פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה כריתות פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת כריתות: א ב ג ד ה ו

מסכת כריתות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

קרבנות כפרה מיותרים או חסריםעריכה

חטיבה I: קרבנות כפרה מיותריםעריכה

(א) הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא,

השוו דין אשם שהתכפרו בעליו, תמורה ג, ג.

ר' אליעזר לשיטתו, שאשם תלוי הוא מעין נדבה, וניתן להקריב אותו בלי חטא, ראו לקמן משנה ג.

אם האשם נשחט אבל עוד לא נזרק דמו - הוא פסול, ראו תמורה ז, ו: לדעת חכמים הוא נשרף, ולדעת ר' יהודה - נקבר.

לאחר שנזרק הדם, ולדעת ר' יוסי לאחר שקבל את הדם בכוס - הקרבן כשר ובשרו נאכל.

אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט לפני שנשחט התברר שהאשם מיותר - יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקָרֵב,
שֶׁאִם אֵינוּ בָא עַל חֵטְא זֶה - הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר.

אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ - הַדָּם יִשָּׁפֵךְ, וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.

נִזְרַק הַדָּם - הַבָּשָׂר יֵאָכֵל.
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס - יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל.


(ב) אָשָׁם וַדַּי אֵינוּ כֵן:

אשם ודאי שלא נשחט - אין חולקים שאינו הקדש, ואם נשחט - הוא כחולין, ראו תמורה ז, ד, ואינו טעון שריפה. אם נזרק הדם - בשרו נשרף, ולפי תוספתא ד, ב - נקבר, וראו תמורה ז, ו.

שור הנסקל על שהרג אדם, והתברר שאינו חייב סקילה - מותר ליהנות מבשרו, כי לא נסקל במקדש - למרות שיש בסקילתו מרכיב של כפרה.

עגלה ערופה שנמצא הרוצח לאחר שכבר נערפה - אסור ליהנות מבשרה, כי איסור ההנאה הוא חלק מטקס העריפה, שהתקיים כסדרו - שהרי בזמן שנערפה היה ספק מי הרוצח; וראו סוטה ט, ז. אבל בתוספתא שם הלכה ג מתירים אותה בהנאה.

אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט - יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר;
אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט - הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר;
נִזְרַק הַדָּם - הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.

שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוּ כֵן:

אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל - יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר;
אִם מִשֶּׁנִּסְקַל - מֻתָּר בַּהֲנָיָה.

עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן:

אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעְרְפָה - תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר;
אִם מִשֶּׁנֶּעְרְפָה - תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ,
שֶׁעַל סָפֵק בָּאת מִתְּחִלָּתָהּ, כִּפְּרָה סְפֵקָהּ - וְהָלְכָה לָהּ.


(ג) רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה.

לעניין אשם חסידים - השוו איוב א ה.

לדעת חכמים אשם תלוי הוא קרבן חובה ואינו ניתן לנדבה. אבל גם הם מודים שלאחר שחיטתו הוא נשרף ולא נקבר, ראו לעיל משנה ב.

הגישה של חכמים משמשת מסגרת למסכת, ראו לעיל א, ב.

הוּא הָיָה נִקְרֵא "אֲשַׁם חֲסִידִין".
אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶן בּוֹטָא, שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד.
אָמַר: "הַמָּעוֹן הַזֶּה! אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִין לִי - הָיִיתִי מֵבִיא,
אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק!"
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי - אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָרֵת, וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.


(ד) חַיְבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּיִין, שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים,

חטא ודאי אינו מתכפר ע"י יום הכיפורים, ראו שבועות א, חטיבה II; אבל ספק חטא - כן.

יום הכיפורים מכפר אפילו על ספיקות שמא חילל אותו עצמו, אבל לא על חילול ודאי.

חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים.

וְחַיְבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִים - פְּטוּרִים.

מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְיוֹם הַכִּפּוּרִין, אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה,

פָּטוּר, שֶׁכָּל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.


(ה) הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף בְּסָפֵק, וְעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים,

יום הכיפורים אינו רלבנטי לחטאת היולדת, שהרי אינה באה על חטא. חטאת עוף בספק נשרפת (תמורה ז, ו,) אבל אם היא מיותרת - תיקבר. וראו לעיל ה, ג, לגבי המקרה שנודע לה שחייבת חטאת ודאי.

בתוספתא ב, יד מבחינים, לאחר שנמלקה החטאת המיותרת, בין מצב שכבר נמצה דמה לבין מצב שעדיין לא.

חטאת היולדת היא מסגרת (פנימית) למסכת, ראו לעיל א, ג.

חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכְשְׁרַתָּהּ לֹאכַל בִּזְבָחִים.

חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלָקָה נוֹדַע לָהּ, שהחטאת מיותרת

הֲרֵי זוֹ תִקָּבֵר.


חטיבה II: קרבנות כפרה חסרים (מעילה)עריכה

(ו) הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם, וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם,

איל שנקנה לאשם, והוא מיותר - דמיו לנדבה, ראו תמורה ג, ג.

לגבי מקרה שאין האיל שווה שני סלעים ראו תוספתא ד, ה.

אם קנה אילים לחולין - מעל, וחייב להשיב את המעילה וחומשה (שהם 10 זוזים, שנים וחצי סלעים), ואיל לאשם מעילות.

אם מעל רק באחד האילים - איל האשם מכפר על החטא, ועדיין חייב במעילה: סלע וחומשה מביתו, ואיל אשם המכונה כאן "מעילתו".

המשנה מעלה את נושא המעילה לקראת המסכת הבאה.

אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים - יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ,
וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה.

לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לַחֻלִּין

אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז,
הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקָּרֵב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי - לִמְעִילָתוֹ.
אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לַחֻלִּין,
אִם הָיָה שֶׁלָּאָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים - יִקָּרֵב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי - לִמְעִילָתוֹ,
וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחָמְשָׁהּ.


(ז) הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וּמֵת,

ראו מקבילה לעניין החטאת המתה בתמורה ב, ב.

החטאת מיוחדת לחטא מסויים, והשוו לדברי ר' יוסי לעיל ה, ח.

לֹא יְבִיאֶנָּה בְנוֹ אַחֲרָיו.
וְלֹא יְבִיאֶנָּה מֵחֵט עַל חֵטְא,
אֲפִלּוּ [עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ - לֹא יְבִיאֶנָּה] עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם,
תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא ד כח) "קָרְבָּנוֹ... עַל חַטָּאתוֹ",
שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ עַל שֵׁם חַטָּאתוֹ.


חטיבה III: קרבנות וכספים לקרבן עולה ויורדעריכה

(ח) מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָה כבשה בת שנה - שְׂעִירָה, עז בת שנתיים

מדובר על כספים לקרבן עולה ויורד, או על בהמות לו; וראו לעיל ב, ד.

בקרבן עולה ויורד יש היתר להשתמש בחלק מהכסף לצרכי חולין - ורק בו ניתן לעשות זאת, כי הוא תלוי ביכולת הכלכלית בזמן הבאת הקרבן, וראו תוספתא ערכין ב, ז, שאין ממתינים לעני שיהפוך לעשיר אלא מחייבים אותו כשעתו.

כשבה ושעירה - לשון מקרא, ראו ויקרא ה ו. בלשון חז"ל - כבשה ועז, ראו משנה ט.

עוף שנפל בו מום (ראו זבחים ז, ה) - אינו ניתן לפדיון, וראו מנחות יב, א.

מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְׂבָה, שְׂעִירָה - תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

כֵּיצַד? - הִפְרִישׁ לְכִשְׂבָה אוֹ לִשְׂעִירָה, הֶעְנִי - יָבִיא עוֹף; ושאר הכסף חולין

הֶעְנִי עוד יותר - יָבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה.

הִפְרִישׁ לַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה, הֶעְשִׂיר - יָבִיא הָעוֹף;

הֶעְשִׂיר - יָבִיא כִשְׂבָה אוֹ שְׂעִירָה.

הִפְרִישׁ כִּשְׂבָה אוֹ שְׂעִירָה, וְנִסְתָּאָבוּ, נפל בהם מום

אִם רָצָה שאין לו כסף לכבשה נוספת - יָבִיא בְדָמֶיהָ עוֹף.

הִפְרִישׁ עוֹף, וְנִסְתָּאַב - יָבִיא בְדָמָיו עֲשִׂירִית הָאֵיפָה, שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדָּיוֹן.


חטיבה IV: סדרי עדיפויות בבחירת הקרבן ובענייני כבודעריכה

(ט) רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָשִׂים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם.

ר' שמעון דורש את סדר האיזכורים: בדרך כלל מוזכר הכבש לפני העז, ראו ויקרא ה ו, ויקרא יז ג ועוד. אבל בויקרא ד מתהפך הסדר: בפסוק כח מופיעה העז ובפס' לב - הכבש. מלמד ששניהם שקולים ואין עדיפות לכבש.

דרשות דומות על תורים ובני יונה: ראו ויקרא א יד, ויקרא ה ז ועוד, וכנגדם - ויקרא יב ו. וכן על כבוד האב והאם, ראו שמות כ יב, שמות כא טו לעומת ויקרא יט ג.

במקרה זה בכל זאת עליו להקדים את אביו, כי אמו חייבת בכבוד אביו, וראו גם קידושין לא א. והשוו לדרשת ר' אליעזר במכילתא בחדש, ח.

לגבי עדיפות רבו על אביו, הדומה לעדיפות אביו על אמו, ראו ב"מ ב, יא. זאת למרות שכבוד הרב לא נזכר כלל בתורה!

בתוספתא ד, ז מובאות בשם ר' שמעון ארבע דרשות בסגנון דומה בענייני אגדה.

יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא ד לב) "וְאִם כֶּבֶשׁ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת", מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים.

תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְכָל מָקוֹם.

יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא יב ו) "וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת", מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִים.

הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם.

יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם?
תַּלְמוּד לוֹמַר: (ויקרא יט ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים.
אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו.

וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:

אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב - הָרַב קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ.