר "והקטירם הכהן על מזבח העֹלה" - לא על מזבח הפנימי.

פרק ה

על ויקרא ד יא-יב

את פר החטאת, לאחר שדמו נזרק וחלבו הוקטר, יש להוציא בשלמותו לבית השריפה; שם יש לנתח אותו ולהפריד את אבריו זה מזה - בלי להפשיט את העור, ואת כולם יש לשרוף.
דורש "והוציא את כל הפר" (פס' יב), שהפר מוצא בשלמות; ולומד את הצורך בניתוח מעולת נדבה, שגם איבריה נשרפים; אבל אברי העולה נשרפים על המזבח ואילו כאן הם נשרפים בבית הדשן. הבדל נוסף הוא בביטוי "וקרבו ופרשו", המלמד שעור הפר נשרף עם בשרו, כשם שפרשו נשרף בקרבו; ומכאן שאין להפשיט את העור; וראו תוספתא זבחים יא ג, וזבחים יב ה-ו

[א] "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו והוציא"
מלמד שהוא מוציאו כולו, כשהוא שלם.
[ב] יכול יוציאנו שלם וישרפנו שלם?
תלמוד לומר "ראשו וכרעיו".
מה "ראש"ו ו"כרעיו" אמורים להלן (ויקרא א', ח'-ט') - על ידי ניתוח, אף כאן - על ידי ניתוח.
אי מה "ראשו וכרעיו" אמורין להלן, על ידי הפשט - אף כאן על ידי הפשט?
תלמוד לומר "וקרבו ופרשו".

שפך הדשן היה מחוץ לשלושת המחנות, ובירושלים – מחוץ לחומה. דורש את הכפילות "אל מחוץ למחנה" המופיעה כאן ובפס' כא, ופעם שלישית בפרשת צו, בתיאור שפיכת הדשן.

[ג] "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה" (ויקרא ד, יב) - חוץ לשלש מחנות.
או יכול חוץ למחנה אחת?
כשהוא אומר בעדה (ויקרא ד, כא) "אל מחוץ למחנה" שאין תלמוד לומר
שכבר נאמר "ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון",
ואם כן למה נאמר "אל מחוץ למחנה"? - ליתן לו מחנה שניה.
[ד] וכשהוא אומר בדשן (ויקרא ו, ד) "אל מחוץ למחנה" שאין תלמוד לומר
שכבר נאמר (ויקרא ד, יב) "אל מקום טהור אל שפך הדשן",
ואם כן למה נאמר "אל מחוץ למחנה"? - ליתן לו מחנה שלישית!

דורש "אל מקום", שהמקום מוגדר וקבוע. "טהור" שאם נטמא בית הדשן – יש לטהרו.

[ה] "אל מקום טהור" - שיהיה מקומו טהור. ואם טמא - יטהרנו. שיהיה מקום מתוקן להם לכך.

המקום קבוע ולכן היה שם אפר מן המזבח. אם עדיין אין שם דשן – יש לשפוך שם דשן מהמזבח ואז לשרוף שם את הפר; ובאותו מקום יש לשפוך את הדשן מהמזבח בכל בוקר.
ר' אליעזר דורש "שפך" שהמקום משופע, במדרון.

"אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן" - שיהיה שם דשן, שיקדום את הדשן, ששם יהיו נותנים את הדשן.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיהיה מקומו משופך.

את הפר הכשר שורפים בבית הדשן, אבל אם נפסל הקרבן – שורפים אותו בבית הבירה; ראו זבחים יב ה.

[ו] "וְשָׂרַף אֹתוֹ" - כשר ולא הפסול.

חומר הבעירה בבית הדשן אינו חשוב כמו החומר במזבח העולה, וניתן לשרוף את הפר גם בקש ובנבבא. והשוו תמיד ב ג: ניתן להדליק את המערכה בבית הדשן גם בענפי זית או בענפי גפן, שאינם כשרים למזבח; וראו תוספתא זבחים יא ח, ובדומה לכך בעניין פרה ראו פרה ד ג.

"על עצים באש" מה תלמוד לומר? שיכול, הואיל ונאמרה שריפה בפנים ונאמרה שריפה בחוץ:
מה שריפה אמורה בפנים - בעצים כשרים למערכה,
אף שריפה אמורה בחוץ - בעצים כשרים למערכה?
תלמוד לומר "עצים" - לרבות כל משמע; "עצים" - אפילו בקש, אפילו בתבן, אפילו בגבבא.

את הפר יש לשרוף באש ולא באמצעים כימיים כגון סיד. הלהבה צריכה להיאחז בגוף הפר ולשרוף את כולו, והשוו פרה ד ד "עד שתיעשה אפר".
הדרשה "ישרף – אעפ"י שאין שם דשן" סותרת לכאורה את הדרשה דלעיל פיסקה ה "אל שפך הדשן – שיקדום את הדשן". ויתכן שכאן מדובר בדיעבד.

"בָּאֵשׁ" - ולא בסיד ולא ברמץ.
"יִשָּׂרֵף" - אף על פי שאין שם דשן.
"יִשָּׂרֵף" - עד שמצית האור בגופו.

פרשה ד

על ויקרא ד יג-יד

אם המשיח הורה לעצמו טעות, וגם בית הדין טעו, והמשיח וכן הציבור עברו על איסור בהתאם להוראה השגויה – פר המשיח מוקרב לפני פר העדה, למרות שהוא מכפר רק על אדם אחד. הנימוק כאן הוא היצמדות לסדר הדיון בתורה, בטענה שו' החיבור מורה שדין פר העדה הוא נספח לדין פר הכהן. וראו הוריות ג ו, שם תולים את הדין הזה בטענה שפר המשיח מקודש מפר העדה; וראו גם בתוספתא הוריות ב ד, שתולים את הדין בטענה שהכהן מכפר ואילו ישראל מתכפרים.

[א] "..ואם.." - הרי זה מוסיף על ענין הראשון
שתמצא אומר: פר משיח ופר עדה עומדין - פר משיח קודם לפר עדה לכל מעשיו!

הדרשה מעמידה את בית הדין שבלשכת הגזית כגוף הנהגה האחראי לחטאי הציבור. דורש "עדה" בגזירה שוה מהפסוקים העוסקים בדיון משפטי על רוצח.

[ב] "עֲדַת יִשְׂרָאֵל" - יכול בכל העדה הכתוב מדבר?
תלמוד לומר כאן 'עדה' ולהלן נאמר (במדבר לה, כד) 'עדה'.
מה 'עדה' אמורה להלן, בית דין - אף כאן בית דין.
או מה 'עדה' אמורה להלן בכהן גדול - אף כאן בכהן גדול?
תלמוד לומר "עדת ישראל" - העדה המיוחדת שבישראל
ואיזו? זו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית.

הגר, הממזר וכו' פסולים לדון דיני נפשות; לעניין הזקן ראו תוספתא סנהדרין ז ג. הממזר, הגר והנתין אינם משיאים לכהונה ולכן גם הם פסולים לדון דיני נפשות – ראו סנהדרין ד ב.

[ג] היה אחד מהם גר או ממזר או נתין או זקן שלא ראה לו בנים - יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר כאן 'עדה' ולהלן נאמר 'עדה'.
מה 'עדה' אמורה להלן, כולם ראוים להוריה - אף 'עדה' אמורה כאן, עד שיהיו כולם ראוים להוריה.

צמצום החיוב החל על בית הדין מרחיב במקביל את האחריות המוטלת על היחיד. ראו הוריות א ד. בית הדין מביא פר רק אם הטעות היתה בפורום כשר, וההוראה היתה פה אחד.

[ד] לא היה מופלא של בית דין הזקן היודע את החוקים, מעין ספרן שם,
או אמר אחד מהם 'איני יודע', או שאמר להם 'טועים אתם!'
יכול יהיו חייבים? - תלמוד לומר "כל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" - עד שיורו כולם.

החטאת אינה מובאת ע"י בית הדין על עצם החטא אלא על חטא שנבע דווקא מטעות בהלכה. לכן יש דרישה להוראת טעות (העלם דבר) וגם לעבירה בפועל שנעשתה ע"י רוב הציבור (שגגת המעשה).

[ה] "יִשְׁגּוּ" - יכול יהיו חייבים על שגגת המעשה בלבד, שלא קדמה לה הוראת טעות? תלמוד לומר "יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר"
הא אינם חייבים, אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

למרות שבעבירה של ע"ז יש דיון נפרד (ראו במדבר טו כב-לא), הטעות היא מאותו הסוג: העלם דבר עם שגגת המעשה. בית הדין מכונה כאן "עיני העדה"!

[ו] מתוך שיצאת עכו"ם לידון בעצמה, יכול יהיו חייבים על שגגת המעשה שלה?
תלמוד לומר כאן "מעיני" ולהלן (במדבר טו, כד) נאמר "מעיני".
מה "מעיני" האמור להלן, בית דין - אף כאן בית דין
ומה "מעיני" האמור להלן, העלם דבר עם שגגת המעשה
אף "מעיני" האמור כאן - העלם דבר עם שגגת המעשה!

המשך הצמצום של ההיתכנות לחיוב בקרבן על בית הדין: אם הטעות היתה כפירה במצווה מסוימת לגמרי – הציבור לא ישמע להם, ולכן אין עליהם אחריות לשגגת הציבור. האחריות חלה דווקא אן טעו בפרטי אחת המצוות. וראו הוריות א ג.

[ז] "וְנֶעְלַם דָּבָר" - לא שתתעלם מצוה כולה.
כיצד? אמרו 'אין נדה בתורה'; 'אין שבת בתורה'; 'אין עכו"ם בתורה' - יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר "ונעלם דבר" - לא שתתעלם מצוה כולה.
[ח] אבל אמרו 'יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום – פטור';
'יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים – פטור';
'יש עכו"ם בתורה אבל המשתחוה - פטור' - יכול יהיו פטורים?
תלמוד לומר "ונעלם דבר" - לא כל הגוף.

ראו לעיל פיסקה ו: גם את ההגבלה הזאת מחילים גם על ע"ז.

[ט] מתוך שיצאה עכו"ם לידון בעצמה, יכול יהיו חייבים על העלם מצוה כולה?
תלמוד לומר כאן "מעיני" ונאמר להלן (במדבר טו, כד) "מעיני".
מה "מעיני" אמור כאן, פרט לכל הגוף - אף "מעיני" האמור להלן, פרט לכל הגוף.

ראו לעיל בהערה על פיסקה ה: הפר מובא רק אם העלם הדבר (הטעות בהוראה) היה בכל בית הדין ואילו שגגת המעשה היתה ברוב הציבור.

[י] הורו בית דין ועשו - יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר "הקהל..ועשו": ההוראה תלויה בבית דין והמעשה תלוי בקהל.

ראו דרשה דומה לעיל פרשה א ה. הפרט שנעלם מעיני בית הדין הוא מהתורה ולא גזירת חכמים. גם הפרטים הללו אינם בכל מקום בתורה – ואינם בענייני שבועות וטומאת המקדש – ראו שם.

[יא] "מִצְו‍ֹת יהו"ה" - ולא מצות המלך, ולא מצות בית דין.
"מִצְו‍ֹת" האמורות במשיח (ויקרא ד, ב) הן "מִצְו‍ֹת" האמורות כאן (ויקרא ד, יג).
"מִכָּל מִצְו‍ֹת יהו"ה" - לא כל מצות ה';
פרט לשמיעת הקול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו.

האשמה הציבורית דומה לאשמת היחיד, ושתיהן כוללות גם חרדה מעונש הצפוי.

"וְאָשֵׁמוּ" - כשם שנפרעים מן היחיד כן נפרעין מן הצבור.

אין חטאת על ספק, ובית דין שאינו בטוח בדיוק מה היתה הטעות שלו אינו מביא חטאת. היחיד מביא במקרה כזה אשם תלוי.

[יב] ידעו שהורו וטעו, ולא ידעו מה הורו - יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר "וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת..." - ולא שיודעו החוטאים.

ראו הוריות א ה. ה"קהל" מתפרש כאן כ"שבט", והפר מובא ע"י בית הדין של השבט ולא בהכרח ע"י בית הדין הגדול. הדרשה מתארת לכאורה מצב ארכאי שאינו רלוונטי בימי בית שני או לאחריו. לפיכך נראה שהיא מנסה להפוך את כל עניין הקרבן על הוריית טעות להלכה שעבר זמנה.
אפשרות אחרת היא לקרוא את הדרשה כעוסקת במצב שבו הציבור נחלק לקבוצות או מפלגות שונות, ולא כולן נשמעות לאותו בית הדין. הקבוצות מכונות כאן "שבטים", אבל לאו דווקא. מקריאה כזו עולה תמונה רלוונטית מאד, הן לימי בית שני והמשנה, הן לימינו: לדעת ר' יהודה אם חטא רוב הציבור - גם הציבור שמנצח לבסוף בהתמודדות ההלכתית מחויב להשתתף בכפרה על המפסידים. וראו תוספתא שקלים ב, ד, שלדעתו היו עורכים לשם כך מגבית מיוחדת, כנראה כדי לפרסם את הקרבן.

[יג] "אשר חטאו... והקריבו" - חטאו שני שבטים - מביאין שני פרים, חטאו שלשה - מביאין שלשה.
או אינו אלא חטאו שני יחידים - מביאין שני פרים, חטאו שלשה - יביאו שלשה?
תלמוד לומר "הקהל" - הקהל חייב.
וכל קהל וקהל חייבים.
[יד] הכיצד? חטאו שני שבטים - מביאין שני פרים, חטאו שלשה - מביאין שלשה.
ושאר שבטים, שלא חטאו מביאין על ידיהם פר; שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים,
לכך נאמר "הקהל" - לחייב על כל קהל וקהל, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון משלב בין דעת ר' יהודה לבין דעת ר' מאיר (בפיסקה הבאה), ומחייב בפר את בתי הדין של השבטים החוטאים וכן את בית הדין הגדול.
ר' מאיר חוזר לדרשה שהובאה לעיל בפיסקה ב, המזהה את הטועים כבי הדין הגדול, והוא חולק על ר' יהודה שזיהה את הקהל עם שבט. ועדיין גם לשיטתו יש משמעו ל"שבט" לעניין מניית רוב הקהל: אם חטאו שבעה שבטים – כאילו חטא רוב העם, למרות שבספירה מדויקת ואישית מתברר שלא היו רוב הציבור.

[טו] ר' שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאו - מביאין שבעה פרים, ובית דין מביאים עליהן פר,
וכולם פטורין - שנאמר כאן "קהל" ונאמר להלן "קהל";
מה "קהל" אמור להלן, בית דין - אף כאן, בית דין.
[טז] ר' מאיר אומר: חטאו שבעה שבטים או רובן - בית דין מביאין עליהן פר וכולן פטורים
שנאמר כאן "קהל" ולהלן נאמר "קהל"; מה "קהל" אמור להלן - בית דין, אף כאן - בית דין.
[יז] ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו:
חטאו ששה - והן רובו, או שבעה - אף על פי שאינן רובו - הרי אלו חייבין.

פרק ו

על ויקרא ד טו-כא

שני מיעוטים המצמצמים את מצוות הסמיכה ל3-5 נציגים מזקני בית הדין. וראו סנהדרין א ג. ר' יהודה דורש "וסמכו זקני" כשני ריבויים, ור' שמעון רואה אותם כריבוי אחד.

[א] "וסמכו זקני.." - יכול זקנים מן השוק? תלמוד לומר 'זקני עדה'.
אי 'זקני עדה', יכול כל הזקנים שבעדה? תלמוד לומר "העדה" - המיוחדים שבעדה.
[ב] וכמה הן?
"וסמכו" - שנים; "זקני" - שנים; אין בית דין שקול - הרי חמשה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: "וסמכו זקני..." - שנים; ואין בית דין שקול - הרי שלשה.

כל אחד מ3-5 זקנים סומך בכל כוחו על ראש הפר.

[ג] "ידיהם" - ידי כל אחד ואחד.

לדעת ר' שמעון הסמיכה על שעירי ע"ז היא ע"י הכהן.

"ידיהם על ראש הפר" - פר טעון סמיכה, ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: פר טעון סמיכה בזקנים, ואין שעירי עכו"ם טעונים סמיכה בזקנים;
שר' שמעון אומר: כל חטאת ציבור שדמה נכנס לפנים טעונה סמיכה.

חטאת נשחטת בצפון, ככל קדשי הקדשים; וראו זבחים ה ב, ולעיל פרשה ג.

[ד] "ושחט את הפר לפני השם" - בצפון.

הפרוכת וטקס הזית דם הפר בכלל זהים בפר כהן משיח ובפר בית הדין.

נאמר כאן 'פני פרוכת' (ויקרא ד, יז) ונאמר להלן (ויקרא ד, ו) 'פני פרוכת'.
מה 'פני פרוכת' אמור להלן - "פרוכת הקדש", אף 'פני פרוכת' האמור כאן - פני פרוכת הקדש!

הזיות דם הפר על הפרוכת ועל מזבח הזהב זהות בפר כהן משיח ובפר בית הדין.

[ה] "וְעָשָׂה..כַּאֲשֶׁר עָשָׂה..וְכִפֶּר" מה תלמוד לומר? - לכפול את ההזיות
ללמד שאם חסר אחת מן המתנות - לא עשה כלום.
יכול, אין לי אלא מתן שבע, על הפרוכת שאם חסר אחת מהן לא עשה כלום; שכן מתן שבע מעכבות בכל מקום
ומנין למתן ארבע, על מזבח הזהב. אם חסר אחת מהן לא עשה כלום? תלמוד לומר "כֵּן יַעֲשֶׂה"!

פר כהן משיח, פר העדה ושעירי ע"ז – כולם נחשבים חטאות פנימיות, כלומר דמם מוזה בתוך ההיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, והם באים לכפר על חטא מוגדר; פר יום הכיפורים - גם הוא חטאת פנימית, אבל החטא שהוא מכפר עליו אינו מוגדר אלא ספק; שעירי רגלים הם חטאות חיצוניות, וגם הם באים לכפר על ספקות, ראו שבועות א ד-ה.

[ו] "וְעָשָׂה לַפָּר" - לרבות פר יום הכפורים; "כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר..." לרבות פר כהן משיח;
"...הַחַטָּאת" - לרבות שעירי עכו"ם. יכול שאני מרבה שעירי רגלים? תלמוד לומר "לו".
ומה ראית לרבות שעירי עכו"ם ולהוציא שעירי רגלים, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מרבה אני שעירי עכו"ם, שהן באים על עבירת מצוה ידועה
ומוציא שעירי רגלים, שאין באים על עבירת מצוה ידועה.

הכפרה בחטאות הפנימיות תלויה בהזאת הדם, והיא נחשבת ה"מתיר" של החטאות הללו; ראו זבחים ד ד. לכן מחמירים בהזאות, ואפילו אם אחת מהן חסר - הקרבן פסול, ומאידך מקלים בשפיכת שירי הדם על המזבח החיצון ובסמיכה.

[ז] " וְכִפֶּר עֲלֵהֶם" - אף על פי שלא סמכו. " וְנִסְלַח לָהֶם" - אף על פי שלא נתן בשירי הדם!
מה ראית להכשיר בסמיכה ובשירי הדם, ולפסול בהזיות, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מפני מה אני מכשיר בסמיכה ובשירי הדם? - שאין מעכבין את הכפרה,
ופוסל אני בהזיות. שהן מעכבים את הכפרה!

ראו לעיל פרק ה ג.

[ח] "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה" - חוץ לשלש מחנות.

פר הכהן המשיח מכונה כאן "הראשון", ומכאן שהוא קודם לפר העדה. וראו לעיל פרשה ד א, וראו הוריות ג ו, שם תולים את הדין הזה בטענה שפר המשיח מקודש מפר העדה; וראו גם בתוספתא הוריות ב ד, שתולים את הדין בטענה שהכהן מכפר ואילו ישראל מתכפרים.

"ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון"
הא מכאן אתה אומר: פר משיח ופר עדה עומדים - פר משיח קודם לפר עדה לכל מעשיו.

אם בי"ד הורו והתירו פרט מסוים בע"ז, וכן התירו דבר נוסף, ורוב הציבור עשו על פיהם. ועומדים להקרבה פר ושעיר של ע"ז – ופר העדה, מקריבים קודם כל את פר העדה ואחר כך את הפר והשעיר של ע"ז, וראו תוספתא הוריות ב ד.

[ט] יכול אף שעירי עכו"ם יקדמוהו? ודין הוא! אם פר יחיד קודמו, פר ושעיר לא יקדמוהו?
תלמוד לומר 'פר' - פר ראשון, ואין שעירי עכו"ם ראשונים.

הדרשן מעלה את האפשרות שכיוון שלא מפורט בשעירי ע"ז שיש לשרפם, שמא אין לשרוף אותם אלא הכהנים אמורים לאכול את בשרם. האפשרות נדחית בגלל הביטוי "חטאת הקהל".

[י] או אינו אלא פר ישרף, ואין שעירי עכו"ם נשרפים?
תלמוד לומר "חטאת הקהל" - בנין אב לכל חטאת הקהל, שישרפו.

שעירי רגלים הוזכרו לעיל פיסקה ו. אלו שעירים המובאים כחטאות חיצוניות, על ספק חטאים של הציבור – שלא ידוע עליהם וממילא אין החוטא חוזר בתשובה. הדרשה מנסה לטעון שגם הם ישרפו ולא יאכלו. הטענה נדחית כי שורפים רק חטאות פנימיות; כלומר חטאות שמזים את דמן בתוך ההיכל.

[יא] והלא שעירי רגלים שהן חטאת הקהל, יכול ישרפו? - תלמוד לומר "הוא".
ומה ראית לרבות שעירי עכו"ם ולהוציא שעירי הרגלים, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מרבה אני שעירי עכו"ם, שהן באים על עבירת מצוה ידועה
ומוציא אני שעירי רגלים, שאין באים על עבירת מצוה ידועה.

ראו שבועות א ד-ה, שחולקים בשאלה על מה בדיוק מכפר הפר של יום הכיפורים. הדרשן משווה אותו לשעירי רגלים, כנראה כשיטת ר' שמעון בן יהודה שם, ומעלה שהפר נשרף כי הוא חטאת פנימית. יתכן שלשאר השיטות שם ההבדל בין פר יום הכיפורים לשעירי הרגלים הוא בכך שהוא מכפר על עבירות יש בהן ידיעה בסוף דווקא, ולכן הוא נשרף.

[יב] והלא פר יום הכפורים אינו בא על עבירת מצוה ידועה - וטעון שריפה!
מה זה מיוחד, שדמו נכנס לפנים; יצאו אלו - שאין דמם נכנס לפנים!

חטאת שנשחטה שלא לשם חטאת, וכן אם היתה קבלת הדם וזריקתו על המזבח שלא לשם חטאת – פסולה. הדין הזה נכון גם לחטאת חיצונית ולא רק לחטאת הקהל; וראו זבחים א א.

[יג] "חטאת" (ויקרא ד, כא) - שיהיו כל מעשיה לשם חטאת.
"הוא" - פרט לכששחטו שלא לשמו.

פרשה ה

על ויקרא ד כב

ריב"ז דורש "אשר", בניגוד לשאר הפרשיות, שנפתחות ב"אם". הנשיא חוזר בתשובה על חטאיו בשגגה, קל וחומר על חטאיו בזדון, והיחיד באותו הדור רואה את הנשיא ששב - וחוזר גם הוא עצמו. לנשיאים קשה בדרך כלל לחזור בתשובה, משיקולי כבוד ויוקרה. הם מעדיפים להאשים אחרים בטעויותיהם.

[א] "אשר נשיא יחטא", אמר ר' יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו!
 אם על שגגתו מביא חטאת, צריך לומר מהו על זדונו?
אם נשיא שלו מביא חטאת, צריך לומר מהו הדיוט?

הנשיא הוא מלך; ראו הוריות ג ג. כמובן שנשיא הסנהדרין וכן שושלת הורדוס, שמלכה בחסד הרומאים והיתה כפופה להם – אינם נשיאים. למעשה מנוטרל הדיון בחטאת הנשיא והופך לבלתי רלבנטי לחז"ל ולעולמם.

"נשיא" - יכול נשיא שבט, כנחשון? תלמוד לומר "ועשה אחת מכל מִצְו‍ֹת ה' א-להיו"
ולהלן הוא אומר (דברים יז, יט) "למען ילמד ליראה את השם אלקיו".
מה אמור להלן, נשיא שאין על גביו אלא ה' אלקיו - אף נשיא האמור כאן, שאין על גביו אלא ה' אלקיו!

המלך אינו מביא חטאת על חטאיו מלפני שהומלך ("הקודמות"), למרות שחטאיו אינם תלויים בשגגת הוראה אלא רק בשגגת מעשה; וראו הוריות ג ג, בדברי ר' שמעון; וראו גם לעיל פרשה ב ו, שהדין שאינם מביאים על הקודמות, כלומר שחובותיהםמלפני שהתמנו נמחקות במינויים - מיוחד לספרא; וראו הוריות י א.

[ב] "נשיא יחטא" מה תלמוד לומר? שיכול יביא על הקודמות?
והלא דין הוא! ומה אם משיח, שמביא חטאתו משעבר - אין מביא על הקודמות,
נשיא, שאין מביא חטאתו משעבר - אינו דין שלא יביא על הקודמות?
לא! אם אמרת במשיח שאין מביא על שגגת מעשה - תאמר בנשיא, שמביא על שגגת מעשה?
הואיל ומביא על שגגת מעשה - יביא על הקודמות!
תלמוד לומר "יחטא": לכשיחטא והוא נשיא, לא כשיחטא ועודהו הדיוט.
[ג] ר' שמעון אומר: אם נודע לו עד שלא נתמנה ואחר כך נתמנה - חייב; אם משנתמנה - פטור.

דוחה את הקריאה "אשר נשיא – יחטא", כלומר שגזירה על נשיא שיחטא; וראו לעיל פרשה ב, ו.

"נשיא" - יכול גזירה? תלמוד לומר "יחטא" - כשיחטא.

בניגוד לחטאת היחיד, כאן אם המלך אכל חלב משני סוגים בהעלם אחד – חייב שתי חטאות, שנאמר "אחת". ויתכן שחייב דווקא אם אכל את שני החלבים בשני כלים שונים, ודחוק הוא. כך הדין גם אם עשה בשוגג שתי עבירות שונות שעונשן (במזיד) סקילה בהעלם אחד, או אם שכח פעמיים את האיסור ועבר עליו.
נראה שיש החמרה על המלך יותר מאשר על היחיד.

[ד] "ועשה אחת" - לחייב על כל אחת ואחת. כיצד?
חלב וחלב משם אחד בשני העלמות או משני שמות בהעלם אחד - חייב שני חטאות.
חלב ודם, בין בהעלם אחד בין בשתי העלמות - חייב שני חטאות.
[ה] סקילה וסקילה משם אחד בשני העלמות או משני שמות בהעלם אחד - חייב שני חטאות.
סקילה ושריפה, בין בהעלם אחד בין בשני העלמות - חייב שתי חטאות.

מלך שעבר על דברי עצמו או על חוקי קודמו, או על חוקי בית הדין (מצוות 'מדרבנן') – פטור מחטאת; וראו גם לעיל פרשה א ה וכן פרשה ד יא.

[ו] "מִצְו‍ֹת ה'" - לא מצות המלך ולא מצות בית דין.
"מצות" האמורות במשיח, "מצות" האמורות בעדה - הן "מצות" האמורות כאן.

ראו דברי ר' יוסי הגלילי בהוריות ב ה, בניגוד לדברי ר' עקיבא שם, ולדברי ר' שמעון במשנה ז שם.

"מכל מִצְו‍ֹת ה'" - ולא כל מצות ה'; פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו.

המלך שידע את האיסור אבל לא ידע שהדבר האסור לפניו ועבר עליו – חייב, בניגוד לכהן המשיח או לבית הדין.

"אשר לא תעשינה בשגגה" - מלמד שמביא על שגגת מעשה.

ראו הוריות ב ז. גם בעניין זה דין המלך כדין ההדיוט. נסיון ללמוד את הדין בקל וחומר מהיחיד נכשל, כי ניתן להשוות את המלך גם לכהן גדול,
שפטור מאשם תלוי. דורש "ואשם".

"וְאָשֵׁם..." - מלמד שמביא אשם תלוי.
[ז] והלא דין הוא! ומה אם היחיד, שאין מביא על הודעו זכר - מביא אשם תלוי,
נשיא, שמביא על הודעו זכר - אינו דין שיביא אשם תלוי?
משיח יוכיח! שמביא על הודעו זכר - ואין מביא אשם תלוי!
[ח] ואף אתה אל תתמה על הנשיא, שאף על פי שמביא על הודעו זכר, לא יביא אשם תלוי!
תלמוד לומר "וְאָשֵׁם..." - מלמד שמביא אשם תלוי.

גם נסיון להסיק את הדין בהיקש נכשל, כי בהיבטים מסויימים קרוב המלך לכהן יותר מאשר ליחיד.

[ט] דין אחר: יחיד מוצא מכלל צבור, ונשיא מוצא מכלל צבור.
מה יחיד מביא אשם תלוי - אף נשיא מביא אשם תלוי!
[י] או כלך לדרך זו: משיח מוצא מכלל יחיד, ונשיא מוצא מכלל יחיד.
מה משיח, אין מביא אשם תלוי - אף נשיא לא יביא אשם תלוי.
[יא] נראה למי דומה: דנין מי שמביא על שגגת מעשה ממי שמביא על שגגת מעשה
ואל יוכיח משיח, שאינו מביא על שגגת מעשה.
או כלך לדרך זו: דנים מי שמביא על הודעו זכר ממי שמביא על הודעו זכר
ואל יוכיח יחיד, שאין הודעו זכר.
תלמוד לומר "וְאָשֵׁם..." - מלמד שמביא אשם תלוי.

פרק ז

על ויקרא ד כג

הדרשה טוענת, על סמך הביטוי "הודע אליו", שנשיא שאמר לו אדם אחר שחטא, והנשיא לא גילה זאת בעצמו, ולטענת נשיא אינו חייב קרבן – פטור מקרבן.

[א] "הודע אליו" - ולא שיודיעוהו אחרים
אין לי אלא שאמרה לו שפחה;
מנין אפילו אמרה לו אשה? - אוציא את שאמרה לו אשה, שאין אשה כשרה לעדות;
מנין אפילו אמרו לו קרובים? - אוציא את שאמרו לו קרובים, שאין כשרים להעיד בו;
מנין אפילו אמר לו עד אחד? - אוציא את שאמר לו עד אחד, שאין מחייבו אלא שבועה;
מנין אפילו אמרו לו שנים? תלמוד לומר "הודע אליו" - ולא שיודיעהו אחרים.

אם הנשיא אינו מכחיש את דברי האדם שאמר לו שהוא חטא – הרי זה כאילו גילה זאת בעצמו, והוא מתחייב בקרבן אפילו על סמך דברי שפחה, שאינה מוסמכת לחייב אותו בבית דין – כיוון שהנשיא מודה בטענתה. והשוו דין דומה גם להדיוטות בתרומות ח א-ב ובנזיר ח א.

[ב] יכול אף על פי שאינו מכחיש? תלמוד לומר "או הודע אליו..והביא".
אביא את שאמרו לו שנים - שכן מחייבים אותו מיתה;
מנין אפילו אמר לו עד אחד? - אביא את שאמר לו עד אחד, שכן מחייבו שבועה;
מנין אפילו אמר לו שנים קרובים? - אביא את שאמרו לו קרובים, שכן כשרים להעיד במקום אחר;
מנין אפילו אמר לו אשה? אפילו שפחה?
תלמוד לומר "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה - והביא את קרבנו"!

ר' מאיר חולק על פיסקה א, וטוען ששני עדים יכולים לחייב את החוטא בקרבן אפילו אם הוא מכחיש את דבריהם. ר' יהודה מסביר שאין החוטא מביא קרבן על סמך העדות, שהרי אינו מודה בחטא, ובזמן הקרבת החטאת עליו להתוודות על החטא. וראו כריתות ג א.

[ג] אמר ר' מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה, חמורה - לא יביאוהו לידי קרבן, הקל?
אמר לו ר' יהודה: איך אומרים לו "עמוד והתודה" והוא אומר "לא חטאתי"?

אם החוטא טוען שהוא עבר בזדון על המצווה, ואינו טוען ששגג, הרי דין העדים כדין מתרים בחוטא, ואם אין שני עדים כשרים החוטא פטור מעונש על הזדון ופטור מקרבן, כי אינו שוגג.
ר' מאיר מסתייג וטוען שאם העבריין ניסה בתחילה להצדיק את מעשיו, ורק אחרי פרק זמן טען "מזיד אני" – אין שומעים לו, והוא חייב בקרבן – כשיטת ר' מאיר דלעיל, שניתן לחייב חטאת בכפיה.

אמר ר' שמעון אם אמר "מזיד אני" - פטור!
[ד] ר' מאיר אומר אם אמר מתחלה "מזיד אני" - שומעים לו
אבל אם היה דן עמהם כל היום, ולבסוף אמר "מזיד אני" - אין שומעים לו.

הנזיר שנדר ובליבו תנאי המבטל את דבריו המפורשים, למשל שנזר בתנאי שאם יטמא הנזירות מבוטלת מתחילתה, והתנאי לא נאמר במפורש – אין כופים אותו לקיים את הנדר, אבל אם נמנע מלהטמא במשך זמן מסויים, ולבסוף נטמא וטען שהיה תנאי בלבו כשנזר, שביטל את הנזירות – אין שומעים לו, ומחייבים אותו בתגלחת טומאה כדין נזיר שנטמא.
המשותף לשני המקרים הוא חיוב הקרבן לדעת ר' מאיר.

[ה] כיוצא בו אמר ר' מאיר: אמרו לו "נזיר אתה", ואמר "תנאי היה בלבי" - שומעים לו.
אבל אם היה מונען כל היום, ובאחרונה אמר "תנאי היה בלבי" - אין שומעים לו!

ראו כריתות ד, ב-ג. ר' יהושע אינו מחייב חטאת אלא אם ידוע לעבריין באיזה חטא חטא. ראו תוספתא כריתות ב, ג, כר' אליעזר; וראו מכילתא שבתא ויקהל, כר' יהושע.
לדעת ר' יוסי העושה מלאכה בין השמשות פטור, לא בגלל הספק, אלא כי לא עשה כשיעור מלאכה באף יום, וראו תוספתא כריתות ב, י.
לדעת ר' יהודה מי שנמצא בספק עבירה מביא אשם תלוי, אבל מי שבודאי עשה עבירה, והוא בספק לגבי השאלה איזו עבירה עשה - אינו מביא קרבן בכלל!

[ו] "אשר חטא בה" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואין ידוע באיזה מהן שגג
שבת ויום הכפורים, ועשה מלאכה בין השמשות באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהן עשה;
חלב ונותר לפניו, ואכל אחד מהן ואין ידוע איזה מהן אכל
ר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר.
[ז] אמר לו ר' אליעזר: ממה נפשך: אשתו נדה בעל - חייב, אחותו בעל - חייב!
שבת חלל - חייב, יום הכפורים חלל - חייב! חלב אכל - חייב, נותר אכל - חייב!
אמר לו ר' יהושע "אשר חטא בה" - למד שאין חייב עד שתתודע לו חטאתו.
[ח] אמר ר' יוסי: לא נחלקו על העושה מלאכה בין השמשות, שפטור;
שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה עשה למחר. על מה נחלקו?
על העושה מלאכה בתוך היום, ואין יודע אם בשבת עשה, אם ביום הכפורים עשה
או על העושה מלאכה, ואין יודע מעין איזו מלאכה עשה
ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר.
אמר ר' יהודה: פוטר היה ר' יהושע אף משום אשם תלוי!

ר' ישמעאל ור"ש שזורי טוענים שר' יהושע הודה, שאם הספק של העבריין הוא מאיזו תאנה קטף בשבת, או על איזו משתי אחיותיו בא - חייב חטאת, ואילו ר' יהודה מסביר את עמדת ר' יהושע, שאם התכוון לחטוא בדבר אחד - ולמעשה חטא בדבר אחר, אפילו באותו איסור - הוא נחשב "מתעסק"; וכיוון שלא התכוון לחטוא בעניין המסויים הזה - הוא פטור מחטאת, וגם מאשם תלוי. אמנם ר' יהודה בעצמו פקפק אם דברי ר' יהושע אכן מוצדקים.

[ט] ר' ישמעאל ור' שמעון שזורי אומרים: לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד, שהוא חייב.
על מה נחלקו? על דבר שהוא משום שני שמות; שר' אליעזר מחייב חטאת - ור' יהושע פוטר.
ר' יהודה אומר: אף על דבר שהוא משם אחד היה ר' יהושע פוטרו.
[י] כיצד? שתי נשיו נדות, ושתי אחיותיו או שתי אחיותיו עמו בבית. נתכוין לבא על זו ובא על זו – חייב
תאנים וענבים לפניו. בשבת נתכוין ללקט תאנים ולקט ענבים; ענבים ולקט תאנים;
שחורות תאנים סגולות ולקט לבנות; ירוקות לבנות ולקט שחורות -ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר.
ותמיה אני, אם פוטר בה ר' יהושע!
אם כן למה נאמר "אשר חטא בה"? - פרט למתעסק.

פרשה ו

על ויקרא ד כג-כד

יום הכפורים אינו מכפר על חטאים שנודעו לפניו, וראו כריתות ו ד, ולעיל פרשה ג א.

[א] "והביא" - אף לאחר יום הכפורים.

חטאת הנשיא, ככל חטאת, היא מרכושו הפרטי שלו; ואף אם אביו הפריש קרבן ומת – אין הבן יוצא בו ידי חובתו. דורש "קרבנו", שנזכר בחטאת נשיא ובחטאת הדיוט שלוש פעמים, אחת למנוע מהבן לנצל את החטאת שהפריש האב עבור חטאיו שלו שהיו קלים או חמורים מחטאי הבן – ומת האב; אחת למנוע את הנ"ל אפילו במקרה שמדובר באותו החטא, ובפעם השלישית למנוע את הנ"ל אפילו בכסף שהפריש אביו לקנות חטאת, אפילו ע"י הבן היורש אותו, ראו כריתות ו ז, וראו מעילה ג א-ב: חטאת שמתו בעליה – תמות, וכסף שהפרישו עבורה – ילך לים המלח, ואי אפשר לנצל אותם למטרות אחרות, למרות שבענייני קרבן הגילוח של הנזיר יש לעיתים אפשרות להשתמש בכספים של המת.

"קרבנו" (ויקרא ד, כג) - בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו
[ב] יכול לא יצא בקרבן אביו, שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה
אבל יוצא בקרבן אביו, שהפריש מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה?
תלמוד לומר (שם ד, כח) "קרבנו" - בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו.
[ג] יכול לא יצא בקרבן אביו, בבהמה שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה
ומן החמורה לחמורה ומן הקלה לקלה, שכן אינו מגלח על בהמת אביו
אבל יוצא בקרבן אביו, במעות שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה
ומן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה,
שכן הוא מגלח על מעות אביו בזמן שהם סתומים ולא בזמן שהם מפורשים?
תלמוד לומר (שם ד, לב) "קרבנו" - בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו!

אם הפריש בהמה או כסף לחטאת עבור חטא מסוים אינו יכול להשתמש בהם לחטאת עבור חטא אחר; וראו כריתות כז ב.

[ד] יכול לא יצא בקרבן אביו, אבל יוצא בקרבן עצמו?
תלמוד לומר (שם ד, כח) "על חטאתו" - עד שיהיה קרבנו לשם חטאתו.
[ה] יכול לא יצא בקרבן עצמו, בבהמה שהפריש מן הקלה לחמורה ומן החמורה לקלה
ומן החמורה לחמורה ומן הקלה לקלה,
שכן אם הפריש בהמה לחלב והביא לדם, לדם והביא לחלב - הרי לא מעל ולא כיפר
אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה
ומן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה,
שכן אם הפריש לחלב והביא לדם, לדם והביא לחלב - הרי זה מעל - וכיפר?
תלמוד לומר (שם ד, כח) "קרבנו... על חטאתו" - עד שיהיה קרבנו לשם חטאתו.

ביום הכיפורים מתכפר ליחיד ולנשיא בשעיר, ולכהן בפר; על ע"ז מתכפר לשלושתם בשעירה ועל שאר המצות מתכפר ליחיד בשעירה, לנשיא בשעיר ולכהן בפר. הדרשה טוענת שניתן היה להניח שהנשיא יתכפר על שאר המצוות בשעירה, כמו היחיד – והמקרה של הכהן אינו רלבנטי, כי הוא אינו מביא קרבן מהצאן – ולכן יש צורך לפרש שהנשיא מתכפר בשעיר (תיש) זכר, ואינו יכול גם להמיר אותו באיל מהכבשים – בניגוד ליחיד.

[ו] "שְעִיר" - ולא שעירה. "עזים" - ולא חלופין.
והלא דין הוא! ומה אם היחיד, שלא שוה קרבנו על כל המצות לקרבן יום הכפורים
שוה קרבנו על כל המצות לקרבן מצוה יחידית,
נשיא, ששוה קרבנו על כל המצות לקרבן יום הכפורים
אינו דין שישוה קרבנו על כל המצות לקרבן מצוה יחידית?
משיח יוכיח! ששוה קרבנו על כל המצות לקרבן יום הכפורים, ולא שוה קרבנו על כל המצות לקרבן מצוה יחידית!
[ז] לא! אם אמרת במשיח, שאין מביא זה וזה מן הצאן - תאמר בנשיא, שמביא זה וזה מן הצאן!
הואיל ומביא זה וזה מן הצאן - ישוה קרבנו על כל המצות לקרבן מצוה יחידית!
תלמוד לומר "שעיר" - ולא שעירה, "עזים" - ולא חלופים. "זכר" - ולא נקבה.
"תמים" - ולא בעל מום.

קרבן שעיר לחטאת מופיע בעוד שתי הזדמנויות מלבד חטאת הנשיא: בקרבנות הנשיאים החד פעמיים – ובחטאת הציבור על ע"ז. ר' יהודה לומד מכאן שהנשיאים סמכו על השעירים ור' שמעון לומד שגם על השעיר של ע"ז יש לסמוך (ע"י הכהן, ולא ע"י בית הדין); וראו לעיל פרק ו ג.

[ח] "וסמך ידו על ראש השעיר" - לרבות שעיר נחשון לסמיכה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: לרבות שעירי עכו"ם לסמיכה,
שהיה ר' שמעון אומר: כל חטאת צבור שדמה נכנס לפנים - טעון סמיכה!

לרשימת החטאות המתות ראו תמורה ד א. תמורת חטאת וולדה נלמדים מפרשת חטאת הנשיא ומחטאת היחיד. חטאת שמתו בעליה נדונה לעיל פיסקה א-ג.
כל החטאות המתות הן חטאות של יחידים, כפי שמפרטת הדרשה. שלוש הראשונות אינן מתרחשות בציבור, ושתי האחרונות נלמדות מהן.
הביטוי "שאין ציבור מתים" מסביר את חשיבותה של הקהילה בעיני חז"ל, שהרי היא נצחית כמו הקב"ה.

[ט] "ושחט אֹתו" - ולא תמורתו.
כשהוא אומר למטה (ויקרא ד, לג) "ושחט אֹתה" - ולא חלופה, ולא ולדה!
מכאן היה ר' שמעון אומר: חמש חטאות הן מתות: ולד חטאת, ותמורה חטאת, וחטאת שמתו בעליה,
ושכיפרו בעליה, ושעברה שנתה.
אי אתה יכול לומר ולד בצבור - שאין הצבור מביאין נקבה.
ואין תמורה חטאת בצבור - שאין הצבור ממירין.
ולא חטאת שמתו בעליה בצבור - שאין צבור מתים.
שכיפרו בעליה ושעברה שנתה, יכול יהיו מתות בצבור? אמרת לאו.
ילמדו סתומות ממפורשות: מה מפורש, ולד חטאת ותמורות חטאת וחטאת שמתו בעליה
ביחיד דברים אמורים, ולא בצבור - אף שכפרו בעליה ושעברה שנתה, ביחיד דברים אמורים, ולא בצבור!

שחיטת קדשי הקדשים, כמו העולה והחטאת, היא בצפון; וראו גם לעיל פרשה ג ד ופרק ו ד. כאן מכלילים את הדין לכל החטאות ופוסלים חטאת שנשחטה בדרום אף בדיעבד.

[י] "וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה" (ויקרא ד, כד) - היכן עולה נשחטת? בצפון.
אף זה - בצפון. וכי מכאן אני למד?
והלא כבר נאמר (ויקרא ו, יח) "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'"!
ולמה יצא מעתה? - לקובעו; שאם לא נשחט בצפון – פסול!
[יא] אתה אומר לכך יצא, או לא יצא אלא ללמד שאין אחר קרבן אחר טעון צפון?
תלמוד לומר 'במקום אשר ישחט' (ויקרא ד, כט) (שם ד, לג) (שם יד, יג).
אין לי אלא זו בלבד חטאת היחיד דווקא; מנין לרבות כל חטאת?
תלמוד לומר (שם ד, כט) "ושחט את החטאת במקום העולה", לרבות כל חטאת
שלא תהיו שחיטתן אלא בצפון!

פרק ח

על ויקרא ד כד

המשך הדרשה מפרשה ו י-יא: הדרשה מונה חמישה מאפיינים ייחודיים לחטאת הנשיא, ומציעה לחייב שחיטה בצפון דווקא לחטאות דומות לה, כגון שעירי ע"ז של הציבור; אבל מהפסוק הנוסף בפס' כט מסיקים שגם חטאת שיש בה רק ארבעה מאפיינים דומים, כגון פרים הנשרפים ושעירי רגלים וחטאת ע"ז של היחידים - נשחטת בצפון; ומפסוק נוסף – פס' לא – מסיקים שגם חטאת שיש בה רק שלושה מאפיינים דומים, כגון פר יום הכיפורים, חטאת מטמא מקדש וחטאת הנזיר – נשחטת בצפון; ולבסוף, מפסוק נוסף – פס' יג בפרק יד – מסיקים שאפילו חטאת שיש בה רק שני מאפיינים דומים, כגון חטאת המצורע – נשחטת בצפון!
הפסוק הנוסף, פס' יח בפרק ו, מלמד שאם בדיעבד שחט את החטאת בדרום – היא פסולה!

[א] או אינו מביא אלא כיוצא בזה?
מה זה, מיוחד: חטאת זכר, קבוע, מכפר, ובא מן הצאן, ובא על חטא ידוע
אף אני איני מרבה אלא את כיוצא בו! ואת מה אני מרבה? את שעירי עכו"ם
שהם חטאת זכרים, קבועים, ומכפרים, ובאים מן הצאן, ובאים על חטא ידוע!
וכשהוא אומר 'ושחט...' (ויקרא ד, כט) - לרבות פרים הנשרפים
שהן חטאת זכרים קבועים, מכפרים, ובאים על חטא ידוע, אבל אינם באים מן הצאן
או שעירי רגלים שהן חטאת זכרים, קבועים, מכפרים, ובאין מן הצאן, אבל אינם באים על חטא ידוע
או חטאת עכו"ם שהיא חטאת, קבוע, מכפרת, ובאה מן הצאן, ובאה על חטא ידוע; אבל אינה באה זכר!
שקול הוא, ויבואו כולם!
[ב] וכשהוא אומר 'ושחט...' (שם ד, לג) - לרבות פר יום הכפורים
שהוא חטאת זכר, קבוע, מכפר, אבל אינו בא מן הצאן ואינו בא על חטא ידוע
או חטאת מטמא מקדש, שהיא חטאת, מכפרת, ובאה מן הצאן, ובאה על חטא ידוע
אבל אינה באה זכר ואינה באה קבוע
או חטאת נזיר, שהיא חטאת, קבוע, ומכפרת, ובאה מן הצאן
אבל אינה באה זכר ואינה באה על חטא ידוע
שקול הוא ויבואו שניהם!
[ג] כשהוא אומר 'ושחט...' (שם יד, יג) - לרבות חטאת מצורע, שאינה חטאת קבוע, ולא מכפרת וכן אינה זכר ואינה על חטא ידוע, כחטאת הנזיר!
[ד] אחר שריבינו דברים שהם כיוצא בו ודברים שאינן כיוצא בו, ולמה יצאת מעתה?
לקבוע, שאם לא נשחט בצפון - פסול.

גם הדין שחטאת שנשחטה בדרום פסולה מורחב לכל החטאות, וראו זבחים ה ג.

[ה] יכול זה בלבד אם לא נשחט בצפון יהיה פסול
אבל כל שאר חטאת - מצוה לשחטם בצפון, ואם לא נשחט בצפון יהיו כשרות?
תלמוד לומר (שם ו, יח) "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת"
בנין אב לכל חטאות, שאם לא נשחטו בצפון - יהיו פסולות.

אם נעשתה אחת מהפעולות – שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקת הדם על המזבח – שלא לשם חטאת – החטאת פסולה; וראו גם לעיל פרק ו יב.

[ו] "חטאת" - שיהיו כל מעשיה לשם חטאת! "הִוא" - פרט לששחטו שלא לשמו!

פרק ט

על ויקרא ד כה-כו

נוסח הפסוק: "ולקח... באצבעו ונתן..." הדרשה מניחה ש"אצבעו" היא אצבע של יד ימין, שבה לא רק נותנים את הדם אלא באותה יד גם מקבל (לוקח) אותו. וראו תוספתא זבחים א ה-ח, שם קובע ר' שמעון "...וכל שלא נאמר בו יד אין טעון ימין, וכל שנאמר בו אצבע טעון ימין...", ונראה כסותר את עצמו, ושמא מבחין בין לכתחילה ובדיעבד, וראו גם זבחים ב א; וראו גם לעיל פרשה ג ח.

[א] 'באצבעו ולקח' - שיקבל בימין; "באצבעו ונתן" - שיתן בימין.
אמר ר' שמעון וכי נאמר בו "יד"? הואיל ולא נאמר בו "יד", קבל בשמאל - כשר.

בניגוד לפר הכהן הגדול, דמו של שעיר הנשיא ניתן על מזבח העולה, בדומה לדם חטאת היחיד.

"וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה" - ולא על קרנות מזבח הפנימי.
והלא דין הוא! משיח מוצא מכלל יחיד, ונשיא מוצא מכלל יחיד.
מה משיח, דם חטאתו נכנס לפנים - אף נשיא, יהיה דם חטאתו נכנס לפנים!
תלמוד לומר "וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה" - ולא על קרנות מזבח הפנימי.

למזבח העולה היה יסוד המיועד לנתינת הדם, וראו גם לעיל פרשה ג יג.

[ב] "וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" - ולא על יסוד מזבח הפנימי.

ראו לעיל פרשה ג יב-יג: למזבח הפנימי לא היה יסוד, אבל אילו היה צריך לשפוך שם דם היינו בונים לו יסוד, שהרי כך נעשה במזבח החיצון.
ר' ישמעאל ור' עקיבא מציעים קל וחומר שמוכיח שהזאת דם העולה, הנעשית במזבח העולה, היא כנגד היסוד, שעליו גם שופכים את שירי דם החטאת; לפיכך הפסוק פנוי לדרשה המחייבת את עצם בניית היסוד למזבח העולה.

"אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" - תן יסוד למזבחה של עולה.
אמר ר' ישמעאל, ומה אם שירי חטאת, שאין מכפרים - ניתנים על היסוד
תחלת העולה, שהיא מכפרת - אינו דין שתנתן על היסוד?!
אמר ר' עקיבא: מה שירי חטאת, שאין מכפרים ואין ראוים לכפר - ניתנים על היסוד
תחלת העולה, שהיא מכפרת וראויה לכפר - אינו דין שתנתן על היסוד?
אם כן למה נאמר "אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה"? - שיהיה יסוד במזבחה של עולה!

שפיכת שאריות דם החטאת היא בצלע הדרומית של המזבח, בניגוד לחטאות הפנימיות, ששאריות דמן נשפכות על הצלע המערבית שלו, ראו לעיל פרשה ג יג – שהרי היורד מן הכבש נמצא בדרום המזבח ואילו היוצא מן ההיכל נמצא ממערב לו.

"אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" - זה יסוד דרומי.
[ג] יכול זה יסוד מערבי?
אמרת לאו: מה מצינו ביציאתו מן ההיכל, אינו נותן את הדמים אלא אל יסוד הסמוך לו
אף בירידתו מן המזבח - אינו נותן את הדם אלא אל יסוד הסמוך לו.
ואיזה זה? - זה יסוד דרומית!

ראו לעיל נדבה פרשה יד ז: בזבח השלמים נזכר "החלב המכסה את הקרב והיותרת על הכבד על שתי הכליות" – שהתפרש שם כ"חלב תותב" וכו'.

[ד] "וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים"
מה פירש בזבח השלמים, חלב תותב קרום ונקלף שני כליות ויותרת;
אף כאן - חלב תותב קרום ונקלף ושתי כליות ויותרת.

הביטוי "וכפר עליו" מופיע שלוש פעמים, והוא נדרש בשלוש דרשות: שהחטאת נשחטת לשם החוטא היחידי ("עליו" – על החוטא) ושכהן יכול להקריב את חטאתו שלו ולכפר על חטאו בעצמו (עליו" – על עצמו).

[ה] "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד, כו) (שם, לא) (שם, לה) - שתהא כפרה לשמו
שלא יכפר לשנים כאחד; שיהיה כהן מכפר על ידי עצמו.

בחשבון השמיימי אין הסליחה למביא החטאת נדחית ליום הכיפורים אלא היא מיידית, אך מצד שני אין לחוטא כפרה אלא בה, וראו גם לעיל פרשה ו א.

"וְנִסְלַח לוֹ" - אין משיירין לו ליום הכפורים. יכול אף על פי שישב ולא הביא? תלמוד לומר: "לוֹ".

פרשה ז

על ויקרא ד כז

שלושה מיעוטים; הדרשה לפנינו מתיחסת לאחרון: "בעשותה" בעצמה, ולא על פי בית דין. וראו הוריות א א.

[א] 'נפש תחטא; אחת תחטא; בעשותה תחטא' - הרי אלו מיעוטים; העושה על פי עצמו חייב ולא העושה על פי הוראת בית דין.
[ב] כיצד? הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם
בין שעשו ועשה עמהם, בין שעשו ועשה אחריהם, בין שלא עשו ועשה
יכול יהא חייב? - תלמוד לומר 'נפש תחטא; אחת תחטא; בעשותה תחטא' - הרי אלו מיעוטים;
העושה על פי עצמו חייב, ולא העושה על פי הוראת בית דין.

ראו הוריות א ב, שם לא מופיעה דעתו של ר' מאיר.
בית הדין כבר חזרו בהם, אבל עדיין היחיד פטור, לדעת ר' שמעון, כי לא ידע שחזרו בהם.

[ג] ור' שמעון מוסיף: הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן
בין משהביאו כפרתן, בין שלא הביאו כפרתן; והלך היחיד ועשה על פיהם - הרי זה פטור.
ור' מאיר מחייב, ור' אלעזר אומר: ספק, סומכוס אומר: תלוי.

בעלי שיקול דעת המסוגלים להורות בעצמם אינם פטורים גם אם בית הדין הורה בטעות, כי אינם אמורים לתלות בבית הדין. הביטויים "תולה בעצמו" ו"תולה בבית דין" אינם מורים על ההסבר שהחוטא נתן למעשיו אלא על הסמכות שיש לו להורות בעצמו.

"בעשותה" - התולה בעצמו חייב, התולה בבית דין פטור.
כיצד? הורו בית דין, וידע אחד מהם שטעו
או שהיה תלמיד ותיק יושב לפניהם וראוי להוראה כשמעון בן עזאי;
והלך ועשה על פיהם. יכול יהא פטור? תלמוד לומר "בעשותה" - התולה בעצמו - חייב.

היה אפשר גם לפרש את המיעוטים כהחרגה של יותר מאדם אחד שחטא, בטענה שאם חטאו רבים – היחיד מניח שהם עושים כהלכה. ההצעה נדחית, שנאמר "אחת... מעם הארץ". המסקנה היא שכל אדם חייב לבחון בעצמו את השאלות ההלכתיות ואין לו רשות להתיר את האסור בעקבות בית הדין או בעקבות חבריו.

[ד] אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו 'נפש תחטא; אחת תחטא; בעשותה תחטא'
או אינו אומר אלא יחיד שעשה - חייב, שנים שלשה שעשו - פטורים?
תלמוד לומר 'מעם הארץ' - אפילו הם מרובים!

הדרשה מציעה שכיוון שאילו היו בית דין מורים היתר ורוב הקהל עשו כדבריהם הם חייבים להביא פר, ופוטרים את הציבור - נפטור את רוב הקהל החוטא אפילו אם בית דין לא התירו לציבור לעשות כך. גם ההצעה הזאת נדחית בגלל הביטוי "מעם הארץ", ומשמעות הדבר היא שאין ליחיד היתר להיסחף עם הרוב אלא הוא חייב לנהוג באחריות אישית ולאסור על עצמו את האסור.

[ה] עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו - חייבין, שאין בית דין מביאין עליהם פר
אבל רוב הקהל שעשו יהיו פטורים, שכן בית דין מביאין עליהם פר
תלמוד לומר 'עם הארץ': אפילו רובו ואפילו כולו!

אם הכהן הגדול חטא בשגגת מעשה, כלומר החטא נבע מטעות בהבנת המציאות ולא מטעות בהלכה – הוא אינו מביא פר (ראו לעיל פרק ב א) וגם לא חטאת של יחיד!

[ו] "מעם הארץ" - פרט לנשיא; "מעם הארץ" - פרט למשיח.
אם תאמר "כבר יצא משיח לידון בפר, והנשיא - בשעיר!"
שיכול, על העלם דבר עם שגגת המעשה - יביא פר, ועל שגגת המעשה בלבד - יביא כשבה ושעירה!
תלמוד לומר "מעם הארץ" - פרט לנשיא; "מעם הארץ" - פרט למשיח.

הביטוי "עם הארץ" שהתפרש לעיל במובן המוציא את המנהיגים (המלך והכהן הגדול) – מתפרש גם כמוציא את מי שאינם רואים עצמם מחוייבים לקיום התורה, כלומר את המומרים: המומר - גם אם היה יודע שמדובר באיסור – לא היה חוזר בו מרצונו לעשות את החטא, ולכן אם חטא בשגגה – אינו חוזר בו מעשיית החטא ואינו מביא קרבן , התלוי בחזרה בתשובה. ר' שמעון לומד זאת מ"אשר לא תיעשנה בשגגה".

[ז] "מעם הארץ" - פרט למומר. ר' שמעון בן יוסי אומר משום ר' שמעון:
מה תלמוד לומר (שם ד, כב) "אשר לא תעשינה בשגגה"?
היושב לו מידיעתה - חייב קרבן על שגגתה; ויצא מומר, שאין יושב לו מידיעתה!

הדגמה מדיני שבת: שנים שעשו עבירה יחד – פטורים. ניתן ללמוד את הדין הזה מהביטוי "נפש אחת" אבל כאן לומדים אותו מ"בעשותה אחת": אחת – שלימה. וראו שבת י ה, כר' יהודה.

[ח] "בעשותה אחת" - העושה את כולה ולא העושה מקצתה.
כיצד? שנים אוחזים במלגז - ולוגזים, בכרכר - ושובטים, בקולמוס - וכותבים,
בקנה - והוציאוהו לרשות הרבים, יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר "בעשותה אחת" - העושה את כולה, ולא העושה את מקצתה.
[ט] בעיגול של דבלה - והוציאוהו לרשות הרבים; בקורה - והוציאוהו לרשות הרבים
ר' יהודה אומר: אם אין אחד יכול להוציאו, והוציאוהו שנים - חייבים.
ר' שמעון אומר: אף על פי שאין אחד מהם יכול להוציאו, והוציאו שנים – פטורים!
תלמוד לומר "בעשותה אחת" - יחיד שעשה חייב, שנים שלשה שעשו פטורים.

ראו לעיל פרשה א ה.

[י] 'מצות השם' - לא מצות המלך; לא מצות בית דין.
"מצות" האמורות בעדה ובמשיח ובנשיא -- הן "מצות" האמורות כאן.
"מִמִּצְו‍ֹת השם" - לא כל מצות השם; פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו!

אם היחיד בספק אם חטא – הוא מביא אשם תלוי ולא חטאת; וראו הוריות ב ז, שהכהן הגדול אינו מביא אשם תלוי.

"אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם" - מלמד שמביא אשם תלוי.

פרק י

על ויקרא ד כח-לא

ראו לעיל פרק ז א.

[א] "או הודע אליו" - לא שיאמרו לו אחרים.
או יכול אף על פי שאינו מכחיש?
תלמוד לומר "או הודע אליו חטאתו..והביא".

קרבנות הנזיר והמצורע אינם מוכיחים שהעז לחטאת היא בת שנתה, כי אצלם היא חלק מקבוצת קרבנות. שעיר ע"ז אינו מוכיח זאת כי הוא אינו ניתן להחלפה, ואילו עז החטאת ניתנת להחלפה בכבשה. הראיה היא מהפסוק בבמדבר, המציג את כל קרבנות החטאת - תיישים עזים, וכבשים – כבעלי "תורה אחת" בפסוק הנ"ל יש אריכות מיוחדת, כי המילים "יהיה לכם לעושה" מיותרות, ולכן מרבים מהן את ההשוואה בין חטאת היחיד, שעירי ע"ז ושעיר הנשיא.
לעניין 'טעונה נסכים' ולעניין 'דמים אחרים' ראו ויקרא יד י ובמדבר ה יד-טו.

[ב] "והביא את קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה" - מנין שתהא בת שנתה?
ודין הוא! זה מביא חטאת, ומצורע מביא חטאת.
מה חטאת מצורע, בת שנתה - אף זו בת שנתה!
לא! אם אמרת בחטאת מצורע, שהיא טעונה נסכים - תאמר בזו, שאינה טעונה נסכים?
חטאת נזיר תוכיח, שאינה טעונה נסכים - ובאה בת שנתה!
לא! אם אמרת בחטאת נזיר, שיש עמה דמים אחרים - תאמר בזו, שאין עמה דמים אחרים?
חטאת עכו"ם תוכיח, שאין עמה דמים אחרים - ובאה בת שנתה!
לא! אם אמרת בחטאת עכו"ם, שהיא קבועה - תאמר בזו, שאינה קבועה?
הואיל ואינה קבועה - לא תבא בת שנתה!
תלמוד לומר (במדבר טו, כט) "תורה אחת יהיה לכם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה"
הרי כל העושה בשגגה כעכו"ם: מה חטאת עכו"ם, באה בת שנתה - אף זו, באה בת שנתה.
או מה חטאת עכו"ם בשעירה - אף זו בשעירה?
כשהוא אומר "יהיה" - לרבות שעירי רגלים; "לכם" - לרבות שעירי עכו"ם;
"לָעֹשֶׂה" - לרבות שעיר נשיא.

 האיזכור החוזר שמדובר בחטאת מלמד שדיני הסמיכה והשחיטה בצפון מאפיינים כל חטאת שהיא. לעניין הצפון ראו גם לעיל פרשה ו.

[ג] "וסמך את ידו על ראש החטאת" - לרבות חטאת עכו"ם לסמיכה.
"וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה" - שלא תהא שחיטתה אלא בצפון!

דורש "ושחט... ולקח", וראו זבחים ה ג.

"במקום הָעֹלָה ולקח" - שלא יהא קבול דמה אלא בצפון.
מכאן אמרו: שחט בצפון וקבל בדרום, בדרום וקבל בצפון - פסול;
עד שישחט בצפון ויקבל בצפון.

השוו זבחים יג ח, שם נאמר "אחד בפנים ואחד בחוץ – פטור", כלומר אם הזה מהכוס על המזבח ואחר כך יצאה כוס אחרת מהעזרה – פטור, ואילו כאן מחייבים אותו לשפוך את כל שאריות הדם על המזבח. ויתכן שכאן לכתחילה ושם בדיעבד.

[ד] "וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ" (ויקרא ד, ל). ולמעלה הוא אומר (שם, כה) "וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ".
מכאן אמרו:
חטאת שקבל דמה בארבע כוסות ונתן מזה אחת, ומזה אחת, ומזה אחת - מנין שכולם נשפכים על היסוד?
תלמוד לומר "וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ".
[ה] יכול אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע, יהיו כולן נשפכים על היסוד?
תלמוד לומר "וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ" (ויקרא ד, כה).
הא כיצד? הוא הכוס שממנה שפך נשפך על היסוד והן שאר הכוסות ושאר הדם נשפכין לאמה.

ר' אלעזר בר' שמעון הופך את הפסוקים: הוא דורש את פס' כה על מקרה שהזה על ארבע הקרנות מארבע כוסות ואת פס' ל על הזאה מאחת הכוסות על ארבע הקרנות.

[ו] ר' אלעזר בר' שמעון אומר: ומנין אפילו לא נתן אלא מאחד מהן מתן ארבע יהיו כולן נשפכים על היסוד?
תלמוד לומר "וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ". הא כיצד? הוא נשפך על היסוד והן נשפכין לאמה.

החלבים המפורטים בשלמים הם החלבים המוקטרים בחטאת, וראו לעיל פרק ט ד, וכן לעיל נדבה פרשה יד ז: בזבח השלמים נזכר "החלב המכסה את הקרב והיותרת על הכבד על שתי הכליות" – שהתפרש שם כ"חלב תותב" וכו'.

 [ז] "וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים".
מה פירש בזבח השלמים, 'חלב' - תותב קרום ונקלף ושתי הכליות ויותרת
אף כאן, 'חלב' - תותב קרום ונקלף ושתי הכליות ויותרת.

ראו לעיל פרק ט ה: הביטוי "וכפר עליו" מופיע שלוש פעמים, והוא נדרש בשלוש דרשות: שהחטאת נשחטת לשם החוטא היחידי ("עליו" – על החוטא) ושכהן יכול להקריב את חטאתו שלו ולכפר על חטאו בעצמו (עליו" – על עצמו).
בחשבון השמיימי אין הסליחה למביא החטאת נדחית ליום הכיפורים אלא היא מיידית, אך מצד שני אין לחוטא כפרה אלא בה, וראו גם לעיל פרשה ו א.

[ח] "וְכִפֶּר עָלָיו" (ויקרא ד, כו) (שם, לא) (שם, לה)
שתהא כפרה לשמו; שלא יכפר לשנים כאחת; שיהיה כהן מכפר על ידי עצמו.
"ונסלח לו" - אין משיירין לו ליום הכפורים. או יכול אף על פי שישב ולא הביא?
תלמוד לומר "לו".

ראו פתיחה למסכתא דפסחא, שם דורשים דרשה דומה, הטוענת שאין לומר "כל הקודם במקרא קודם במעשה". שם רוב הדרשות (חוץ מכיבוד אב ואם) הן באגדה ואילו כאן – בהלכה. וראו גם שם בחדש ח; וראו גם כריתות ו ט, תוספתא כריתות ד ז, וספרי במדבר קלג.

[ט] "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת", ר' שמעון אומר: כבשים קודמים לעזים בכל מקום!
יכול מפני שהם מובחרים מהם? תלמוד לומר "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת"
מלמד ששניהם שקולים.
[י] תורים קודמים לבני יונה בכל מקום; יכול מפני שהן מובחרים מהן?
תלמוד לומר (ויקרא יב, ו) " וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת" - מלמד ששניהם שקולים.
האב קודם לאם בכל מקום; יכול מפני שכבוד האב עודף על כבוד האם?
תלמוד לומר "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" מלמד ששניהם שקולים!
אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום, מפני שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו.

פרק יא

על ויקרא ד לב-לה

דורש את הכפילות "יביא - יביאנה" בפס' לב.וראו תוספתא תמורה ב ו, ושם משלימים: שניה תרעה עד שתסתאב, ותמכר ויפלו דמיה לנדבה, או תמות.

[א] מה תלמוד לומר "יביא... יביא"?
מנין אתה אומר המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה
ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות - מנין שיביא איזה מהן שירצה?
תלמוד לומר "יביא...יביא"

חטאת אינה ניתנת להמרה, אלא אם אין בה צורך, כגון שנתכפרו בעליה בקרבן אחר – תמות או שימתין עד שיפול בשניה מום וימכרנה, והכסף – לנדבה.

יכול יביא שתיהן? - תלמוד לומר "יביאנה"; אחת הוא מביא, ואינו מביא שתים.
[ב] יכול לא יביא שתיהן על שני חטאים, אבל יביא שתיהן על חטא אחד?
תלמוד לומר "יביאנה"; אחת הוא מביא, ואינו מביא שתים!

בשלוש החטאות המנויות כאן לא נאמרה סמיכה במפורש, אבל היא נלמדת מהמילה "חטאת" הנראית מיותרת.

[ג] "וסמך את ידו על ראש החטאת" - לרבות חטאת נזיר וחטאת מצורע וחטאת מטמא מקדש לסמיכה!

העבודות הכרוכות בחטאת – שחיטה, קבלת הדם הולכה וזריקת הדם – צריכות להיות כולן לשם חטאת. והשוו לדין הפרה האדומה, המכונה גם היא "חטאת" פרה ד א. וראו גם לעיל פרק ו יב.

"ושחט אתה לחטאת" - שתהיה שחיטתה לשם חטאת;
"ולקח הכהן מדם החטאת" - שיהיה קבול דמה לשם חטאת;
"וכפר עליו הכהן על חטאתו" (ויקרא ד, לה) - שתהיה כפרה לשם חטאת.
מכאן אמרו: שחט שלא לשמה; קבל שלא לשמה; הוליך שלא לשמה; זרק שלא לשמה – פסול!

ראו לעיל פרק י ז.

[ד] "ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים"; ומה פירש בכשב זבח השלמים?
'חלב' - תותב קרום ונקלף ושתי כליות ויותרת ואליה,
אף כאן - חלב תותב וקרום ונקלף ושתי כליות ויותרת ואליה

שלושת הפסוקים הללן נדרשו כבר לעיל פרק ט ה ופרק י ח. כאן לומדים מאותם פסוקים מסר חדש: אם הכהן בדיעבד זרק על המזבח פחות מארבע מתנות – הקרבן כשר והוא מכפר אפילו אם זרק רק פעם אחת, בדומה לעולה ושלמים, ובניגוד לחטאות הפנימיות, (ראו לעיל פרק ו ה). וראו זבחים ד א. שלושת הפסוקים מייצגים שלוש זריקות שלא נעשו – ובכל זאת הקרבן מכפר.

[ה] "וכפר עליו" (ויקרא ד, כו) "וכפר עליו" (שם, לא) "וכפר עליו" (שם, לה) מה תלמוד לומר?
מפני הדין. שיכול, נאמרו דמים למטן ונאמרו דמים למעלן.
מה דמים אמורין למטן, אם נתנם מתנה אחת - כפר, אף דמים אמורין למעלן, אם נתנם מתנה אחת - כפר!
[ו] או כלך לדרך הזה: נאמרו דמים בפנים ונאמרו דמים בחוץ.
מה דמים אמורים בפנים, אם חסר אחת מהמתנות לא כפר
אף דמים אמורים בחוץ - אם חסר אחת מן המתנות - לא כפר!
[ז] נראה למי דומה! האם החטאת החיצונה דומה לחטאות הפנימיות, שמתנה אחת מעכבת בהן, או שהיא כשאר הקרבנות החיצוניים.
דנים דמים שבחוץ מדמים בחוץ ואל יוכיחו הפנימיים שהן בפנים!
או כלך לדרך הזה: דנים דם חטאת על הקרנות מדם חטאת על הקרנות
ואל יוכיחו התחתונים, שאין דם חטאת על הקרנות!
תלמוד לומר "וכפר עליו" - אף על פי שלא נתן אלא שלש;
"וכפר עליו" - אף על פי שלא נתן אלא שתים;
 "וכפר עליו" - אף על פי שלא נתן אלא אחת.

פרשה ח

על ויקרא ה א

מי ששמע הזמנה לעבוד ע"ז אינו חייב על עצם השמיעה או על הימנעות מעדות כנגד המסית, ורק המסית עצמו חייב סקילה ופטור מקרבן (ראו סנהדרין ז י); הפטור למוסת הוא כיוון שלא הושבע לעבוד ע"ז אלא רק הוזמן לכך.

[א] אילו אמר "וְשָׁמְעָה", יכול האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם" יהא חייב?
הין? אם האומר אינו חייב, השומע יהא חייב?
זה יוכיח, שהאומר אינו חייב והשומע חייב!
[ב] אף אתה אל תתמה על האומר לחברו "נלך ונעבד עכו״ם"
שאף על פי שהוא אינו חייב, השומע חייב!
תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" - ואין אלה אלא שבועה.
וכן הוא אומר (במדבר ה, כא) "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה".

כאן מפרש "אלה" -קללה, ולא שבועה כלשהי. ניתן להסיק מכאן שאם השביע אותו המסית, והוא אמר 'אמן' – קל וחומר אם מדובר בשבועה הכוללת קללה מפורשת – המוסת חייב גם הוא באיסור לאו, וראו שם משנה ו, "הנודר בשמו".

אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה;
מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה?
תלמוד לומר 'ושמעה... אלה', 'ושמעה קול'
לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה!

הפסוק עוסק בשבועת העדות, כלומר באדם המתחמק מלהעיד לטובת חברו בטענה שאינו יודע ואינו יכול להעיד. גם אם השתמש בטעות בלשון שבועה ולא התכוון להישבע ('שוגג'), וגם אם יזם בעצמו ונשבע שאינו יודע – חייב קרבן עולה ויורד; וראו שבועות ד ב.

[ג] רבי עקיבא אומר: אין לי אלא מפי אחרים מזיד. מנין מפי אחרים שוגג? מפי עצמו מזיד? מפי עצמו שוגג?
תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ" - לרבות את כולן.

המשביע את שבועת העדות צריך להיות דווקא התובע, ולא שלוחו, עבדו וכו'; ראו שבועות ד יב.

[ד] שלח להן ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו
או שאמר להם הנתבע "משביעני עליכם אם יודעים אתם לו עדות שתבואו ותעידיהו"
יכול יהיו חייבים? - תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" - עד שישמעו מפי התובע!

אם העדות פסולה מסיבה כלשהי – אין חייבים על שבועת העדות; וראו שבועות ד יא. דורש "והוא עד".

[ה] אמר לשנים "משביעני עליכם, איש פלוני ופלוני, אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני"
והן שיודעים לו עדות עד מפי עד, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול ונשבעו שאינם יודעים - יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" - בזמן שהן כשרים לעדות, לא בזמן שהן פסולים מן העדות!

המשביע צריך להתכוון לאנשים מסויימים, ולהשביע דווקא אותם; וראו שבועות ד י.

[ו] עמד בבית הכנסת ואמר "משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני"
יכול יהיו חייבים? - תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" - עד שיהיה מתכוין להם!

שבועת העדות חלה רק כלפי העבר ואין אדם חייב בקרבן אם השבועה קדמה לעדות; וראו שבועות ד ט.

[ז] "משביעני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני" - יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" - בזמן שקדמה עדות לשבועה, לא בזמן שקדמה שבועה לעדות!

שבועת העדות היא בדיני ממונות ולא בדינים אחרים, וראו לעיל פיסקאות א-ב; וראו שבועות ד ח וכן תוספתא שבועות א ד. ר' אליעזר מוכיח זאת מלשון "או" החוזרת כמה פעמים ("עד או ראה או ידע"), בדומה לפס' כג העוסק בשבועת שקר על ממון, שנעשית ע"י אנשים כלשהם – לאו דווקא כהנים.

[ח] ומנין שאין מדבר אלא בתביעת ממון?
אמר ר' אליעזר: נאמר כאן אוין ונאמר אוין בפקדון (ויקרא ה, כג).
מה אוין אמורים בפקדון, אינו מדבר אלא בתביעת ממון - אף אוין אמורים כאן, לא ידבר אלא בתביעת ממון.
אוין דרוצח (במדבר לה, כ) יוכיחו! שהן אוין ואינו מדבר בתביעת ממון!
[ט] דנים אוין שיש עמהם שבועה מאוין שיש עמהם שבועה, ואל יוכיחו אויי רוצח, שאין עמהם שבועה!
אויי סוטה (במדבר ה, יד) יוכיחו! שהן אוין ויש עמהם שבועה - ואינו מדבר בתביעת ממון!
[י] דנים אוין שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן מאוין שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן
ואל יוכיחו אויי רוצח - שאין עמהם שבועה
ואל יוכיחו אויי דסוטה - שאף על פי שיש עמהם שבועה - יש עמהם כהן.

פרק יב

על ויקרא ה א

המשך הדרשה מפרשה ח ח-י: ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא ור' שמעון מציעים ללמוד את הגבלת שבועת העדות לתביעת ממון בדרשות משלהם: ר' יוסי הגלילי דורש "או ראה או ידע", שהעדים ראו שנתן התובע כסף לנתבע או שהם מעידים שהודה הנתבע שהוא חייב כסף לתובע; וראו סנהדרין ג ו.
 ר' עקיבא דורש מיעוט מפס' ה, ומסיק שרק חלק מהעדים חייבים על שבועת העדות. את המיעוט הוא מפרש כהבחנה בין תביעת ממון לתביעות אחרות.
ר' שמעון חוזר לדברי ר' אליעזר, שהשווה (לעיל פרשה ח ח-י) בין שבועת העדות לשבועת הפיקדון, ותומך את ההשוואה בדמיון בין חובת הקרבן (עולה ויורד) כאן – לחובת הקרבן (אשם) בשבועת הפיקדון.

[א] ר' יוסי הגלילי אומר: מה תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"?
לא אמרתי אלא בעדות שאפשר לה להתקיים בראיה ושלא בידועה; בידועה ושלא בראיה.
ואיזו זו? זו תביעת ממון.
רבי עקיבא אומר: "מֵאֵלֶּה" (ויקרא ה, ה) - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור.
בדבר שהוא של ממון - חייב, ובדבר שאינו של ממון - פטור.
[ב] ר' שמעון אומר: חייב כאן וחייב בפקדון.
מה בפקדון, אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן לא ידבר אלא בתביעת ממון.

נסיון ללמוד ששבועת העדות היא רק בתביעה כספית בקל וחומר משבועת הפיקדון: התחולה של שבועת הפיקדון רחבה מזו של שבועת העדות, שאינה נוהגת בפסולים לעדות, ובמובן זה שבועת העדות מצומצמת משבועת הפיקדון, אבל במובנים אחרים, כגון אי ההבחנה בין מזיד שוגג רחבה התחולה של שבועת העדות, ולכן הקל וחומר נפסל.
לבסוף נלמד הדמיון בין שתי השבועות בגזירה שווה "נפש כי תחטא".

[ג] ועוד קל וחומר! מה אם הפקדון, שעשה בו נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים
וחייב על כל אחת ואחת, בפני בית דין ושלא בפני בית דין - אינו מדבר אלא בתביעת ממון
כאן, שלא עשה בו נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים
ולא חייב אלא אחת בפני בית דין - אינו דין שלא ידבר אלא בתביעת ממון?
לא! אם אמרת בפקדון, שלא עשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג,
תאמר כאן, שעשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג?
הואיל ועשה בו את המושבע כנשבע ואת המזיד כשוגג - מדבר בתביעת ממון ושלא בתביעת ממון!...
תלמוד לומר כאן "נפש כי תחטא", ולהלן נאמר (ויקרא ה, כא) "נפש כי תחטא".
מה "נפש כי תחטא" אמור להלן, אינו מדבר אלא בתביעת ממון
אף "נפש כי תחטא" אמור כאן - לא ידבר אלא בתביעת ממון!

אם אין לתובע טענה אלא שהנתבע הבטיח לו סכום כסף – אין העדים חייבים אם טענו שאינם יודעים לו עדות, כי לא מדובר בחוב שניתן לאכוף בגינו את התשלום; וראו שבועות ד ח.

[ד] "משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן"
הרי זו תביעת ממון, יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר 'נפש כי תחטא' 'נפש כי תחטא' לגזירה שוה:
מה 'נפש כי תחטא' אמור להלן - תובע ממון ויש לו
אף 'נפש כי תחטא' אמור כאן - תובע ממון ויש לו!

החובה בקרבן תלויה בכפירת העדים בבית הדין, שבו ניתן לאכוף את התשלום; וראו שבועות ד ג.

[ה] השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין ובאו לפני בית דין והודו - יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ"
לא אמרתי אלא במקום שאִין מגיד - שיתחייב זה בממונו, ואיזה זה? זה בית דין.
[ו] מכאן אמרו: השביען בחוץ וכפרו, ובאו לבית דין והודו - פטורים.
בחוץ והודו, ובאו לבית דין וכפרו - חייבים.
השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו - פטורים;
כפרו - חייבים על כל אחת ואחת.
השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו - אין חייבים אלא אחת.
אמר ר' שמעון, מה טעם? - מפני שאינם יכולים לחזור ולהודות!

אם יש שני עדים ולא יותר, ואחד משניהם כפר לפני חברו, השני פטור אפילו אם כפר, כי אינו אלא עד אחד ועדותו כשלעצמה פסולה; אבל אם היו שני זוגות עדים כל זוג שכפר - חייב; וראו שבועות ד ד.

[ז] כפרו שניהם כאחד - שניהם חייבים. זה אחר זה - הראשון חייב. כפר אחד והודה אחד - הכופר חייב.
היו שני כתי עדים. כפרה הראשון ואחר כך כפרה השניה - שתיהן חייבות
מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן.

פרק יג

על ויקרא ה ב-ג

חיוב קרבן עולה ויורד הוא גם בכניסה של טמא למקדש. כאן מעירים שמדובר בראשון לטומאה ולא בשני, כלומר במי שנטמא מאב הטומאה ולא במי שנטמא ממנו.

[א] "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא".
הזקנים הראשונים היו אומרים, יכול אפילו נגע אדם במגע טומאות יהא חייב?
תלמוד לומר 'בנבלת חיה... בנבלת בהמה... בנבלת שרץ"
מה אלו מיוחדים, שהן אבות הטומאה - יצא דבר שאין אב הטומאה.

ר' עקיבא מחמיר יותר מחכמים דלעיל פיסקה א, ומחייב גם את מי שנטמא ממשכב או מושב טמאים ונכנס למקדש. הוא פוטר רק את מי שנטמא בטומאת אוכלין וטומאת כלים, שאינם אבות הטומאה, או את השני והשלישי לטומאה. לעניין טומאת כלי חרס ראו כלים ח ד ותוספתא ב"ק דכלים ב א.

[ב] ר' עקיבא אומר: יכול אפילו נגע באוכלין, במשקין ובכלי חרס - יהא חייב?
תלמוד לומר 'בהמה'. מה בהמה מיוחדת, שהיא אב הטומאה - יצאו אלו שאינם אבות הטומאה.

בתחילת הפיסקה פוטר ר' יהודה את כולם חוץ ממי שנטמא מנבלה או ממרכב, ואז הולך ומחייב טמאים נוספים בגלל המילה "בכל דבר טמא": טומאת משכב ומושב ומי פרה אדומה, העוסקים בפרה האדומה, בפרים הנשרפים ובשעיר המשתלח (בניגוד לדעת ר' נתן בתוספתא שבועות א ד) וטמאי סככות פרעות וקרוי. והשוו כלים א א, לדירוג יותר מדוייק ומפורט של הטומאות ראו גם בתוספתא שם. לעניין סככות וכו' ראו אהלות ח ב.
גם ר' יהודה פוטר את השני לטומאה מקרבן.

[ג] או דבר שאתה למדו בדרך אחד אתה למדו בכל דרכים שיש בו!
מה בהמה טמאה מיוחדת, שחילק מגעה ממשאה, ומשאה אב הטומאה טומאת הנושא את הנבלה חמורה מטומאת הנוגע בה, ומטמאת גם את בגדיו. לטמא אדם, לטמא בגדים –
אף איני מרבה אלא את כיוצא בה! ואת מה אני מרבה?
את רוב מי חטאת שיש בהם כדי הזיה והמרכב; של הזב שחילק מגען ממשאם, ומשאם אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים!
כשהוא אומר "בכל דבר טמא" - לרבות את מיעוט מי חטאת והמשכב והמושב; של הזב
ששוה מגען למשאן, ועשאן אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים!
כשהוא אומר "בכל דבר טמא" - לרבות השורף הפרה ופרים והמשלח את השעיר;
שאין מטמאין לא במגע ולא במשא!
וכשהוא אומר "בכל דבר טמא" - לרבות הסככות והפרעות והקירוי, דברי ר' יהודה.

קורא "נבלת... טמאה": הנבילה טמאה בשיעור כזית – אפילו אם החיה עצמה טהורה.

[ד] "בנבלת חיה..." - מה תלמוד לומר "טמאה"?
שיכול, אין לי אלא כולה; כזית מנין? תלמוד לומר "טמאה".

כל חלקי הבהמה שהתנבלה טמאים. גם כאן קורא נבלת... טמאה, אפילו אם בחייה היתה בהמה טהורה.

[ה] "בנבלת בהמה..." - מה תלמוד לומר "טמאה"?
שיכול, אין לי אלא נבלה עצמה; קרנה, שערה, חבורה מנין? תלמוד לומר "טמאה".

ראו מעילה ד ג: דם השרץ כבשרו, ויש לצרף חלקים משני שרצים לחישוב כזית לטומאה, ואפילו עירוב של בשר השרץ ובשר טהור מצטרף כנ"ל.

[ו] "בנבלת שרץ..." - מה תלמוד לומר "טמא"?
שיכול, אין לי אלא בשרו; דמו, צרופו, ערובו מנין? תלמוד לומר "טמא".

ראו שבועות ב א-ב, כר' ישמעאל. ר' עקיבא ור' אליעזר חולקים עליו, ומחייבים בקרבן עולה ויורד רק אם שכח שהוא טמא, ולא אם שכח שהוא במקדש; וראו שבועות ב ה.

[ז] "ונעלם ממנו" - ונעלמה ממנו טומאה. או יכול "ונעלם ממנו" מקדש?
תלמוד לומר "ונעלם ממנו והוא טמא". על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש, דברי רבי עקיבא.
ר' אליעזר אומר: "השרץ... ונעלם ממנו". על העלם שרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.
ר' ישמעאל אומר "ונעלם ממנו... ונעלם ממנו" שתי פעמים.
לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.

גם טמא מת, זב, זבה, נידה ויולדת, שטומאתם חמורה מטומאת הראשון לטומאה, (שהרי הם עצמם אבות טומאה) שנכנסו למקדש או אכלו קדשים – חייבים בקרבן עולה ויורד, וראו על הצורך להזכירם לקמן.

[ח] "או כי יגע בטומאת אדם". 'אדם' - זה המת. "בטומאת אדם" - זה טמא מת.
"טמאתו" - לרבות זבים וזבות נדות ויולדות.

נידה שטבלה מייד לאחר שראתה דם, וסופרת שבעה ימים נקיים ועדיין לא סיימה אותם – אמנם טמאה, אבל החומרה פחותה.

אין לי אלא ימי חומרן; ימי קולן מנין? תלמוד לומר "לכל טמאתו".

בועל נידה – ראו כלים א ג, שטומאתו כמעט כטואת הנידה; לעניין הבולע נבלת עוף – ראו טהרות א א.

"אשר יטמא" - לרבות בועל נדה.
"בה" - לרבות הבולע נבלת עוף הטהור.

הטומאות הקלות יחסית נאמרו כדי שלא נפטור אותן מחובת הקרבן, והחמורות - כדי שלא נחייב את הטמאים החמורים שנכנסו למקדש ביותר מאשר קרבן עולה ויורד, כגון כרת או קרבן חטאת יחיד.

[ט] אם נאמרו הקלות, למה נאמרו החמורות?
אילו נאמרו הקלות הייתי אומר: 'על הקלות - עולה ויורד, על החמורות - בקבועה!'
צריך לומר החמורות.
או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו הקלות הייתי אומר: 'על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור!'
צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות.

בפרק כא מוזהרים הכהנים שלא להיטמא. פרשתנו מלמדת שעל הטומאה עצמה אינם נענשים, אלא אם נכנסו טמאים למקדש או אכלו קדשים; וראו גם כריתות ב ב.

[י] ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו?
הזהיר וענש (ויקרא כא, א) על ידי טומאה, וחייב קרבן על הטומאה.
מה ענוש ואזהרה אמורים להלן, על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו,
אף קרבן שחייב כאן - על ידי טומאה בטומאת מקדש וקדשיו.

השוו לעיל פיסקה ז: ר' עקיבא, בניגוד לר' ישמעאל, דורש את הכפילות "ונעלם ממנו" כשני שלבים שבהם ידע שהוא טמא: אחד לפני שנכנס למקדש ואחד אחרי כן. רבי לומד את שתי הידיעות מהביטוי "ונעלם ממנו והוא ידע"; וראו שבועות ב א-ב.

[יא] ומנין שאינו חייב עד שיהיה בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים?
תלמוד לומר "ונעלם ממנו... ונעלם ממנו" - שני פעמים, דברי ר' עקיבא.
רבי אומר: "ונעלם ממנו" - מכלל ידיעה; "והוא ידע" - הרי שתי ידיעות!

פרשה ט

על ויקרא ה ד

הנודר נזירות או קרבן ועבר על דברי הנדר חייב משום "לא יחל דברו" (במדבר ל ג), ולא בקרבן עולה ויורד. הבחנה בין נדר לשבועה; וראו גם נדרים ב א-ב.

[א] יכול הנודר בנזיר ובקרבן יהא מביא קרבן זה?
תלמוד לומר "כִּי תִשָּׁבַע" - על שבועה הוא חייב, לא שנדר בנזיר ובקרבן.

"שבועה" היא ביטוי למחשבות הלב: היא אינה חלה אם לא היה לה ביטוי חיצוני בדיבור, אבל המחשבה עשויה להגביל אותה, ויש לנשבע זכות לפרש את דבריו ואת כוונתו גם לאחר שנשבע.

[ב] יכול המהרהר בלב בלבד יהא חייב? תלמוד לומר "בִשְׂפָתַיִם" - לא בלב.
או יכול שאני מוציא את הגומר בלב שהתכוון לומר דבר, והוציא מפיו דבר אחר? תלמוד לומר "לְבַטֵּא".

אין לאדם רשות לפגוע באחרים, ולכן אין שבועה להרע לאחרים חלה ומחייבת; אבל יש לו רשות לפגוע בעצמו או להיטיב לאחרים, ולכן אם נשבע לעשות כך – השבועה חלה ומחייבת אותו.

[ג] יכול הנשבע להרע לאחרים יהא חייב?
תלמוד לומר 'להרע ולהיטיב'. מה הטבה רשות - אף הרעה רשות; יצא הנשבע להרע לאחרים!
[ד] יכול הנשבע להרע לעצמו יהא פטור?
תלמוד לומר 'להרע ולהיטיב'. מה הטבה רשות - אף הרעה רשות
אף אני אביא הנשבע להרע לעצמו שיהא חייב!
[ה] יכול שאני מוציא אף הנשבע להיטיב לאחרים?
וכשהוא אומר "או להיטיב" - להיטיב אף לאחרים!

הדרשות הקודמות פירשו את הביטוי "רשות" כ"זכות". הדרשה הבאה מפרשת אותו כניגוד לאיסור או למצווה; וראו שבועות ג ו. על אי תקפות של שבועה לעבור על המצווה מסכים גם ר' יהודה בן בתירא, וחכמים מסיקים מכך שגם השבועה ההפוכה, שתכנה זהה למצווה, אינה מחייבת. בכך הם ממקמים את השבועות בעולם הרשות ומבחינים בינו לבין עולם המצווה.

[ו] או יכול הנשבע לעבור על המצוה יהא חייב? - תלמוד לומר 'להרע ולהיטיב'.
מה הטבה רשות - אף הרעה רשות; יצא הנשבע לעבור על המצות!
[ז] אוציא את הנשבע לעבור על המצוה ולא אוציא את הנשבע לקיים את המצוה?
שהיה בדין שיהיה חייב, כדברי ר' יהודה בן בתירא:
אמר ר' יהודה בן בתירא מה אם הרשות, שאינו מושבע עליה מהר סיני - הרי הוא חייב עליה
מצוה, שהוא מושבע עליה מהר סיני - אינו דין שיהא חייב עליה?!
אמרו לו: לא! אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה לאו כהן;
תאמר בשבועת מצוה, שלא עשה בה לאו כהן?

ראו שבועות ג ה: ר' ישמעאל מגדיר שבועת ביטוי דווקא כהתחייבות לעתיד, ואילו ר' עקיבא מחייב קרבן עולה ויורד גם על שבועות שקריות על העבר.

[ח] 'להרע ולהיטיב', אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה
דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? - תלמוד לומר "לְבַטֵּא".
אין לי אלא להבא; לשעבר מנין? - תלמוד לומר "לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא", דברי ר' עקיבא.
ר' ישמעאל אומר: 'להרע ולהיטיב' - להבא.
אמר לו ר' עקיבא: אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה
דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין?
אמר לו: מריבוי הכתוב.
אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך - ריבה הכתוב לכך!

דורש "האדם" – שהוא ברשות עצמו ולא אנוס להפר את שבועתו;
בניגוד לדיני שבועת העדות, שם גם המזיד מביא קרבן עולה ויורד (ראו לעיל פרשה ח ב-ג ופרק יב ג) – כאן המזיד שחזר בתשובה אינו מביא קרבן. ניתן להצביע על דמיון בין האנוס והמזיד – שניהם ידעו בזמן אמת שהם עוברים על השבועה, ושניהם אינם מביאים קרבן.

[ט] "הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה" - פרט לאנוס!
"וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" - פרט למזיד!

אם כשעבר על דברי עצמו שכח שנשבע או שכח מה נשבע – חייב קרבן; אבל אם טעה בזיהוי המציאות – פטור. והשוו לדעת ר' אליעזר ור' עקיבא לעיל פרק יג ז. דמיון בין טומאה לשבועה!

"וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ" - ונעלמה ממנו שבועה. או יכול "ונעלם ממנו" החפץ?
תלמוד לומר "בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ": על העלם שבועה הוא חייב, ואינו חייב על העלם החפץ.

פרק יד

על ויקרא ה ד

אם עשה את כל שלוש העבירות – שבועת העדות, טומאת מקדש וקודשיו ושבועת ביטוי – חייב שלושה קרבנות – על כל עבירה לחוד.

[א] ומנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "לאחת" (ויקרא ה, ד)
לחייב על כל אחת ואחת!

החזרה המשולשת על "לאחת" מלמדת שגם על שבועת העדות ועל שבועת ביטוי מחוייב בקרבן נפרד על כל עבירה, למרות ששתיהן שבועות ובשתיהן אין כרת.

[ב] יכול טומאת מקדש וקדשיו - שהן בהכרת - חייב על כל אחת ואחת
שמיעת הקול וביטוי שפתים שאינם בהכרת - לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

אם הכהן הטמא שכח שהוא במקדש ושמדובר בקדשים, ונכנס למקדש וגם אכל מהקדשים – חייב שני קרבנות, כדעת ר' ישמעאל לעיל פרק יג ז.

[ג] יכול על טומאת מקדש וקדשיו לא יהא חייב אלא אחת
מנין על מקדש בפני עצמה ועל קדש בפני עצמה, אפילו בהעלם אחד - מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

אם שכח שנטמא, ונכנס למקדש וגם אכל קודשים, ואחר כך נזכר שנטמא – חייב שני קרבנות, כי טימא שני דברים שונים. וראו כריתות ג ב, בלשון המשנה המקדש והקדשים הם "שני שמות".

[ד] יכול על כל טומאת מקדש וקדשיו לא יהא חייב אלא אחת
מנין על טומאת המקדש בפני עצמה ועל טומאת הקדש בפני עצמה, אפילו בהעלם אחד
מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "לאחת".

אם טימא את המקדש כמה פעמים בשגגה, ובין הפעמים נזכר בכך שהוא טמא – בדוגמא שלפנינו שכח פעמיים שהוא טמא – מביא שני קרבנות: לכל שכחה שגרמה לעבירה מביא קרבן; וראו כריתות ד ב, "ידיעה בינתיים".

[ה] יכול על כל טומאת מקדש לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.
כיצד? נטמא וידע, ונעלמה ממנו הטומאה, ונכנס למקדש, ויצא וידע ונזכר שהוא טמא
ונעלמה ממנו הטומאה שכח שוב ונכנס למקדש ויצא וידע - מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

כנ"ל בעבירה של טמא שאכל את הקדשים.

[ו] יכול על כל טומאת הקדש לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.
כיצד? נטמא וידע, ונעלמה ממנו טומאה, ואכל את הקדש וידע
ונעלמה ממנו טומאה ואכל את הקדש וידע - מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

השוו לעיל פיסקה ב. יתכן שכאן מדובר על מי שעבר כמה פעמים על שבועת ביטוי, וביניהן נזכר באיסור על כך.

[ז] יכול על טומאת מקדש וקדשיו, שהן בהכרת - חייב על כל אחת ואחת;
שמיעת הקול וביטוי שפתים, שאינם בהכרת - לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

פרק טו

על ויקרא ה ד

כאן עובר המדרש לדון בשבועת העדות ("שמיעת הקול"). אם נשבע לשקר בשבועת העדות מביא קרבנות כמספר התובעים וכמספר התביעות השונות. בדוגמא שלפנינו 5 תובעים ולכל אחד 4 תביעות – סה"כ 4X5 – 20 קרבנות.
לשון התביעה "פקדון ותשומת יד וגזל" היא לשון הכתוב בעניין שבועת השומרים, ראו ויקרא ה כא.

[א] כיצד? היו חמשה תובעים אותו ואומרים לו "בא והעידנו שיש לנו ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה!"
"שבועה שאיני יודע לכם עדות שיש לכם ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה, לא לך ולא לך ולא לך!"
מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

ראו שבועות ד ה: אם הנשבע פירט את דבריו, כמו בדוגמא הנדונה – חייב על כל תביעה. בדוגמא שלפנינו ארבעה קרבנות.

[ב] יכול מפני שהם חמשה?
ומנין אפילו אמר לו אדם אחד "בוא והעידני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה!"
"שבועה שאיני יודע לך עדות שיש ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה!"
מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

ראו שם; כאן התביעות כולן הן לפיקדון, אבל יש כמה מינים של פקדנות.

[ג] יכול מפני שהם הרבה מיני תביעות?
מנין אמר לו "בוא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמים!"
"שבועה שאיני יודע לך עדות שיש לך ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמים!"
מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

כאן מצמצמים עוד יותר, ודנים רק בתביעה של אדם אחד לפקדון שהפקיד אצל פלוני בשני מועדים שונים, ועדיין אם נשבע בנוסח המובא כאן חייב שני קרבנות!

[ד] יכול מפני שהם מינים הרבה?
מנין אפילו אמר לו "בוא והעידני שיש לי ביד פלוני חטין שהפקדתי אצלו אמש ושלפניו אתמול ושלשום!"
"שבועה שאיני יודע לך עדות שיש לך ביד פלוני חטין שהפקדת אצלו אמש ושלפניו!"
מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

כאן עוברים לדון בשבועת ביטוי, שגם בה יש ריבוי קרבנות.

[ה] יכול שמיעת הקול, שעשה בה את המזיד כשוגג - חייב על כל אחת ואחת
שבועת ביטוי, שלא עשה בה את המזיד כשוגג - לא יהא חייב אלא אחת?
תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

ראו שבועות ג א.

כיצד? "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה", ואכל ושתה
מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

ראו שבועות ג ב.

 [ו] "שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורים ופת כוסמין", ואכל
מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

ראו שבועות ג ג.

[ז] "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש", ושתה - מנין שהוא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר "לאחת" - לחייב על כל אחת ואחת.

פרק טז

על ויקרא ה ה-ו

הפסוק החוזר בפרק "אחת על חטאתו" אינו בתנ"ך. יתכן שהמילה "אחת" היא "מאחת" שבויקרא ה ה, שאותה דרשו בפרקים הקודמים, ויתכן שהיא מסקנה מלשון היחיד שבפס' ו "כשבה או שעירת עיזים".
הדרשה כאן היא הצד השני לדרשות בפרקים יד-טו לעיל, והן מדגישות את התלות של מספר הקרבנות בלשונות השבועה: ככל שהיא מפורטת יותר כך חייב להרבות בקרבנות, וככל שהיא מפורטת פחות מספר הקרבנות יורד.

[א] ומנין שהוא מביא אחת על דברים הרבה? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו אשר חטא' (ויקרא ה', ה'-ו').

המדרש פותח בענייני שבועת ביטוי, בדוגמא שבה הסתיימה הדרשה בפרק טו (פיסקה ה), וראו שבועות ג א.

כיצד? "שבועה שלא אוכל", ואכל ושתה - מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'

ראו שבועות ג ג, וכן לעיל פרק טו ז.

[ב] כיצד? "שבועה שלא אשתה", ושתה משקים הרבה - מנין שאינו חייב אלא אחת?
תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'

ראו שבועות ג ב, ולעיל פרק טו ו.

[ג] "שבועה שלא אוכל", ואכל אוכלים הרבה - מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'

כאן עובר המדרש לשבועת העדות, היא 'שמיעת הקול'.

[ד] יכול שבועת ביטוי, שלא עשה בה את המזיד כשוגג - אין חייב אלא אחת
שמיעת הקול, שעשה בה את המזיד כשוגג - יהא חייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר 'אחת,,, על חטאתו'

ראו לעיל פרק טו ד.

[ה] כיצד? היה אחד תובעו ואומר לו "בא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים שהפקדתי אצלו אמש ושלפניו!"
"שבועה שאיני יודע לך עדות!" מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'

 ראו שבועות ד ה, וכן לעיל פרק טו א-ג.

[ו] יכול מפני שהוא מין אחד? מנין אפילו אמר לו "בא והעידני שיש לי ביד פלוני חטים ושעורים וכוסמים!"
"שבועה שאיני יודע לך עדות!". מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'
[ז] יכול מפני שאינם מיני תביעות? מנין אפילו אמר לו "בא והעידני שיש לי ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה!"
"שבועה שאין אני יודע לך עדות!" מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'
[ח] יכול מפני שהוא אדם אחד?
מנין אפילו אמרו לו חמשה "בוא והעידנו שיש לנו ביד פלוני פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה!"
"שבועה שאין אני יודע לכם עדות!" מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'

המדרש עובר להדגמת המקרה שבו קרבן אחד מכפר דברים הרבה בענייני טימוא המקדש וקדשיו; וראו לעיל פרק יד.

[ט] יכול שמיעת קול וביטוי שפתים, שאינם בהכרת - אינו חייב אלא אחת
טומאת מקדש וקדשיו, שהם בהכרת - יהא חייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'

אם הטמא שכח את טומאתו, ואכל כמה קודשים ורק לאחר שאכל אותם נזכר בטומאתו – מביא רק קרבן אחד; ראו כריתות ד ב, וראו גם לעיל פרק יד ו.

[י] כיצד? נטמא וידע, ונעלמה ממנו טומאה, אכל את הקדש, אכל את הקדש - ולא ידע, ובאחרונה ידע
מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו...'

אם הטמא שכח את טומאתו ונכנס למקדש כמה פעמים, ואז נזכר בטומאה – מביא קרבן אחד; וראו כריתות שם ולעיל פרק יד ה.

[יא] נטמא וידע, ונעלמה ממנו טומאה, נכנס למקדש ויצא, נכנס למקדש ויצא - ולא ידע, ובאחרונה ידע
מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר 'אחת... על חטאתו'

פרק יז

על ויקרא ה ה

ר' מאיר מסכם את הדוגמאות בסוף פרק טז לעיל.
ר' יהודה מוסיף שאם אמר לכמה תובעים שאינו יודע להם עדות – חייב קרבן אחד, אבל אם אמר לכל אחד לחוד – חייב קרבנות כמניין התובעים. ר' אליעזר דורש, כדי שיתחייב קרבן שיאמר את המילה "שבועה", ואז מתחייב בכל הקרבנות ור' שמעון חולק עליו ודורש שיאמר לכל אחד לחוד "שבועה".

[א] זה הכלל: כָלַל - אינו חייב אלא אחת; פִרֵט - חייב על כל אחת ואחת, דברי ר' מאיר.
ר' יהודה אומר: "לא לך, לא לך, לא לך" - חייב על כל אחת ואחת.
ר' אליעזר אומר: "לא לך ולא לך ולא לך שבועה!" - עד שיאמר "שבועה" באחרונה.
ר' שמעון אומר עד שיאמר "שבועה" לכל אחד ואחד.

ר' עקיבא ממעט שלא ההיטמאות עצמה אסורה, אלא דווקא כניסה בטומאה למקדש או אכילת קדשים בטומאה; והשוו לעיל פרק יב א לעניין שבועת העדות. המיעוט חל על כל העם, ומכאן שחלוקת ההיתר לטומאה אינה בין הכהנים לשאר הציבור, אלא בין מעשים שונים - בתחולה של כל הציבור.

ר' עקיבא אומר "מאלה" - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור.
[ב] מתוך שנאמר "וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ" (ויקרא יא, ח); יכול יהיו ישראל חייבים על מגע נבלות?
תלמוד לומר "מאלה" - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור.
[ג] אוציא את ישראל, שאינם מוזהרים על אבות הטומאה כל ימות השנה אלא רק ברגלים
ולא אוציא את הכהנים, שהם מוזהרים על אבות הטומאה כל ימות השנה
שנאמר "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם..."?
תלמוד לומר: "מאלה" - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור.

אכילת מעשר שני בטומאה אמנם אסורה, אבל אינה מחייבת קרבן – בניגוד לאכילת קדשים בטומאה. אפילו כהן שאכל תרומה בטומאה, שחייב מיתה בידי שמים (ראו חלה א ט.) – אינו מביא קרבן עולה ויורד, כי אינו חייב כרת על אכילת התרומה.

[ד] ר' אליעזר בן יעקב אומר: מתוך שנאמר "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" (דברים כו, יד),
יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננים או בטומאה יהיו מביאים קרבן זה?
תלמוד לומר "מאלה" - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור.
[ה] אוציא את המעשר, שאינו בעון מיתה; ולא אוציא את התרומה, שהיא בעון מיתה
שנאמר "וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" (ויקרא כב, ט)?
תלמוד לומר "מאלה" - יש מאלה חייב ויש מאלה פטור.

פרשה י

על ויקרא ה ה-ו

קודם יש להביא קרבן ורק אחר כך יש לסמוך ולהתוודות עליו, כשם שעושה הכהן הגדול ביום הכיפורים.

[א] "והיה..." - מיד מה יעשה? "והביא".
מנין שהוא טעון וידוי? תלמוד לומר "והתודה".
ומנין שודויו על החי לפני השחיטה? נאמר כאן וידוי ונאמר להלן (ויקרא טז, כא) וידוי.
מה וידוי האמור להלן - וידויו על חי, אף וידוי האמור כאן - וידויו על חי.
[ב] מנין שהוא טעון סמיכה? נאמר כאן "אשר חטא עליה" ונאמר להלן (שם טז, כא) 'עליה'.
מה 'עליה' האמור להלן - טעון סמיכה, אף "עליה" האמור כאן - טעון סמיכה.

ראו לעיל פרשה ג א ופרשה ו א.

[ג] "והביא" - אף לאחר יום הכפורים.

קרבן עולה ויורד מכונה "אשם", ומכאן שניתן להחיל עליו דיני אשם. כאן מחילים עליו את הדין שמותר אשם (כלומר עודפי הכספים שהוקצו לאשם) – לנדבה; וראו שקלים ב ה – למרות שאם הפך לעני יכול להשתמש בחלק שהיה מיועד לרכישת בהמה שהוחלפה בעוף, אם לא העני – אין לו רשות למעול בעודף, אלא יפול לנדבה, וכן אם הפריש כסף לקרבן עוף והעני, והחליפו בקרבן סולת – יכול להשתמש בעודף אבל אם לא העני – המותר לנדבה.

"אשמו", נאמר כאן "אשמו" ונאמר להלן (שם ה, יט) 'אשמו'.
מה 'אשמו' אמור להלן, מותרו נדבה - אף "אשמו" אמור כאן, מותרו נדבה.
[ד] "[אשמו אשר חטא]" (ויקרא ה, ז) - מה אשם, מותרו נדבה - אף חטאת, מותרו נדבה.

השוו לעיל נדבה פרשה ו ה ושם פרק יח.

[ה] "נקבה" - לא טומטום ואנדרוגניס.

המילה "צאן" מרבה כל עז או כבשה שאינה בעלת מום, ואילו המילה "מן" מצמצמת. לעניין "פלגס" ראו פרה א ו.

'צאן' - לרבות כל משמע; 'צאן' - אף החרשת, אף השוטה, אף הננסית.
"מן הצאן" - לא הפלגס.

חטאת רגילה היא כבשה או שעירה, וקרבן המצורע ביום השמיני הוא או כבשה לחטאת, כבש לעולה וכבש לאשם - או שני תורים/בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, ועוד כבש לאשם.
השאלה היא על הצורך להזכיר כאן שניתן להחליף את כבשת החטאת בשעירה, שנחשבת פחותה מהכבשה; שהרי קרבן עולה ויורד יורד עד לקרבן סולת, ואילו קרבן המצורע (וכן קרבן היולדת) לא יורד מתחת לשני תורים/בני יונה;
התשובה היא שיש כאן חידוש, שאם מביא בהמה יכול להסתפק בכבשה או בשעירה, ואילו אם מקריב קרבן דל – שני תורים/בני יונה – אחד מהשנים הוא עולה, שממנה פטורים העשיר ודל הדלים.

"כשבה או שעירת עזים לחטאת" - מה זה בא ללמדינו?
אם ללמד שאם לא מצא כשבה יביא שעירה, והלא קל וחומר הוא!
מה אם החטאת הבאה על כל המצות, שאין לה חלופין עוף - יש לה חלופין שעירה
זו, שיש לה חלופין עוף - אין לה חלופין שעירה?
[ו] חטאת מצורע תוכיח! שיש לה חלופין עוף ואין לה חלופין שעירה!
[ז] לא! אם אמרת בחטאת מצורע, שאין לה חלופין עשירית האיפה
תאמר בזו, שיש לה חלופין עשירית האיפה? אם ירדה לעשירית האיפה, לא תרד לשעירה?
אם כן מה תלמוד לומר "כשבה או שעירת עזים לחטאת"? שהיה בדין שיביא עמה עולה!
[ח] הלא דין הוא! זה מביא מהישג יד, ומצורע מביא מהישג יד.
מה מצורע, מביא שנים תחת שנים - אף זה, הואיל והעני שלו מביא שנים - יהא העשיר שלו מביא שנים!
תלמוד לומר: "כשבה או שעירת עזים לחטאת" - אחת הוא מביא, ואינו מביא שנים.

בכסף שהוקצה לבהמה של קרבן עולה ויורד ניתן לקנות כבשה או שעירה (עז); אם הבעלים הפך לעני ("העני") – ישתמש בחלק מהסכום לקניית תורים/בני יונה, ואם העני עוד יותר יקנה בו סול. החידוש הוא שבשאר הכסף יכול להשתמש כבחולין ואינו נחשב מועל. בדומה לכך, אם העשיר עליו להוסיף לכסף שהקצה לסולת ויקנה בו עופות ואם העשיר עוד יותר – בהמה; וראו כריתות ו ח. למרות ההבדלים בין ערכי הקרבנות איכות הכפרה בשלושתם שווה!
עניין "הפריש העוף ונסתאב" אינו נלמד מהחזרה על "חטאתו", והובא כאן אגב ציטוט המשנה, וראו מנחות יב א.

[ט] "מחטאתו" (ויקרא ה, ו), "מחטאתו" (שם, י), "על חטאתו" (שם, יג)
מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר: מביאין מהקדש כשבה – שעירה, מהקדש שעירה – כשבה,
מהקדש כשבה ושעירה - תורין ובני יונה, מהקדש תורין ובני יונה - עשירית האיפה?
[י] כיצד? הפריש לכשבה או לשעירה, העני - יביא עוף. העני - יביא עשירית האיפה.
הפריש לעשירית האיפה, העשיר - יביא עוף. העשיר - יביא כשבה ושעירה.
הפריש כשבה או שעירה ונסתאבה נפסלה לקרבן, מחמת גיל או מום וכו' – אם רצה והעני יביא בדמיה עוף.
הפריש העוף ונסתאב - לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון.
לכך נאמר "מחטאתו" (ויקרא ה, ו), "מחטאתו" (שם, י), "על חטאתו" (שם, יג).

פרק יח

על ויקרא ה ז-י

מיהו דל? לפי הדרשה אין אדם חייב להכנס לחובות כדי לשפר את הקרבן, והוא אינו צריך להשתעבד ולעבוד עד שירויח ויוכל להביא קרבן עשיר; וראו תוספתא ערכין ב ז. אפילו אם יש לו שה, אבל צרכי עצמו דלים – מביא קרבן עני; והשוו ערכין ד ב-ג.

[א] "ואם לא תגיע ידו די שה" - אין אומרים לו ללוות ולא לעסוק באומנותו.
יש לו שה ואין לו צרכיו - מנין שיביא קרבן עני? תלמוד לומר "די שה".

השוו לעיל פרשה י ח – הצד השני של אותה דרשה, על ההבדל בין קרבן עשיר, הכולל רק חטאת – לבין קרבן עני וקרבנות המצורע העשיר והעני, הכוללים גם עולה.

"שתי תֹרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא ואינו מביא אחד.
[ב] הלא דין הוא! זה מביא מהשג יד ומצורע מביא מהשג יד.
מה מצורע מביא אחד תחת אחד, אף זה, הואיל והעשיר שלו מביא אחד - יהא העני שלו מביא אחד!
תלמוד לומר "שתי תֹרים או שני בני יונה" - שנים הוא מביא, אינו מביא אחד!

את החטאת עליו להקדיש לפני הקדשת העולה, אלא אם בחר להביא את הקרבנות בלי להקדישם ("סתומים"), ואז הקדשתם היא בידי הכהן; עליו להביא או שני תורים או שני בני יונה, ואינו מביא אחד מכל סוג; אם הפריש חטאת ועולה ומת – החטאת תמות והעולה תקרב.

[ג] "אחד לחטאת ואחד לעולה" (ויקרא ה, ז) (במדבר ו, יא) (ויקרא טו, ל)
(ויקרא טו, טו)
שתקדם חטאת לעולה; שממין חטאת יביא עולה; שאם הפריש חטאתו ומת - יביאו יורשים עולתו.

נוסח אחר לדרשה שבפיסקה ב: למרות שהעשיר מביא רק חטאת, העני מביא גם עולה.

דבר אחר: מה תלמוד לומר (ויקרא ה, ז) "אחד לחטאת ואחד לעֹלה"?
שיכול הואיל ושנים באים תחת חטאת - יהיו שניהם חטאת?
תלמוד לומר: "אחד לחטאת" - אין שניהם חטאת;
"אחד לעֹלה..." (ויקרא יב, ח) - אין שניהם עולה.

ההחלטה איזה תור יהיה חטאת ואיזה עולה היא או בידי הכהן המקריב או בידי המביא את הקרבן; וראו במבוא למסכת קנים.

[ד] "אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה" - לפי שנאמר (במדבר ו, יא) "ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעֹלה",
יכול אין לי אלא שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה; מנין שאם הפרישם הוא יהא הפרשו הפרש?
תלמוד לומר "אחד לחטאת ואחד לעֹלה והביא אותם אל הכהן".

העוף אינו נפדה ומוחלף, בניגוד לקרבן בהמה, שאם נפסל הוא מוחלף באחר; וראו לעיל פרשה י י.

[ה] "והביא אֹתם" - אין לעוף פדיון.

הבעלים אחראי להבאת העופות לכהן, ואין זה מספיק שיקנה אותם או שיביא אותם למקדש.

"אל הכהן" - מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתם.

לא רק בקרבן דל, אלא בכל המקרים שיש עולה וחטאת – מקריבים קודם את החטאת; וראו זבחים י ב, ולעיל פרק ג ג.

"וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה" - מה זה בא ללמדנו?
אם ללמד שתקדים חטאת לעולה בכל מעשיה - והלא כבר נאמר (ויקרא ה, י) "ואת השני יעשה עֹלה כמשפט"!
אם כן למה נאמר "והקריב את אשר לחטאת ראשונה"? - בנין אב לכל חטאות הבאות עם העולות;
[ו] בין חטאת העוף עם עולת העוף, בין חטאת בהמה עם עולת בהמה, בין חטאת העוף עם עולת בהמה
חטאות קודמות לעולות הבאות עמהם!

דורש 'מול' – ליד, במקום הנראה, ובהקשר הנתון – בחלק האחורי של הצואר – מעט מתחת לעורף.

[ז] "ומלק את ראשו ממול ערפו" - מול הרואה את העורף.
וכן הוא אומר (במדבר כב, ה) "והוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי".

המליקה של עוף החטאת אינה מפרידה את הראש משאר הגוף; וראו זבחים ו ד-ו.

"ולא יבדיל" - ואם הבדיל - פסול.

הדם נשפך מגוף העוף ואין שימוש בכלי קיבול, בניגוד לחטאת בהמה.
הדם מוזה על קיר המזבח מתחת לחוט הסיקרא, כלומר בחלקו התחתון של הקיר.

[ח] "והזה מדם החטאת" - מעצמה של חטאת.
"על קיר המזבח" - לא על קיר הכבש, לא על קיר היסוד, לא על קיר ההיכל.
"על קיר" התחתון.

קרבנות העוף הפוכים מקרבנות בהמה בעניין מקום הזאת הדם: דם העולה בבהמה מוזה למטה ואילו דם החטאת למעלה. בקרבנות העוף – ההיפך: דם החטאת למטה ודם העולה מתמצה למעלה; וראו לעיל נדבה פרשה ז ד.

יכול על קיר העליון? ודין הוא! מה אם בהמה, שעולתה למטן - חטאתה למעלן
עוף - שעולתה למעלן - אינו דין שתהיה חטאתו למעלן?
תלמוד לומר "וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" - ששירי הדם שלו מתמצים על היסוד,
ואיזה זה? זה קיר התחתון.

הכהן המולק את עוף החטאת צריך לדעת שמדובר בחטאת, וראו זבחים ו ז.

[ט] "חטאת" - שיהיו כל מעשיה לשם חטאת "הוּא", פרט לשמלקו שלא לשמו.

מחלוקת לאיזה משפט מכוון הכתוב, והשוו לעיל נדבה פרשה ז פיסקאות ב ו-ד. ת"ק טוען שמדובר במשפט חטאת בהמה, ומכוון שגם בעולת העוף יש למלוק את העוף ביד ימין, ביום והעולה היא מן החולין; ר' ישמעאל טוען שמדובר במשפט הקודם, דהיינו משפט חטאת העוף – ומכוון לעניין המליקה, שאינו ברור בדין עולת העוף; ור' אלעזר בר' שמעון משווה את עולת העוף לחטאת לעניין דרך מיצוי הדם – ישירות מגוף העוף בלא כלי.
וראו זבחים ו ה, שבמליקת עולת העוף המליקה מבדילה בין הראש והגוף, בניגוד למליקת החטאת, שאינה מבדילה וחותכת רק סימן אחד (הקנה ולא הוושט).

"וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט" - כמשפט חטאת בהמה. או יכול כמשפט חטאת העוף?
וכשהוא אומר "והקריבו" (ויקרא א, טו) – חלק עולה מן החטאת, בעניין עומק המליקה – ראו להלן
שתמצא אומר "כמשפט" - כמשפט חטאת בהמה.
מה חטאת בהמה מן החולין וביום וביד ימנית, אף עולת העוף מן החולין וביום וביד ימנית.
ר' ישמעאל אומר "כמשפט" - כמשפט חטאת העוף.
מה חטאת העוף ממול ערפו - אף עולת העוף ממול ערפו.
ר' אליעזר בר' שמעון אומר "כמשפט" - כמשפט חטאת העוף.
מה חטאת העוף אוחז בראש ובגוף ומזה - אף עולת העוף אוחז בראש ובגוף ומזה.
אי מה להלן בסימן אחד - אף כאן בסימן אחד? תלמוד לומר "והקריבו"!

פרק יט

על ויקרא ה יא-יג

ראו לעיל פרק יח א ותוספתא ערכין ב ז: ר' יהודה מסיק מכך שאין ממתינים העני יתעשר אלא מביא קרבן עני – שחביבה מצווה בשעתה. ר' אליעזר מסיק זאת מדיני ערכין, שאם העריכו עני והתחייבו במינימום הערך – סלע – אין ממתינים שיעשיר ויביא יותר, אלא חביבה מצוה בשעתה; הוא חולק על התוספתא א ב, שקובעת שכותבים על מעריך עני שטר חוב וגובים אותו מאוחר יותר.
ר' שמעון מסיק זאת מדיני המזבח, ששורפים עליו את שיירי הקרבנות שהוקרבו ביום – חלבים ואיברים – גם בליל שבת, ולא ממתינים למוצאי שבת, כי חביבה מצווה בשעתה.

[א] "ואם לא תשיג ידו לשתי תרים או לשני בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא עֲשִׂירִת הָאֵפָה",
ר' יהודה אומר: חביבה מצוה בשעתה! שמיד הוא מביא עשירית האיפה,
ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה.
[ב] ר' אליעזר אומר: חביבה מצוה בשעתה! שמיד בערכין הוא מביא סלע,
ואין ממתינים לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים.
[ג] ר' שמעון אומר: חביבה מצוה בשעתה! שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן,
ואין ממתינים להם שיקרבו עד מוצאי שבת.

סתם נדבה למנחה, שלא קבע בפירוש כמה היא - היא בעשירית האיפה. הדין הזה נלמד מקרבן עולה ויורד של העני, שמביא עשירית האיפה סולת; וראו לעיל נדבה פרק י ב ומנחות יב ג, שעשירית האיפה היא גם מינימום המנחה שניתן להביא.

[ד] "והביא את... אשר חטא עֲשִׂירִת הָאֵפָה" - אין לי אלא קרבן חובתו עשירית האיפה
מנין לקרבן נדבתו עשירית האיפה? תלמוד לומר "קָרְבָּנוֹ... עֲשִׂירִת הָאֵפָה".

האיפה היא 3 סאין, והסאה היא 6 קבים, והקב הוא 4 רבעים. לכן עשירית האיפה היא 7.2 רבעים. תרגום למידות השימושיות של חז"ל.

[ה] "עֲשִׂירִת הָאֵפָה" - אחד מעשרה לשלשה סאין, שהן שבעה רביעים ועוד.

ראו לעיל נדבה פרק י א. הפרשת הכסף לקניית הסולת צריך להיות לשם החטאת שהעני חייב בה.

"סֹלֶת" - מה סלת האמורה להלן (שמות כט, ב) מן החטים, אף כאן מן החטים.
"לחטאת" - שיהיה הפרש מעות לשם חטאת.

בניגוד למנחת נדבה, את מנחת חטאת אין בוללים בשמן ולא מוסיפים עליה לבונה; אבל הכהנים רשאים לבלול בשמן את השיריים ממנה בשעת אכילתם.
אם בלל את הסלת של מנחת חטאת בשמן -היא פסולה, אבל אם הניח עליה לבונה – מלקט את הלבונה ומסיר אותה, והמנחה כשרה, כי הלבונה אינה נבללת בסולת.

"לא ישים עליה שמן" - נותן הוא על שירים.
"לא ישים עליה שמן" - ואם נתן, פסול. "ולא יתן עָלֶיהָ לְבֹנָה" - יכול אם נתן פסול?
תלמוד לומר "כי חטאת".
או "כי חטאת", יכול אפילו נתן עליה שמן תהיה כשרה? תלמוד לומר "הִיא"!
ומה ראית להכשיר בלבונה ולפסול בשמן, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מפני מה אני מכשיר בלבונה? שהוא יכול ללוקטה.
ופוסל בשמן - שאין יכול ללוקטה.

ההצעה שיהיו שני כהנים, אחד מהם נושא את הקומץ ואחר נושא את השמן והלבונה, ומניח אותם על הקומץ בשעת הקרבתו – נדחית; כי נאמר "עליה שמן", ו"עליה לבונה - כלומר על המנחה.

[ו] או אינו מדבר אלא בשני כהנים? תלמוד לומר " עָלֶיהָ... עָלֶיהָ"
בגופה של מנחה הוא מדבר! אינו מדבר בשני כהנים.

גם ההצעה שהאיסור הוא להניח כלי עם שמן ולבונה מעל הכלי של הסולת נדחית מאותה הסיבה.

[ז] או אינו אומר אלא שלא יתן כלי על גבי כלי? תלמוד לומר " עָלֶיהָ... עָלֶיהָ"
בגופה של מנחה הוא מדבר. לא שיתן כלי על גבי כלי.

מנחת כהן גדול מכונה גם מנחת חביתין, וראו ויקרא ו יב-טו. היא אינה חטאת ומכך מסיק ר' יהודה שיש להוסיף לה לבונה.

[ח] "כִּי חַטָּאת הִיא" - אמר ר' יהודה: הא מנחת כהן גדול אינה חטאת, וטעונה לבונה!

הכהן צריך לשרוף את כל הקומץ ולהתכוון לשם ה', והשוו לעיל נדבה פרק ט ז.

[ט] "וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יהוה"
שיהיה מקטיר לאישים ומתכוין לשם.

השוו לעיל פרק יח ט.

"חַטָּאת הִוא" - שיהיו כל מעשיה לשם חטאת. "הִוא" - פרט לכשנקמצה שלא לשמה.

אין גודל החטאת תלוי בגודל החטא, אלא בהישג ידו של החוטא;וראו גם לעיל פרשה י י.

[י] "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה" מה תלמוד לומר
שיכול, החמורים שבהם יהיו בכשבה ושעירה, הקלים יהיו בעוף, הקלים שבקלים יהיו בעשירית האיפה?
תלמוד לומר "מאחת מאלה" - להשוות את הקלים לחמורים - לכשבה ושעירה,
ואת החמורים לקלים - לעשירית האיפה

רשאי הכהן להקריב את החטאת עבור עצמו, אבל ככל מנחת כהן – אסור לו לאכול ממנה.

[יא] "וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" - שתהא עבודת מנחת חוטא של כהן כשירה בו.
או אינו אומר אלא להתיר עשירית האיפה של כהן?
מה אני מקיים "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"? - מנחת נדבתו, אבל עשירית האיפה שלו תאכל?
תלמוד לומר "לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" - הרי היא לכהן כמנחת נדבתו.
מה מנחת נדבתו אינה נאכלת, אף עשירית האיפה אינה נאכלת.

למרות שבמנחת כהן נשרפים הן הקומץ והן השיריים – חייב להפריש את הקומץ ולשרוף אותו לחוד; וראו תוספתא סוטה ב ז.

ר' שמעון אומר "וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה" - הרי עשירית האיפה של כהן כעשירית האיפה של ישראל.
מה עשירית האיפה של ישראל נקמצת, אף עשירית האיפה של כהן נקמצת.
הקומץ קרב לעצמו והשירים קרבים בעצמם.

פרשה יא

על ויקרא ה טו

אפילו הכהן המשיח, הפטור על טומאת מקדש וקודשיו, שמעל – מביא אשם מעילות!

[א] "נפש" - לרבות כהן משיח למעילה.

השוו ספרי במדבר ב, ושם ז "אין מעילה אלא שיקור", ושיקור דומה ל"שינוי", ראו גם בבא מציעא פז א, והכוונה לכפירה בסמכות. והשוו לדמיון בין בגד ובגידה כדמיון שבין מעיל למעילה.

"כִּי תִמְעֹל מַעַל", אין מעילה אלא שינוי. וכן הוא אומר 'וימעלו בה' אלהי אבותם ויזנו אחרי הבעלים' (דה"א ה, כה).
וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה, יב) "איש... כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל".

ראו מעילה ה א: לדעת חכמים, אם נהנה מדבר שעלול להיפגם, ולא נפגם – פטור. אם פגם ולא נהנה – פטור לדעת ת"ק. לעניין השליח ראו שם ו א. לעניין מעילה במחובר לקרקע ראו תוספתא מעילה א יב. המונח "תלוש מן הקרקע" בהקשר של התרומה אינו עוסק במעילה בקרקע עצמה אלא בטענה שפירות שעדיין לא נקטפו אינם חייבים בתרומה, ראו מעשרות א ה-ז.

[ב] "כִּי תִמְעֹל מַעַל... מִקָּדְשֵׁי יהוה" - יכול נהנה ולא פגם, או פגם ולא נהנה?
במחובר לקרקע, ובשליח שלא עשה שליחותו?
תלמוד לומר "וְחָטְאָה". נאמר כאן 'חטא' ונאמר בתרומה (ויקרא כב, ט) 'חטא'.
[ג] מה 'חטא' האמור בתרומה - פגם ונהנה, מי שפגם - נהנה, בדבר שפגם - בו נהנה, פגמו והנאתו כאחד,
בתלוש מן הקרקע, ובשליח שעשה שליחותו.
[ד] אף 'חטא' האמור כאן - פגם ונהנה, מי שפגם - הוא נהנה, ובדבר שפגם - בו נהנה, ופגמו והנאתו כאחד,
בתלוש מן הקרקע, ובשליח שעשה שליחותו.

למרות הדמיון בין מעילה בקדשים לתרומה, שנלמד בגזירה שווה לעיל, יש גם הבדלים: אכילה של כזית תרומה בזמן ארוך מעל "אכילת פרס" אינה מחייבת – אפילו אם האכילות היו בהעלם (בטעות) אחד. ואילו מעילה בכזית קדשים בזמנים שונים מצטרפת במקרה כזה.
המעל בקדשים ע"י האכלה לאחרים חייב, ואילו נתינת התרומה לאורחים – מחייבת את האורחים בחומש (ועל המאכיל אותם תרומה לפצות אותם – ראו תרומות ו ג.)
לעניין המוציא כספי הקדש מקודש לקודש ראו תוספתא שקלים א ו.

[ה] אי מה 'חטא' האמור בתרומה לא צירף שתי אכילות כאחד, אף כאן לא יצרף שתי אכילות כאחד?
מנין אכל היום ואכל למחר, נהנה היום ונהנה למחר, נהנה היום ואכל למחר, אכל היום ונהנה למחר
אפילו לאחר שלש שנים בהעלם אחד - מצטרפין זה עם זה? תלמוד לומר "תִמְעֹל מַעַל", ריבה.
[ו] אי מה 'חטא' האמור בתרומה, אוכל ונהנה, אף אין לי אלא אוכל ונהנה?
מנין אכילתו ואכילת חברו, הנאתו והנאת חברו,
הנאתו ואכילת חברו, אכילתו והנאת חברו - מצטרפין זה עם זה ואפילו לזמן מרובה?
תלמוד לומר "תִמְעֹל מַעַל" - ריבה.
[ז] אי מה 'חטא' האמור בתרומה - המוציא מהקודש לחול, אף כאן המוציא מהקודש לחול?
מנין המוציא מהקודש לקודש, כגון לקח בכספי ההקדש קיני זבים וזבות וקיני יולדות,
הביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, והשוקל שקלו מן ההקדש
כיון שהוציא את הכסף מידו מעל, דברי ר' שמעון וחכמים אומרים: לא מעל עד שיזרקו דמם?
תלמוד לומר "תִמְעֹל מַעַל" - ריבה.

המועל במזיד פטור מאשם וחייב מיתה בידי שמים, ואילו המזיד באיסורים אחרים חייב כרת ופטור מחטאת. בהיבטים מסוימים כרת חמור ממיתה בידי שמים, אבל בשניהם חייב רק המזיד, ואילו השוגג מביא קרבן – חטאת או אשם מעילות – ופטור ממוות.

[ח] "בשגגה" - פרט למזיד.
והלא דין הוא! ומה אם שאר מצות שזדונם כרת, פטר בהן את המזיד
מעילה, שאין זדונה כרת - אינו דין שיפטר בה את המזיד?
לא! אם אמרת בשאר מצות, שאינם בעון מיתה - תאמר במעילה, שהיא בעון מיתה?
הואיל והוא בעון מיתה - לא יפטר בה את המזיד!
תלמוד לומר "בשגגה" - פרט למזיד.

ר' אליעזר דן את החטאת ואת האשם כקרבנות דומים, וראו גם דבריו בזבחים א א. כאן הוא מנסה להקיש בין שני הקרבנות ולהסיק מההיקש שאשם בא רק על השגגה, אבל ההיקש נדחה, כי אשמות אחרים מובאים גם על הזדון, וגם כי הקרבן באשם הוא איל, הגדול ומבוגר מהעז הצעירה של החטאת.

[ט] אמר ר' אלעזר: זה בא על חטא, וחטאת בא על חטא.
מה חטאת, אינה בא על הזדון כשגגה - אף זה, לא יבא על הזדון כשגגה.
[י] או כלך לדרך זה: זה קרוי 'אשם' ושאר אשמות קרוים 'אשם'.
מה שאר אשמות, באים על הזדון כשגגה - אף זה, יבא על זדון כשגגה!
[יא] נראה למי דומה: דנים דבר שהוא עון מיתה מדבר שהוא עון מיתה
ואל יוכיחו שאר אשמות, שאין בהם עון מיתה!
או כלך לדרך זו: דנים אשם קשה בן שתי שנים מאשם קשה בן שתי שנים
ואל תוכיח חטאת, נקבה בת שנתה!
תלמוד לומר "בשגגה" - פרט למזיד!

פרק כ

על ויקרא ה טו-טז

הקדשים הקלים הם רכוש הבעלים ואינם שייכים להקדש, ולכן לדעת ר' עקיבא אין מועלים בהם לפני שנשחטו ונזרק דמם. אחרי זריקת הדם מועלים באימורין שלהם; וראו מעילה א ג-ד.

[א] "מִקָּדְשֵׁי יהוה" - המיוחדים לה', יצאו קדשים קלים, שאינם לשם.

למרות שמותר לכהנים להשתמש בחלקים מקדשי הקדשים או לאכלם, המעילה בגופם ובבשרם אסורה, כי הם רכוש ההקדש. כך גם דין האימורין של קדשים קלים לאחר שנזרק דמם; וראו שם.

אין לי אלא פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, שכולם להשם;
מנין לרבות עולה, שעורה מתנה לכהן
קדשי קדשים - בשרם ואימוריהם לפני זריקת דמים, ואימוריהם לאחר זריקת דמים
ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים?
תלמוד לומר 'קדשי יהוה' - ריבה.

דין הדם מופיע בזבחים ד ג-ה: אין בדם משום פיגול (אם חשב הכהן לאכול אותו חוץ לזמנו), ולא משום נותר (אם נשאר לאחר זמן אכילת הבשר) וטמא (אם הוא נטמא); העדר האיסורים מעיד על אי חלות הקדושה על הדם, ולכן אין בו גם דין מעילה, ראו דברי חכמים בתוספתא זבחים ו ג, "אין מעילה בדמים". למרות שגם החלב אסור באכילה, לכאורה כמו הדם – יש בו גם איסורי פיגול נותר וטמא, ולכן יש בו גם איסור מעילה.

[ב] מנין לרבות את החלב למעילה? תלמוד לומר 'קדשי יהוה' - ריבה.
יכול שאני מרבה את הדם? תלמוד לומר "מִקָּדְשֵׁי יהוה" - מיעט.
מה ראית לרבות את החלב ולהוציא את הדם, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מרבה אני את החלב, ששוה לבשר בפגול ובנותר ובטמא
ומוציא אני את הדם, שלא שוה לבשר בפיגול ובנותר ובטמא.

אם אדם הקדיש מרכושו למזבח או לבדק הבית – המוקדש הופך להיות רכוש ההקדש ואם השתמשו בו – חייבים אשם מעילות. אין להקדיש לכתחילה את הראוי למזבח - לבדק הבית וכו', אבל אם עשה כך - דינם של המוקדשים כקדשי בדק הבית, וכן גם דינם של הראויים לבדק הבית בלבד שהוקדשו למזבח, או של מה שאינו ראוי כלל להקדשה ויש למכרו ולקדש את דמיו. וראו מעילה ג ה-ו ותוספתא מעילה א א.

[ג] מנין לרבות קדשי בדק הבית למעילה? תלמוד לומר 'קדשי ה' – ריבה.
אין לי אלא בזמן שהקדיש למזבח דברים הראוים למזבח, לבדק הבית - דברים הראוים לבדק הבית.
הקדיש לבדק הבית דברים הראוים למזבח, הקדיש למזבח דברים הראוים לבדק הבית,
הקדיש לזה ולזה דברים שאין ראוים לזה ולזה, כגון ציר וחומץ דגים וחגבים, מנין?
תלמוד לומר 'קדשי ה' - ריבה.

הדגמות לאמור בפיסקה ג: תרנגולת ואתון אינן ראויות למזבח, ולכן אם הקדיש אותן למזבח הן הופכות להיות רכוש ההקדש של בדק הבית ומועלים בהן ובביצי התרנגולת ובחלב האתון. התורים והיונים ראויות למזבח, אבל אם עבר והקדיש אותם לבדק הבית - הן כקדשי בדק הבית ולכן מועלים גם בביציהן.

[ד] הקדיש תרנוגלת למזבח - מועלים בה ובביצתה.
חמורתא למזבח - מועלים בה ובחלבה.
תורים לבדק הבית - מועלים בהם ובביציהם.
בור מלא מים, אשפה מלאה זבל, שובך מלא יונים, אילן מלא פירות, שדה מלאה זרעים - מועלים בהן ובמה שבתוכם.
ומנין שמועלין במה שבתוכם? תלמוד לומר 'קדשי ה' - ריבה.

דין קדושת הביצים חל דווקא על קדשי בדק הבית; אבל קדשי מזבח – אין נהנים מביציהן או מחלבן – אבל אין מועלים בהם; וכן אין מועלים בתכולה של המוקדשים לבדק הבית שלא היתה בזמן ההקדשה; וראו תמורה ג ו. ר' יוסי חולק על ת"ק במקרים של גדולי הקדש, כלומר על הדוגמאות של העשבים בשדה והפירות באילן.

[ה] יכול אפילו הקדיש תורים למזבח יהיו מועלים בביציהן?
הקדיש בור - ואחר כך נתמלא מים, אשפה - ואחר כך נתמלא זבל, שובך - ואחר כך נתמלא יונים,
אילן - ואחר כך נשא פירות, שדה - ואחר כך נתמלאה עשבים
יכול יהיו מועלים בהן ובמה שבתוכן? תלמוד לומר "מִקָּדְשֵׁי ה'" - מיעט.
ר' יוסי אומר: המקדיש את השדה ואת האילן - מועלין בהן ובגדוליהן, מפני שהם גידולי הקדש!

לעניין יום הכיפורים השוו לעיל פרשה ג א, פרשה ו א ופרשה י א; וראו כריתות ו ד. לעניין גיל האיל ולהגדרת הפלגס ראו פרה א ג.

[ו] "והביא" - אף לאחר יום הכפורים! "איל" - קשה בן שתי שנים.
'צאן' - לרבות כל צאן משמע, אף חרש, אף שוטה, אף הננס. "מן הצאן" - ולא הפלגס!

האיל לקרבן צריך להיות בשווי של לפחות שני שקלי כסף צוריים.

"בערכך כסף" - יכול דינרים? תלמוד לומר "שקלים".
יכול שקלי נחשת? תלמוד לומר "כסף".
יכול בבליות, מדיות, קפטקיות? תלמוד לומר "בשקל הקדש" - סלעים של קדש, סלעים של צורים.
"לאשם" - שהוא מפריש מעות לשם אשם.

אם מעל בקדשי מזבח עליו לשלם להקדש של המזבח, ואם מעל בקדשי בדק הבית – ישלם לקדשי בדק הבית. אפילו אם מעל בערך של פחות מפרוטה, שהוא פטור מקרבן אשם (ראו מעילה ה ב וכן ותוספתא תרומות ז ב) – עדיין עליו להחזיר להקדש את ערך המעילה ועוד חומש.

[ז] "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם" - לאותו הקדש.
מנין לרבות פחות משוה פרוטה, שיכול שאין חייבים עליו משום מעילה - לא יהיו חייבים עליו בתשלומין?
תלמוד לומר " מִן הַקֹּדֶשׁ" - לרבות פחות משוה פרוטה.
מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומין האלו? תלמוד לומר "הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם".

החומש נמדד מבחוץ, כלומר עליו לשלם 125% מערך המעילה.

[ח] 'וחמישיתו יוסף עליו'- שיהיה הוא וחומשו חמשה.

חטאות מתות שמעל בהן – אינו מביא אשם, וראו מעילה ג א.

"וְנָתַן אֹתוֹ" - פרט לחמש חטאות מתות.

גם כהן שמעל מביא קרבן, ככל מועל.

"וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן" מה תלמוד לומר?
שיכול, הואיל ומעילה בא על ידי כהן - לא יהא הכהן מועל?
תלמוד לומר "וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן" - מלמד שהכהן מועל!

האשם אינו מכפר אלא אם גם החזיר את ערך המעילה, וראו תוספתא פסחים ד א, אבל כמובן גם הקרבן מעכב את הכפרה.

[ט] "והכהן יכפר עליו באיל האשם" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר הביא מעילתו ולא הביא אשמו - לא יצא? תלמוד לומר "באיל האשם".
הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו - לא יצא? תלמוד לומר "לאשם".

בניגוד לאיל האשם ולסכום המעילה, החומש אינו מעכב.
אם הביא איל והחזיר את המעילה – מתכפר לו מיד, ולא רק ביום הכיפורים; וראו לעיל פרק י ח.

יכול כשם שאיל אשם מעכב כך יהא חומש מעכב?
תלמוד לומר "באיל האשם ונסלח לו" - איל האשם מעכב ואין החומש מעכב.
"ונסלח" - מלמד שאין משיירין לו ליום הכפורים.
יכול אף על פי שישב ולא הביא? תלמוד לומר "לו"!

פרשה יב

על ויקרא ה יז-יח

אם אינו בטוח שמעל, והוא בספק – לדעת ר' עקיבא מביא אשם מעילות על המעילה ואשם תלוי על הספק, ופטור מהחזר המעילה כי המוציא מחברו עליו הראיה; לדעת ר' טרפון מביא אשם, מעלה וחומש - ומתנה כדלהלן, שהרי האיל יכול להיות אשם מעילות או אשם תלוי. ר' עקיבא מסכים עם ר' טרפון אם מדובר על ספק מעילה בסכום קטן, וחולק עליו אם סכום המעילה גדול. וראו כריתות ה ב-ג.

[א] "וְאִם" - הרי מוסיף על ענין ראשון, לומר שספק מעילות באשם תלוי. - דברי ר' עקיבא.
אמר לו ר' טרפון: מה לזה, שמביא שתי אשמות?
אלא: מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשני סלעים!
ויאמר: "אם ודאי מעלתי - זו היא מעילתי וזו היא אשמי. ואם ספק - מעות לנדבה ואשם תלוי"!
שֶמֵּמִּין שמביא על הודע מביא על לא הודע.
[ב] אמר לו ר' עקיבא: נראים דבריך במעילה המעוטה!
הרי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה -
לא יפה לו: שיביא אשם בשני סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה?
ומודה ר' עקיבא לר' טרפון במעילה המעוטה.

אם ספק עבר על כמה איסורים יחדיו – מביא אשמות תלויים כמספר האיסורים; וראו כריתות ד ב.

[ג] "וְעָשְׂתָה אַחַת" - לחייב על כל אחת ואחת
שאם בא לפניו ספק חֵלֶב ודם ונותר ופגול בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת.

הדגמת ספיקות המחייבים אשם תלוי בענייני אכילה, יחסי מין והלכות שבת. יתכן שלא עבר כלל – ויתכן שעשה איסור חמור, שזדונו בכרת.
בעניין הנשים – יש לומר שהטענות שלהן סותרות זו את זו; וראו גם כריתות ד א.

חֵלֶב ושומן לפניו, ואכל את אחד מהן, ואין ידוע איזה מהן אכל,
אשתו ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן, ואינו יודע באיזו מהן שגג,
שבת ויום חול, עשה מלאכה באחת מהן בין השמשות, "בין השמשות" הוא דוגמא ל"עשה מלאכה באחת מהן" ואינו יודע באיזו מהן עשה
מנין שמביא אשם תלוי?
תלמוד לומר "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה - וְלֹא יָדַע, וְאָשֵׁם - וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל".

כאן מדובר באדם שבודאי חטא אבל לא ידוע באיזה חטא בדיוק. ר' אליעזר מחייב אותו בחטאת, שהרי ודאי עבר על אחד האיסורים - ור' יהושע פוטר ממנה, וראו לעיל פרק ז ו-ח. לדעת ר' יהודה פוטר אותו ר' יהושע מקרבן בכלל, ואילו ר' שמעון טוען שזה המקרה הקלאסי של אשם תלוי, בניגוד לפיסקה ג לעיל. לדעתו במקרים המתוארים שם אין להביא קרבן כי אי אפשר להוכיח שהוא חייב; וראו כריתות ד ב-ג.

[ד] ר' יהודה אומר: אשתו נדה ואחותו בבית, ושגג באחת מהן, ואין ידוע באיזו מהן שגג
שבת ויום הכפורים, ועשה מלאכה בין השמשות, ואין ידוע באי זו מהם עשה
חלב ונותר לפניו, אכל אחד מהם, ואינו יודע אי זה מהם אכל
ר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר.
אמר ר' יהודה: פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי
שנאמר "כִּי תֶחֱטָא... וְלֹא יָדַע..." - פרט לזה, שידע שחטא.
ר' שמעון אומר: זה הוא עצמו שמביא אשם תלוי!
שאמר "כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה... וְלֹא יָדַע..." - עשה, ואינו יודע מה עשה.
אבל ספק לא עשה - צא ובקש! מנין שיביא אשם תלוי?

חוזר לדין שבפיסקה ג: אם לאחר זמן התברר לו שחטא - מביא חטאת, ולא אשם תלוי.

[ה] "וְלֹא יָדַע" - פרט להודע.

הדרשה מגבילה את החיוב באשם תלוי לעבירות חמורות, שעל זדונן חייבים כרת, ופוטרת מאשם על איסורי לאוים גרידא. היא מנסה להוכיח את ההגבלה בקל וחומר מדיני החטאת, שאינה מחוייבת בעבירות קלות – אבל הקל וחומר נדרש גם הפוך, והוא עלול לחייב את העבריינים על איסורי לאוים באשם. לכן דורשים כאן לבסוף בגזירה שווה שאשם תלוי הוא רק בעבירות שענשן במזיד כרת ובשגגה חטאת.

יכול לא הודע של קלות, ולא הודע של חמורות - הכל בכלל הן?
את הודע שלהם פטרת, אינו דין שנפטר את לא הודע?
או חילוף: אם את לא הודע שלהם חייבתי, אינו דין שנחייב את הודע?
הודע פטרתי, שכן פטרתי של חמורות - שיצא לידון בחטאת
[ו] והלא דין הוא: ומה אם במקום שחייב את הודע של חמורות חטאת - פטר את לא הודע שלהן מחטאת,
מקום שפטר את הודע של קלות מן האשם, אינו דין שנפטור את לא הודע שלהן מן האשם?
או חילוף: ומה אם במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת - חייב את הודע שלהם חטאת,
מקום שחייב את לא הודע של קלות אשם - אינו דין שנחייב את הודע שלהן אשם?
ודין אחר: ומה אם במקום שחִייב את הודע של חמורות חטאת - פטר את הודע של קלות מן האשם
מקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת - אינו דין שנפטר את לא הודע של קלות מן אשם?
או חילוף: ומה במקום שפטר את לא הודע של חמורות מן החטאת - חִייב לא הודע של קלות אשם
מקום שחייב הודע של חמורות חטאת - אינו דין שנחייב את הודע של קלות אשם?
תלמוד לומר "וְאָשֵׁם" (ויקרא ד', כ"ז-כ"ח) "וְאָשֵׁם" (ויקרא ה, יז) לגזירה שוה.
מה 'וְאָשֵׁם' האמור להלן - דבר שזדונו כרת, ושגגתו חטאת, וספיקו אשם תלוי
אף 'וְאָשֵׁם' האמור כאן - דבר שזדונו כרת, ושגגתו חטאת, וספיקו אשם תלוי.

שורת דרשות אגדה הנגזרות מדיני האשם התלוי ומדיני אשם בכלל.
ר' יוסי הגלילי מסיק מהביטוי "ונשא עוונו", שגם על ספק שגגה יש עונש, קל וחומר על שגגה וודאית, וראו דברי ר' שמעון לעיל פיסקה ד, שפטר את הספק מאשם תלוי.

[ז] "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ" - ר' יוסי הגלילי אומר: הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע!
אם כך ענש הכתוב למי שאינו יודע - על אחת כמה וכמה שיענוש למי שיודע!

ר' עקיבא עוסק בעובדה התמוהה שמחיר החטאת הוודאית קטן ממחירו של אשם שבא על הספק. יתכן שהוא רואה את המצב של עבירה בספק כקרוב יותר למזיד מאשר אל השגגה, כי עצם הספק עלול לגרום ספק זדון למרות הצהרת העבריין שהיה שוגג. הוא, וכן ר' מנחם בפיסקה ט, מכנים את האשם התלוי 'עונש' לעבריין.

[ח] ר' עקיבא אומר: האוכל חֵלֶב - מביא חטאת בסלע.
ספק אכל, ספק לא אכל - מביא אשם תלוי בשתי סלעים.
אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה - על אחת כמה וכמה שיעניש את המזיד!

ר' מנחם עומד על העובדה שאשם מעילות הוא בעל ערך רב יחסית לגודל המעילה, שעשוי להיות בערך של פרוטה בלבד. הוא מסיק שבעבירת המעילה יש להדגיש את המישור שבין אדם למקום, ומכאן שהמועל במזיד חייב וייענש בחומרה רבה.

[ט] ר' מנחם בר' יוסי אומר: הנהנה שוה פרוטה מן הקודש מביא מעילה וחומשה, ומביא אשם בשתי סלעים.
צא וחשוב: כמה פרוטות בשתי סלעים? - קרוב לאלפַיִם!
אם כך ענש הכתוב את השוגג - על אחת כמה וכמה שיענוש את המזיד!

ר' יוסי מציג דרשה מורכבת משני שלבים: בשלב הראשון הוא מצביע על כוחה של מידת הפורענות, שבאה על עבירה קלה של איסור לאו בלבד, ובגינה נענש אדם הראשון ונגזרה עליו ועל כל בני האדם מיתה. בשלב השני הוא מוסיף את הטענה שמידת הטובה גדולה ממידת הפורענות, ומסיק ששכר עושי מצוות בסיסיות, כגון אי אכילת מאכלות אסורים או צום ביום הכיפורים מזכה את עושי המצוות ואת צאצאיהם עד עולם.
באשר להנחה שמידה טובה מרובה ראו גם מכילתא בחדש ו. ההנחה הזאת היא גילוי של אופטימיות בעולמם של חז"ל, למרות הקשיים הרבים שעמם הם התמודדו, וראו גם לקמן פיסקה יא.

[י] רבי יוסי אומר: אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא - צא ולמד מאדם הקדמוני
שלא נצטוה אלא מצוה אחת בלא תעשה, ועבר עליה
ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו!
וכי אי זו מידה מרובה? מרובה מדת הטובה או מדת פורענות? - הוי אומר מידת הטובה
אם מדת פורענות, מועטת - הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורות ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
הֵשָּׁב מן הפיגול ומן הנותר, והמתענה ביום הכפורים
על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו, עד סוף כל הדורות!

גם ר' עקיבא מניח שמידה טובה מרובה, וראו גם מכות א ז, וכן אבות ג טו.

[יא] רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה" (דברים יז, ו)
אם נתקיימה עדות בשנים, למה פרט לך הכתוב שלשה?
אלא להביא השלישי - להחמיר עליו, לעשות דינו כיוצא באלו.
אם כך ענש הכתוב את הנטפל לעוברי עבירה - על אחת כמה וכמה שישלם שכר הנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה!

גם רבי מצטרף לטוענים שמידה טובה מרובה, ומסיק מכך ומהצלת הרוצח בשגגה על שכרם של גומלי חסדים; והשוו לדברי ר' יוסי לעיל פיסקה י.

[יב] רבי אומר: הרי הוא אומר "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ
וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס" (דברים יט, ה)
קבע הכתוב פיקוח נפש למי שבא לידו ספק נפש - ולא ידע.
אמור מעתה: המגבה הצדקות, והמפרנס את העניים, והגומל חסדים - על אחת כמה וכמה תינתן לו נפשו!

ר' אלעזר לומד ממצוות שכחה שיש שכר גם למקיימי מצוות בשוגג, וראו גם תוספתא פאה ג יג.

[יג] רבי אלעזר בן עזריה אומר: הרי הוא אומר "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה
לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אלהיך" (דברים כד, יט)
קבע הכתוב ברכה למי שבאת לידו מצוה בלא ידיעה.
אמור מעתה: היתה סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו, מצאה העני ומתפרנס בה
הרי הכתוב קובע לו ברכה כשוכח עומר בתוך שדהו!

ראו פרה א ג, לעניין גיל האיל ולהגדרת הפלגס, וראו גם לעיל פרק כ ו, שם דורשים גם לעניין ערך האיל המינימלי – שני שקלי כסף צוריים.

[יד] "וְהֵבִיא אַיִל" - קשה, בן שתי שנים.
'צאן' - לרבות כל משמע. 'צאן' - אף החֵרֵש, אף השוטה, אף הננס. "מִן הַצֹּאן" - ולא הפלגס.
"בְּעֶרְכְּךָ" - מה 'ערכך' האמור להלן (ויקרא ה, טו) - ב"כֶּסֶף שְׁקָלִים"
אף 'ערכך' האמור כאן - בכסף שקלים.
"לְאָשָׁם" - שיהיה מפריש מעותיו לשם אשם.

פרק כא

על ויקרא ה יח-יט

ראו דרשה דומה לעיל בפרשה יב ג: אם ספק עבר על כמה איסורים יחדיו – מביא אשמות תלויים כמספר האיסורים; וראו כריתות ד ב.

[א] "וכפר עליו הכהן..." מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר שאם בא לידו ספק חלב ודם ונותר ופגול בהעלם אחד, מנין שחייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר "שגגתו".

אם אכל ספק איסור, אפילו בכמה הזדמנויות, מבלי שידע בינתיים שמדובר בספק איסור – חייב אשם אחד.

בא לפניו ספק חלב ולא ידע, ספק חלב ולא ידע - מנין שאינו חייב אלא אחת?
תלמוד לומר "אשר שגג".

רבי טוען שאם היה בין האכילות של הספק זמן מסוים שבו ידע האוכל שמדובר בספק איסור – חייב אשמות כמספר הפעמים שבהם שכח את האיסור, בדומה לדין החטאת; ר' שמעון טוען שגם אז מביא רק אשם תלוי אחד. דורש "שגגתו". וראו כריתות ד ב, כרבי.

בא לפניו ספק חלב וידע, ספק חלב וידע
רבי אומר: כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת - כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.
[ב] ר' אלעזר בר' שמעון ור' שמעון בר' יהודה אמרו משום ר' שמעון, אינו חייב אלא אחת
שנאמר "על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע".

ראו לעיל פרק ז א-ב ופרק י א: אם החוטא אינו מכחיש את טענות האחרים – אפילו טענה של שפחה מחייבת אותו בקרבן; אבל אם הוא טוען בוודאות שלא אכל ספק איסור – מחלוקת תנאים האם הוא חייב בכל זאת בקרבן, ואפילו לדעת המחמירים הדבר תלוי בעוצמת העדות.

"והוא לא ידע" - פרט לשאמרו לו אחרים.
יכול אף על פי שאינו מכחיש? תלמוד לומר (ויקרא ד, כג) (שם, כח) "או הודע אליו חטאתו... והביא"!

אין האשם התלוי מכפר למי שבמזיד אכלו ספק איסור; והשוו לדברי ר' עקיבא לעיל פרשה יב ז, על קרבה בין שגגת ספק לזדון הספק. לעניין עגלה ערופה, שגם היא באה על ספק, ראו סוטה ט ז. אבל כיוון שעגלה ערופה אינה קרבן דינה שונה מדין האשם התלוי, ראו כריתות ו ב.

"והוא לא ידע ונסלח לו" - הא אם ידע - אין מתכפר לו.
הא למה הדבר דומה? לעגלה ערופה, שאף על פי שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג - הרי זה יהרג!

דיני אשם תלוי שהתברר ספקו: אם התברר שחטא - מביא חטאת, ואם התברר שלא – הרי הוא פטור;
אם בינתיים נשחט האיל ונזרק הדם – מותר לבעלים לאכול את בשרו. אם האיל נשחט ודמו עוד לא נזרק על המזבח – יש לשרוף את הבשר; ולדעת ר' יוסי גם אז זורקים את הדם והבעלים אוכל את הבשר; וראו כריתות ו א.

[ג] "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר הביא אשם תלוי, שחטו וזרקו את דמו
ואחר כך נודע לו שחטא או נודע לו שלא חטא מנין שמותר באכילה? תלמוד לומר "אָשָׁם".
יכול אף על פי שלא נזרק הדם? תלמוד לומר "הוּא".
מה יעשה לו? הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. נזרק הדם - יאכל הבשר.
ר' יוסי אומר: אפילו הדם בכוס – יזרק, והבשר יאכל.
[ד] יכול אף על פי שלא נשחט? תלמוד לומר "אָשָׁם".

אם האיל עוד לא נשחט – מחלוקת באשר לדינו, וראו כריתות שם. וראו שם משנה ג, שלדעת ר' אליעזר אשם תלוי הוא מעין נדבה, ואינו בהכרח בא על חטא מוגדר.

מה יעשה לו?
יצא וירעה בעדר, דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה.
ר' אליעזר אומר יקרב. שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר.

על הסתירה לכאורה בין פס' יט לפס' יח. הדרשה מפרשת את האמור במותר אשמות, כלומר בעודף שנשאר מהכסף שהוקדש לקניית האשם – שהוא נדבה למקדש וקונים בו עולות למזבח, וראו שקלים ב ה ושם ו ו.

[ה] "אָשָׁם... ליהוה" - יכול יפול כולו לבדק הבית? תלמוד לומר (ויקרא ה, יח) 'לאשם... אל הכהן'.
יכול ינתן כולו לכהן? תלמוד לומר "אָשָׁם... ליהוה".
הא כיצד? מותר אשמות נופל לנדבה וילקח בהם עולות: הבשר לשם והעורות לכהנים.

ראו שקלים ב ה: "זה הכלל: כל שהוא בא לשם חטאת ולשם אשמה, מותרן – נדבה". הדרשה שהמותר משמש לקניית עולות מיוחסת ליהוידע הכהן, מימי בית ראשון; ראו מלכים ב יא. הדרשה מייחסת לו את הסגנון של דרשות ר' עקיבא, בריבוי ומיעוט!

[ו] אין לי אלא מותר אשמות; ומנין מותר חטאות, מותר עשירית האיפה,
מותר קיני זבים, קיני זבות, וקיני יולדות, ומותר קרבנות נזיר ומצורע?
מנין שימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהם עולות? תלמוד לומר "אָשֹׁם אָשַׁם".
זה הכלל: כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה - ילקח בו עולות: הבשר לשם והעורות לכהנים.
זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לה'", נמצאו שני כתובים קיימים:
'אשם לשם' (שם, יט) ו'אשם לכהן' (שם, יח).
ואומר (מ"ב ב, יב) "כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית יְהוָה לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ".

אשם שפחה חרופה מופיע לקמן, ויקרא יט כ-כב. נזכר שם שהאשם הוא איל, אבל הביטוי "כסף שקלים", שממנו למדו (לעיל בפרק כ ו) שערך האיל הוא לפחות שני סלעים – אינו מופיע שם. בכל זאת הוא נלמד מההכפלה של המילה "אשם" בפס' יט; אבל אשמות נזיר ומצורע אינם אילים ולכן מוגבלת ההרחבה של ערך האשם ע"י המילה "הוא", ואינה כוללת אותם.
וראו שקלים ו ה-ו.

[ז] מנין לאשם שפחה חרופה לא יביא אלא בכסף שקלים? תלמוד לומר "אָשָׁם".
אי "אשם", יכול שאני מרבה אף אשם נזיר ומצורע? תלמוד לומר "הוּא".
ומה ראית לרבות אשם שפחה ולהוציא אשם נזיר ואשם מצורע, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מרבה אני אשם שפחה חרופה, שהוא איל, ומוציא אני אשם נזיר ומצורע, שאינו איל.

פרק כב

על ויקרא ה כא-כב

אין חייבים אשם על גזל מההקדש (אלא רק אשם מעילות), וכן אין חייבים בו על גזל הגוי; אבל חייב להחזיר את הגזילה גם לגוי, ראו תוספתא ב"ק י ח.

[א] מה תלמוד לומר 'עמיתו...עמיתו' שני פעמים? 'עמיתו' - פרט לגבוה, 'עמיתו' - פרט לאחרים.

שתי דרשות התומכות בטענה שלא מדובר כאן על שבועת ביטוי לשקר אלא דווקא על שבועת שקר בענייני ממון: הדרשה הראשונה מסיקה זאת מהקדמת המילה "תחטא" למילה "וכיחש", כלומר מדובר בשבועה המכחישה חטא שכבר נעשה. הדרשה השניה מסיקה זאת משורת הדוגמאות המובאות בהמשך הפסוק.

" וְכִחֵשׁ" - יכול אומר לחברו "אכלתי היום" והיום לא אכל? "הלכתי לעיר פלוני" והוא לא הלך?
תלמוד לומר "כִּי תֶחֱטָא.. וְכִחֵשׁ". לא אמרתי אלא כחש שקדמו חטא; יצא כחש שלא קדמו חטא.
[ב] רבי אומר " וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר" –
מה אלו מיוחדים? שהן של ממון; יצא אלו, שאינם של ממון.

ראו לעיל פיסקה א, שאין חיוב אשם על הגוזל מההקדש; לכאורה הפסוק המייחס את המעל לה' סותר את הדרשה על "עמיתו". ר' יוסי הגלילי טוען שמדובר בגזל קדשים קלים מידי בעליהם, שהרי הקדשים הקלים הם רכוש הבעלים – ראו לעיל פרק כ א. ביחס לדברי בן עזאי, ת"ק מפרש שהסכים עם ר' יוסי ודייק שמדובר אפילו בגוזל שלמים, קל וחומר בגוזל בכור או פסח; ואבא יוסי טוען שבן עזאי טען שמדובר דווקא בגוזל בכור בהמה טהורה מידי בעליו, אבל שלמים אינם נחשבים כשייכים ל"עמיתך".
ר' שמעון טוען בפשטות, שאם הגזל גורם לבעלים להפריש קרבן אחר – הוא נחשב גזל מ"עמיתך", ואין הוא מחלק בין קדשים קלים לקדשי קדשים.
ר' עקיבא מסביר את הביטוי "מעל בה'" לפי המשך הפסוק, ולדעתו אין מדובר בגזל קרבן אלא בגזל הפקדון; שאין לפיקדון עדים אלא הקב"ה הוא העד. לפיכך ההכחשה היא כפירה בקב"ה; וראו ב"ק ט ז-ח.

[ג] "וּמָעֲלָה מַעַל בה'"
ר' יוסי הגלילי אומר: להביא את קדשים קלים.
בן עזאי אומר: להביא את השלמים. אבא יוסי בן דוסתאי אומר: לא היה בן עזאי אומר, אלא בבכור בלבד.
ר' שמעון אומר: אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים שחייב באחריותן - קורא אני בהן "וכחש בעמיתו".
ושאין חייב באחריותן - אין אני קורא בהן "וכחש בעמיתו".
[ד] ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר "וּמָעֲלָה מַעַל בה'"?
לפי שהמלוה, והלוה, והנושא ונותן - אינו מלוה, ואינו לוה, ואינו נושא, ואינו נותן - אלא בשטר ובעדים.
לפיכך בזמן שהוא מכחיש - מכחיש בעדים ובשטר.
אבל המפקיד אצל חבירו - אינו רוצה שתדע בו נשמה, אלא שלישי שביניהם! הקב"ה
בזמן שהוא מכחיש - מכחיש בשלישי שביניהם!

מכאן מתחילה שורת דרשות העוסקות בפירוט של סוגי הגזל, ומחפשות את הצורך בכל פרט. הדרשות מתארות את הפירוט הזה כבנוי מהמובן אל החידוש:
הפקדת חפץ בידי השומר אינה כוללת היתר להשתמש בפיקדון, ואילו הלוואה כוללת היתר כזה.
גם הגזל, למרות שהוא חמור מכפירה בהלוואה שניתנה ברצון הבעלים – ניתן לכפרה באמצעות האשם; וראו תוספתא ב"ק י ז.
הכובש שכר שכיר והעושקו אינו לוקח חפץ כלשהו מידיו, אלא מונע ממנו את שכרו המגיע לו.
המוצא אבידה אינו מוכר וידוע לבעלים. המשך הדרשה בפיסקה ז.

[ה] "וכחש בעמיתו" - יכול בדברים? תלמוד לומר "בפקדון", שהוא של ממון; יצא דבר שאינו של ממון.
[ו] אי מה פקדון מיוחד, שאין לו רשות להוציאו; מִלְוה, שיש לו רשות להוציאה, מנין?
תלמוד לומר "אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד".
אי מה אלו ואלו מיוחדים - דברים שיש בהן מתנת יד הבעלים נתן אותם מרצונו; גזל, שאין בו מתנה יד, מנין?
תלמוד לומר "אוֹ בְגָזֵל".
אי מה אלו ואלו מיוחדים - דברים הניטלים מרשות בעלים; הכובש שכר שכיר, שאינו ניטל מרשות בעלים, מנין?
תלמוד לומר "אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ".
אי מה אלו ואלו מיוחדים - דברים שדעת שניהם יודעת; אבידה, שאין דעת שניהם יודעת, מנין?
תלמוד לומר "אוֹ מָצָא אֲבֵדָה".
"וכחש בה" - ולא במוצאיה.

בן עזאי אומר: שלש אבידות הן: היודע בה ולא במוצאיה, במוצאיה ולא בה, לא בה ולא במוצאיה.

אם מודה שראה את האבידה אבל נשבע לשקר שלא הוא לקח אותה – חייב אשם, אבל אם אכן אחרים לקחו אותה והוא רק ראה את האבידה – פטור, אפילו אם הוא יודע מי מצא את האבידה ולקחה ומכחיש זאת בשבועה; קל וחומר אם לא ראה אותה ולא לקח אותה, שנאמר "או מצא אבידה וכיחש בה"; וראו תוספתא ב"ק י ז.

הדרשה ממשיכה את הדרשות מפסקאות ה-ו: אם ערבב בתוך הסחורה שמכר גם חומרים זולים – קשה להוכיח שכך עשה, ואם נשבע לשקר שלא עשה כך – עליו להביא אשם גזילות, שנאמר "על שקר"; וראו תוספתא ב"ב ה ג.
הדרשה מניחה שהפסוק נאמר גם על העבירה של שבועת עדות או שבועת פיקדון לשקר, למרות שלפי הפשט הוא עוסק דווקא באשם גזילות; וראו תוספתא שבועות ב ד-ה.
אם חבל, הוא או שורו, באדם אחר או ברכושו, וכפר בכך בשבועה – עליו להביא אשם, שנאמר "מכל אשר יעשה" וכו'
גם אם התחייב בקנס ונשבע לשקר שלא התחייב בו ורוצה לחזור בתשובה – חייב אשם גזילות, שנאמר "מעל בה'"; אבל ראו בפסקה יא לקמן, שר' שמעון חולק על ההרחבה הזאת.

[ז] או מה אלו ואלו מיוחדים - דברים שאפשר לדעתן; דברים שאי אפשר לדעתן
כגון המערב מים ביין, מי גלוביא בשמן, מי מעיין בדבש, חלב חמור בקטב, קימוס במור, חול בפול, עלי גפנים בפילון, מנין?
תלמוד לומר "עַל שָׁקֶר" - על כל דבר שיש שקר.
[ח] אי מה אלו מיוחדים - שאין נזיקים של ממון; דברים הניזקים, כגון חובל אדם באדם, קנין קנין, אדם בקנין, קנין באדם - מנין?
תלמוד לומר (ויקרא ה, כו) "עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ".
[ט] אי מה אלו ואלו מיוחדים - דבר שמשלם עליהם את הקרן; תשלומי כפל, ותשלומי ד' וה', והאונס והמפתה והמוציא שם רע - מנין?
תלמוד לומר "וּמָעֲלָה מַעַל בה'" - ריבה.

המיעוטים המנויים כאן הם מקרים שהעושה אותם פטור מתשלום כספי כי התחייב מיתה, ולכן אם כפר בכך ונשבע לשקר אינו מביא אשם גזלות; וראו ב"ק ח ה.

[י] "אחת" (שם, כב), "בה" (שם), ו"בהנה" (שם), "או מכל" (שם, כד) - הרי אלו מיעוטים.
פרט לאומר לחבירו "חבלת בי בשבת", והוא אומר "לא חבלתי"; "הדלקת נרות בשבת", והוא אומר "לא הדלקתי";
אמר לו אביו: "חבלת בי, עשית בי חבורה", והוא אומר "לא חבלתי בך, לא עשיתי בך חבורה"!
תלמוד לומר: "אחת", "בה", ו"בהנה" "או מכל" - הרי אלו מיעוטים.
מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מרבה אני את אלו, שאין נדונים עליהם בנפשו - ומוציא אני את אלו שנידון עליהם בנפשו.

ר' שמעון חולק על ת"ק בפיסקה ט לעיל, וטוען שאם כפר בקנס ונשבע על כך לשקר – אינו מביא אשם גזילות, כי גם אם היה מודה היה פטור מקנס; וראו שבועות ה ד-ה.

[יא] ר' שמעון אומר, יכול האומר לחבירו "אנסת..." ו"פתית את בתי" והוא אומר "לא אנסתי ולא פתיתי",
"המית שורך את שורי" והוא אומר "לא המית", "המית שורך את עבדי" והוא אומר "לא המית",
אמר לו עבדו "הפלת את שיני" ו"סמית את עיני" והוא אומר "לא הפלתי ולא סמיתי"
יכול יהא חייב? תלמוד לומר "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ
וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר". מה אלו מיוחדים? שאינם קנסות; יצאו אלו, שהם קנסות!

פרשה יג

על ויקרא ה כג-כה

השלב הראשון בתשובה הוא להשיב את הגזילה.

[א] "והיה.." - מיד מה יעשה? "והשיב".

בפס' כג נאמר "והשיב..", ובפס' כד נאמר "ושילם". הדרשה טוענת שאין צורך לכפול את התשלום – בניגוד לדין הגנב: אם הגזילה נמצאת בעינה יש להשיב אותה (ולהוסיף חומש), ואם לא – יש לשלם את ערכה ועוד חומש.

אי "והשיב...ושלם" (ויקרא ה', כ"ג-כ"ד) - יכול יהיה משיב ומשלם?
ואל תתמה! שהרי הגנב משלם תשלומי כפל, אם טבח ומכר משלם ד' וה'!
תלמוד לומר 'גְּזֵלָה': גזילה הוא משלם, ואין משיב ומשלם.

אם הגזלן מת - בניו חייבים להחזיר את קרן הגזילה, אבל פטורים מתשלום חומש ומאשם; וראו תוספתא ב"ק י ו.

[ב] "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" - מה תלמוד לומר "אשר גזל"?
שיכול ישלם חומש ואשם על מה שגזל אביו? תלמוד לומר: "אשר גזל".
[ג] יכול לא ישיב כל עיקר? תלמוד לומר "את הגזלה".

דין העושק והפקדון כדין הגזילה.

מה תלמוד לומר "אֲשֶׁר עָשָׁק"?
שיכול ישלם חומש ואשם על מה שעשק אביו? תלמוד לומר "אֲשֶׁר עָשָׁק": על מה שעשק הוא משלם, ולא על מה שעשק אביו!
[ד] יכול לא ישיב כל עיקר? תלמוד לומר "אֶת הָעֹשֶׁק".
"אֶת הַפִּקָּדוֹן..." - מה תלמוד לומר "אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ"? כל זמן שעמו קיים בעינו - ישיבנו. אין עמו - משיב דמיו.

חובת החזרת קרן הגזילה אינה תלויה בשבועת השקר: אפילו אם הבן נשבע אינו משלם חומש ואשם, ואפילו אם לא נשבעו לא הגזלן ולא בנו – חייבים להחזיר את הקרן.

[ה] ועדיין אני אומר: אימתי אינו משלם חומש ואשם על מה שגזל אביו? בזמן שלא נשבע, לא הוא ולא אביו;
נשבע הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, הוא ואביו - מנין? תלמוד לומר: "אשר גזל... אשר עשק... אשר הפקד אתו... אשר מצא".
[ו] עדיין אני אומר: עד מתי הוא משלם קרן על גזל אביו - בזמן שנשבע הוא ואביו!
הוא ולא אביו, אביו ולא הוא, לא הוא ולא אביו - מנין? תלמוד לומר 'הגזל... עושק... והפקדון... והאבדה'
ישתלמו מכל מקום!

בפס' כג מופיעים הגזלן, העושק וכו', אבל לא מופיע "תשומת יד" (לפי פרק כב לעיל מדובר על אי החזרת הלוואה). הדרשה כוללת גם את המקרה הזה בפס' כד.

מנין ליתן את האמור למעלה למטה? תלמוד לומר "מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר".

אם הנתבע שכח שיש בידו חפץ של חברו, ונשבע שאין לו – פטור מאשם. וראו שבועות ה א.

"מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר" - עד שיהא מתכוין לו.
מכאן אתה אומר שחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון. ואינו חייב על שגגתה. מה הוא חייב על זדונה? אשם בכסף שקלים.

איל האשם והחומש ניתנים רק אם נשבע לשקר; כך גם חיוב השומר שטען שהפקדון נגנב ונשבע על כך לשקר, אבל אין להסיק ממקרה הטוען טענת גנב, כי שם אין קרבן אשם. לעניין הטוען טענת גנב ראו ב"ק ט ח.

[ח] "עליו לשקר... ושלם" - ואין משלם אלא לאחר שבועה.
והלא דין הוא! ומה אם הטוען טענת גנב, שמשלם תשלומי כפל - אין משלם אלא לאחר שבועה,
זה, שאין משלם תשלומי כפל - אינו דין שאינו משלם אלא לאחר שבועה?
לא! אם אמרת בטוען טענת גנב, שאינו משלם חומש ואשם - תאמר בזה, שמשלם חומש ואשם?
הואיל ומשלם חומש ואשם - ישלם לפני שבועה ולאחר שבועה!
תלמוד לומר "עליו לשקר... ושלם" - ואין משלם אלא לאחר שבועה!

ההשוואה בין הגזלן, שמשלם רק חומש ואשם, לבין הטוען טענת גנב – המשלם כפל, ובמקרים שטבח או מכר את הבהמה הגנובה גם תשלומי ארבעה וחמישה - אינה מתישבת על הדעת, וראו גם בפיסקה א לעיל וכן תוספתא ב"ק ח ג. הדרשה מציגה את הפער הזה כגזירת הכתוב ואינה מסבירה אותו.

[ט] "וְשִׁלַּם אֹתוֹ" - אותו הוא משלם, ואין משלם תשלומי כפל.
והלא דין הוא! ומה אם הטוען טענת גנב, שאין משלם חומש ואשם - משלם תשלומי כפל
זה, שמשלם חומש ואשם - אינו דין שישלם תשלומי כפל?
תלמוד לומר "וְשִׁלַּם אֹתוֹ" - אותו הוא משלם, ואינו משלם תשלומי כפל.
[י] אוציא את תשלומי כפל ולא אוציא את תשלומי ד' וה'?
תלמוד לומר "בְּרֹאשׁוֹ". בראשו הוא משלם, ואינו משלם תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה'.

קל וחומר דומה לצד השני, המצפה שגם הגנב יביא אשם וחומש – נדחה גם הוא מגזירת הכתוב.

[יא] קל וחומר לטוען טענת גנב, שישלם חומש ואשם!
ומה זה, שאין משלם תשלומי כפל - משלם חומש ואשם, הטוען טענת גנב, שמשלם תשלומי כפל - אינו דין שישלם חומש ואשם?
תלמוד לומר "בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו": המשלם בראש מוסיף חומש, ואין המשלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' מוסיף חומש!

דיני החומש: מדובר בחומש מבחוץ, כלומר 125% מהקרן; לעניין חומש על חומש ראו ב"ק ט ז: אם נשבע והחזיר את הגזילה אבל לא את החומש – הרי הוא חייב לתת חומש וחומשו וכן הלאה עד שהחומש יהיה פחות משווה פרוטה.

[יב] "וַחֲמִשִׁתָיו" - מלמד שמוסיף חומש על חומש, עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה.
"יֹסֵף עָלָיו" - שיהא הוא וחומשו חמשה.

ראו ב"ק ט ה.

"לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ" - ולא יתננו לשלוחו שיולך לו.
יכול לא יתן לשליח בית דין וליורש? תלמוד לומר "יִתְּנֶנּוּ".

כיצד מחשבים את ערך הפיקדון? בית שמאי מחמירים ומחייבים אותו להחזיר לפי הערך הגבוה בין שעת ההוצאה שבה קיבל את הפיקדון - לשעת התביעה; בית הלל – תמיד לפי שעת ההוצאה ואילו ר' עקיבא מחייב אותו לפי ערך הפיקדון בשעת התביעה; וראו ב"מ ג יב.

[יג] "ביום אשמתו":
בית שמאי אומרים: ילקה בחסר ויתיר, ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה
רבי עקיבא אומר: כשעת התביעה.

ראו לעיל פרשה ג א ופרשה ו א, וכן כריתות ו ד.

[יד] 'והביא את אשמו' - אף לאחר יום הכפורים.

לעניין גיל האיל והפלגס ראו פרה א ו. וכן לעיל פרשה י ה, פרק כ ו ופרשה יב יד.

"איל" - קשה, בן שתי שנים.
'צאן' - לרבות כל משמע; 'צאן' - אף חרש, אף שוטה, אף ננס. "מן הצאן" - ולא הפלגס.

לעניין ערך האיל והכנת הכסף לקנייתו ראו לעיל פרק כ ו.

"בערכך" - מה 'ערכך' האמור להלן (ויקרא ה, טו) בכסף שקלים, אף 'ערכך' האמור כאן - בכסף שקלים.

"לאשם" - שיהיה מפריש מעות לשם אשם.

פרק כג

על ויקרא ה כו

שורת ריבויים של שבועת הפקדון. העיקרון הקובע הוא שמספר האשמות תלוי במספר הפרטים שפירט הנתבע בשבועתו, ולא לפי מספר התביעות; וראו דברי ת"ק בשבועות ה ג. וראו גם לעיל פרק טו א-ד, שם עוסקים בשבועת העדות וכאן – בשבועת הפיקדון.
המבנה של הפרק חוזר על עצמו כשיר, כנראה לקראת סיום הפרשה.

[א] "וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה", מנין שחייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר 'לאחת' - לחייב על כל אחת ואחת.
[ב] כיצד? היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו "תן לנו פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לנו בידך!"
"שבועה שאין לכם בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה; לא לך ולא לך ולא לך!" - מנין שחייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר 'לאחת' - לחייב על כל אחת ואחת.
[ג] יכול מפני שהן חמשה? מנין אמר לו "תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך!"
"שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה!" - מנין שחייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר: 'לאחת' - לחייב על כל אחת ואחת.
[ד] יכול מפני שהן מיני תביעות? מנין אפילו אמר לו "תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך!"
"שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין!" - מנין שחייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר 'לאחת' - לחייב על כל אחת ואחת.
[ה] יכול מפני שהן מינים הרבה? מנין אפילו אמר לו "תן לי חטים שהפקדתי לך אמש ושלפניו ושלפני פניו!"
"שבועה שאין לך בידי חטין שהפקדת לי אמש ושלפניו ושלפני פניו!" - מנין שחייב על כל אחת ואחת?
תלמוד לומר 'לאחת' - לחייב על כל אחת ואחת.

[ו] מנין אחת על דברים הרבה? תלמוד לומר "על אחת מכל אשר יעשה".
[ז] כיצד? היה תובעו, אמר לו "תן לי חטים שהפקדתי אצלך אמש ושלפניו ושלפני פניו!"
"שבועה שאין לך בידי כלום!" - מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר "על אחת".
[ח] יכול מפני שהוא מין אחד? מנין אפילו אמר לו "תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך!"
"שבועה שאין לך בידי כלום!" - מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר "על אחת אשר יעשה".
[ט] יכול מפני שאינן מיני תביעות? מנין אפילו אמר לו "תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך!"
"שבועה שאין לך בידי כלום!" - מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר "על אחת מכל אשר יעשה".
[י] יכול מפני שהוא אדם אחד? מנין אפילו אמרו לו חמשה "תן לנו פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לנו בידך!"
"שבועה שאין לכם בידי כלום!" - מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר "על אחת מכל אשר יעשה"!

סכום של פחות מפרוטה אינו מחייב אשם וחומש; וראו ב"מ ד ז. וראו גם לעיל פרק כ ז, לעניין מעילה בפחות משוה פרוטה.

"לאשמה בה" - פרט לפחות משוה פרוטה.