ביאור:תוספתא/שבועות/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שבועות פרק ראשוןעריכה

טומאת מקדש וקדשיועריכה

(א)

אין בה ידיעה בתחלה - בין שאין בה ידיעה בסוף בין שיש בה ידיעה בסוף

שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי ר"מ


ראו משנה א, ג-ד.
הברייתא מורכבת משתי יחידות, ובשתיהן מדובר על המחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון, האם שעירי ראש חודש מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה כלל.
החשבון של ר' שמעון בסוף הברייתא הוא הבסיס לדבריו בהלכה ב.
המסקנה שלו מהעובדה שבחלק מההזדמנויות מקריבים שני שעירים לחטאת באותו היום (ביום כיפור ובעצרת) היא שבכל יום היה ראוי לעשות כך, ולהקריב שני שעירים לחטאת בנוסף לקרבן התמיד, אלא שחס וכו'.



ר' יהודה ור"ש חולקין בשעיר: על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף
וטהור שאכל טמא - שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי ר' יהודה
ר"ש אומר: שעירי רגלים מכפרין, אבל לא שעירי ר"ח
ומודה ר"ש בשעיר שלא קרב ברגל, שיקרב בר"ח
לא קרב בר"ח, יקרב ביוה"כ. לא קרב ביוה"כ, יקרב לרגל הבא
שמתחלה לא הוקדשו קרבנות הצבור אלא ע"מ שיקרב על מזבח החיצון.
היה ר"ש אומר: ל"ב שעירים קריבין לצבור בכל שנה ושנה
שלשים ואחד בחוץ ונאכלין, ואחד בפנים ואינו נאכל, ושעיר המשתלח. הוא השעיר ה33
שנים עשר בי"ב חדשי השנה, שבעה בפסח, ושמונה בחג, ב' ביוה"כ אחד מהם נעשה בפנים, ושלישי הוא השעיר המשתלח
א' בר"ה, ושנים בעצרת: אחד בגלל לחם הפנים ואחד בגלל היום.
ואם כפר הראשון, על מה שני מכפר? על הטומאה שאירעה בין זה לזה
ואמרינן כך: ישראל צריכין להביא שני שעירין בכל יום
אלא שחס הקב"ה על נכסין של ישראל.

(ב)

היה ר"ש אומר: קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל עבירות שבתורה
שכל עבירות שבתורה מתכפרות בשעיר אחת, וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בל"ב שעירין

כל עבירות שבתורה מתכפרות פעם אחת בשנה


שלוש דרשות שונות על החומרה בטומאת המקדש.



וטומאת מקדש וקדשיו מתכפרת בכל חדש וחדש
שנאמר (יחזקאל ה יא) לכן חי אני נאום ה' אלהים אם לא יען את מקדשי טמאת וגו'
קשין הן שקוצין ותועבות שעשית, וטומאת מקדש וקדשיו קשה מכולן.

(ג)

מעשה בשני אחים כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש
וקדם אחד מהם את חבירו לתוך ארבע אמות. נטל אחד מהן את הסכין ותקע בלבו

בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם בהר הבית ואמר


ראו תוספתא יומא א, י. כאן ההקפדה על טומאת הסכין מסמלת את ההקפדה על שפיכות הדמים, ואינה באה במקומה.



שמעוני אחינו בית ישראל! הרי הוא אומר (דברים כא א) כי ימצא חלל באדמה וגו'
אנו מהיכן נמוד: מן ההיכל או מן העזרות? געו כל ישראל בבכיה אחריו
ואח"כ בא אביו של תינוק. אמר להם: אני כפרתכם! מפרפר הוא בני, וסכין לא נטמא!
מלמד שטומאת סכין היתה קשה עליהן משפיכות דמים
וכן הוא אומר (מלכים ב כא טז) וגם דם נקי שפך מנשה
מכאן אמרו: בעון שפיכות דמים שכינה נעלית ובית המקדש מיטמא.

טומאות המחייבות את הנכנס למקדשעריכה

(ד)

כל המטמאין שבתורה, בין שנטמאו טומאה קלה ובין שנטמאו טומאה חמורה
חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, שנאמר (ויקרא ה ב) בכל דבר טמא,
לרבות כל המטמאין שבתורה.

"או נפש" (ויקרא ה ד) למה נאמר?


שלוש פעמים נזכרה בפרשת קרבן עולה ויורד המלה "נפש". הראשונה והשלישית בקשר לשבועה, והאמצעית בקשר לטומאה. הברייתא מסבירה שהצורך במלה "או" בעניין שבועת העדות הוא כדי להבחין בינה לבין ענייני הטומאה: אין שבועת עדות בענייני טומאה אלא רק בענייני ממון, וראו ספרא חובה פרשה ח, וכן משנה ד, ז-ח.
למרות שבמקרה זה לא דרשו דבר הלמד מעניינו, אלא הפרידו בין המקרים המחייבים קרבן עולה ויורד, דורש ר' ירמיה בדרך זו ומסיק שאין הנשיא והכהן הגדול חייבים על טומאת מקדש וקדשיו, והשוו הוריות ב, ג-ה, דעת ר' יוסי הגלילי שם.
ר' עקיבא מוסיף לרשימת הטמאים החייבים בקרבן עולה ויורד אם נכנסו למקדש את המצורע, שטומאתו תלויה בדבר הנאמר מפי הכהן, ראו נגעים ג, א.
ר' נתן מוסיף גם טומאת כלים, התלויה במחשבה של עושה הכלי,שהרי אין הכלי מקבל טומאה אלא אם חשב עליו ככלי גמור.
הלימוד של ר' נתן נצרך רק לשיטת ר' ישמעאל, שהיה עלול להוציא כאן טומאת כלים כי "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט."
עדר בהמה – ראו אהלות ח, א.
ר' נתן פוטר את הטמא בטומאת קדושה מקרבן עולה ויורד, בניגוד לדברי ר' יהודה בספרא חובה פרק יג.
וראו שם גם הדרשה על נבלת חיה טמאה – אפילו בכזית.



לפי ששלש מצות אמורות בפרשה. ב' מפורשות ואחת סתומה.
תלמוד סתומה מן המפורשה! מה מפורשה שבועה, אף סתומה שבועה
אפילו אמר לעדים: בואו והעידוני שלא נטמאתי!
ואמרו לו: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! יכול יהו חייבין?
ת"ל "או נפש" דהסיען הכתוב מכלל הטומאות, ובא לו לכלל שבועות.
"או נפש" – יכול לרבות כל הנפשות, אף נפש נשיא ומשיח
ר' ירמיה אומר: דבר למד מעניינו
שנא' (ויקרא ה ז) ואם לא תגיע ידו די שה
ואומר ואם לא תשיג ידו לשתי וגו'
במי שבא לכלל עוני הכתוב מדבר. יצא נשיא ומשיח שאין באין לכלל עוני, שקדושתן עולמית.
בכל דבר טמא, מה ת"ל "בכל דבר"?
ר"ע אומר: להביא את הנגע, שאין טומאה יורדת להן אלא בדבר
שר"ע לא היה דורש כלל ופרט, והיה דורש רבויין ומעוטין, שכך למד מנחום איש גם זו
ר' נתן אומר: להביא את הכלים, שאין טומאה יורדת להן אלא במחשבה
אמר ליה: מה ראו כלים למחשבה?
שר' ישמעאל לא היה דורש רבויין ומעוטין, והיה דורש כלל ופרט וכלל
"או נפש אשר תגע בכל דבר טמא" – כלל. "או בנבלת חיה טמאה וגו'" - פרט
"או כי יגע בטומאת אדם וגו'" - כלל
כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט.
כשהוא אומר "לכל טומאתו אשר יטמא בה" - חזר וכלל
אם כלל הראשון אמרינן? – לאו, אלא כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט
לומר לך: מה הפרט מפורש, טמאות המפורשות מן התורה, יצא עדר גמלין ועדר רחילין
ומכונות חיה ועוף ששכנו, טמאות דאין מפורש מן התורה
ר' נתן אומר: טומאת גוויות ולא טומאת קדושה
יצא השורף את הפרה ופרים, המשלח את השעיר - שהן טומאות קדושות.
אין לי אלא בהמה חיה ועוף טהורין. בהמה חיה ועוף טמאין מנין?
ת"ל "או בנבלת שרץ טמא". אמר ר' יאשיה: וכי יש בשרץ טמא וטהור?
אלא כשם שלא חלקתה בין שרץ טמא לטהור - כך בין בהמה וחיה, לא תחלוק בין טמאין לטהורין
אין לי אלא בכולן. בנבלה שלמה בכזית מנין? ת"ל בנבלת חיה טמאה
מה ת"ל טמאה? להביא את כזית.
א"ר שמעון: מה ראו לומר בבהמה וחיה - בכזית טמא, ובשרץ בכעדשה?
אלא בהמה וחיה תחלת ברייתן כזית. שרץ תחלת ברייתן כעדשה.

שגגות המחייבות קרבןעריכה

(ה)
נטמא ונעלמה ממנו טומאה, זכר את המקדש, ונעלם ממנו זה וזה


ראו משנה ב, ג-ה.
ר' ישמעאל מחייב את מי שנעלמו ממנו הן טומאתו הן קדושת המקדש בשני קרבנות עולים ויורדים.



והשתחוה, או ששהה כדי השתחויה, או שנדבק עם חבירו כדי השתחויה
או שנכנס לתוספת העזרה ושהה כדי השתחויה - חייב על כל אחת ואחת, דברי ר' ישמעאל
שהיה ר' ישמעאל אומר: ונעלם ממנו ונעלם ממנו שתי פעמים
לחייב על העלם דבר טומאה ועל העלם מקדש
ר' אליעזר ור"ע אומרים: אינו חייב אלא על העלם טומאה בלבד.