פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה שבועות פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שבועות: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שבועות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

טומאה במקדשעריכה

ניתן לדמות בדרך סימבולית את ידיעת הטומאה למודעות האדם למוות. [מולה עומדת השבועה, המבטאת את הדיבור ואת החיים.] את "הטומאה" (המוות) אנחנו נוטים להדחיק ולשכוח, וכך היא "נעלמת" מאיתנו.

זה המקרה שתואר לעיל א, ב, של ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים, וחייב עליו קרבן עולה ויורד.

שני חטאים (טימוא הקודש או המקדש) ושתי שגגות לכל אחד (שכחת הטומאה או הקדושה. למעשה יש שלוש שגגות - ראו להלן). ניתן לבחור לקריטריון ראשי את השגגות או את החטאים.

למעשה יש ששה מקרים, אבל המקרים שנעלמו ממנו גם הטומאה וגם הקודש (או המקדש) הם נדירים.

(א) ידיעות הטומאה - שתים שהן ארבע:

נטמא, וידע

ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקודש,
נעלם ממנו הקודש וזכור את הטומאה, נעלמו ממנו זה וזה,
ואכל את הקודש - ולא ידע, ומשאכל - ידע
הרי זה בעולה ויורד.

נטמא, וידע

ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש,
נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה, נעלמו ממנו זה וזה
ונכנס למקדש - ולא ידע, ומשיצא - ידע
הרי זה בעולה ויורד:


לגבי ההוספה על השטח המקודש, השוו סנהדרין א, ה. שם נזכר רק בית הדין, ואילו כאן מתואר טקס שלם שבו מיוצגות כל הסמכויות חוץ מהכהונה. ראו תיאור טקס ההוספה על העיר בנחמיה יב פס' כז ואילך. וראו תוספתא סנהדרין ג, ב, שהטקס המתואר שם לא קידש את השטח לגמרי, כי לא היה מלך ולא היו אורים ותומים.

מסלול התהלוכה מגדיר את השטח המקודש: כבש התודה שבצד הפנימי של השטח נאכל, וכבש התודה החיצוני יצא מחוץ לשטח, ולכן נשרף.

(ב) אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת העזרה,

שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך, ונביא,

ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר.

ובית דין מהלכין, ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם.

הפנימית התודה הפנימית - נאכלת, והחיצונה - נשרפת.

וכל שלא נעשה בכל אלו, הנכנס לשם - אין חייבין עליה:

המשנה עוסקת במי שנודע לו שהוא טמא בזמן שהיה בעזרה. היא מציגה ארבעה מקרים: מי שנטמא בזמן שהיה בעזרה, וכן מי שנטמא קודם, ונכנס לעזרה מתוך שכחת הטומאה, שכחת הקדושה, או שכחת זה וזה.

בכל ארבעת המקרים, מדובר באדם טמא הנמצא בעזרה, שנודע לו על כך. המשנה קובעת שעליו לצאת מיד מהעזרה בדרך הקצרה ביותר, ואם השתהה או שבחר בדרך ארוכה - חייב מלקות, שהרי טימא את המקדש במזיד - ראו מכות ג, ב.

אם אכן יצא מיד מהמקדש כראוי - פטור ממלקות, אבל בשלושת המקרים האחרונים חייב קרבן עולה ויורד.

יש מקום להשוות את איסור הכניסה למקדש ואת חובת היציאה ממנו למצוות לא תעשה שיש בה קום עשה, שהעובר עליה פטור מעונש, וראו מכות ג, ד. אבל בנידה אין הדבר כן, וראו גם ספרא חובה א.

(ג) נטמא בעזרה,

ונעלמה ממנו טומאה, וזכור את המקדש,

נעלם ממנו מקדש, וזכור לטומאה, נעלם ממנו זה וזה, ובזמן שהותו במקדש נזכר באלה

והשתחוה,
או ששהה בכדי השתחואה,
בא לו בארוכה או יצא מהמקדש בדרך ארוכה - חייב. מלקות
בקצרה אם מיד לאחר שנזכר בטומאה בהיותו במקדש יצא ממנו בדרך הקצרה - פטור. ממלקות וחייב קרבן עולה ויורד
זו היא "מצות עשה שבמקדש", שאין חייבין עליה:


במקרה זה אם יצא מיד מהבעילה חייב מלקות (ראו מכות ג, א,) ואילו במקרה דומה במקדש פטור.

המשנה משווה בין המקדש לבין איסורי הנידה, הקשורים גם הם לטומאה. בשני המקרים הגיע האדם למצב של עבירה בחוסר ידיעה, ובשניהם העבירה מכונה "חילול" (ראו ויקרא יח, יט-כא).

ההנאה האסורה במקדש היא מעצם השהייה בו, ומההשתחוואה בו, ומי שעושה כך בטומאה עובר על "וישלחו מן המחנה" (במדבר ה ב). לעומת זאת בנידה ההנאה האסורה היא מהתנועה של הכניסה והיציאה, והעבירה היא על "לא תקרב" (ויקרא יח יט) הקשור לכניסה וליציאה.

ניתן היה להציג גם מקרה הפוך: אם המתין במקדש - חייב, ואם המתין בזמן בעילת הנדה - פטור. הבחירה להדגיש דווקא את המקרה שבו הנידה חמורה יותר היא כי ההמתנה אינה מעשה ואינה מצווה.

הדיון בהוריות ב, ד נראה משני למשנתנו, שהיא המקור.

יש המשווים את הרחם הנשי למקדש, ופרישה ממנו בזמן הטומאה [של האשה] נקשרת לפרישה מהמקדש בזמן טומאה [של הפורש] - ראו ד. ברקוביץ "מקדש החיים". אמנם ההבדלים נראים גדולים מדי, בעיקר בגלל הבדלי הזהות של הטמאים, אבל ללא ספק נרמזת כאן השוואה בין יחסי אישות מותרים לבין הכניסה למקדש.

(ד) ואיזו היא מצות עשה שבנדה, שחייבין עליה?

היה משמש עם הטהורה
ואמרה לו "נטמאתי"
ופרש מיד -

חייב מלקות או חטאת, אלא ימתין עד שימות האבר ויפרוש,

מפני שיציאתו - הנאה לו, כביאתו:


(ה) רבי אליעזר אומר: (ויקרא ה ב-ג) "השרץ... ונעלם ממנו"

על העלם שרץ חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

רבי עקיבא אומר: "ונעלם ממנו והוא טמא"

על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.

רבי ישמעאל אומר: "ונעלם... ונעלם", שתי פעמים

לדעת ר' אליעזר ור' עקיבא אין ארבע ידיעות הטומאה אלא רק שתים, בניגוד למשנה א, המשקפת את דעת ר' ישמעאל.

לדעת ר' ישמעאל אם נעלמו ממנו זה וזה חייב פעמיים בקרבן, וראו גם תוספתא א, ה.

לחייב על העלם טומאה, ועל העלם מקדש: