ביאור:משנה יומא פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
הפרק חוזר להשכמה ביום הכיפורים, ומקשר אותה לכללי המקדש הקבועים. |
עבודת הכהן וכללי המקדש
עריכהחטיבה I: הכהן ונהלי ההשכמה והטבילה במקדש
עריכה|
ראו תמיד ג, ב. מתתיה בן שמואל היה הממונה, כאמור בשקלים ה, א, והוא גם זה שבוחן אם אכן האיר כל המזרח. וראו תוספתא א, טו, נוסחאות אחרות לקריאת ההשכמה הזו. למרות שחברון אינה נראית מירושלים, היו מזכירים אותה כדי להזכיר זכות אבות. |
(א)אמר להם הממונה: "צאו, וראו אם הגיע זמן השחיטה".
- אם הגיע - הרואה אומר "ברקאי!".
מתתיא בן שמואל אומר: "האיר פני כל המזרח, עד שבחברון?"
- והוא אומר "הן":
|
פעם אחת (ויותר) גם דימו שהגיע המשיח, ולא היה מי שישאל "האיר כל המזרח עד שבחברון?" הכהן מתחיל את עבודתו בטבילה, למרות שהוא טהור. בכת ים המלח היה מקובל שהצואה מטמאת, ולכן הרחיקו את בתי השימוש מירושלים. המשנה מדגישה שהטבילה אינה בגלל טומאה: גם המסיך את רגליו גם המטיל את מימיו וגם הנכנס לעזרה הם טהורים, כמו הכהן, ובכל זאת טובלים את הגוף, או מקדשים את הידיים והרגליים. וראו גם המסורת על בית הכסא בהר הבית, בתחילת מסכת תמיד. לפי חלק מעדי הנוסח הורדת הכהן לבית הטבילה היא המשך של תיאור התקלה בשחיטת התמיד, והנוסח הוא "והורידו כהן לבית הטבילה". לפי הנוסח הרגיל, העוסק בכהן גדול בלא ו' החיבור - חוזרת המשנה לתיאור מעשי יום הכיפורים. |
(ב) ולמה הוצרכו לכך?
- שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודמו שהאיר מזרח, ושחטו את התמיד,
- והוציאוהו לבית השריפה.
הורידו כהן גדול לבית הטבילה.
- זה הכלל היה במקדש, כל המסיך את רגליו עושה צרכים גדולים - טעון טבילה,
- וכל המטיל מים משתין - טעון קידוש ידים ורגלים:
(ג) אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפלו טהור - עד שיטבול.
|
הטבילה אינה לשם טהרה, אלא כסמל למעבר למקום המקודש. וראו גם חגיגה ב, ה. היא מחייבת כל אדם, ואפילו את הכהן הגדול. המנהג היה לרבות בטבילות אלו, ראו תוספתא א, טז; אבל ראו שם, יז-יח, שאין הטבילה הזאת מעכבת. וראו גם צוואת לוי ט, יא. יוחנן המטביל וכתות נוספות (כגון "טובלי שחרית", תוספתא ידים ב, כ) היו טובלים בכל בקר. |
חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום,
- וכלן בקדש על בית הפרוה - חוץ מזו בלבד:
(ד) פרסו סדין של בוץ פשתן בינו לבין העם.
- פשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג.
|
תרומת המזבח החיצון ודישון המזבח הפנימי נשארו בידי שאר הכוהנים. יתכן שגם בהובלת איברי התמיד היו שעזרו לכהן, כי קשה להאמין שנשא לבדו את כל חלקי הקרבן. |
הביאו לו בגדי זהב - ולבש, וקדש ידיו ורגליו.
הביאו לו את התמיד.
- קרצו שחטו - ומרק אחר שחיטה על ידו.
קבל את הדם וזרקו.
נכנס להקטיר קטורת של שחר, ולהטיב את הנרות,
- ולהקריב את הראש ואת האברים ואת החביתין ואת היין:
|
השוו תמיד ד, ג. וראו לעיל א, ז: שם מפיגים את החום וכאן את הקור. וראו דעת ר' יהודה בתוספתא א, כ, שלא היו מחממים מים, כי אין לטבול במים שאובים, אלא היו מניחים במים עששיות חמות של ברזל. |
(ה) קטורת של שחר היתה קרבה בין דם לאברים
- של בין הערבים - בין אברים לנסכים.
אם היה כהן גדול זקן או אסטניס
- מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן, כדי שתפוג צנתן:
חטיבה II: בגדי הלבן והתקדשות הכהן
עריכה(ו) הביאוהו לבית הפרוה - ובקודש היתה.
פרסו לו סדין של בוץ בינו לבין העם,
- קדש ידיו ורגליו ופשט.
- רבי מאיר אומר: פשט, קדש ידיו ורגליו.
|
משחק מילים: תפוג – נסתפג. |
- ירד וטבל, עלה ונסתפג.
- הביאו לו בגדי לבן - לבש, וקדש ידיו ורגליו:
(ז) בשחר היה לובש פילוסין בגדים ממצרים של שנים עשר מנה,
|
בגדי הלבן אינם זולים מבגדי הזהב. לפי תוספתא א, כא-כב היו הבגדים למעשה על חשבון משפחת הכהן עצמו, והמשנה מתארת את שראוי היה להיות בעיני החכמים. |
- ובין הערבים הנדוין בגדים מהודו של שמונה מאות זוז - דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה, הכל - שלושים מנה.
- אלו - משל צבור.
- ואם רצה להוסיף - מוסיף משלו:
|
הפר הזה בלבד היה ממומן ע"י הכהן עצמו, והוא נועד לכפר עליו - ראו ספרא אחרי פרשה ב ב. התפיסה המקראית היתה שהמזרח הוא הצד הקדוש, כי שם השמש זורחת, וראו מכילתא דרשב"י יט ב: "שפני שכינה למזרח". אבל כיוון שהדבר נראה כעבודת השמש, חז"ל שינו את התפיסה הזו וקבעו להיות אחוריהם לשמש שבמזרח, ולפיכך פניהם למערב, וראו גם סוכה ה, ד. לפי ויקרא טז כא מתוודה רק על השעיר לעזאזל, אבל חז"ל חייבו וידוי על כל חטאת (ספרא שם) ובכל קרבנות היום - שלוש פעמים, כדי להקטין את ההבדלים בין השעיר לעזאזל לבין שאר הקרבנות. בכל וידוי מזכיר שלש פעמים את השם המפורש. לשם מיוחסים כוחות מאגיים, ולכן העם נופלים על פניהם. לגבי נוסח הוידוי ראו דעת חכמים בתוספתא ב, א, שהיה אומר "לחטאים ולעוונות ולפשעים" ולא כנוסח ר' מאיר שלפנינו במשנה. "לעולם ועד" היא נוסחת פשרה, שהצדוקים, שלא האמינו בעולם הבא - וגם הפרושים שהאמינו בו - יכלו לפרש איש איש כאמונתו. |
(ח) בא לו אצל פרו,
- ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב,
וסומך שתי ידיו עליו ומתודה. וכך היה אומר:
- "אנא ה', עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי.
- אנא ה', כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים, שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי,
- ככתוב בתורת משה עבדך,
- (ויקרא טז ל) 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו'".
והן עונין אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד":
|
מבנה כיאסטי מכאן עד אמצע משנה ב בפרק ד: וידוי - גורל - שבח - ניקנור - גנאי - גורל - וידוי. |
(ט) בא לו למזרח העזרה, לצפון המזבח, הסגן מימינו וראש בית אב - משמאלו.
ושם שני שעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות.
חטיבה III: שבח וגנאי בידי הכהן והגורל
עריכה|
ראו נגעים ב, א, שצבעם של ישראל הוא כאשכרוע. אשכרוע הוא עץ בצבע ניטראלי, וגם השעירים הם ניטראליים. אחד מהם יכפר בקדש ואחד ילך לעזאזל, כמו בני ישראל. על יהושע בן גמלא ראו בבא בתרא כא א, ועל עשרו ראו יומא יח א. ההחלטה על הכלל היא בידי שמים, אבל אדם מסויים יכול להיחלץ מהגורל. למשל: בן גמלא, בן קטין וחבריהם מוזכרים לשבח, ואחרים לגנאי. הלני עשתה נברשת זהב עבור הכהנים (תוספתא ב, ג) וטבלת זהב עבור הנשים הסוטות. ניקנור לא נתן זהב, אלא את נפשו (ראו שם הלכה ד), ולכן השערים שלו לא צופו בזהב, וראו מידות ב, ג. מסירות הנפש של ניקנור עולה על נתינת הזהב של המלכים. |
של אשכרוע עץ אגוז היו - ועשאן בן גמלא של זהב, והיו מזכירין אותו לשבח:
(י) בן קטין עשה שנים עשר דד ברזים לכיור - שלא היו לו אלא שנים.
- ואף הוא עשה מוכני כננת לכיור - שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה.
מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב.
הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל.
- ואף היא עשתה טבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה.
ניקנור - נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותו לשבח:
(יא) ואלו לגנאי: של בית גרמו - לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים.
- של בית אבטינס - לא רצו ללמד על מעשה הקטרת.
|
המומחים לא רק שמרו לעצמם את סודות המקצוע אלא אף דרשו - וקיבלו - תוספות שכר על עבודותיהם, ראו תוספתא ב, ה-ו. בדומה לשעירים, שאחד לה' והשני לעזאזל, יש המוזכרים לשבח ויש לגנאי. |
- הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר, ולא רצה ללמד.
- בן קמצר - לא רצה ללמד על מעשה הכתב.
על הראשונים נאמר "זכר צדיק לברכה", ועל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב" (משלי י ז):