ביאור:תוספתא/סנהדרין/ז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סנהדרין פרק שביעי

מערכת בתי הדין

(א)

אמר רבן שמעון בן גמליאל: בראשונה לא היו חותמים על כתובת נשים כשרות

אלא כהנים או לוים או ישראלים המשיאין לכהונה

ר' יוסי מתאר מצב אידיאלי ואולי אוטופי. גם רשב"ג מתאר מצב כזה, שבו יש וודאות ביוחסין של החותמים. וראו גם משנה ד, ב, לעניין הייחוס של הדיינים.
ר' יוסי רואה את המחלוקת כתופעה שלילית משתי סיבות: ריבוי מחלוקת בישראל (סכנה לשלמות החברה) – ועשיית שתי תורות (בעיה פילוסופית – אין יודעים מהי התורה האמיתית).
האוטופיה שהוא מתאר מבוססת על מסורת חזקה. המסורת נשמרת כי אף חכם אינו חושב בעצמו אלא משמש מאגר של ידע. היחידים שמביעים מחשבה עצמאית הם רק חכמי הסנהדרין שבלשכת הגזית, אם לא מצאו כלום במסורת – וגם זה רק לזמן הבירור של ההלכה, ולאחריו מייד נמנים ומקבלים החלטה חד משמעית. כמובן לא היתה אף תקופה היסטורית שבה התנהלו כך הדברים.
המערכת ההיררכית של בתי הדין כוללת גם מנגנון למינוי החכמים בבתי הדין הנמוכים יותר.
תפקידי הסנהדרין שבלשכת הגזית הם: ידיעת ההלכה הפסוקה, החלטות בעניני הלכה שאין לגביהם מסורת, מינוי שופטים לערכאות נמוכות ובדיקת הייחוס של הכהנים.
כהן שעבר את מבחן הסנהדרין היה חוגג ומביא קרבן עשירית האיפה של מנחה.

א"ר יוסי: בראשונה לא היה מחלוקת בישראל:
ב"ד של שבעים וא' שהיו בלשכת הגזית
ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה היו בעיירות של ישראל
ושני בתי דינין של ג' היו בירושלים אחד בהר הבית ואחד בחיל
נצרך אחד מהן הלכה - הולך אצל ב"ד שבעירו. אין ב"ד בעירו - הולך לב"ד הסמוך לעירו
אם שמעו אמרו להם, ואם לאו הוא והמופלא שבהן באין לב"ד שבהר הבית
אם שמעו אמרו להם, ואם לאו הוא והמופלא שבהן באין לבית דין שבחיל
אם שמעו אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית
אף על פי שהוא שבעים ואחד אין פחות מעשרים ושלשה
נצרך אחד מהן לצאת – רואה: אם יש שם עשרים ושלשה - יוצא
ואם לאו אינו יוצא עד שיהו שם עשרים ושלשה
ושם היו יושבין מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערבים
בשבתות וימים טובים לא היו נכנסין אלא לבית המדרש שבהר הבית
נשאלה שאלה. אם שמעו אמרו להם, אם לאו עומדין למנין
אם רבו מטמאין – טימאו, רבו מטהרין – טיהרו, ומשם הלכה רווחת בישראל
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן
הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות
ומשם שולחין ובודקין: כל מי שהוא חכם ועניו ושפל וירא חטא
ופרקו טוב ורוח הבריות נוחה עליו - עושין אותו דיין בעירו
משנעשה דיין בעירו מעלין ומושיבין אותו בהר הבית
משם מעלין ומושיבין אותו בחיל. משם מעלין ומושיבין בלשכת הגזית
ושם יושבין ובודקין את יחסי כהונה ואת יחסי לויה
כהן שנמצא בו פסול לובש שחורין ומתעטף שחורין
ושלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומשמש עם אחיו הכהנים
מביא עשירית האיפה משלו ועבודה בידו ואף על פי שאין המשמר שלו
אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט, שעבדו עד שלא הביאו העשירית האיפה עבודתו כשרה.

סדר הדיון בבית הדין

(ב)
אין דנין שני דינין ביום אחד, אפילו נואף ונואפת

למרות שיש קשר בין החטאים אין דנים את שניהם יחדיו.
נמנים ונשאלים – כאן הדין הוא למען הבהירות של התשובה.
מניין עומד גם אם יש שמועה לא מוכרת, הנתמכת ע"י דיין אחד – וגם אם אין מסורת כלל.
מסורת המובאת בשם שנים עדיפה על מסורת המובאת בשם אחד, וגם בעניני אלו אומרים על פי שנים עדים יקום דבר. יש כאן דמיון בין דיני עדות לדיני לימוד התורה.
יכול האב לשבת עם בנו בין הדיינים, אבל בדרך כלל מונים את שניהם כאילו הם אחד, כי הבן והתלמיד נמשכים לדעת אביהם או רבם. וראו גם לעיל ב, א, שם נראה שאם היו בדעות שונות מונים את שניהם כשנים.
בכל מקרה על הבן/התלמיד לנסות לגבש את דעתו באופן עצמאי, והדבר קשה במיוחד אם התחילו לדבר מן הגדול, כפי שמקובל בדיני ממונות, בקידוש חודש ובעיבור השנה.

אלא דנין את הראשון ואח"כ דנין את השני
אין נמנין על שני דברים כאחד, ואין נשאלין על שתי שאלות כאחד
אלא נמנין על הראשון ואח"כ נמנין על השני, ונשאלים על הראשון ואח"כ נשאלין על השניה
אין דנין אלא במקום גדול, ואין נמנין אלא במקום שמועה
אחד אומר משום שמועה, וכולם אומרים לא שמענו - על זה מנין עומד
אחד אוסר ואחד מתיר, אחד מטמא ואחד מטהר, וכולן אומרים לא שמענו - מנין עומד
אחד אומר משום שנים ושנים אומרים משום אחד
יפה כח אחד האומר משום שנים מכח שנים האומרים משום אחד
עשרה אומרים משום אחד - כולן אחד
ובטהרות ובטמאות, האב ובנו, הרב ותלמידו - שניהם נמנין שנים
בקידוש החדש ובעיבור שנה, בדיני ממונות ובדיני נפשות, אב ובנו הרב ותלמידו - שניהן נמנין אחד
ולא יהא יושב בצדו, ואפילו הוא שותק
אלא עומד והולך לו
בקידוש החדש ובעיבור שנה בדיני ממונות מתחילין מן הגדול
מפני מה בדיני נפשות מתחילין מן הצד? שלא יהא סמוך על דברי רבו.

(ג)

בדיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה, חוץ מן המסית
ור' יהושע בן קרחה אומר אף המדיח
חייבי גליות ב"ד מחזירין אותם לזכות, שנא' (במדבר לה לא) ולא תקחו כופר לנפש רוצח

ואומר (דברים יט ד) וזה דבר הרוצח. רוצח רוצח לגזרה שוה

במקרים מסוימים, כגון חייבי גלות או מלקות, הזכות של הנדון נראית כחובה: עדיף לרוצח לגלות ולא להסתכן מידי גואל הדם; עדיף לאשם לקבל מלקות המכפרות על חטאו. במקרים אלו פותחים בזכות הנראית כחובה.
בדיני ממונות (משפט אזרחי) זכות היא חובה ולכן אין פתיחה בזכות. מאותה סיבה גם כשרים כולם לדון בהם.
הביטוי "מוסיפים על הדין בתחילה" מבואר בהלכה ד.

חייבי מלקיות ב"ד מחזירין אותו לזכות,
שנא' (דברים כה א) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע וגו'
ואומר (דברים כה ב) והיה אם בן הכות הרשע. רשע רשע לג"ש
הסריס ומי שלא ראה לו בנים כשר לדון דיני ממונות, ואין כשר לדון דיני נפשות
רבי יהודה מוסיף אף אכזרי והרחמן
אין מוסיפין על הדין בתחילה ר' יהודה אומר מוסיפין על הדין בתחילה.

סדר הדיון בבירור ההלכה - בדין ובבית המדרש

(ד)

היו שנים, אחד אוסר ואחד מתיר, אחד מטמא ואחד מטהר
האוסר והמטמא - עליו להביא ראיה. וכל המחמיר עליו להביא ראיה, ויש אומרים אף המיקל

אין נזקקין לדין אלא במקום שיש מכריעין

ראו ידים ד, ג: "וכל המחמיר עליו ראיה ללמד".
הברייתא מציינת כמה הזדמנויות שבהן אין לדיין לטעון את טענותיו: אם הדיון הסתיים, אם כבר טענת וסיימת לטעון, אם כבר הוכחת את טענתך ותוספת עלולה לפגוע בצד השני, ואם יש הרבה דיינים מעורבים בויכוח.
סדר הדיון הזה מביא את הטוענים להדגיש את טענותיהם ולטעון אותן בצורה משכנעת ככל האפשר, כי לא תהיה להם הזדמנות שניה לדבר (אם לא פוסקים כר' יהודה בהלכה ג.)

ואין מושיבין את האדם אלא כמדותיו. נסתלק הדין אין רשאי להשיב.
כיצד "אין מוסיפין על הדין בתחלה"? נגמר דברו סיים את טענותיו - אין רשאי להשיב
נתן לו חבירו רשות רשאי להשיב. נסתלק העיקר נעשה טפלה עיקר
לא ישיב את חבירו יתיר משלש תשובות כדי שלא תטרף דעתו
אחד דן כנגד שנים ושנים דנין כנגד אחד
שנים דנין כנגד שלשה ושלשה דנין כנגד שנים
אבל לא שלשה כנגד שלשה ולא מהן ולמעלה כדי שלא נעשה ב"ד מעורב.

(ה)

בדיני ממונות אומרין "נזדקק הדין". בדיני נפשות אין אומרין "נזדקק הדין"
והגדול שבדיינים אומר "נזדקק הדין"
אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד, לא מגבוה ולא מרחוק, ולא מאחורי הזקנים

אין שואלין אלא בענין ואין משיבין אלא במדע אם אינך יודע את התשובה - אל תתימר להשיב

בסיום הדיון בדיני ממונות, מכריז הגדול שבדיינים "נזדקק הדין", וכך מסיים את הדיון - כי כל טענה תהיה מעתה "תשובה לאחר שנסתלק הדין". בדיני נפשות אין הגבלה על הטענות, וראו משנה ד, א.
המשך הברייתא מדרגת את נושאי הדיון. דעת חכמים היא שכל התורה עניין אחד ולכן אין לשיטתם טענה שאינה עניינית, אבל ר' מאיר ות"ק טוענים שיש, ויש לדחות את הזכות לטעון אותה – ואף הטוען עצמו צריך לחזור בו.
המעשה קודם לשאינו מעשה כי הוא תקדים משפטי. ההלכה עדיפה על מדרש כי היא מעשית, והמדרש עדיף על אגדה כי יש בו התיחסות לפסוקי התורה. בין דרכי המדרש יש עדיפות לקל וחומר שהוא מבוסס על הגיון פשוט יותר.
יש גם דירוג לאישיות הדוברים: חכם עדיף על תלמיד, ושניהם עדיפים על עם הארץ.
גם גינוני כבוד הם רלבנטיים.
אחר כך מובאת שורה של סדרי דיון של נימוסים, שמטרתם להימנע מהשפלת תלמיד חכם אחר, בדומה לאיסור להשיב שלוש תשובות "כדי שלא תטרף דעתו" (לעיל הלכה ד).
שבעה דברים בגולם – ראו אבות ה, ז: "חכם... אינו נבהל להשיב, שואל כעניין... וחילופיהם בגולם".
בסיום הברייתא מובאת רשימת שבע דרכי המדרש של הלל, שאחר כך הפכו לרשימת 13 מידות של ר' ישמעאל. וראו בהקשר זה תוספתא פסחים ד, יג-יד.

ולא ישאל השואל בענין יתיר משלש הלכות
אחד שואל ואחד אומר שלא לשאול – נזקקין נותנים את זכות הדיבור לשואל
והשואל מעשה - צריך שיאמר "מעשה אני שואל"
והשואל כענין והשואל שלא כענין - משיבין את השואל כענין
והשואל שלא כענין - צריך שיאמר "שלא כענין שאלתי", דברי ר"מ
וחכ"א: א"צ, שכל התורה ענין אחד.
ענין ושאינו ענין - נזקקין לענין. מעשה ושאינו מעשה - נזקקין למעשה
הלכה ומדרש - נזקקין להלכה. מדרש ואגדה - נזקקין למדרש
מדרש וק"ו - נזקקין לק"ו. ק"ו וגזירה שוה - נזקקין לק"ו
חכם ותלמיד - נזקקין לחכם. תלמיד ועם הארץ - נזקקין לתלמיד
היו שניהם חכמים, ושניהם תלמידים, ושניהם עמי הארץ
שתי הלכות, ושתי שאלות, ושתי תשובות, ושני מעשים - הרשות ביד התורגמן מנהל הדיון
מעתה כשהנשיא נכנס - כל העם עומדים, והן ישבו עד שאמר להם שבו
כשאב ב"ד נכנס - עושים לו שתי שורות מכאן ומכאן, עד שנכנס וישב במקומו
חכם שנכנס - אחד עומד ואחד יושב, עד שנכנס וישב במקומו
בני חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שהרבים צריכים להם - מקפצן אפילו על ראשי העם
ואף על פי שאמרו: אין שבח לתלמיד שיכנס באחרונה
יצא לצורך - נכנס ויושב במקומו
בני חכמים תלמידי חכמים, בזמן שיש בהם דעת לשמוע - הופכין את פניהם כלפי אביהם
אין בהם דעת לשמוע - הופכין את פניהם כלפי העם
ר' אלעזר בר' צדוק אומר: בבית המשתה עושים אותן סניפין
חכם שנכנס אין שואלין אותו עד שתתישב דעתו יכנס לעניינים
נכנס ומצאם כשהם עוסקים בהלכה לא יהא קופץ לתוך דבריהם, עד שיודע באיזה ענין הן עוסקים
ואם עשה כן - על זה נאמר שבעה דברים בגולם.
שבע מדות דרש הלל לפני זקני בתירה: ק"ו, וגזרה שוה, ובנין אב,
וכתוב אחד ושני כתובים, וכלל ופרט וכלל, וכיוצא בו ממקום אחר, דבר הלמד מענינו
אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירה.