ביאור:ספרי במדבר/נשא/ה
- פרשת נשא ה - פיסקה א-כא
- פרשת נשא ו - פיסקה כב-מג
- פרשת נשא ז - פיסקה מד-נח
- פרשת בהעלותך ח - פיסקה נט-סג
- פרשת בהעלותך ט - פיסקה סד-עא
- פרשת בהעלותך י - פיסקה עב-פד
- פרשת בהעלותך יא - פיסקה פה-צח
- פרשת בהעלותך יב - פיסקה צט-קו
- פרשת שלח טו - פיסקה קז-קטו
- פרשת קרח יח - פיסקה קטז-קכב
- פרשת חקת יט - פיסקה קכג-קל
- פרשת בלק כה - פיסקה קלא
- פרשת פינחס כו - פיסקה קלב
- פרשת פינחס כז - פיסקה קלג-קמא
- פרשת פינחס כח - פיסקה קמב-קמט
- פרשת פינחס כט - פיסקה קנ-קנב
- פרשת מטות ל - פיסקה קנג-קנו
- פרשת מטות לא - פיסקה קנז-קנח
- פרשת מסעי לה - פיסקה קנט-קסא
ספרי במדבר לפרשת נשא פרק ה
עריכהפיסקה א
עריכהעל במדבר ה א-ד
לצורך בפסוק לאזהרה ופסוק אחר לפירוט העונש השוו מכילתא בחדש ז לפס' ח: האזהרה מכוונת לכל ציבור הטמאים, ואילו העונש מכוון לעבריין ולבית הדין. |
"וידבר ה' אל משה לאמר
צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה א-ב),
למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל" (במדבר יט כ)
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו
ת"ל "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה"; הרי זה אזהרה לטמאים, שלא יכנסו למקדש בטומאה.
הציווי הנדון – ככל המצוות - היה לביצוע מיידי וגם לעתיד. את הביצוע המיידי לומדים מפס' ד, ואת הביצוע לדורות לומדים מויקרא כד ג. דוגמא לשימוש במידת המדרש "בניין אב משני כתובים" |
"צו", הציווי מיד בשעת מעשה - ולדורות
אתה אומר הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות, או אינו אלא לאחר זמן?
ת"ל "צו את בני ישראל וישלחו... מזכר ועד נקבה תשלחו...
ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה" (במדבר ה ב-ד)
הא למדנו שהציווי מיד בשעת מעשה. ולדורות מנין?
ת"ל "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כד ב-ג)
הא למדנו שהציווי מיד בשעת מעשה - ולדורות מציווי הזה
מנין לכל הצוואות כל מה שנאמר בו "צו את" שבתורה? היה ר' ישמעאל אומר: הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם
ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא מיד בשעת מעשה ולדורות
אף פורטני בכל הצוואות שבתורה, שלא יהו אלא מיד בשעת מעשה - ולדורות
דרשה מדבי ר' עקיבא, הטוענת שהביטוי "צו" מסמן זירוז, ולאו דווקא מצווה; הדוגמא של יהושע, שהיה מחוזק עוד לפני שהצטווה להתחזק, מלמדת שאין מזרזים אלא למזורזים, כלומר ישראל כבר הכירו את ענייני הטומאה וכאן לפנינו זירוז בעלמא. והשוו ספרי דברים כט. |
רבי יהודה בן בתירה אומר: אין הציווי בכל מקום אלא זירוז,
שנ' "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו" (דברים ג כח)
לפי דרכנו למדנו שאין מחזקין אלא המוחזקין, ואין מזרזין אלא למזורזין
דרשה נוספת על "צו", גם היא מדבי ר' עקיבא: המילה "צו" מסמנת שלפנינו מצווה הכרוכה בהשקעה כספית, כבדוגמאות המפורטות, חוץ מגבולות הארץ שבסוף במדבר, שם אכן מדובר על זירוז ישראל למלחמה. |
רבי שמעון בן יוחי אומר: אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס,
שנ' "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" (ויקרא כד ב)
"צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה"
"צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם" (במדבר לה ב)
"צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי" (במדבר כח ב)
הא אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס, חוץ מאחד
ואיזה זה? זה "צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען" (במדבר לד ב)
תזרזם לענין חילוק הארץ.
חוזר לדרשה שבראש הפיסקה. |
ורבי אומר: אין ציווי בכל מקום אלא אזהרה
שנ' "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר... ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו." (בראשית ב טז-יז)
הטמאים מוצאים מהמקדש אבל בניגוד לפשט, לא כולם מוצאים מביתם, וראו בסוף הפיסקה, "שלושה מחנות הם". ההוכחה היא בדרך השלילה: אילו היו מוצאים גם ממחנה לויה – המקביל להר הבית – לא היה צורך לכתוב "ולא יטמאו... אשר אני שוכן בתוכם", כלומר מחנה שכינה, שהרי ההוצאה ממחנה לויה כוללת גם הוצאה ממחנה שכינה. |
"וישלחו מן המחנה" – ממחנה שכינה. הוא המשכן, ולימים המקדש או שומע אני ממחנה לויה?
ת"ל "אל מחוץ למחנה תשלחום"
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם נדחו טמאים ממחנה הארון הקל, ק"ו ממחנה שכינה חמור!
דחיית ההוכחה דלעיל בטענה שאין ללמוד קל וחומר בענייני איסורים אלו, בניגוד לגישת רבי דלקמן. |
אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין! לכך נאמר "וישלחו מן המחנה", ללמדך שאין עונשין מן הדין!
המצורע אכן יוצא מהעיר, ראו כלים א ז, והזב יוצא מהר הבית, ראו שם משנה ח, והטמא יוצא מהחיל, כלומר ממחנה שכינה בלבד. ההבחנות הללו מכונות "מחיצות". |
ר' אומר: אין צריך, ק"ו הוא: אם נדחו טמאים הטמאים שנדחו, כלומר הזבים והמצורעים ממחנה הארון הקל, ק"ו ממחנה שכינה חמור
א"כ למה נאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב"? אלא בא הכתוב ליתן להם את המחיצות.
לימוד המחיצות מהמידה "דבר שהיה בכלל... ללמד על הכלל כולו יצא": המצורע מופרד מהזב ומהטמא, וכמוהו גם הזב מופרד מהטמא. |
"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", שומעני שלשתן במקום אחד
ת"ל במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג מו) מצורע היה בכלל, יצא
מוצא מן הכלל ולמד על הכלל: מה מצורע, שהוחמרה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו,
אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו.
ראו את רשימת הטומאות בכלים א, א-ד: טומאת טמא המת קלה מטומאת הזב, וטומאת המצורע חמורה ממנה. כאן פורטו גם טומאות קלות מטומאת טמא המת, כגון טבול יום ומחוסר כיפורים, שמותר להם להכנס לחיל ולעזרת נשים בהתאמה, ראו שם משנה ח. |
מכאן מנו חכמים למחיצות: כל שהזב מטמא - מצורע מטמא; חמור מצורע – שמטמא בביאה כשנכנס לבית מטמא את תכולת הבית
כל שטמא מת מטמא - הזב מטמא; חמור הזב - שהוא מטמא תחת אבן מסמא מטמא גם מרכב שמתחת לאבן גדולה.
כל שטבול יום מטמא - טמא מת מטמא; חמור טמא מת - שהוא מטמא את האדם שנגע בו
כל שמחוסר כיפורים פוסל - טבול יום פוסל; חמור טבול יום - שהוא פוסל את התרומה. אסור לו לאכול תרומה
ר' יאשיה חוזר על דברי רבי שהובאו לעיל, ודוחה אותם בטענה שאין עונשים מן הדין. |
"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", למה נאמר?
אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין? היה רבי יאשיה אומר: אמרת ק"ו
אם נדחו זבים ומצורעים טמאים ממחנה ארון הקל, ק"ו ממחנה שכינה חמור
אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר "וישלחו מן המחנה", ללמדך שאין עונשין מן הדין.
דורש "כל צרוע" וכו' (פס' ב). אם המשולח אינו יכול להיות לבדו, כגון תינוק – שולחים עמו מבוגר שיטפל בו. |
בכל אדם הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בלוים נושאי ארון? ת"ל "מזכר ועד נקבה תשלחו"
בכל אדם הכתוב מדבר; אחד גדולים ואחד קטנים במשמע
אתה אומר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע, או אינו אלא כענין שענש: מה מצינו במטמא מקדש, שלא ענש אלא גדולים
שנ' "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש" (במדבר יט כ), אף כאן לא נזהיר אלא גדולים?
ת"ל "מזכר ועד נקבה תשלחו", אחד גדולים ואחד קטנים במשמע
ר' יונתן מוסיף טמאים נוספים המשולחים מהמחנה, כגון מצורע מוסגר ובועל נידה, שטומאותיהם כטומאות טמא המת והזב בהתאמה. |
רבי יונתן אומר: "מזכר ועד נקבה תשלחו" למה נאמר?
לפי שהוא אומר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", אין לי אלא אלו; שאר טמאים מנין?
אמרת קל וחומר הוא: אם נדחו טמאים הקלים, קל וחומר חמורים!
אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין! לכך נאמר "מזכר ועד נקבה".
דורש "מזכר עד נקבה תשלחום". |
"מזכר ועד נקבה תשלחו", אין לי אלא זכר ונקבה; טומטום ואנדרוגינוס מנין? ת"ל "אל מחוץ למחנה תשלחום".
אין לי אלא שיכול להשתלח; שאין יכול להשתלח מנין? ת"ל "אל מחוץ למחנה תשלחום".
אין לי אלא אדם; כלים מנין? ת"ל "אל מחוץ למחנה תשלחום".
ר' עקיבא מוצא בביטוי "וכל טמא" ריבוי לשילוח כלים; ר' ישמעאל לומד זאת מהיקש מאבני בית מנוגע. |
ר' עקיבא אומר: "מזכר ועד נקבה תשלחו", אחד אדם ואחד כלים במשמע
ר' ישמעאל אומר: הרי אתה דן: הואיל ואדם מטמא בנגעים, ובגדים מטמאים בנגעים
מה אדם טעון שילוח - אף כלים טעונים שילוח
לא, אם אמרת באדם שמטמא על גבי משכב ומושב, לפיכך טעון שילוח
תאמר בכלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב, לפיכך לא יטענו שילוח
הרי אבן המנוגעת תוכיח, שאינה מטמאה על גבי משכב ומושב, וטעונה שילוח
ואל תתמה בכלים, שאע"פ שאין מטמאים על גבי משכב ומושב - לפיכך יטענו שילוח!
ר' יוסי הגלילי אומר: "מזכר ועד נקבה תשלחו", מה זכר ונקבה מיוחדים, שהם ראויים לעשות אב הטומאה וטעונין שילוח
אף כל שראוי ליעשות אב הטומאה - טעון שילוח
יצא פחות משלש על שלש חתיכת בד קטנה, שאין ראוי לעשות אב הטומאה בכל התורה
הפסוק עוסק באוכל נבלה. הדרשה מנתקת בין כיבוס הבגדים לרחיצת הגוף, ומחברת את הרחיצה בלבדלעונש הכרת; והשוו ספרא אחרי פרק יב: "על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים". |
רבי יצחק אומר: הרי הוא אומר "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עוונו" (ויקרא יז טז)
על רחיצת גופו ענש הכתוב כרת.
אתה אומר על רחיצת גופו ענש הכתוב כרת, או לא ענש אלא על כיבוס בגדים?
אמרת: מה טמא מת, חמור, לא ענש בו על כיבוס בגדים; האוכל מנבילה, קלה - דין הוא שלא יענש בו על כיבוס בגדים!
הזבים והמצורעים מוצאים ממחנה לויה, ואין די בכך שלא יגעו בארון ובנושאיו. |
"אל מחוץ למחנה תשלחום", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "וישלחו מן המחנה", שומעני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין, אבל יקצו להם מקום בפני עצמם
ת"ל "אל מחוץ למחנה תשלחום".
"ולא יטמאו את מחניהם", מכאן אמרו ג' מחנות הן: מחנה ישראל ומחנה לויה ומחנה שכינה
מפתח ירושלים ועד הר הבית - מחנה ישראל, מפתח הר הבית עד העזרה החיל - מחנה לויה
מפתח העזרה ולפנים - מחנה שכינה.
כאן מפורש שהקב"ה שוכן במחנה ישראל ולא רק במחנה שכינה, בניגוד לתחילת הפיסקה ולפשט. הטומאות שבמחנה ישראל (כגון טמא מת והזב) אינן גורמות לסילוק השכינה ממנו! |
"אשר אני שוכן בתוכם", חביבים הם ישראל, שאע"פ שהם טמאים -שכינה ביניהם
וכן הוא אומר "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז טז)
ואומר "בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא טו לא)
ואומר "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם"
ואומר "ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה" (במדבר לה לד)
הזיבה והצרעת נכנסו למחנה אחרי חטא העגל ובעקבותיו. וראו מכילתא בחדש ט, "שלא היה בהן סומין" וכו'. ביום חטא העגל נכנסו שתי מחלות הטומאה למחנה. |
ר' יוסי הגלילי אומר: בוא וראה מה כח עבירה קשה
שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היה בהם זבים ומצורעים, ומשפשטו ידיהם בעבירה היו בהם זבים ומצורעים
לפי דרכנו למדנו ששלשה דברים אילו החטא, הזיבה והצרעת אירעו בו ביום
רשב"י מלמד את כח העבירה מכך שלפניה ראו ישראל את כבוד ה' ולא יראו מההתגלות, ואחריה יראו אפילו ממשה ומזיו פניו. |
ר' שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה מה כח עבירה קשה,
שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מה נאמר בהם? "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת" (שמות כד יז), לא יראים ולא מזדעזעים
משפשטו ידיהם בעבירה, מה נאמר בהם? "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו" (שמות לד ל).
הטמאים לא סירבו להוצאתם מהמחנות. |
"ויעשו כן בני ישראל", להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה כן עשו
מה ת"ל "כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל"? מלמד שאף הטמאים לא עכבו.
פיסקה ב
עריכהעל במדבר ה ה-ז
אם מת הגר ואין לו יורשים – יש להשיב את הגזילה והחומש לכהן (פסוק ח). הדין הזה אינו מופיע בויקרא, ועבורו נשנתה כאן פרשת אשם גזילות, לדברי ר' ישמעאל. |
"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם" (במדבר ה ה-ו).
למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'...
או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר" (ויקרא ה כא-כב)
אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה!
תלמוד לומר "דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה'"
בא הכתוב ולימד על גוזל הגר ונשבע לו ומת הגר - שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח
זו מדה בתורה: כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחיסר בה דבר אחד, וחזר ושנאה במקום אחר
לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד!
יש לדרוש את הפסוקים כדלהלן. וראו דרשות אחרות על 'לאמור' בפתיחת מכילתא פסחא, בסוטה ה ד, ובספרי דברים כו. |
ר' עקיבא אומר: כל מקום שנ' בה "לאמר" - צריך לידרש.
ר' יאשיה אומר: "איש או אשה" למה נאמר?
לפי שהוא אומר "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור" (שמות כא לג)
אין לי אלא איש; אשה מנין? ת"ל "איש או אשה", להשוות אשה לאיש לכל חטאות ונזקים שבתורה!
ר' יונתן אומר: אינו צריך, שכבר נאמר "בעל הבור ישלם" (שמות כא לד)
ואומר "שלם ישלם המבעיר את הבעירה" (שמות כב ה).
מה ת"ל "איש או אשה"? - לתלמודו הוא בא.
ראו תוספתא שבועות ג ה: 'אין אדם כופר בעמיתו עד שכופר בעיקר'. דורש "מעל בה'". בכל עבירה שבין אדם לחברו יש גם יסוד שבין אדם למקום. |
"כי יעשו מכל חטאות האדם" למה נאמר?
לפי שהוא אומר "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'... או מצא אבידה וכחש בה" וגו' (ויקרא ה כב)
אין לי אלא במשקר באלו - כמשקר במקום. בשאר כל דבר מנין? ת"ל "כי יעשו מכל חטאות האדם".
המעל הוא כפירה בקיום הקב"ה או בקיום החרם, או בסמכות הבעל על אשתו. |
"למעול מעל". אין מעילה בכל מקום אלא שיקור, כפירה בקיום או בסמכות וכן הוא אומר "וימעלו באלהי אבותיהם" (דברי הימים א ה כה)
ואומר "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" (יהושע ז א) ואומר "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'" (דברי הימים א י יג)
ואומר בעוזיה "צא מן המקדש כי מעלת" (דברי הימים ב כו יח) ואומר "ומעלה בו מעל" (במדבר ה יב)
הא אין מעילה בכל מקום אלא שיקור.
"נפש" הוא מונח רחב יותר מ"איש או אשה", כי הוא כולל גם טומטום ואנדרוגינוס. |
"ואשמה הנפש ההיא" למה נאמר? לפי שהוא אומר "איש או אשה", אין לי אלא איש או אשה
טומטום ואנדרוגינס מנין? ת"ל "ואשמה הנפש ההוא".
כל הגזלנים חייבים באשם חוץ מהקטנים, שאין בהם דעת. |
"הנפש ההיא" - הכל במשמע: האנשים והנשים והגרים במשמע
משמע מביא את אלו ומביא את הקטן?
אמרת: מה אם ע"ז חמורה, פטר בה את הקטן - ק"ו לכל מצות שבתורה.
"ואשמה הנפש ההיא" למה נאמר? מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו
והלך להביא את הכסף ואת האשם, ולא הספיק להביא עד שמת, הגזלן שהיורשים פטורים? יורשי הגזלן פטורים מאשם
ת"ל "ואשמה הנפש ההיא". או, כשם שפטורים מן האשם כך יהיו פטורים מן הקרן?
ת"ל "ונתן לאשר אשם לו". (במדבר ה ז)
ראו ב"ק ג י. בית הדין אינו מעניש את המדליק, אבל יש עליו חובה מוסרית לפצות את הניזק, ואם לא עשה כן נענש בידי שמים. |
"ואשמה הנפש ההיא" למה נאמר?
מנין אתה אומר, המדליק גדישו של חבירו בשבת, שאעפ"י שאין ב"ד נפרעים ממנו - שהוא נידון בנפשו?
ת"ל "ואשמה הנפש ההיא".
הוידוי נעשה בקרבנות חטאת ואשם ובהוצאה להורג (ראו סנהדרין ו ב.) בכל המצבים הללו מדובר על כפרה על החטא. |
"והתודו" (במדבר ה ז) למה נאמר? לפי שהוא אומר "והתודה אשר חטא עליה" (ויקרא ה ה)
אין לי אלא חטאת, שטעונה וידוי. אשם מנין? ת"ל "ואשמה הנפש ההיא – והתודו"
ר' נתן אומר: זה בנה אב לכל המתים, שטעונים וידוי.
פיסקה ג
עריכהעל במדבר ה ז
השוו שבועות ה א: שבועת הפיקדון היא על כסף שנמצא אצל הנשבע עצמו, ולא אצל אחר – אפילו לא אצל אביו. הדין הזה מופיע רק כאן, ולא במשנה או בתוספתא. |
"והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה ז), ולא על מה שעשה אביו
שאם אמר לו 'תן לי פקדון שהפקדתי אצל אביך', והוא אומר 'לא הפקדת' 'משביעך אני' ואמר 'אמן'
לאחר מיכן הודה, שומע אני שהוא חייב? ת"ל "והתודו את חטאתם אשר עשו", ולא על מה שעשה אביו.
אם הגזילה אבדה, נאכלה או נמכרה – משלם את ערכה ועוד חומש. כאן נוסף שאפילו אם השיב את הגזילה בעין – אינו נפטר מהחומש! |
"והשיב את אשמו בראשו", למה נאמר? לפי שהוא אומר "ושילם אותו בראשו" (ויקרא ה כד)
אין לי אלא עיקר דמים; חומש מנין? ת"ל "והשיב את אשמו בראשו".
"וחמישיתו יוסיף עליו", עד שיהיה הוא וחומשו חמשה
משום ר' יאשיה אמרו חומשו של סלע.
הדרשה מרחיבה את רשימת העשויים לקבל את החזר הגזילה והחומש: לא רק הנגזל או שליחו, אלא גם שליח בית דין, היורש (אם מת הנגזל) או בעל החוב של הנגזל. וראו ב"ק ט ה, שם אוסרים על החזרת הגזילה לבנו או לשלוחו של הנגזל. בתוספתא ב"ק י ה מופיעה דעתו של רשב"א, הנראית קרובה לדרשה שלפנינו: הנגזל יכול למנות שליח, אבל הגזלן לא. |
"ונתן לאשר אשם לו", למה נאמר? לפי שהוא אומר "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (ויקרא ה כד).
אין לי אלא לו ושלוחו. מנין לרבות שליח בית דין והיורש? ת"ל "ונתן לאשר אשם לו".
ר' נתן אומר: הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא בב"ד, ולא הספיק לתננו עד שבא בעל חוב של נגזל.
מנין שמוציאים מיד הגזלן ונותנים לבעל חוב של נגזל? ת"ל "ונתן לאשר אשם לו", מכל מקום!
פיסקה ד
עריכהעל במדבר ה ח
רק לגר יתכן שאין גואל, אם מת ערירי. במקרה כזה נכסיו של הגר נתפסים ע"י מי שהגיע אליהם ראשון (ב"ב ד ט), ואם גזלו אותו – החזר הגזילה הוא לכהנים, וראו ב"ק ט יא. |
ומה ת"ל "ואם אין לאיש גואל"?
בא הכתוב ולימד על הגוזל את הגר ונשבע לו, ומת הגר, שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח
דורש "להשיב" – כל נגזל שניתן להשיב לו. |
האיש שאין לו גואל הוא הנגזל, ולא הגוזל; שהרי מדובר על השבת הגזילה לגואל. |
אתה אומר בנגזל הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בגוזל?
ת"ל "להשיב האשם אליו", הא בנגזל הכתוב מדבר.
המילה "אשם" מסמנת הן את הכסף שנגזל ומושב, הן את הקרבן. כאן מדובר על הכסף, שהרי הקרבן נזכר לחוד. |
אתה אומר בכסף הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא באשם?
כשהוא אומר "מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו", הרי אשם אמור
הא מה ת"ל "האשם המושב לה' לכהן"? בכסף הכתוב מדבר.
הדרשה מסבירה את היחס בין ה' לבין הכהן. |
הכהנים שמקריבים את איל האשם הם דווקא אלו שזוכים בכסף השבת הגזילה; בניגוד לתוספתא מנחות יג ג, אבל ראו לקמן בסוף הפיסקה שיתכן לתת את איל האשם למשמרת מאוחרת מזו שקיבלה את הגזילה ואת החומש. |
או אינו מדבר אלא בכל כהן שירצה? ת"ל "מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו"
את שמכפרים בו עליו, אלו הן? אלו אנשי משמר
הרי שגוזל – כהן; יזכה בו? והדין נותן: אם זכה בשל אחרים בהחזר גזל גר שמביא ישראל לא יזכה בשל עצמו?
היה ר' נתן אומר בלשון אחרת: אם דבר שלא זכיתי בו עד שלא בא לתוך ידי
משבא לתוך ידי - אין אחר מוציאו מידי; אם אני מקריב את האשם – אין לשאר אנשי המשמר זכות להוציא את הכספים מידי
דבר שזכיתי בו עד שלא בא לידי, משבא לידי - דין הוא שלא יהא אחר זוכה ומוציאו מתחת ידי!
אמרו לו: לא, אם אמרת בזה שאין לאחרים בו חלק, תאמר בזה שיש בו לאחרים חלק? שהרי לפני שהביא את האשם היה כל כהן במשמר עשוי להקריב אותו ולזכות בכספים.
הואיל ויש בו לאחרים חלק - דין הוא שיצא מתחת ידו, ויתחלק לאנשי משמר!
"מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו". מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו
והלך להביא את הכסף ואת האשם, ולא הספיק להביא עד שמת הגזלן - שהיורשים פטורים?
יורשי הגזלן פטורים מהקרבן ומהחומש, וחייבים רק להחזיר את הקרן, וראו לעיל פיסקה ב; אבל אם הקרבן והחומש הגיעו לידי הכהנים – אין מוציאים אותו מידם. |
כך היה ר' עקיבא שונה עד שלא בא לזפרונה,
אבל משבא מזופרין אמר: אפילו אם נתן הכסף לאנשי משמר, ומת – היורשין פטורין, אמנם היורשים פטורים, אבל... אין מוציאים מיד כהן
וקורא אני עליו "איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה י), והכהן אומר לו הבא אשם והקרב
שתי השורות האחרונות בדברי ר' עקיבא מכוונות לטענה שהיורשים פטורים מהחומש ומאשם, שהרי הכפרה לגזלן הושגה בכך שהוא מת; והשוו לעיל פיסקה ב. |
"מלבד איל כפורים" וגו'. מכאן אתה אומר: נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה - יצא
משמרת יהויריב שירתה לפני משמרת ידעיה. על הגזלן לתת קודם את הכסף ואחר כך עליו להקריב את האשם. אם הקריב את האשם תחילה – עליו לתת את הכסף למשמר שבו הקריב, או (כדברי ר' יהודה) להביא אשם נוסף לאחר שיחזיר את הגזילה. |
או אפילו נתן את האשם ליהויריב וכסף לידעיה יצא, וקורא אני עליו "איש אשר יתן לו לכהן לו יהיה"?
ת"ל "מלבד איל הכפורים": יחזור הכסף אחר האשם
ר' יהודה אומר: יחזור ויביא אשם אחר ויתננו לידעיה, ויזכה יהויריב בשלו!
פיסקה ה
עריכהעל במדבר ה ט
יבול השייך להקדש פטור מתרומות ומעשרות, (וכן ממתנות עניים) – ראו פאה ד ח; אבל אם כבר מירח את התבואה בגורן, ובכך התחייב בתרומות ומעשרות - אינו נפטר מהם ע"י ההקדשה, וראו ספרי דברים קסו, שפרשו את הפסוק מדברים כעוסק בתרומה. |
ר' ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך על מקדיש ערימתו עד שלא מירח
שהוא פטור מן התרומה ומן המעשרות
או אף משמירח? ת"ל "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו" (דברים יח ד).
החובה לתת תרומה חלה גם על פירות וירקות וכו', ולא רק על התבואה. בשלושה תחומים חמורה התרומה מהמעשר: היא נאכלת רק ע"י הכהנים ובני ביתם, ולא ע"י הבעלים; היא חלה גם על ראשית הגז, ולא רק על היבול מהצומח; והיא כרוכה בהעברת הבעלות לכהן, לפיכך מטרתה אינה רק חינוכית אלא גם כלכלית. |
איסי בן עקיבא אומר: אם מעשר, הקל, הרי הוא נוהג בכל; תרומה, חמורה, אינו דין שתהא נוהגת בכל?
ד"א: אם מעשר, הקל, שאינו נוהג בראשית הגז - הרי הוא נוהג בכל; תרומה, חמורה, אינו דין שנוהגת בכל?
איסי בן מנחם אומר: אם מעשר שני, שאינו בא אלא "למען תלמד ליראה" (דברים יד כג) - הרי הוא נוהג בכל
תרומה, חמורה, דין הוא שתהא נוהגת בכל!
מפרש את ה"תרומה" כבכורים, הניתנים כמוה לכהן; וראו גם בכורים ב א. על הכהן להגיע לגורן ולקחת את התרומה, ואילו הביכורים מובאים ("מוקרבים") אליו לירושלים. |
לפי שהוא אומר "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" (שמות כג יט)
אבל לא שמענו מה יעשה בהם, - ת"ל "אשר יקריבו לכהן לו יהיה"
בא הכתוב ולימד על הבכורים, שיהו נתונים לכהנים.
פיסקה ו
עריכהעל במדבר ה י
המצב הרגיל הוא שהקדשים נאכלים ע"י הבעלים, ואילו המתנות לכהנים הם היוצא-דופן, למרות שרוב הקדשים – חוץ מהששה המפורטים כאן - מגיעים בסופו של דבר לידי הכהנים. |
"ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר ה י). כל הקדשים היו בכלל, שנאמר "ואיש את קדשיו לו יהיו".
משך הכתוב כל הקדשים ונתנן לכהנים
ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים והפסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי - שיהיו לבעלים.
כהן המביא קרבן, גם שלא בזמן המשמרת שלו – רשאי להקריב אותו בעצמו, אם הוא כשר לעבודה - והוא זוכה במתנות הקשורות לקרבן ובעור הבהמה; וראו ספרי דברים קסח, המגביל את זכות הכהן להקריב שלא במשמרתו, אבל עדיין זכותו היא להקריב את קרבנו שלו; וראו תוספתא מנחות יג ג. |
"ואיש את קדשיו לו יהיו", מיכן אתה אומר: כהן שהקריב את הזבח אפילו במשמר אחר
הרי הוא שלו ועבודתו שלו.
שלוש דרשות העוסקות בגורלם של פירות השנה הרביעית מהנטיעה, המכונים 'נטע רבעי'. התשובה אינה מופיעה בתורה בפירוש. ההלכה היא שהם נאכלים בירושלים ע"י הבעלים - ראו מע"ש ה ב-ד. ר' מאיר לומד זאת מהפסוק שלנו. ר' ישמעאל לומד את ההלכה הזאת מהיקש למעשר שני, הדומה לנטע רבעי בשלוש דרכים, יותר מהדמיון בין נטע רבעי לתרומה, לביכורים או לבכור בהמה (שלשתם ניתנים לכהן), שהוא בדרך אחת או שתים. ר' יהושע לומד את השייכות של נטע רבעי לבעלים מהפסוק העוקב – ויקרא יט כה, ובו המילה "להוסיף", המוכיחה שכבר בשנה הרביעית היו הפירות רכוש הבעלים. |
"ואיש את קדשיו לו יהיו", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" (ויקרא יט כד) - קודש לבעלים
או קודש לכהנים? ת"ל "ואיש את קדשיו לו יהיו"; בנטע רבעי הכתוב מדבר, שיהא לבעלים
דברי ר' מאיר.
הכינוי "קדש" לעניין מע"ש ראו דברים כו יג, וראו גם מע"ש ה י. לעניין נטע רבעי ראו ויקרא יט כד. לעניין תרומה ראו במדבר יח יט. לעניין בכורות הבהמה ראו שמות יג יב. |
ר' ישמעאל אומר: קודש לבעלים. אתה אומר קודש לבעלים; או קודש לכהנים?
הרי אתה דן: מעשר שני קרוי קודש, ונטע רבעי קרוי קודש
אם למדתי למעשר שני, שאינו אלא של בעלים - אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים
והרי תרומה תוכיח, שקרויה קודש ואינה אלא של כהנים!
והיא תוכיח לנטע רבעי, שאעפ"י שקרוי קודש, לא יהא אלא של כהנים!
אמרת הפרש: מעשר שני טעון הבאת מקום, העלאה לירושלים ונטע רבעי טעון הבאת מקום
אם למדתי למעשר שני שאינו אלא של בעלים - אף נטע רבעי לא יהיה אלא של בעלים!
הרי בכורים יוכיחו, שטעונים הבאת מקום, ואינן אלא של כהנים!
והם יוכיחו לנטע רבעי, שאעפ"י שטעון הבאת מקום, לא יהיה אלא של כהנים!
אמרת הפרש: מעשר שני קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון
ונטע רבעי קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון
ואל תבוא תרומה ותוכיח, שאעפ"י שקרויה קדש אינה טעונה הבאת מקום
ולא ביכורים, שאעפ"י שטעונים הבאת מקום אינן קרוין קדש!
הרי בכור שקרוי קדש, וטעון הבאת מקום, ואינו אלא של כהנים!
והוא יוכיח לנטע רבעי, שאעפ"י שקרוי קדש וטעון הבאת מקום - לא יהו אלא של כהנים!
אמרת הפרש: אדון בשלשה לשונות כאחד: מעשר שני קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון
ונטע רבעי קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון
ואל תוכיח תרומה, שאעפ"י שקרויה קדש אינה טעונה הבאת מקום
ולא בכורים, שאעפ"י שטעונים הבאת מקום אינן קרוין קדש
ולא בכור, שאעפ"י שקרוי קדש וטעון הבאת מקום אבל אין להם פדיון
אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר. אלמוד דבר ששוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים
ואל אלמוד דבר השוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה בשלשה דרכים, אלא בדרך אחד או בשנים
אם למדתי למעשר שני, שאינו אלא של בעלים - אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים
ר' יהושוע אומר: "קדש" - של בעלים
אתה אומר קדש של בעלים, או קדש לכהנים?
ת"ל "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" (ויקרא יט כה)
למי מוסיפים? - למי שכבר נתנו לו.
למרות שרוב הקדשים הם זכותם של הכהנים, יש בהם זיקה לבעלים: זכותו של הבעלים להחליט לאיזה מהכהנים הוא נותן אותם, ואף ליהנות מזכותו זו. רק במקרה המיוחד של גזל הגר אין אחד מהכהנים זוכה בהחזר ובחומש, אלא הם מתחלקים בין כל כהני המשמרת, כאמור לעיל פיסקה ד; והשוו תוספתא מנחות יג ד, שגדולי הכהונה היו נוטלים את הקדשים בזרוע. |
"ואיש את קדשיו לו יהיו", למה נאמר?
לפי שהוא אומר "כל תרומת הקדשים אשר יקדישו בני ישראל" (במדבר יח יט)
שומע אני יטלום בזרוע? ת"ל "ואיש את קדשיו לו יהיו"
מגיד שטובת הנאת קדשים לבעליהם.
ראו תוספתא פאה ד ג. אם כבר מדד את התרו"מ ונתן לכהנים בכליהם – אינם חייבים לתת לכהנים שהגיעו אחר כך; אבל אם עוד לא העביר את התרו"מ לכליהם של הכהנים – אפילו אם מדד את התרו"מ – יכול בעה"ב לתת את התרו"מ לאיזה כהן שירצה. |
"ואיש את קדשיו לו יהיו". הרי שמדד להם בארץ שבעה"ב מדד את התרו"מ וניתוספו אחרים כהנים אחרים עליהם
יכול קורא אני עליו "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה"? ת"ל "ואיש את קדשיו לו יהיו"!
או אפילו מדד בקופה ונתוספו אחרים עליהם; קורני עליו "ואיש את קדשיו לו יהיה"?
ת"ל "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה".
ראו בכורות ח ו, כר' עקיבא: אם הבכור מת לפני 30 יום – מוציאים את סכום הפדיון מידי הכהן. אם הוא מת ביום ה30 – אין מוציאים אותו מידו. |
ר' יוסי אומר: הרי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ומת הבכור נפדה אבל מת לפני שמלאו לו 30 יום
יכול קורא אני עליו "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"? ת"ל "ואיש את קדשיו לו יהיו"
לאחר שלשים יום אם הבכור מת ביום השלושים - אין מוציאים מיד כהן; וקורא אני עליו "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"
פיסקה ז
עריכהעל במדבר ה יב-יד
אם יש לבעל עד שאשתו נבעלה – הוא חייב לגרש אותה, למרות שאין שני עדים, ולכן אין מוציאים אותה להורג; וראו סוטה ו ב. אבל אם יש לו רק עדים שהאשה נסתרה עם אדם חשוד, ולא יותר – הוא משקה אותה במים מרים. |
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה יב), למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר "כי יקח איש אשה ובעלה" (דברים כד א) וגו',
לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים והתרו בה שיש לו עדים שקנא לה והוכחה שאכן נבעלה לאותו אדם - שיוצאה ממנו בגט
אבל ספק נבעלה ספק לא נבעלה, לא שמענו מה יעשה לה
ת"ל "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו",
הרי הכתוב זוקקה שתהא שותה המים המרים. לכך נאמרה הפרשה!
אשה שהיתה חשודה פעמיים שותה מים מרים פעמיים, כשם שגבר יכול להשקות את אשתו כמה פעמים. |
"איש איש" - לעשות אשה כאיש דברי ר' עקיבא.
ראו סוטה ד א. לעניין עקביא בן מהללאל ראו שני הסברים בעדיות ה ו: שמעיה ואבטליון היו בעצמם גרים ועקביא פקפק בכשרותם, או שטען שהם לא השקו את השפחה המשוחררת מים אמיתיים. |
"כי תשטה אשתו" - בראויה לאישות הכתוב מדבר; להוציא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
וכדברי עקביא בן מהללאל - אף המשוחררת והגיורת
אמרו לו והרי כרכמית שפחה משוחררת היתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון!
כלשון הזה אמר להם: "דוגמה השקוה"! ונידוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו.
"ומעלה בו מעל", מעילה על דבר ערוה!
או מעילה על דבר ממון? - כשהוא אומר "ושכב איש אותה שכבת זרע"
הרי מעילה על דבר ערוה, ולא מעילה על דבר ממון.
ראו גם לעיל פיסקה ב: האשה כופרת בסמכותו של בעלה. |
"ומעלה בו מעל", אין מעילה בכל מקום אלא שיקור
וכן הוא אומר "וימעלו באלהי אבותיהם" (דברי הימים א ה כה), ואומר "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" (יהושע ז א), ואומר "וימת שאול במעלו אשר מעל" (דברי הימים א י יג),
וכן הוא אומר בעוזיה מלך יהודה "צא מן המקדש כי מעלת" (דברי הימים ב כו יח),
ואומר "ומעלה בו מעל", הא אין מעילה בכל מקום אלא שיקור:
"ושכב איש" (במדבר ה יג) - להוציא את הקטן, שאינו איש.
אם נאפה – הרי היא אסורה לבעלה; לכאורה קל וחומר שאם בעלה שכב עם אחותה, נאסר עליו לשכב עם אשתו, כי איסור אחות האשה בתוקף כל חייה של האשה, ואילו איסור הניאוף מתבטל אם גירש אותה. |
"אותה" - ולא את אחותה; שהיה בדין: אם כשבא איסור הקל על איסור הקלה, אסר את אוסרו
כשבא איסור חמור על איסור חמורה, אינו דין שהוא אוסר את אוסרו את האשה על בעלה? ת"ל "אותה", ולא את אחותה
קל וחומר נוסף דומה לקודמו; אם הבעל שכב עם חמותו לא נאסרה עליו אשתו, למרות הק"ו לכאורה, שנאמר 'אותה'. הניאוף, למרות שהוא ניתן להתרה ע"י גט, ולמרות שענשו חניקה ולא שריפה, הוא חמור יותר משאר העריות ורק הוא אוסר את האשה על בעלה. |
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: "אותה" - ולא את חמותו; "אותה" - ולא את הערוה
שהיה בדין: ומה אם במקום שאין האוסר אוסר כל ימיו, כשבא איסור הקל על איסור הקלה - אסר את אוסריו
מקום שהאוסר אוסר כל ימיו, כשבא איסור חמור על איסור חמורה, אינו דין שהוא אוסר את אוסריו?
ת"ל "אותה" ולא את חמותו; "אותה" - ולא הערוה.
עיוור אינו יכול לקנא לאשתו. |
"ונעלם מעיני אישה" - להוציא את הסומא.
הבעל אינו רשאי להשקות את האשה אם ידע שהיא מנאפת. |
"ונעלם מעיני אישה" - ולא שיהא בעל רואה ומעמעם
הא אם ידע בה בעלה - אין רשאי להערים עליה ולהשקותה.
אמנם חכמים המליצו על גירוש האשה אם נפוצה שמועה – אפילו בלי עדים – על ניאוף (ראו סוטה ו א); אבל אין היא אסורה לבעלה. וראו תוספתא סוטה ה ה, שר' מאיר מציג את דברי חכמים הממליצים לגרשה כהמלצה בלבד. |
"ונסתרה והיא נטמאה", אין עדים לטומאה, אבל יש עדים לסתירה
או אין עדים לטומאה ולא לסתירה? אם אמרת כן אף היא מותרת לבעלה!
הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון
ונסתרה אין עדים – לטומאה, אבל יש עדים לסתירה.
ראו תוספתא סוטה א א, וראו בביאור שם הצעות למשמעות השיעורים הללו. כמובן שלפי הפשט אין משמעות לזמן שבו היא נסתרה מבעלה, שהרי לא מדובר בסתירה עם החשוד אלא בזמן שבו בעלה פשוט אינו יודע היכן היא ועצם המצב הזה מעורר את חשדו. |
"ונסתרה", אבל לא שמענו שיעור סתירה כמה? ת"ל "ונסתרה והיא נטמאה",
סתירה כדי טומאה: כדי להקיף דקל, דברי ר' ישמעאל. ר' אליעזר אומר: כדי מזיגת הכוס
ר' יהושוע אומר: כדי לשתותו. בן עזאי אומר: כדי לצלות ביצה. ר' עקיבא אומר: כדי לגמותה
ר' יהודה בן בתירה אומר: כדי לגמות שלש ביצים זו אחר זו.
בניגוד לסוטה ו ב, וראו שם גם משנה ג: לפי המדרש, אם אין שני עדים על טומאה – היא שותה. העיקרון של צורך בשני עדים גובר על הביטוי "עד", שנראה כ"כל עדות שיש בה"! |
"ועד אין בה", בשני עדים הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בעד אחד?
ת"ל "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" (דברים יט טו) שאין ת"ל אחד
אלא זה בנה אב: כל מקום שנאמר "עד" הרי הוא בכלל שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.
אשת איש שנאנסה – אינה שותה ואם בעלה אינו כהן – מותרת לבעלה; ראו כתובות ד ח. אבל אם בעלה כהן – עליו לגרשה. דורש 'נתפשה' – נאנסה, ראו דברים כב כח. |
"והיא לא נתפשה" - להוציא את האנוסה.
דיני הטומאה אינם תלויים באונס, ואם אשת כהן נטמאה, גם באונס – אינה יכולה לאכול תרומה; קל וחומר שאם נבעלה באונס היא אסורה לבעלה. אבל אשת ישראל מותרת לו. |
או בין בישראל ובין בכהונה? אמרת: אם המטמאה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון בכהונה
סוטה, חמורה, דין הוא שנעשה אונס כרצון בכהונה.
הקינוי עשוי להיות חובה, כדברי ר' אליעזר - כצורה בריאה של תקשורת וניקוי החשדות - ועלול גם להיות ביטוי של השתלטות של הבעל על אשתו ועל מעשיה, מתוך תאוות שילטון גרידא. יתכן שזאת הסיבה למחלוקת. |
ר' עקיבא קורא את הביטוי 'נטמאה' גם כפשוטו, כמצב ודאי של האשה עוד לפני שנבדקה במקדש - ואוסר על אשת כהן שנחשדה בניאוף לאכול תרומה, וראו סוטה א ב. ר' ישמעאל לומד את האיסור הזה מעצם האיסור על יחסי מין עם בעלה הכהן, ולומד קל וחומר מגרושה, שאיסורה לבעלה זמני – אבל לכהן נאסרה לעולם. |
"או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא לא נטמאה",
ר' עקיבא אומר: מה ת"ל נטמאה נטמאה שלש פעמים? אלא טמאה לבעל וטמאה לבועל וטמאה לתרומה
ר' ישמעאל אומר: אינו צריך! ומה אם גרושה קלה, שמותרת לחזור למגרשה בישראל, פסולה מן הכהונה
סוטה, חמורה, דין הוא שתהא פסולה מן הכהונה!
למרות שאין עדי טומאה האשה אסורה לבעלה, בגלל הספק; כלומר עשה ספק כודאי, למרות שאם נאנסה היא מותרת. |
מה ת"ל "והיא נטמאה" "והיא לא נטמאה"? אם היא טמאה, למה אינו משקה? ואם טהורה היא, למה הוא משקה?
אלא בא הכתוב ללמדך, שלעולם אין משקים אלא על הספק
ומיכן אתה דן לשרץ: ומה אם במקום שלא עשה אונס כרצון, עשה ספק כוודאי
כאן, שעשה אונס כרצון - דין הוא שנעשה ספק כוודאי
ומה כאן רשות היחיד - אף להלן רשות היחיד;
מה כאן דבר שיש בו דעת לישאל - אף להלן דבר שיש בו דעת לישאל
מיכן אמרו: ספק טומאה ברשות היחיד - ספקו טמא; ספק טומאה ברשות הרבים - ספיקו טהור
את שיש בו דעת לישאל - ספיקו טמא, ואת שאין בו דעת לישאל - ספיקו טהור!
פיסקה ח
עריכהעל במדבר ה טו
ראו סוטה א ג ותוספתא שם א ב. יתכן שהטעם האחרון אינו תלוי בזה שלפניו, והסיבה לכך שלא נחשדו על הנידות היא כי הדבר דוחה, ולא בגלל שיש לדבר היתר. |
"והביא האיש את אשתו אל הכהן" (במדבר ה טו),
מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, אלא אמרו מוסרים לו שני תלמידי חכמים בדרך, שלא יבא עליה
ורבי אומר: בעלה נאמן עליה, מקל וחומר: ומה נדה, שחייבים על ביאתה כרת - בעלה נאמן עליה
סוטה, שאין חייבים על ביאתה כרת - אינו דין שיהא בעלה נאמן עליה?
אמרו לו: כל שכן! הואיל ואין חייבים על ביאתה כרת - לא יהא בעלה נאמן עליה
ד"א: לא, אם אמרת בנדה, שיש לה היתר אחר איסורה; תאמר בסוטה, שאין לה היתר אחר איסורה?
ד"א: נחשדו ישראל על הסוטות, ולא נחשדו על הנדות.
ר' יהודה מחייב את הבעל לשלם את כל חובות האשה למקדש, וראו גם נגעים יד יב; חכמים מסכימים עימו, אבל מאפשרים לבעל לנכות (מקיץ) לה מכתובתה קרבנות שאינם משפחתיים, מתוך מחשבה שאחרי הטקס מן הסתם יגרש אותה – למרות שאינו חייב לעשות כך. |
"והביא את קרבנה עליה" - כל קרבן שעליה, דברי ר"י
וחכ"א: קרבן שמכשירה לו, כגון זבה ויולדת - הרי זה מביא משלו, ואין מקיץ מכתובתה
וקרבן שאין מכשירה לו, כגון שקיפחה נזירות בראשה, או שחיללה את השבת
הרי זה מביא משלו - ומקיץ מכתובתה.
"עשירית האיפה" - אחד מעשרה באיפה.
למרות שאין וודאות שהסוטה חטאה, ואילו חטאת מביאים כשיש וודאות כזאת – דווקא קרבן הסוטה הוא מקמח שעורים, כי חז"ל עיצבו את הטקס כעונש ולא כבירור האמת. |
"קמח", למה נאמר? שהיה בדין: הואיל ומנחת חוטא באה על חטא, וזו באה על חטא;
אם למדתי למנחת חוטא שאינה באה אלא סולת - אף זו לא תבוא אלא סולת! ת"ל: קמח.
"שעורים", למה נאמר? שהיה בדין: הואיל ומנחת חוטא באה על החטא, וזו באה על החטא
אם למדתי למנחת חוטא שאינה באה אלא חטים - אף זו לא תבוא אלא חטים! ת"ל: שעורים
אמר רבן גמליאל: הניחו לי סופרים ואומרה כמין חומר, אבל נראה הוא
כשם שמעשיה מעשה בהמה - כך קרבנה מאכל בהמה.
אם הוסיף למנחה שמן ו/או לבונה – עבר בלאו, למרות שיכול ללקט את הלבונה. |
"לא ישים עליה שמן", מגיד שאם נתן עליה שמן - עובר בלא תעשה
כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו
אמרת: על השמן יהא עובר, שאין יכול לחזור וללקטו; על הלבונה לא יהא עובר, שיכול לחזור וללקטה
ת"ל: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה". מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בלא תעשה
ומפני מה טעמו של דבר? מגיד "כי מנחת קנאות הוא".
קנאה לבועל- ראו סוטה ה א. קנאה למעלה – ראו תוספתא סוטה ב ד. דורש את הריבוי 'קנאות': אמנם הבועל אינו שותה מים מרים (למטה), אבל הקנאה של הקב"ה (למעלה) תפגע גם בו! |
"מנחת קנאות" - שתי קנאות: כשם שקנאה לה - כך קנאה לבועל, כשם שקנאה למטה - כך קנאה למעלה.
"מנחת זכרון", שומע אני זכות וחובה? ת"ל: "מזכרת עון"!
כל הזכרונות שבתורה לטובה - וזו לפורענות, דברי ר' טרפון
לעניין מידה טובה ומידת פורענות ראו מכות א ז. ר' ישמעאל טוען שהמים גורמים לחשבון כללי של זכויות וחובות האשה, ולאו דווקא בשאלה אם נבעלה או לא. הוא מודה שהמים מזכירים גם זכות, אבל הזכות רק תולה את העונש ודוחה אותו, וראו גם סוטה ג ד, שמשכו את העניין לשאלת לימוד תורה לנשים. |
ר"ע אומר: אף זו לטובה, שנאמר "ואם לא נטמאה האשה..." (במדבר ה כח)
אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין? ת"ל "מנחת זכרון", מכל מקום
ר' ישמעאל אומר: "מנחת זכרון" – כלל, "מזכרת עון" - פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט!
אם אומר את כן, לא נמצאת מדת הדין מקופחת?
שהיה בדין לבעל הדין לחלוק: וכי איזה מדה מרובה, מדת טובה או מדת פורענות? הוי אומר מדת הטוב!
אם מדת פורענות, ממועטת, הרי היא מזכרת עון - מדה טובה, מרובה, דין הוא שתהא מזכרת זכות!
זאת היא מדה בתורה: כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו, נתקיימו זה וזה - אל תלקה דרך הדין
כיצד נתקיימו זה וזה אל תלקה דרך הדין?
אם היתה טמאה - פורענות פוקדתה מיד; ואם יש לה זכות - זכות תולה לה
שלשה חדשים, כדי הכרת העובר - דברי אבא יוסי בן חנן
ר' אליעזר בן יצחק איש הדרום אומר: תשעה חדשים, שנאמר "ונקתה ונזרעה זרע"
מה זרע בן תשעה חדשים - אף זכות תשעה חדשים
ר' ישמעאל אומר: שנים עשר חודש; ואף על פי שאין ראייה לדבר - זכר לדבר
"להן מלכא מלכי ישפך עלך... כולא מטא על נבוכדנצר מלכא, לקצת ירחין תרי עשר" (דניאל ד כד-כו)
ראו סוטה ג ה. |
ר' שמעון בן יוחי אומר: אין זכות תולה במים המרים!
אם אומר אתה שהזכות תולה במים המרים המאררים - מדהה אתה את המים בפני כל הנשים השותות
ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, ויאמרו: טמאות היו, אלא שתלתה להם זכות
רבי אומר: אני אכריע! אם היתה טהורה - סופה למות כדרך בני אדם
ואם היתה טמאה - סופה למות "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" (במדבר ה כז)
רבי שמעון בן יוחי אומר: וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות "וצבתה בטנה ונפלה ירכה"?
אלא כיון שהיתה שותה - פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמין שרביטין היו מזרקין בה
והן אומרים: מהרו והוציאוה, שלא תטמא העזרה!
פיסקה ט
עריכהעל במדבר ה טז
ששם משקין את השוטות
פיסקה י
עריכהעל במדבר ה יז
הדרשה משווה בין טקס ההזאה לטיהור הטמאים, שיש בו כלי עם מים ואפר פרה אדומה – לטקס השקאת הסוטה, שגם בו יש מים ועפר, וגם הוא נועד לטהר את האשה מחשד. למרות הדמיון יש גם הבדל: בטקס הסוטה כלי המים הוא מחרס דווקא, ואילו את ההזאה ניתן לעשות בכל כלי, ראו פרה ה ה. |
שהיה בדין: הואיל ועפר ומים מקדשים בפרה, ועפר ומים מקדשים בסוטה
אם למדתי לפרה שעשה בה כל הכלים ככלי חרש - אף סוטה, אינו דין שנעשה בה כל הכלים ככלי חרש?
ת"ל "בכלי חרש", מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרש:
דורש 'יהיה': ת"ק קורא מצווה שיהיה עפר, ואם אין – מביא עפר ומניחו בקרקע המשכן ואז מניח על המים; איסי בן עקביא קורא 'יהיה' בעתיד, בבית המקדש. איסי בן מנחם מגן על ת"ק וטוען שריבוי המקדש אינו צריך פסוק, אלא הוא בא בקל וחומר. |
מגיד הכתוב שאם לא היה שם עפר - מביא עפר ממקום אחר ונותנו למקום, מפני שהמקום מקדשו
איסי בן עקביה אומר: להביא את קרקע בית עולמים
איסי בן מנחם אומר: אם המטמאו טומאה קלה - עשה בה בית המקדש כמשכן
סוטה, חמורה, דין הוא שנעשה בה בית המקדש כמשכן!
כאן עומדת הדרשה על ההשוואה בין טקס הסוטה לטקס הזאת המים לטיהור, שהוזכרה לעיל: לכתחילה צריך להניח את העפר על המים, אבל אם הפך את הסדר בדיעבד - יצא, כדעת ר' שמעון בתוספתא פרה ו ב. הדרשה מלמדת שר' שמעון מכשיר גם מי סוטה שהגיעו לכלי אחרי העפר. |
לפי שהוא אומר "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת" וגו' (במדבר יט יז)
נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר; מה עפר האמור כאן - עפר על פני המים אף להלן - עפר על פני המים
מה להלן, אם הקדים עפר למים יצא - אף כאן, אם הקדים עפר למים יצא.
שלשה דברים בתורה כדי שייראו: אפר פרה, ועפר סוטה ורוק יבמה
ר' ישמעאל אומר: אף דם הצפור
פיסקה יא
עריכהעל במדבר ה יח
"והעמיד הכהן את האשה לפני ה'", מקום שמעמידה בתחלה - שם מעמידה בסוף.
הפריעה אינה המצב הרגיל, ומכאן שבנות ישראל מכסות את ראשיהן בדרך כלל. כך גם במקרה של תמר, שקרעה את בגדיה והניחה אפר על ראשה. |
"ופרע את ראש האשה", כהן נפנה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה, דברי ר' ישמעאל
ד"א: לימד על בנות ישראל, שהן מכסות ראשיהן
ואף על פי שאין ראייה לדבר - זכר לדבר: "ותקח תמר אפר על ראשה" (שמואל ב יג יט)
ר' יהודה אומר: אם היה בית חליצתה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו
היתה מכוסה לבנים - מכסה שחורים; היו שחורים נאים לה - מפשיטן ומלבישים אותה כעורים
היו עליה כלי זהב - קטלאות ונזמים וטבעות - מסלקם הימנה כדי לנוולה
ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אין מנוולים בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה
אלא: "לפני ה' ופרע את ראש האשה" סדין של בוץ היה פורס בינו לבין העם
כהן פונה לאחוריה ופורעה, כדי לקיים בה מצות פריעה
אמרו לו: כשם שלא חסת על כבוד המקום כך אין חסין על כבודה
אלא כל הניוול הזה מנוולה, כל הרוצה לראות בא ורואה, חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן
אחד האנשים ואחד הנשים, אחד קרובים ואחד רחוקים - מותרים לראותה
שנאמר "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה" (יחזקאל כג מח).
"ונתן על כפיה", אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: כדי לייגעה, כדי שתחזור בה
והלא דברים קל וחומר: אם כך חס המקום על עוברי רצונו - על אחת כמה וכמה יחוס על עושי רצונו.
התכונות הפלאיות של המים מתרחשות בזמן שהם בידי הכהן. דורש 'יהיו'- יתהוו. |
"וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים", מגיד הכתוב שאין המים נהפכים להיות מרים אלא ביד הכהן
ד"א: נקראו "מרים" על שם סופן, שממררין את הגוף ומערערין את העון
פיסקה יב
עריכהעל במדבר ה יט
נוסח ההשבעה נתון מראש, ואינו ניתן לשינוי; לכן, בניגוד לשבועת ביטוי, אין לאשה זכות להשבע בעצמה אלא היא חייבת להיענות לנוסח הנתון ע"י הכהן. |
"והשביע אותה הכהן", הכהן משביעה, ואין נשבעת מאליה
שהיה בדין: נאמר כאן שבועה ונאמר להלן (ויקרא ה ד) שבועה
מה שבועה האמורה להלן היא נשבעת מאליה - אף שבועה האמורה כאן היא נשבעת מאליה
ת"ל "והשביע אותה הכהן" - הכהן משביע, ואינה נשבעת מאליה.
ראו סוטה ז א. ר' יאשיה לומד מהביטוי "אל האשה", בניגוד לטקס החליצה, שבו יש להקפיד על לשון הקדש (שם משנה ב). |
"ואמר אל האשה" - בכל לשון שהיא שומעת, דברי ר' יאשיה
שהיה בדין: ומה אם יבמה, קלה, לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש
סוטה, חמורה, אינו דין שלא נעשה בה כל הלשונות כלשון קודש?
ת"ל: "ואמר אל האשה"- בכל לשון שהיא שומעת, דברי ר' יאשיה
ר' ישמעאל אומר: אינו צריך, שהרי כבר נאמר "ואמרה האשה אמן אמן"
אם אינה שומעת, כיצד אמרה אמן אמן?
בדברי הכהן יש אלה – קללה אם סטתה – ושבועה שלא סטתה. על שתיהן עונה האשה "אמן אמן", והשוו סוטה ב ה, שם מתוארת גם השבועה עצמה כקללה וכהרחבתה, בניגוד לתוספתא סוטה ב ד. |
או אינה אומרת אלא על האלה? כשהוא אומר "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך" (במדבר ה כא), הרי שבועה אמורה
ראו בתחילת הפיסקה, שהכהן מנסח את השבועה ואינו מניח לאשה ליזום את הנוסח. |
הא מה ת"ל ואמר הכהן לאשה? לימדה כהן סדר שבועה.
השוו סוטה א ד, שהעבירה את האיום והשיחה עם האשה מהכהן לבית הדין הגדול. ההעברה מבטאת את המאבק בין חז"ל לכהנים הצדוקים על השליטה במקדש, וראו גם יומא א, א-ד. כאן האיום הוא ע"י הכהן, והוא נוסף לנוסח השבועה. |
"אם לא שכב איש אותך", מלמד שפותח לה בזכות
אומר לה: הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה
הרבה קידמוך ונשטפו. אל תגרמי לשם הגדול הנכתב בקדושה שימחה על המים!
אומר לפניה דברי הגדה, מעשים שאירעו בכתובים הראשונים
כגון "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם" (איוב טו יח)
ואומר לפניה דברים שאינן כדיי לשומען, היא וכל משפחות בית אביה כדיי בהם
ראו תוספתא סוטה א ג: ר' ישמעאל, בניגוד למשנה ולאיום דלעיל, מתייחס גם לאפשרות שהאשה לא נטמאה, ואז שתיית המים לא תזיק לה. |
רבי ישמעאל אומר: בתחילה מודיעה כוחן של מים המרים
אומר לה: בתי, אומר לך המים המרים האלו למה הם דומים:
לסם יבש הניתן על גבי בשר חי - ואין מזיקו. כשהוא מוצא מכה - מתחיל לחלחל
אף את, אם טהורה את - שתי ואל תמנעי, ואם טמאה את – הנקי המנעי ממי המרים המאררים האלה
פיסקה יג
עריכהעל במדבר ה כ
למרות שהחשוד בעל את האשה שלא כדרכה, וממילא היא אינה בהריון – המעשה עושה אותה לסוטה והמים גורמים למותה. |
למרות שהסריס (עקר) אינו גורם להתעברות האשה – יכול הבעל לקנא בו. |
הסריס יכול לקנא לאשתו ולהשקות אותה במים, אבל אם האשה היא איילונית (עקרה) היא אינה שותה; וראו סוטה ד ד. |
פיסקה יד
עריכהעל במדבר ה כא
שבועת הדיינים, המכונה שבועת המודה במקצת, מופיעה בשמות כב י בלי אלה. הדרשה טוענת שגם היא כוללת אלה. השבועה הנ"ל מכונה שם "שבועת ה'", והוא הדין לשבועת הסוטה. וראו גם מכילתא נזיקין טז. |
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט באחת מהן שאינה אלא באלה ובשבועה
אף פורטני בכל השבועות שבתורה, שלא יהו אלא באלה ובשבועה.
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט באחת מהן שאינה אלא ביו"ד ה"א
אף פורטני בכל השבועות שבתורה, שאינן אלא ביו"ד ה"א.
האלה (קללה) עומדת מאחורי כל שבועה, ומאיימת על הנשבעים. יש לה תוקף אלוהי, ולכן אין לזלזל בה; וראו מכילתא נזיקין טז. וכן שבועות ד יג. |
לפי שהוא אומר "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה" (ויקרא ה א)
אין לי אלא אלה. מנין לעשות שבועה כאלה? - הרי אתה דן
נאמר כאן אלה, ונאמר להלן אלה.
מה אלה האמורה כאן, עשה שבועה כאלה - אף אלה האמורה להלן, עשה שבועה כאלה
ומה אלה ביו"ד ה"א - אף שבועה ביו"ד ה"א
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינה אלא ביו"ד ה"א
אף פורטני בכל שבועות שבתורה שלא יהו אלא ביו"ד ה"א:
העונש של הסוטה הוא דווקא בזמן שישראל על אדמתם, ולא בזמן הגלות, שבה הם בתוך עם אחר שאינו מכיר אותם; וראו סוטה ט ט, שבוטלו מים המרים. |
"בתוך עמך", הפרש בין אדם המתנוול במקום שמכירין אותו לאדם המתנוול במקום שאין מכירין אותו.
פיסקה טו
עריכהעל במדבר ה כא-כב
ראו סוטה ה א. דורש את הכפילות; וראו לעיל ח, דרשה דומה על הריבוי "קנאות". ר' יוסי הגלילי מוסיף מסקנה, שהמביא זכות לחברו יזכה גם הוא למה שזכה חברו. על עצם ההנחה שמידה טובה מרובה ראו מכות א ז. |
"בתת ה' את יריכך נופלת... ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפיל ירך" (במדבר ה כא-כב),
ר' יוסי הגלילי אומר: זה בטנו ויריכו של בועל
אתה אומר זה בטנו ויריכו של בועל, או אינה אלא בטנה ויריכה של נבעלת?
כשהוא אומר "וצבתה בטנה ונפלה יריכה" (במדבר ה כז), הרי בטנה ויריכה של נבעלת אמור
הא מה ת"ל "לצבות בטן ולנפיל ירך"? זה בטנו ויריכו של בועל
מגיד הכתוב, כשם שהפורענות פוקדתה - כך הפורענות פוקדתו
והלא דברים ק"ו: אם מדת פורענות, ממועטת, המביא תקלה לחבירו הרי הוא כיוצא בו
ק"ו למדת הטוב, מרובה.
ראו סוטה ב ה. לדברי ר' מאיר יכול לגלגל עליה גם הבטחה לעתיד. חכמים מסכימים שמגלגל עליה שבועות נוספות, אבל לדעתם כולן על העבר. |
"ואמרה האשה אמן אמן", אמן שלא נטמיתי, אמן שלא אטמא, דברי ר' מאיר
ואין חכמים מודים בדבר, אלא אמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי יבאו לה פירוש פשט
אמן עם איש זה, אמן עם איש אחר; אמן אם ארוסה, אמן אם נשואה; אמן אם שומרת יבם, אמן אם משנתיבמתי
זה הכלל: כל שתיבעל ותהא אסורה לו – על אותה השעה הוא מתנה עמה לדעת חכמים אינו מתנה על העתיד אלא על ההווה והעבר.
חוזר על הנאמר בפיסקה יד, ומוסיף את ענייני עניית "אמן" וגלגול השבועה. |
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט באחת מהם שאינה אלא באלה ובשבועה
כך פורטני בכל שבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ובשבועה
הואיל ופרט באחת מהם שאינה אלא ביו"ד ה"א - אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינן אלא ביו"ד ה"א
ראו מכילתא כספא כ לפס' א: על שבועת הדיינים (היא שבועת המודה במקצת הטענה) יש לענות 'אמן', אחרת היא מוגדרת כשבועת שוא. |
אף פורטני בכל שבועות שבתורה, שאינן אלא ב"אמן"
אבא חנין אומר משום ר' אליעזר: להביא את שבועת הדיינים, שתהא באמן
שאם אין עונה אתה אחריו אמן אתה עושה שבועת שוא
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט באחת מהם שמגלגלים עליה את הישן כדעת חכמים לעיל, ולא כר' מאיר.
אף פורטני בכל שבועות שבתורה, שיגלגלו עליה את הישן
את הסוטה לא ביקש בעלה להשביע לפני שהתרה בה, ואילו שותפים ואריסים שחלקו רצו להשביע זה את זה כבר כשחלקו בחשד גזילה, אבל שנינו "אינו יכול להשביעו" – אלא אם התחייבו בשבועה ממקום אחר – ראו שבועות ז ח. |
והלא דברים ק"ו: ומה סוטה, שלא נתבעה מקודם - מגלגלים עליה את הישן
גזילות, שנתבעו מקודם - אינו דין שיגלגלו עליה את הישן?
פיסקה טז
עריכהעל במדבר ה כג
"וכתב את האלות הכהן" (במדבר ה כג), שומע אני כל אלות שבתורה מפרשיות בחוקותי וכי תבוא? ת"ל "האלה".
דוקא הכהן כותב, ולא הבעל; למרות שהבעל יכול לכתוב גט. |
"הכהן", למה נאמר? שהיה בדין: נאמר כאן "וכתב" ונאמר להלן "וכתב" (דברים כד א)
ומה וכתב האמור להלן - כשר בכל אדם, אף "וכתב" האמור כאן כשר בכל אדם! - ת"ל הכהן.
ראו סוטה ב ד. בניגוד לגט – ראו גיטין ב ג, ובדומה לכתיבת ספר תורה – ראו ספרי דברים קס, וכן מגילה ב ב. |
"בספר ומחה" - בדבר הנמחה.
מכאן אמרו: אין כותבים לא על על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא, אלא במגילה; שנ' "בספר"
ואינו כותב לא בקומוס ולא בקנקנתום, אלא בדיו; שנ' "ומחה אל מי המרים", כתב שיכול לימחות.
השוו תוספתא שבת יד ד, שם ר' ישמעאל הוא שקובע ששורפים ספרי מינים בשלמות ואילו ר' יוסי הגלילי קודר (קורע) את האזכרות שבהם. |
והלא דברים ק"ו: ומה אם להטיל שלום בין איש לאשתו
אמר המקום: ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים
ספרי מינים, שמטילים איבה ושנאה וקנאה ובעלי דבבות - עאכ"ו שימחו מן העולם
ר' ישמעאל אומר: ספרי מינים, כיצד הוא עושה? קודר את האזכרות - ושורף את השאר
ר' עקיבא אומר: שורף את כולו, מפני שלא נכתב בקדושה.
השוו לעיל פיסקה יא. מתי הופכים המים להיות מרים? |
"ומחה אל מי המרים" מגיד שהכתב עושה את המים מרים
פיסקה יז
עריכהעל במדבר ה כד-כו
"והשקה את האשה" (במדבר ה כד), למה נאמר? והרי כבר נאמר "ואחר ישקה את האשה" (במדבר ה כו)!
מה ת"ל "והשקה את האשה"? שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה איני רוצה לשתות
מערערים אותה, ומשקים אותה בעל כורחה. דברי ר' עקיבא
חכמים רואים את פס' כד כעיקר, בשיטת ת"ק שם, וכך לדעתם יש להסביר את פס' כו: ההשפעה של שתיית המים ניכרת רק אחרי שהקטיר הכהן את המנחה. סדר הדברים לדעת חכמים הוא: קבלת השבועה, מחיקת המגילה ושתיית המים, והקטרת הקומץ. ר' שמעון ור' עקיבא מחליפים את שני האחרונים. |
וחכמים אומרים: "ואחר ישקה את האשה" למה נאמר? והלא כבר נאמר "והשקה את האשה",
ומה ת"ל "ואחר ישקה את האשה"? שלשה דברים מעכבים בסוטה:
עד שלא נמחקה המגילה, ועד שלא קרב הקומץ, ועד שלא קיבלה עליה את השבועה.
לשיטת ר' עקיבא מוחקים את המגילה אחרי הקטרת הקומץ. אם אז סירבה לשתות או הודתה שנאפה – מכריחים אותה לשתות בכל זאת, ולא שופכים את המים. וראו תוספתא סוטה ב ב-ג. |
נמחקה המגילה ואמרה 'טמאה אני' הודתה שנאפה - המים נשפכים והמנחה מתפזרת אבית הדשן
ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת.
ר' אחי בר' יאשיה אומר: משקים בה סוטה אחרת.
"ולקח הכהן מיד האשה" (במדבר ה כה) - ולא מיד שלישה שליח
"מיד האשה" - שאם פירסה נדה לא היתה שותה.
"והניף את המנחה" - מוליך ומביא מעלה ומוריד. מניין?
שנאמר "אשר הונף ואשר הורם" (שמות כט כז) מקיש הרמה לתנופה
מה תנופה, מוליך ומביא - אף הרמה כן; ומה הרמה, מעלה ומוריד - אף תנופה מעלה ומוריד
מיכן אמרו: מצות תנופה - מוליך ומביא מעלה ומוריד, זה היא מצות תנופה.
"לפני ה'", במזרח, שבכל מקום שנאמר "לפני ה'" הרי הוא במזרח, עד שיפרוט לך הכתוב.
"והניף את המנחה לפני ה' והקריב אותה אל המזבח", למד על מנחת סוטה, שטעונה תנופה והגשה.
סיום הפיסקה כדעת ר' עקיבא בתחילתה. |
"וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה" (במדבר ה כו) - זו הקטרת הקומץ, שקרוי אזכרה,
"ואחר ישקה את האשה" - לענין שאמרנו.
פיסקה יח
עריכהעל במדבר ה כז
אין לי אלא בטנה וירכה. שאר איבריה מנין? ת"ל "ובאו בה"
ראו שם, "בירך התחילה בעבירה תחילה" וכו', וראו גם תוספתא סוטה ד ד, וכן מכילתא פסחא ז, וכן שם ויהי א. הדגש הוא על סדר הפורענות, המתקדמת ממי שהתחיל למכלול כולו: במבול נמחו בני האדם תחילה ואחריהם בעלי החיים; הסנוורים הכו באנשי סדום שבפתח תחילה, ואחריהם בשאר העיר; פרעה נהרג ראשון, ואחריו שאר חילו; ואת הריגת אנשי עיר הנידחת יש לקיים לפני השמדת הבהמה והרכוש. |
אבר שהתחיל בעבירה - ממנו יתחיל הפורענות!
כיוצא בו אתה אומר "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה" (בראשית ז כג).
מי שהתחיל בעבירה - ממנו התחיל הפורענות!
כיוצא בו אתה אומר "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים" (בראשית יט יא)
מי שהתחיל בעבירה - ממנו היתה מתחיל הפורענות!
כיוצא בו אתה אומר "ואכבדה בפרעה ובכל חילו" (שמות יד ד).
פרעה התחיל בעבירה - ממנו התחיל הפורענות
כיוצא בדבר אתה אומר "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב... ואת בהמתה" (דברים יג טז)
מי שהתחיל בעבירה - ממנו התחיל הפורענות!
אף כאן "וצבתה בטנה ונפלה יריכה", אבר שהתחיל בעבירה - ממנו הוא מתחיל הפורענות!
והלא דברים קל וחומר: אם מדת פורענות ממועטת, אבר שהתחיל בעבירה - ממנו התחיל הפורענות
קל וחומר למדת הטוב מרובה!
האלה היא קללה, והשבועה היא קללה מותנית: אם לא אקיים את השבועה – אקולל כמו הסוטה. וראו את הצימוד בין השתים גם לעיל פיסקה יד. |
לשבועה, שיהו נשבעין בה: "שיארעך כשם שאירע לפלונית"!
וכן הוא אומר "והנחתם שמכם לשבועה לבחירי" (ישעיה סה טו)
נמצינו למידים שהרשעים - שבועה לצדיקים. ומנין שהצדיקים - ברכה לרשעים?
שנאמר "והתברכו בו גוים ובו יתהללו" (ירמיה ד ב,)
ואומר "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית יב ג)
ואומר "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל" (בראשית מח כ)
פיסקה יט
עריכהעל במדבר ה כח
ר' ישמעאל קורא את הביטוי "וטהורה היא" כדין: שהסוטה היתה טמאה ועכשיו נטהרה, ולא כהמשך התנאי "אם לא..." |
ר' ישמעאל אומר: וכי מי טמאה, שהכתוב מטהרה? ומה תלמוד לומר "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא"?
אלא מגיד הכתוב, כיון שיצא עליה שם רע - אסורה לבעלה
רשב"י אומר: לא תעלה על דעתך שהזכות תולה במים המרים,
אלא "אם לא נטמאה האשה וטהורה היא" למה נאמר?
לפי שהוא אומר "ואיש אשר ינאף את אשת איש" (ויקרא כ י)
לא שמענו אלא בזמן שיש לה עדים, והתרו בה - שהיא במיתה
יש לה עדים ולא התרו בה - פטורה מן המיתה. הואיל ופטורה מן המיתה, תהיה מותרת לבעלה?
אמרת: ספק נבעלה ספק לא נבעלה - אסורה לבעלה; ק"ו לשנבעלה ודאי!
אלא הרי היא בכלל שנאמר "כי יקח איש אשה ובעלה... כי מצא בה ערוות דבר" (דברים כד א).
השוו לדברי ר' עקיבא, לעיל פיסקה ז. |
לעניין האלה והשבועה השוו לעיל פיסקה יד. |
ראו דברי ר' יהודה בן בתירא בתוספתא סוטה ב ד. נראה שהיתה העדפה של ריבוי בנים זכרים לבנים וארוכים, אבל ההעדפה לא היתה מספיקה כדי לגרום לנשים להסתר מבעליהן; והשוו את דברי ר' ישמעאל לברכות לא ב. |
אמר לו ר' ישמעאל אם כן ילכו כל העקרות ויקלקלו בשביל שיפקדו, וזו שישבה לה – הפסידה!
אלא מה תלמוד לומר "ונקתה ונזרעה זרע"? שאם היתה יולדת בצער - יולדת בריוח
נקבות - יולדת זכרים; אחד - יולדת שנים; שחורים - יולדת לבנים; קצרים - יולדת ארוכים.
האיילונית ומי שאינה ראויה לילד אינן שותות, ראו סוטה ד ג ותוספתא סוטה ה ב; אבל אשת הסריס שותה, למרות שאינו ראוי לעבר אותה – ראו סוטה ד ד! |
ד"א: "ונקתה ונזרעה זרע", מפני שהיתה בכלל ויצתה לידון בדבר החדש
ראו בתחילת הפיסקה: אחרי הטקס האשה מותרת לבעלה, והבנים שייולדו לה כשרים. |
החזירה הכתוב לכללה.
פיסקה כ
עריכהעל במדבר ה כט
ר' יאשיה לומד מהביטוי "תורת הקנאות" שמצוות סוטה היא לדורות. ר' יונתן קורא את הביטוי כפשטו, כסיום הדיון בסוטה. וראו להלן לח. |
ת"ל "זאת תורת", דברי ר' יאשיה; ר' יונתן אומר: כחותם הדברים.
שבית דין מקנים להם לפוסלם מכתובתם.
או אף להשקותם? ת"ל "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (במדבר ה טו)
האיש משקה, ואין ב"ד משקים.
ת"ל "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר ה יב), להביא את היבמה, דברי ר' יאשיה
ר' יונתן אומר: "איש איש כי תשטה אשתו" - להוציא את היבמה
משמע מוציא את היבמה ומביא את הארוסה? ת"ל "תחת אישה", להוציא את הארוסה.
פיסקה כא
עריכהעל במדבר ה ל-לא
הפיסקה נותנת כמה תשובות לשאלת הצורך בביטוי "וניקה האיש ההוא מעוון" (פס' לא): מה חטאו של הבעל? |
לפי שהוא אומר "ועבר עליו רוח קנאה וקנא" (במדבר ה יד),
או, כשם שעד שלא קינא לה – רשות, אף כך משקינא לה - רשות
ת"ל "או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה - וקנא את אשתו". חובה, ולא רשות.
"והעמיד את האשה לפני ה'... ונקה האיש מעון" (במדבר ה ל-לא),
אם עשה לה – וניקה, ואם לא עשה לה - לא נקה.
יסורי המצפון של הבעל עשויים להיות על שגרם למות האשה, או על שהיא נאפה והוא שימש איתה זמן מה. הדרשה מבטיחה לו מחילה. |
אוי לי שהייתי משמש עם הטמאה! - לכך נאמר "ונקה".
אפילו אם לא נבעלה, היא נסתרה עם אותו אדם, ולכן היא תשא את עוונה בכל מקרה; והשוו לדברי רשב"א בתוספתא ב ד, שהבזיון שבטקס מכפר לה עליה. |
הואיל והביאה עצמה לידי דברים הללו - אף היא לא תצא מידי פורענות
לכך נאמר "ונקה האיש מעון, והאשה ההיא תשא את עונה"!
גם אם לא מתה מיד, אם היא אשמה – תמות בצורה שתגלה שסטתה. וראו לעיל פיסקה ח "רבי אומר אני אכריע" וכו'. |
למה נאמר "ונקה האיש מעון"? כשהאיש מנוקה מעון - האשה ההיא תשא את עונה
מבחן מי הסוטה פועל רק אם הבעל נקי מעוון, ואם הוא עצמו חוטא – האשה לא תיענש בהם; הושע קשר את בעלה של הסוטה, אם הוא רודף אחר הזנות – לביטול מקומי של יכולתו להשקות את אשתו; אבל ראו סוטה ט ט, שריב"ז ביטל את טקס ההשקיה לחלוטין. |
כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט" (הושע ד יד).
אמר להם: הואיל ואתם רודפים אחר הזנות - אף המים לא יבדקו את נשיכם
לכך נאמר "ונקה האיש מעון" - את עון ההוא.