ביאור:תוספתא/תרומות/ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת תרומות פרק שביעיעריכה

האוכל תרומהעריכה

(א)
רבי שמעון אומר: הסך שמן של תרומה שוגג - משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש


ראו משנה ו, א. ר' שמעון חולק לעניין הסך.
תרומה נקורה היא כעפר, אבל כיוון שאכל אותה וחי עליו לשלם. הנזיר והאוכל ביום הכיפורים עבר פעמיים, אבל כיוון שענשו כרת ולא מיתה בידי אדם משלם. השותה יין וחומץ משלם.



האוכל תרומה נקורה והשותה יין מגולה - משלם קרן וחומש
נזיר ששתה יין של תרומה שוגג - משלם קרן וחומש.
אכל תרומה ביום הכפורים - משלם קרן וחומש. יין וחומץ - משלם קרן וחומש.

(ב)
האוכל תרומה טמאה משלם דמי עצים לכהן


משלם את ערך התרומה כחומר הסקה, וראו פסחים ב, ד.
לדעת אבא שאול חיב בתשלום ובחומש גם אם אכל פחות מכזית, אם היה בוו שווה פרוטה. חכמים חולקים.



אבא שאול אומר: כל דבר שיש בו שוה פרוטה - חייב בתשלומין
אמרו לו: לא אמרו "שוה פרוטה" אלא בהקדש בלבד.

(ג)
אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך


בהתאם למשנה ו, א ובניגוד להלכה א לעיל.
יש אומרים ששיעור כזית לעניין שתיה הוא רק במזון מוצק שעשה ממנו מחית ושתה, אבל במשקה רגיל השיעור הוא כרביעית. ולכן אין אכילה ושתיה רגילה מצטרפים, ששיעוריהם שונים. אבל אכילה ושתיית מחית מצטרפים.
אכל מחמשת המינים – מדובר על חמשת מיני דגן, והעניין הוא בפסח, ראו תוספתא פסחים א, יב. אבל גם בתרומה מצטרפים מאכלים שונים.
הידיעה מונעת את צירוף האכילות. כלומר אם אכל בשוגג חצי זית, ונודע לו שעבר על איסור, ושכח ואכל עוד חצי זית – אינם מצטרפים.



אכל וחזר ואכל,
אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס זמן של אכילת חצי ככרמצטרפין לשיעור כזית
ואם לאו - אין מצטרפין
שתה חזר ושתה חזר ושתה,
אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתית רביעית - מצטרפין
ואם לאו - אין מצטרפין. כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית.
אכילה ושתיה אין מצטרפין. אכל כזית אפילו מחמשת המינין - הרי אלו מצטרפין
אכל כחצי זית ונודע לו, וחזר ואכל כחצי זית אחר ממין אחר - הרי אלו אין מצטרפין.

(ד)

כשם שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר - כך אין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר

האוכל תרומת עם הארץ - משלם קרן וחומש לכהן חבר


ראו תוספתא דמאי ג, ב. האוכל נותן לכהן חבר כדי שהתשלום יכפר לו, והכהן החבר מעביר את הכספים לכהן עם הארץ אם צריך לפייס אותו.



וחבר נוטל דמים ומפייס את עם הארץ.

(ה)

תרומת חבר תרומה שנמסרה לכהן חבר ולכהן עם הארץ והיא יבשה ותרומת עם הארץ שנתערבו - כופין את עם הארץ למכור את חלקו. לחבר

(ו)
האוכל תרומה טהורה משלם מן החולין הטהורים


סומכוס מחייב אותו לשלם שוב רק אם שילם מהטמא במזיד. חכמים מחייבים אותו בכל מקרה, וקונסים אותו גם בחולין הטמאים שנתן.



שילם מן החולין הטמאין מהו? סומכוס אומר: בשוגג תשלומיו תשלומין, במזיד אין תשלומיו תשלומין
וחכ"א: בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין, ויחזור וישלם מן הטהורין.

(ז)
ישראל שנתנו לו תרומה מבית אבי אמו ואכלה,


אם התרומה שייכת לישראל מבחינה ממונית, יכול הכהן להחזיר חלק מהתשלום לישראל, אחרי שקיבל אותו.



וכן בעל הבית שגבה בחובו, וכן לאשה בכתובתה
משלם קרן וחומש לכהן חבר, וחבר נותן להם דמים.

(ח)
הגונב תרומת הקדש ולא אכלה - משלם את הקרן ואין משלם את החומש


השוו משנה ו, ד. וראו ספרא חובה כ. וראו גם לעיל ה, ז.
ר' מאיר וכו' – ראו משנה ז, ה. המקרה המתואר שם הוא ספק מדומע ולכן חייב בחלה כר' מאיר.



וכפל אין בה, שנאמר (שמות כב ח) "ישלם שנים לרעהו" ולא להקדש
אכלה - משלם קרן ושני חומשין: קרן וחומש מן החולין, תשלום על התרומה והן נעשין קדש כתרומה
קרן נותן לגזבר וחומש לבעלים לכל כהן שרוצה
בקרן מועלין, בחומש זה אין מועלין
חומש שני דמי מעילהתרומה, יכול לשלמו מתרומה שהגיעה לידו בהיתר, ראו דוגמאות בהלכה ז נותן לגזבר, וחומש זה מועלים
רבי מאיר מחייב בקופה שניה בחלה רבי יוסי פוטר
וחכמים אומרים: מדומע פטור מן החלה, ספק מדומע נאכל משום דמע וחייב בחלה.

(ט)
ר' אליעזר אומר: משלמין ממין על שאינו מינו, ובלבד שישלם מן היפה על הרע


ראו משנה ו, ו. כאן מובא גם טיעון של ר' אליעזר.



כיצד? - אכל שעורים ומשלם חטים, גרוגרות ומשלם תמרים - תבא לו ברכה
ר' עקיבה אומר: אין משלמים רק ממין על מינו
ר' אליעזר אומר: כשם שמשלמין מן החדש על הישן לדעת ר' עקיבא שם - כך משלמין ממין על שאינו מינו.

(י)
האוכל את הטבל משלם. משלם מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה,


הברייתא כחכמים במשנה ו, ה, ומפרשת שהם התירו לשלם ממתנות עניים ומן ההפקר. והיו שגרסו בדבריהם "משלמים מכולן", ראו ספרא אמור ו. ר' נתן מציע שיחייב את הפירות במעשרות ע"י שבת או שיוציאם לחצרו.



מן התבואה שלא הביאה שליש, דברי ר' אליעזר
ר"ע אומר: אין משלמין דבר שלא בא לעונת המעשרות
א"ר נתן, היה ר' אלעזר אומר: ימתין עד שתבא שבת ויצא לחצר, ויגמור.

(יא)
רבי יהושע אומר: דם שעל הככר - גורר את מקומו ואוכל את השאר


ראו משנה ח, ג: אם אוכל ככר תרומה ומוצא עליה (מחוץ לפיו) דם – מותר לו לגרר את הככר למרות שהוא מפסיד את התרומה, אבל אם הדם הוא בפיו, כגון מדלקת חניכיים – אוכל את הככר כמו שהיא.
ההיתר לאכול את הדם במקרה השני אינו רק בתרומה.



נמצא בין שניו - משפשף ואינו חושש.

(יב)
האוכל את הדירה ואת הנמלה ואת הכנה שבתבואה - חייב


למרות שאם החרקים נפלו לצלוחית מי הפרה אינם פוסלים אותה (פרה ט, ב,) – אסור לאוכלם.
לגבי ההיתר לאכול את הזיז שבעדשים וכו' – ראו ספרא שמיני יב. האיסור לאכול יבחושים תלוי בסינון, כלומר בדעת האוכל – ראו ספרא שמיני ד. ר' יהודה אוסר לסנן כי זו דרך המינים.



את הזיז שבעדשים, ואת יתושין שבכליסין, ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות - פטור
פירשו וחזרו – חייב. את התולעים שבעיקרי אלנות ואת הקפא שבירק - חייב
יבחושין שביין ושבחומץ – הרי אלו מותרים. אם סינן - הרי אלו אסורין.
ר' יהודה אומר: המסנן את היין ואת החומץ והמברך על החמה - הרי זה דרך אחרת.

גילויעריכה

(יג)

הציר והחומץ והמורייס והשמן והדבש מותרין משום גלוי, ור' שמעון אוסר

אר"ש: אני ראיתי ששתה נחש ציר בצידון


ראו משנה ח, ד. הצורך למנות כאן את המותרים הוא כדי להשמיענו את דעת ר' שמעון.
התשובה לר' שמעון היא בהומור.



אמרו: נחש שוטה היה, ואין מביאין ראיה מן השוטים.

(יד)
משמרת אסורה משום גלוי.


ראו משנה ח, ז. ר' נחמיה בדעה שהארס סמיך ואינו עובר את המסננת של המשמרת אלא נשאר בה.



רבי נחמיה אומר: אם היתה תחתונה החבית התחתונה שאליה שופכים את היין מכוסה, במשמרת אע"פ שעליונה החבית שממנה שופכים מגולה - הרי זו מותרת
מפני שארס של נחש דומה לספוג ועומד במקומו.

(טו)
עיסה שלשה במים מגולין, אפילו היא של תרומה – תשרף, ואין צריך לומר של חולין


ר' נחמיה אינו מתיר ללוש את העיסה כי יש בשלב זה סכנה, אבל אם לש אותה ואפאה – אין לדעתו סכנה כי הארס נשרף.



ר' נחמיה אומר: אפאה - הרי זו מותרת, מפני שארס של נחש כלה באור.

(טז)

מי כבושין, ומי שלקות, מי תורמוסין מים שכבש בהם או שלק בהם את התורמוסים - אין בהם משום גלוי
מים ששרה בהן כבושין שלקות ותורמוסין, תורמוסים כבושים או שלוקים אם יש בהם נותן טעם – מותרים, ואם לאו - אסורים
מים שהדיח בהן עובטין ודרמסקניות לחולה – אסורים משום גילוי
מים שנתגלו וחיממן - אסורין משום גלוי
מים חמין, כל זמן שמעלין הבל - אין בהם משום גלוי.

(יז)

מים מגולין - לא ישפכם ברשות הרבים, ולא יגבל בהן את הטיט,
ולא ישקה מהן נכרי, ולא בהמת אחרים. אבל משקה הוא בהמת עצמו
מים מגולין - לא ירבוץ בהן את הבית, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו
אחרים אומרים: לא אמרו שלא ירחץ פניו וכו' אלא בזמן שיש בו סריטה

וכמה הן בקרקעות? - ארבעים סאה

אחרים אומרים: סאתים בין מכונסין בין מפוזרין
ר' נחמיה אומר: כדי שתהא חבית של שיחין מתמלא.

(יח)

מעין, כל זמן שהוא מושך - אין בו משום גלוי

אמר ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה:


בזמן הגשם השלוליות הן כמעיינות, ולכן מסופר על ר' יוחנן וכו'.
יין ושאר המשקים חוץ ממים אינו מותר גם כשהוא בקרקע. אבל ראו בהלכה הבאה.



מעשה שהלך ר' יוחנן בן ברוקה אצל ר' יוחנן בן נורי לבית שערים
ומצא גבי שאין בו שלשה לוגין, ושחה ושתה ממנו
יין בין בכלים בין בקרקע אסור.

(יט)

מעשה ונמצא נחש מת בבור יין, ובאו ושאלו את רבי יהודה בן בבא והתיר להם את הבור

יין תוסס, כל זמן שהוא תוסס - אין בו משום גלוי. וכמה תוסס? - ג' ימים.


בור יין תוסס הוא כמעיין לדעת ר' יהודה בן בבא, בניגוד להלכה יח



(כ)

לגין שהניחו בשידה בתיבה – הרי זה אסור. שמא היה נחש בתיבה בדקן והניחן - הרי זה מותר
לגין בתיקן בתיק שלו - הרי זה אסור. בדק והניח - ה"ז מותר
נתנו בבור, פתוח אפילו עמוק מאה אמה - הרי זה אסור.
נתנו במגדל, אפילו גבוה מאה אמה - הרי זה אסור
בטרקלין, אפילו מצויר מסוייד שאין בו סדקים - הרי זה אסור
מכסין ולא פוקקין. ואם היה פקק חוצץ מהודק - ה"ז מותר.
כמה יהא בנקב? כדי שתכנס בו אצבע קטנה של קטן
נקורי תבשיל וקלח של כרוב וכל דבר שיש בו לחה - אסור
ר"ש בן מנסיא אומר: יזרוק את הניקור ואוכל את השאר
פטריות שהיו בחביות מגולות אסורות מפני סכנת נפשות
נקר בתאנה ונעשית גרוגרת, בתמרה ונעשית יבשה - שתיהן מותרות
ראה צפור שנקרה בתאנה, ועכבר מנקר באבטיח - שניהן אסורין
שאני אומר שמא נקורין היו
אבטיח שניקר, ואכלו ממנו עשרה בני אדם, השאר - הרי זה אסור
וכן חבית שנתגלתה, ושתו הימנה עשרה בני אדם, השאר - הרי זה אסור.

עירבוב והצלהעריכה

(כא)

אין מערבין תרומות טהורות תלויות שעומד לגביהן ספק זו בזו
אבל מערבין תרומה שנטמאת בולד הטומאה עם תרומה שנטמאת באב הטומאה

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתה


ראו פסחים א, ו.
המשך הברייתא מברר מהי "תלויה": אם הכריעו שהיא טהורה – היא טהורה. אם רצה לשאול עליה ובינתיים השאיר אותה כך – היא טמאה. אלא אם מרגע הספק היא נשארה בידו, או ששם אותה במקום שמור מהטומאה, כר' אליעזר במשנה ח, ח.



אם אמר: תלויה טהורה היא - הרי זו טהורה
אם אמר: הריני מניחה עד שאשאל עליה - ה"ז טמאה
נולד לככר ספק טומאה ובתוך ידו, ספק טומאה שעל גבי השלחן - נוטלה ומניחה במקום המוצנע.

(כב)
חבית שנשברה בגת העליונה, והתחתונה - טמאה


ראו משנה ח, ט: גם ר' יהושע מודה שאם יכול להציל חלק קטן מהחבית בטהרה – יציל למרות שרוב החבית יורדת למטה ונטמאת ומדמעת. המחלוקת היא אם לא יכול להציל כלום.



הכל מודים שתרד ותדמע, ואל ידמענה ביד.

(כג)
סיעה של בני אדם שאמרו להם נכרים:


ראו משנה ח, יב.
ר' יהודה מגביל את ההיתר למסור את המבוקש למצב שהאויבים הצליחו להכנס לעיר. ר' שמעון מגביל אותו למצב שהמבוקש חייב מיתה. וראו רד"ק על שמואל ב כ כב, שדן גם בסיפור שמשון, שבו לא התקיימו ההגבלות הללו למרות שייחדו את שמשון.



תנו לנו א' מכם ונהרגהו, ואם לאו – הרי אנו הורגין את כולן,
יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
אבל אם ייחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי - יתנוהו להם ואל יהרגו.
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ;
אבל בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והן נהרגין - יתנוהו להן ואל יהרגו כולן.
וכן הוא אומר (שמואל ב כ כב): "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו'".
אמרה להם: הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין - תנוהו להם ואל תהרגו כולכם.
רבי שמעון אומר: כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה.