ביאור:תוספתא/זבחים/יא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת זבחים פרק אחד עשרעריכה

אכילת הבשר ואבלותעריכה

(א)
אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה


שתי דרשות על הכינוי "שלמים": ת"ק לומד שאין האונן מביא שלמים, כי אינו אדם שלם; ר' שמעון דורש את השלמים כקרבן מושלם, וכן את קרבן התודה כקרבן שזובחו מודה על הזכות להביאו.



אחד זבחים שהן ראויין לבא נדבה, ואחד זבחים שאין ראויין לבא נדבה
אפילו יין, ואפילו עצים, ואפילו לבונה, שנאמר שלמים
רבי שמעון אומר: שלמים - שהכל שלום בהן: מהן למזבח, ומהן לכהנים, ומהן לבעלים
זבחי תודה - הרי זה תודה בכל מקום
שנא' (תהלים נ כג) זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו וגו'.

(ב)
כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, דברי ר' מאיר


לעניין כהן גדול ראו הוריות ג, ה. וראו גם ויקרא י יט, למעשי אהרון כשמתו שני בניו.
לדין כהן הדיוט שנודע שהוא פסול השוו תרומות ח, א.



רבי יהודה אומר: כל אותו היום. רבי שמעון אומר: גומר את העבודה שבידו ובא לו
אבל כהן הדיוט שעמד ומקריב, ומת לו מת - מניח את העבודה שבידו ויוצא
לפיכך אם זרק את הדם או שהקטיר קטרת, אחרי שנודע לו כל עבודה שעבד - הרי אלו פסולות.

הכהנים העור ובשר הקודשעריכה

(ג)
כל חטאות שדמן נכנס לפנים - אין לכהנים בהן כלום

אלא הדם ואימורין – למזבח, ועור ובשר - יצאו לבית השרפה
היכן שורפין אותן? בבית הדשן הגדול, חוץ לירושלים ולצפונה של ירושלים
חוץ לג' מחנות
ולא היו שורפין אותן שלימין אלא מנתחין אותן ע"י עורן כנתחי עולות.

(ד)
אין הכהנים חולקין בשר כנגד בשר, ועופות כנגד עופות


כל אחד מהקרבנות מתחלק לכל אנשי בית האב, ואין מחלקים מנות גדולות.
במקרה נדיר זה מגדיר רבי את הבוגר לפי קריטריון של גיל.
לעניין הקשר בין זכיית המזבח לזכיית הכהנים ראו משנה יב, ב. שם מקבלים הכהנים גם עור של עולה ששחטה שלא לשמה, למרות שלא עלתה לבעלים.
הברייתא והמשנה אינן כר' יוסי בר יהודה, ואינן מבדילות בין עולת גבר לעולת אשה.



בשר כנגד עופות, עופות כנגד מנחות, מנחות כנגד מנחות
שנא' (ויקרא ז י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו
האיש חולק, אע"פ בעל מום; אין הקטן חולק, אע"פ תמים.
קטן מאימתי כשר לחלק בקדשי מקדש? משיביא שתי שערות
אבל אין מקריבין אותו לעבודה עד שנתמלא זקנו
רבי אומר: אומר אני - עד שיהא בן עשרים שנה ומעלה (עזרא ג ח) לנצח על מלאכת בית ה'.
עולה - כולה לגבוה, ועורה לכהנים
קדשי קדשים - הדם ואימוריו למזבח, ובשר ועור לכהנים.
קדשים קלים - הדם ואימורים למזבח, ועור ובשר לבעלים.
זה הכלל: כל שיש לו בבשר יש לו בעורות, כל שאין לו בבשר אין לו בעורות
חוץ מן העולה, שפירש בה הכתוב (ויקרא ז ח) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה
שחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, הואיל ולא זכה מזבח בבשרה - לא יזכו הכהנים בעורה
עולת הקדש - אין עורה לכהנים, דברי ר' יהודה; וחכמים אומרים: עורה לכהנים
ר' יוסי בר' יהודה מוסיף אף של גרים ושל נשים ועבדים
שנא' (שם) "עולת איש", פרט לאלו
אמרו לו: והלא כבר נאמר "עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה"
אם כן למה נאמר עולת איש?
אלא עולה שעלתה לאיש - עורה לכהנים, ושלא עלתה לאיש - אין עורה לכהנים.

(ה)
שחטו ולא הפשיטו, ולא הספיק לזרוק את הדם עד שנטמא הדם.


אם נטמא הבשר לפני שנשרף, אך לאחר זריקת הדם – למרות שלא זכה המזבח בבשר, הכהן זוכה בעור.
אם נטמא הדם אין לזרקו לכתחילה, אבל אם עשה כך בטעות – הותר הבשר והעור. וראו גם לעיל ט, ג, שלעיתים שורפים את העולה בעזרה.
אם לא הפשיט את העור ונטמא הבשר – מחלוקת ר' שמעון ובנו.
אם הדם יצא מהעזרה – אפילו אם החזיר אותו וזרק אותו על המזבח – הבשר והעור אסורים.
והשוו משנה יב, ד, המקילה יותר מהתוספתא והפשוטה ממנה.



הדם לא יזרק, ועור ובשר אסורין. ואם נזרק הדם - עור ובשר מותרים.
שחטו ולא הפשיטו, ולא הספיק לזרוק את הדם עד שנטמא הזבח - העור אסור.
שחטו והפשיטו ונטמא העור, ואח"כ זרק את הדם - העור מותר, דברי רבי
ר' שמעון אומר: העור אסור.
שחטו ולא הפשיטו, זרק את הדם, ואח"כ נטמא הזבח - העור אסור
ר' אלעזר בר' שמעון אומר: יפשיט העור עם הבשר.
שחטו והפשיטו, וזרק את הדם, ואח"כ נטמא הזבח - הכל מודים שהעור מותר.
שחטו ולא הפשיטו, ולא הספיק לזרוק את הדם עד שיצא הדם
או ששחטו והפשיטו ולא הספיק לזרוק את הדם עד שיצא
הדם לא יזרק, עור ובשר אסורין. ואע"פ שנזרק הדם עור ובשר אסורין.

(ו)
שחטו ולא הפשיטו, ולא הספיק לזרוק את הדם עד שיצא הזבח - העור אסור.


בניגוד להלכה ה שעסקה במקרים שבהם נטמא חלק מהזבח,כאן עוסקים במקרים שהוא יצא מהעזרה או לן ועבר זמנו. ההלכה מחמירה במקרים כאלה יותר.



שחטו והפשיטו ויצא הזבח, ואח"כ זרק את הדם - העור מותר, דברי רבי
ר' אלעזר בר' שמעון אומר: העור אסור.
שחטו ולא הפשיטו, וזרק את הדם ואח"כ יצא הזבח - העור אסור, דברי רבי
ר' אלעזר בר"ש אומר: יפשיט העור עם הבשר.
שחטו והפשיטו וזרק את הדם, ואח"כ יצא הזבח - הכל מודין שהעור מותר
שחטו ולא הפשיטו, ולא הספיק לזרוק את הדם עד שיצא הדם
או ששחטו והפשיטו, ולא הספיק לזרוק את הדם עד שלן הדם
הדם לא יזרק, עור ובשר אסורין; ואע"פ שנזרק הדם - עור ובשר אסורין.
שחטו ולא הפשיטו, ולא הספיק לזרוק את הדם עד שלן הזבח - העור אסור
שחטו ולא הפשיטו, ולן הזבח ואח"כ זרק את דמו – אסור, דברי רבי
ר"א בר"ש אומר: יפשיט העור עם הבשר.
שחטו והפשיטו, וזרק את הדם ואח"כ לן הזבח - הכל מודים שהעור מותר.
רבי אומר: הדם מרצה על העור בפני עצמו, כשהוא עם הבשר
נולד בו פסול, בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים - הרי הוא כיוצא בו
ר"א בר"ש אומר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו, כשהוא עם הבשר
נזרק עליו הדם - הורצה שעה אחת; לפיכך אם נולד לו פסול, אפילו לאחר זריקת דמים
יפשיט העור עם הבשר.

עורות שאין לכהנים חלק בהםעריכה

(ז)
בראשונה היו מכניסין עורות קדשים ללשכת בית הפרוה


ברייתא המתארת באור שלילי את מעשיהם של גדולי כהונה בעניין העורות, ונסמך לה המעשה בקורות השקמה שביריחו. ועיינו פסחים ד, ח, שאנשי יריחו היו מתירים גמזיות (עלי שלכת ופירות שנשרו) של הקדש.



והיו מחלקין אותן בערבין לכל בית אב שבאותו היום
והיו גדולי כהונה באים ונוטלין אותם בזרוע
התקינו שיהו מחלקין אותן בערבי שבתות לכל משמר ומשמר
ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע
עמדו הבעלים והקדישום לשמים.
אבא שאול אומר קורות של שקמה היו ביריחו, ובעלי אגרוף נוטלין אותן
עמדו והקדישום. אמרו: לא הקדישו בעלים לשמים אלא קורות שקמה בלבד.

(ח)

פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שנשרפין כמצותן - נשרפין בבית הדשן ומטמאין בגדים

ואם אין נשרפין כמצותן - נשרפין בבית הבירה ואין מטמאין בגדים


ראו משנה יב, ה-ו. ריה"ג חולק על המשנה ועל ת"ק.
שיצת האור ברובם – שיעור הדלקת האש, השוו שבת א, יא.



ר' יוסי הגלילי אומר: בבית הדשן הגדול היו נשרפין, אפילו בתבן אפילו בקש ואפילו בגבבא
ואפילו לא הצית את האש אלא ברובה - הרי אלו כשרין.