ביאור:משנה חלה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
מצוות הפרשת החלה דומה במידה רבה למצוות הפרשת התרומה. הדמיון נלמד גם מהפסוק המצביע עליו במפורש "כתרומת גורן" (במדבר טו כ). ההבדל העיקרי בין שתי המצוות הוא בכך שאת החלה מפרישים רק בשלב העריסה, שהיא לדעת רוב התנאים הכנת הבצק (לדעת ר' עקיבא העריסה היא האפיה). כיוון שעל הכנת הבצק ועל האפייה היו מופקדות בעיקר הנשים, הפכה מצוות החלה למצווה נשית בעיקרה, ואכן שנינו (שבת ב, ו) שמצוות החלה מצטרפת למצוות הנידה ולהדלקת הנר כמצווה נשית.
הנשיות של המצווה מתבטאת גם בעניין אנטומי: האשה יכולה לברך על החלה ולהפריש אותה כשהיא עירומה, ויושבת על ערוותה (ראו לקמן ב, ג). שאלה שלא הצלחתי למצוא לה פתרון מניח את הדעת היא מדוע דווקא בהקשר של החלה בחרו חז"ל לעסוק בשאלה של קיום מצווה (במקרה שלפנינו: הפרשת חלה) ע"י אשה בעירום.
היסוד הנשי במצווה זו מתנגש עם יסוד הטהרה המצופה מהפרשת החלה. הנשים נטמאות באופן סדיר מדי חודש, ולכן קשה להן להפריש את החלה בטהרה. בנוסף לכך, הבצק מכיל מים, ובדרך כלל הוא מקבל טומאה בקלות, דבר המקשה עוד יותר על הפרשת החלה בטהרה.
כתוצאה מכך מתברר שמצוות החלה כרוכה בקשיים מעשיים ניכרים. לכך יש להוסיף את העובדה, שאורך חיי המדף של הבצק ושל הלחם קצר מאד, ביחס לחיי המדף הארוכים של התרומה הניתנת מהיין ומהשמן. מה הטעם לתת לכהן חלה, שבדרך כלל מתקלקלת עוד לפני שהגיעה לידיו - אם בכלל הצליחה הנותנת לשמור על טהרתה?
ואכן, המסכת מציגה בעניין זה מחלוקת בסיסית: האם עדיף להפריש חלה טמאה ולשרפה - או להתחמק ממצוות הפרשת החלה לגמרי? (ראו לקמן, ב, ג)
ר' עקיבא מעדיף את הפרשת החלה הטמאה על פני התחמקות מהפרשתה, כי בכך לפחות נקרא שם ה' על הבצק. העיקר במצווה, לדבריו, אינה הנתינה לכהן אלא הסמליות הבסיסית של קדושת הבצק הנאפה בארץ ישראל. אמנם חכמים חלקו עליו, אבל מניתוח העריכה נראה שעורכי המסכת תומכים בדעתו.
אחד הנושאים במסכת, לצד הדיון על טומאת החלה, הוא לא רק טומאת האשה, אלא גם טומאת חו"ל. אמנם עיקר מצוות החלה היא בארץ, אבל חכמים חייבו להפריש אותה גם בחו"ל. בכך חזרה בעיה דומה לזו שהזכרנו לעיל, כי לצד הגזירה להפריש חלה בחו"ל, נגזרה טומאה על אויר חו"ל, ולכן החלה שם טמאה. הביטוי של ר' עקיבא במשנה הנ"ל "אין להם חלק בשם" לקוח מיהושע כב, שם הוא מבטא את ההפרדה בין שבטי א"י המערבית לבין שבטי מזרח הירדן. למרות שדברי ר' עקיבא נאמרו על הפרשת חלה בטומאה, הם מרמזים גם על הפרשת החלה בחו"ל. בשני המקרים מעדיפה המשנה את הפרשת החלה בטומאה - ושריפתה - על פני אי הפרשתה בכלל. מצוות החלה הפכה, אפוא, ממצווה הכרוכה במתנות כהונה למצווה סמלית בבצק.
מבנה המסכת הוא של הקבלה: הפרקים הראשון והשלישי עוסקים במצווה החלה לכתחילה, בחמרי הבצק ובדרכי ההפרשה, ואילו הפרקים השני והרביעי מתיחסים בדרכים שונות לבעיית הטומאה של החלה.
הפרק הראשון, כאמור, עוסק בחמרים שמהם מכינים את הבצק, חמשת מיני הדגן, ובהבדלים בין החלה למעשר מחד - מול הדמיון שבינה לבין התרומה מאידך.
הפרק השני עוסק בחלה טמאה - משום חו"ל או מסיבה אחרת - ומעמיד מולה את הפרשת החלה בטהרה ואת שיעוריה. הפרק השלישי ממשיך את פרק א, ומתקדם לתהליך הרגיל של הכנת הבצק, שבו נקבע זמן הפרשת החלה - ומציג כמה השלכות של קביעת זמן החיוב בחלה. בהמשך הוא עוסק בתערובות שונות, הן במובן הממשי - תערובות של קמחים - הן במובן ההלכתי - תערובות של בצקים במצבים הלכתיים שונים.
הפרק הרביעי ממשיך את הפרק השני, אבל אינו מתיחס במפורש לבעיית הטומאה, אלא לפתרונותיה שהוצגו בפרק ב: בראשיתו נדונים גבולות הפטור של העיסה כאשר מוקטנת הכמות, ובהמשך נדונה הפרשת החלה בסוריה ובחו"ל, לצד הדיון על נתינת מתנות כהונה לכהנים שאינם מקפידים על הטומאה. בכך ניתן לשמוע את הדי דעתו של ר' עקיבא, שממנה עולה העדפת מצוות החלה - ומתנות כהונה נוספות - על פני הבעיה של הטומאה.
בסוף המסכת מובאים כמה מעשים של הפרשות שונות (חלה, ביכורים, בכורות והפסח) של יהודי הגולה, שבהם נהגו חכמים למעשה לפי דעות יחידים. ברוב המקרים הסתייגו החכמים מקבלת תוצרת מחו"ל, אבל בולט המעשה של הבאת הביכורים מסוריא, שבו דווקא קיבלו את הביכורים. בכך נרמז המאמץ שבמסכת להרחיב גם את מצוות החלה ולהחיל אותה על סוריה ועל חו"ל.
חלה, עיסה, מעשר ותרומה עריכה
חטיבה I: חלה ומעשרות עריכה
|
הכוסמין - מין חיטה. וחשוב להבחין בינה לבין הכוסמת, שהיא מין קטנית ופטורה מחלה. "ומצטרפים זה עם זה" - אם נלושו באותו בצק. אבל לקמן ד, ב, נאמר שאם יש שני בצקים שונים, אחד מקמח חיטה ואחד מקמח מאחד המינים האחרים, גם אם הבצקים נוגעים זה בזה - אינם מצטרפים. העומר מתיר לחקלאי לקצור את הדגנים שהשרישו לפניו, ולצרכן - לאכול מהם. אבל ראו מנחות י, ז-ח, על מנהג אנשי יריחו. |
(א) חמישה דברים חייבין בחלה:
- החטים והשעורים והכוסמין ושבלת שועל ושיפון.
הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה, בצק שיש בו כמה מיני קמחים, והכמות של כל הקמחים יחד גדולה מהמינימום הדרוש להפרשת חלה (קב ורבע) - חייב בחלה
- ואסורין בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העמר.
- ואם השרישו קדם לעמר - העמר מתירן.
- ואם לאו - אסורין עד שיבוא העמר הבא:
|
ראו פסחים ב, ה, לגבי המצה, וכן שם, ג, א לגבי החמץ, וכן נדרים ז, ב, לגבי הנודר מן הדגן. בתחילת משנה א כבר נאמר שחמשת המינים חייבים בחלה, וכאן נוסף החיוב במעשרות, כניגוד למשנה הבאה. |
(ב) האוכל מהם כזית מצה בפסח - יצא ידי חובתו.
- כזית חמץ - חייב בהכרת.
נתערב אחד מהם בכל המינים - הרי זה עובר בפסח.
הנודר מן "הפת" ומן "התבואה" - אסור בהם, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: הנודר מן "הדגן" - אינו אסור אלא מהן.
וחייבין בחלה ובמעשרות:
(ג) אלו חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות:
|
לגבי הבדלים בין חלה למעשרות ראו ספרי במדבר קי. הפטור ממעשרות קשור למעמד ההלכתי של התבואה: מתנות עניים והפקר - אין להם בעלים (יש להוסיף תבואת שביעית, שחייבת בחלה - ראו שביעית ט, ט.) וראו לעניין הפטור ממעשר לתבואת שביעית ולמתנות עניים גם ספרי דברים קט. המעשרות וההקדש פטורים ממעשרות. על התבואה הצעירה יש מחלוקת. משנה ג מקבילה לתרומות א ה. ההבדלים: שם לא נזכר "מותר העומר" ו"תבואה שלא הביאה שליש", וכאן לא נזכר שאסור לתרום "מן החייב על הפטור" וכו'. |
- הלקט, והשכחה, והפאה, וההפקר,
- ומעשר ראשון שנטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, ומותר העמר הקמח שנשאר מהעומר הראשון, אחרי שהקריבו את מנחת העומר.
- ותבואה שלא הביאה שליש.
- רבי אליעזר אומר: תבואה שלא הביאה שליש - פטורה מן החלה:
|
הרשימה הזאת היא של דברים שאינם תבואה. השורה העוסקת בכמות התבואה אינה מופיעה בחלק מכתבי היד, והנושא יפורט לקמן ב, ו. |
(ד) אלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה:
- האורז, והדוחן, והפרגים, והשומשמין, והקטניות
- (ופחות מחמשת רבעים - בתבואה. פחות מקב ורבע של קמח)
חטיבה II: גבולות הפטור מן החלה עריכה
|
הסופגנין וכו' אינם נאפים בתנור, וראו הסתייגות במשנה הבאה. המדומע הוא ספק תרומה, ופטור מהחלה, בדומה לתרומה עצמה. וראו תוספתא טבו"י ב, ד, שר' מאיר מחייב אותו בחלה. |
הסופגנין, והדובשנין, והאסקריטין, וחלת המשרת, והמדומע והתרומה מקל וחומר - פטורין מן החלה:
|
הרחבה למשנה ד |
(ה) עסה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין - פטורה מן החלה.
- תחילתה עסה וסופה סופגנין, שהכין עיסה לאפיה ואז החליט שלא לאפות אלא לבשל תחילתה סופגנין וסופה עסה - חייבת בחלה.
- וכן הקנובקאות קרוטונים חייבות:
|
ראו עדויות ה, ב, בשם ר' יוסי, וכן תוספתא א, א. יתכן שהמחלוקת היא בשאלה מה דומה יותר לאפייה: הקמח לתוך המים או המים בקמח, אבל חכמים (בתוספתא שם) חולקים על ב"ה ועל ב"ש, וקובעים שהקריטריון הוא ההכנסה לתנור. וראו תוספתא פסחים ב, כ, ששתיהן פסולות למצת מצווה, כמו גם הסופגנים וכו' שבמשנה ד. נראה שהיתה מסורת שרק אחד מהשנים חייב בחלה. סוף המשנה וכן משניות ז-ח מבחינות בין כוונות שונות בעשיית העיסה. |
(ו) המעיסה קמח שמושם בתוך מים רותחים - בית שמאי פוטרין, ובית הלל מחייבין.
החליטה מים רותחים שנמזגים על הקמח - בית שמאי מחייבין, ובית הלל פוטרין.
חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו - פטור. כי קדשי מזבח פטורים מחלה
- למכור בשוק - חייב:
|
המקרה הראשון דומה לעושה חלות תודה למכירה. במקרה השני הבצק אינו שייך לנחתום, וכל אשה נתנה בצק פחות מהשיעור. |
(ז) נחתום שעשה שאור לחלק - חייב בחלה.
נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור
- אם אין בשל אחת מהן כשעור - פטורה מן החלה:
|
ההגדרה של מאכל אדם אינה לפי כוונת העושה אלא לפי השימוש בפועל. אבל ראו תוספתא א, ה, שר' יהודה חולק. מהגדרה זו נובעים דינים שונים. לעניין יום טוב המשנה כדעת ר' ישמעאל, שאין הכנת מזון לבע"ח מותרת ביו"ט, וראו מכילתא פסחא ט; אבל לדעת ר' עקיבא היא מותרת, ראו שם. |
(ח) עסת הכלבים: שנעשתה למאכל בעלי חיים בזמן שהרועים אוכלין ממנה
- חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה,
- ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב,
- ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח.
- אם אין הרועים אוכלין ממנה - אינה חייבת בחלה
- ואין מערבין בה, ואין משתתפין בה,
- ואין מברכין עליה, ואין מזמנין עליה, ואינה נעשית ביום טוב
- ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
בין כך ובין כך - מטמאה טמאת אוכלין:
|
קווי דמיון בין חלה לתרומה, שנאמר בחלה "כתרומת גורן" במדבר טו כ. וראו גם משנה ד "המדומע": החלה אינה דומה למעשר אלא לתרומה. |
חטיבה III: חלה ותרומה עריכה
|
חומש - ראו תרומות ו, א-ב. מיתה ואיסור לזר - ראו ביכורים ב, א. נכסי כהן - ראו ביכורים ג, יב. נטילה מטהור על הטמא - ראו תרומות ב, א, וכן לקמן ב, ח. המוקף - ראו תוספתא תרומות ג, ז. הגמור - ראו חלה ג, א. שישייר מקצת - ראו תרומות ד, ה. |
(ט) החלה והתרומה - חייבין עליהן מיתה וחומש, ואסורים לזרים
- והם נכסי כהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש
- ואינן ניטלין מן הטהור על הטמא, אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור.
האומר "כל גרני - תרומה" ו"כל עסתי - חלה"
- לא אמר כלום, עד שישייר מקצת: