ביאור:משנה כריתות פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת כריתות: א ב ג ד ה ו

מסכת כריתות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

לבעיות הספק יצרו חז"ל גם מנגנונים מיוחדים, שבראשם עומד התנאי: בהקשרים רבים בהלכה יכול אדם להתנות וכך לצאת מן הספק (ראו למשל ערובין ג, ה ואילך, פסחים ט, י, נזיר ב, ח, שם ח, א, ואף לעיל, א, ד ועוד), אבל בענייני הכפרה יש המתנגדים לכך, ודורשים שהכפרה תהיה מוגדרת היטב לחטא קונקרטי, אפילו אם הוא בספק. בעניין זה שוב באה לביטוי התפיסה הקושרת את הצורך בכפרה למודעות האדם, ולא לחטא בפועל.

איסורים וכפרה בנפש, ולא במעשה הגשמי

חטיבה I: אכילת דם

(א) דַּם שְׁחִיטָה בַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבָעוֹפוֹת - בֵּין טְמֵאִים, בֵּין טְהוֹרִים,

דַּם נְחִירָה, דַּם עִקּוּר, דַּם הַקֵּז, שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בוֹ - חַיָּבִין עָלָיו.

דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם בֵּיצִים, דַּם חֲגָבִים, דַּם דָּגִים, דַּם תַּמְצִית שנשפך לאחר המוות

לגבי איסור אכילת הדם ראו בתחילת המסכת. לעניין תחולת האיסור ראו גם חולין ח, ו.

הנושא מופיע כאן כי טעם איסור דם השחיטה קרוב למעילה, ראו ויקרא יז יא-יב. הסבר נוסף: הלכות הדם מרמזות שהגדרת האיסורים תלויה בנפש ובמודעות, ולא בחומר: הדם הוא אותו דם בכל הסיטואציות, אבל לעיתים הוא מחייב כרת ולעיתים מותר.

לעניין דם הלב ראו חולין ח, ג.

בברית דמשק (יב,יג) חייבו על דם הדגים.

יתכן שלדעת המשנה חלק מהדמים הללו אסורים, אבל לא בעונש כרת. וראו תוספתא ב, יב.

לעניין דם התמצית השוו תוספתא קרבנות ח, ו.

לדברי ר' יהודה ראו ספרא אחרי מות פרשה ז ג. הוא מחזיק בשיטת ר' אליעזר בתוספתא קרבנות שם, המכשיר את דם התמצית למזבח, ולכן כאן הוא אוסר אותו באכילה.

אֵין חַיָּבִין עָלָיו.

רְבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בְּדַם תַּמְצִית.

חטיבה II: דרכי כפרה על ספק

(ב) רְבִּי עֲקִיבָה מְחַיֵּב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. כי על מעילה ודאית לא מביאים חטאת אלא אשם מעילות.

וּמוֹדֶה רְבִּי עֲקִיבָה, (בְּ)שֶׁאֵינוּ מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ עַד שֶׁתִּוָּדַע לוֹ, שֶׁמֵּבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדַּאי.

אָמַר רְבִּי טַרְפוֹן: מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁנֵי אֲשָׁמוֹת? בתחילה אשם תלוי, ואחרי שנודע לו בבירור - אשם מעילות.

אֶלָּא: יָבִיא מְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם וּשְׁתֵּי סְלָעִים,

כנראה ט"ס לפנינו, וצ"ל: "ומודה ר' עקיבא שאינו מביא את מעילתו עד שתוודע לו, ושיביא עמה אשם ודאי", כלומר: כל זמן שהמעילה היא ספק אינו חייב לתת את הקרן, אלא רק אשם תלוי; ואם היא ודאית - צריך לתת את הקרן ואת החומש ולהוסיף אשם מעילות.

לפי הנוסח שלפנינו יכול המועל בספק לדחות את הקרבן עד שיוודע לו, וזה לא סביר.

אשם מעילות ואשם תלוי - שניהם איל בן שנתיים (ראו זבחים י, ה,) ולכן יכול להתנות לדעת ר' טרפון; וראו גם משנה ג. ר' טרפון משתמש בשני מנגנונים במקביל: אשם תלוי ותנאי. התוצאה היא הניסוח הבעייתי "אם ספק מעלתי".

יתכן שבמקרה זה יודה גם ר' יוסי (לקמן משנה ח) שיכול להתנות, כי אין ספק שחייב לפחות אשם תלוי.

וְיֹאמַר: "אִם וַדַּי מָעַלְתִּי - זוֹ מְעִילָתִי, וְזֶה אֲשָׁמִי. וְאִם סָפֵק - הַמָּעוֹת נְדָבָה, וְהָאָשָׁם - תָּלוּי",

<מכאן ממשיך כ"י קאופמן>

שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל "הוֹדַע" - מֵבִיא עַל "לֹא הוֹדַע".

(ג) אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: נִרְאִין דְּבָרֶיךָ בִמְעִילָה מְעוּטָה.

הֲרֵי, שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְמֵאָה מָנֶא,

לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְמֵאָה מָנֶא!?

הָא: מוֹדֶה רְבִּי עֲקִיבָה לִרְבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מְעוּטָה.

גם קרבן היולדת בספק זהה לקרבן הודאי, ראו לעיל א, ד, אלא שקרבן הספק אינו נאכל.

המשך הדינים של חטאת ספק יולדת - לקמן ו, ה.

הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטַּאת הָעוֹף בְּסָפֵק, אִם עַד שֶׁלֹּא נִמְלָקָה נוֹדַע לָהּ שֶׁיָּלָדָה וַדַּי

תַּעֲשֶׂנָּה, שֶׁמִּמִּין שֶׁהִיא מְבִיאָה עַל "לֹא הוֹדַע" - מְבִיאָה עַל "הוֹדַע".

חטיבה III: דוגמאות לספקות באכילה

ראו תוספתא ג, א-ב, לגבי חלב של קודשים.

(ד) חֲתִכָּה שֶׁלַּחֻלִּין וַחֲתִכָּה שֶׁלַּקֹּדֶשׁ,

אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן - וְאֵין יָדוּעַ אֵי זוֹ מֵהֶן אָכַל - פָּטוּר.

רְבִּי עֲקִיבָה מְחַיֵּב אָשָׁם תָּלוּי. שזו ספק מעילה, ראו משנה ב.

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה - מֵבִיא אָשָׁם וַדַּי.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה,

זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד. ומתנים, שמי שחייב - הרי זה אשמו

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד.

(ה) חֲתִכָּה שֶׁלַּחֻלִּין וַחֲתִכָּה שֶׁלַּחֵלֶב, אָכַל אֶת אֶחָד מֵהֶן,

וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵי זֶה מֵהֶן אָכַל - מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. לדעת כולם

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה - מֵבִיא חַטָּאת.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה,

זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִים חַטָּאת אַחַת.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֵין מְבִיאִין שְׁנַיִם חַטָּאת אַחַת.

(ו) חֲתִכָּה שֶׁלַּחֵלֶב וַחֲתִכָּה שֶׁלַּקֹּדֶשׁ, שאינה חלב

אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן - וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵי זֶה מֵהֶן אָכַל - מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה - מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּי.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה,

זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם מְבִיאִין חַטָּאת וְאָשָׁם.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם [מְבִיאִין] חַטָּאת וְאָשָׁם.

(ז) חֲתִכָּה שֶׁלַּחֵלֶב וַחֲתִכָּה שֶׁלְּחֵלֶב קֹדֶשׁ,

אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן - וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵי זוֹ מֵהֶן אָכַל,

מֵבִיא חַטָּאת. רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אָשָׁם תָּלוּי. בנוסף לחטאת

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה לאחר שנודע לו שהראשונה היתה חלב - מֵבִיא שְׁתֵּי חַטָּאוֹת וְאָשָׁם וַדַּי.

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה,

זֶה מֵבִיא חַטָּאת - וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: זֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. בנוסף על החטאות

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה חַטָּאת, וְזֶה חַטָּאת, וּשְׁנֵיהֶם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אָשָׁם אֶחָד.

(ח) חֲתִכָּה שֶׁלַּחֵלֶב וַחֲתִכָּה שֶׁלְּחֵלֶב נוֹתָר,

ר' יוסי טוען שאי אפשר להתנות על חטאת ואשם הבאים על חטא, אלא אם ודאי חטא - מביא אותם, ואם ספק - מביא אשם תלוי. והשוו לעיל א, ד, שאם לא באה על חטא - ניתן להתנות.

לדעת ר' יוסי, המודעות של החוטא לחטאו היא חיונית. ר' שמעון טוען שהחיוני הוא הכפרה, ואם אפשר לכפר בקרבן על תנאי - עושים זאת.

וראו תוספתא שבת י, ו, שגם ר' יוסי מודה שאם שנים הביאו חטאות ואחת מהן נפסלה יכולים להביא חטאת בשותפות ולהתנות שהיא תכפר למי שזקוק לה.

אָכַל אֶת אַחַת מֵהֶן - וְאֵין יָדוּעַ אֶת אֵי זוֹ מֵהֶן אָכַל,

מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי.

אָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה לאחר שנודע לו שהראשונה היתה חלב - מֵבִיא שָׁלוֹשׁ חַטָּאוֹת. ואשם מעילות

אָכַל אֶחָד אֶת הָרִאשׁוֹנָה, וּבָא אַחֵר וְאָכַל אֶת הַשְּׁנִיָּה,

זֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי, וְזֶה מֵבִיא חַטָּאת וְאָשָׁם תָּלוּי.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זֶה חַטָּאת, וְזֶה חַטָּאת, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין חַטָּאת אַחַת.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כָּל חַטָּאת שֶׁהִיא בָאָה עַל חֵט - אֵין שְׁנַיִם מְבִיאִין אוֹתָהּ.