ביאור:משנה יומא פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת יומא: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת יומא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

הכניסה לקדש הקדשים והירידה ממנו

חטיבה I: הכניסה הראשונה

(א) הוציאו לו את הכף ואת המחתה, וחפן  מתוך אותה מחתה, מלא חפניו, ונתן לתוך הכף

הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו לא היתה מידה קבועה לקטורת, אלא לפי חופניו של הכהן הגדול, אם גדולים אם קטנים וכך היתה מדתה של הקטורת, ואולי של הכף.

האור היחיד שיש לכהן בקודש הקדשים הוא מהמחתה שהוא נושא, שיש בה גחלים בלבד.

וכן כתוב "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז ב). כאן מתוארת הגישה הפרושית, לפיה הכהן הוא שגורם להתגלות השכינה, ולא הגישה הצדוקית לפיה הכהן פוגש את השכינה שממתינה לו. לפי הצדוקים הכהן נכנס עם הקטורת דולקת, כדי להסתיר ממנו את השכינה המאיימת. ואילו במשנה הוא נכנס ומעלה את ענן הקטורת כדי ליצור את ההתגלות, וראו תוספתא א, ח.

ההתגלות היא בענן, וגם בכך יש רמז לחמקמקותה ולתלותה בדמיון היוצר של האדם.

המשנה אינה אומרת דבר על ההתגלות אלא מתרכזת בעבודה הטכנית בלבד, אבל השוו לישעיהו ו, שם מתגלה הקב"ה במקדש, וגם שם יש עשן וקדושה.

לפי המשנה התפילה נעשתה בהיכל, מחוץ לפרוכת. בהלכה של כת מדבר יהודה הכהן היה מתפלל בקודש הקודשים. גם כאן, כמו במחלוקת עם הצדוקים, יש התנגדות לתפיסה שהאל "נמצא" בקדש הקודשים.

למחלוקת ר' יוסי וחכמים על מספר הפרוכות, ולעניין התפילה הקצרה ראו תוספתא ב, יב-יג.

נטל את המחתה בימינו, ואת הכף בשמאלו, היה מהלך בהיכל

עד שמגיע לבין שתי הפרוכות, המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים,

וביניהן - אמה בין פרוכת לפרוכת היה רווח אמה.

רבי יוסי אומר: לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד  כמו במשכן,

שנאמר: (שמות כו לג) "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים"

החיצונה  הפרוכת החיצונה, שלצד ההיכל - היתה פרופה  ראשה כפול לצד חוץ ונאחז בקרס של זהב, כדי שיישאר שם מקום כניסה מן הדרום, והפנימית - מן הצפון.

מהלך ביניהן  בין שתי הפרוכות, עד שמגיע לצפון  למקום הפריפה שבצפון של הפרוכת הפנימית,

הגיע לצפון  ונכנס דרך הפריפה לקודש הקודשים - הופך פניו לדרום

מהלך לשמאלו עם הפרוכת  כלומר כשיד שמאלו לצד הפרוכת, - עד שהוא מגיע לארון.

הגיע לארון - נותן את המחתה בין שני הבדים.

צבר את הקטרת על גבי גחלים  החזיר את הקטורת לתוך חופניו (וזה לא פשוט למי שיש לו רק שתי ידיים), והניח אותה על הגחלים, רחוק ממנו, כדי שלא ייכווה - ונתמלא כל הבית כולו עשן.

יצא ובא לו בדרך בית כניסתו, ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון  בהיכל, לאחר שיצא לשם, ועדיין לא ראו אותו הצופים מבחוץ.,

ולא היה מאריך בתפלתו - שלא להבעית את ישראל

משנה א מתארת את מה שמדמים הכהן - והחכמים, שממילא אינם רואים דבר, ואין זה משנה שהחל מסוף ימי בית ראשון כבר לא היה ארון בקודש הקודשים.

אבן השתיה נמצאת עד היום, והיא תשתית הארון. ר' יוסי (ראו תוספתא ב, יד) קושר אותה לבריאת העולם. הארון היה מסמל את מתן התורה.

(ב) משניטל הארון - אבן היתה שם, מימות נביאים ראשונים,

ו"שתיה" היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות - ועליה היה נותן:

חטיבה II: כניסה שניה

לעניין סדר המניה ראו תוספתא ב, טז, שר' אליעזר הציע סדר אחר.

וראו שם, שכשיצא היה הולך אחורה.

(ג) נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו,

נכנס למקום שנכנס לקודש הקודשים, ועמד במקום שעמד,

והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה,

ולא היה מתכון להזות לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף.

וכך היה מונה בקול רם וכולם מקשיבים לו מבחוץ: "אחת" למעלה, "אחת למעלה ואחת" למטה,

"אחת ושתים", "אחת ושלוש", "אחת וארבע", "אחת וחמש", "אחת ושש", "אחת למעלה ושבע" למטה.

יצא, והניחו על כן הזהב שבהיכל:

חטיבה III: כניסה שלישית

(ד) הביאו לו את השעיר - שחטו, וקבל במזרק את דמו.

נכנס למקום שנכנס, ועמד במקום שעמד, והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה,

ולא היה מתכון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף.

וכך היה מונה: "אחת", "אחת ואחת", "אחת ושתים", "אחת ושלוש", "אחת וארבע", "אחת וחמש", "אחת ושש", "אחת ושבע".

יצא, והניחו על כן השני שהיה בהיכל.

רבי יהודה אומר: לא היה שם אלא כן אחד בלבד.

חטיבה IV: הזאה וכפרה מחוץ לקודש הקודשים

נטל דם הפר והניח דם השעיר, והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ,

החזרות הרבות על דרך ההזאה נראות כשיר, שהופך לפזמון היום, למרות שהוא חסר משמעות.

ההזאות הן הכפרה העיקרית של היום, למרות שמדובר בלכלוך - זו הדרך לנקות!

ראו בתוספתא שם, שבדרך כלל לא היה הדם מגיע לפרוכת ומלכלך אותה.

וראו למשמעות הפועל "כפר" כניקוי, ברש"י לבראשית לב כא.

אחת למעלה - ושבע למטה,

ולא היה מתכון להזות, לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף.

וכך היה מונה: "אחת", "אחת ואחת", "אחת ושתים", "אחת ושלוש",

"אחת וארבע", "אחת וחמש", "אחת ושש", "אחת ושבע".

נטל דם השעיר והניח דם הפר, והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ,

אחת למעלה - ושבע למטה,

ולא היה מתכון להזות, לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף.

וכך היה מונה: "אחת", "אחת ואחת", "אחת ושתים", "אחת ושלש",

"אחת וארבע", "אחת וחמש", "אחת ושש", "אחת ושבע".

עירה דם הפר לתוך המזרק שבו דם השעיר, ונתן את המלא בריקן החזיר את כל התערובת למזרק של הפר, כדי לערבב היטב את שני הדמים:

ראו ספרא אחרי פרק ד ז.

וראו תוספתא ג, א, כר' אליעזר כאן: הכהן עמד ליד הקרן הצפון מזרחית והזה על כל הקרנות, שהרי מזבח הזהב היה קטן.

הכהן והדם יורדים במובן הפיזי (ראו בסוף המשנה: "מלמעלה למטה"): מאבן השתיה המוגבהת - לנחל קידרון, וכן במובן רמת הקדושה: מקודש הקודשים - לפרוכת, ועכשיו למזבח שנמצא בהיכל.

(ה) "ויצא אל המזבח אשר לפני ה'" (ויקרא טז יח) זה מזבח הזהב.

התחיל מחטא ויורד.

מהיכן הוא מתחיל? - מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית.

מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון - משם היה גומר על מזבח הפנימי.

רבי אליעזר אומר: במקומו היה עומד, ומחטא.

ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה, חוץ מזו שהיתה לפניו - שעליה היה נותן מלמעלה כי הקרן הסמוכה אליו קרובה מדי להזאה מלמטה למעלה למטה:

חטיבה V: דם הכפרה

(ו) הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים,

לאחר הכפרה אין קדושה בדם, אלא רק בעלות של ההקדש, וניתן לזבל בו את השדות. בדומה להר סיני, שלאחר מתן תורה הותר לבהמות לעלות עליו.

האמה (תעלה) של ניקוז הדם מעבירה אותו מהקודש לחול, ואילו האמה (יחידת מידה) במשנה א, בין הפרוכות - איפשרה לכהן להכנס מהחול אל הקודש.

לגבי המעילה ראו מעילה ג, ג. וראו תוספתא ג, ב, שלדעת חכמים אין איסור מעילה על השימוש בדם.

ושיירי הדם - היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון שזה הצד הפונה לכיוון ההיכל במזבח העולה, שנמצא בעזרה,

ושל מזבח החיצון חטאות אחרות, וכן כל דם שהיו מזים ממנו על המזבח החיצון בלבד בכל השנה היה שופך על יסוד דרומי כי שם, בקרן הדרום מזרחית, היו מסיימים את ההזאות במזבח החיצון, כאמור במשנה הקודמת..

אלו ואלו שיירי דם ההזאה ודם החטאות האחרות מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון

ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן הדם הוא רכוש ההקדש ולכן אין להשתמש בו אם לא שילמו להקדש את מחירו.:

(ז) כל מעשה יום הכפורים האמור שנשנה עד כאן - על הסדר:

העבודות שיתוארו להלן אינן בהכרח לפי הסדר, למשל: הקטרת השעיר אינה מיד לאחר שחיטתו (לקמן ו, א-ו), ויש מחלוקת על זמן הקריאה בתורה (לקמן ו, ז.)

ההקפדה על הסדר היא רק אם היה ניתן להקפיד עליו. אבל אם נשפך הדם - אין אפשרות להקפיד על הסדר. למשל, אם נשפך הדם לאחר הכפרה בפנים, ושוחטים שעיר נוסף (ראו לקמן ו, א) - אין צורך לחזור ולהזות מדמו בפנים, למרות שהסדר משתנה.

יתכן שהניסוח של הכלל הזה מושפע מהמחלוקת עם הצדוקים לגבי סדר הכניסה הראשונה לקדש הקדשים, ראו תוספתא א, ח. שם חשוב הסדר.

לדעת חכמים כל סדרה של שבע הזאות היא כפרה בפני עצמה, ולדעת ר' אלעזר ור' שמעון - כל אחת מההזאות היא בפני עצמה. וראו תוספתא ג, ב-ח, לעניין מתן שבע ומתן ארבע, ושר' יהודה מסתייג מהכלל הגורף שלפנינו.

אם הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום.

הקדים דם השעיר לדם הפר - יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר.

ואם עד שלא גמר את המתנות ההזאות שבפנים נשפך הדם

יביא דם אחר ישחוט שעיר חדש ויחזור ויזה בתחילה מההתחלה בפנים.

וכן בהיכל על הפרוכת מבחוץ, עיינו משנה ד, וכן במזבח הזהב, שכולן - כפרה בפני עצמן.

רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק - משם הוא מתחיל: