ביאור:תוספתא/מעילה/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מעילה פרק ראשון

מעילה בקרבנות פסולים

(א)
רבי יהושע אומר: קדשי קדשים ששחטן בדרום - מועלין בהן

ראו משנה א, א.
לעניין הפיגול ראו משנה א, ג כר' עקיבא.

שחטן בדרום וקבל דמן בצפון, בצפון וקבל דמן בדרום
שחט ביום וזרק בלילה, בלילה וזרק ביום
נתן את הנתנין למטה למעלה, ואת הנתנין למעלה למטה
ואת הנתנין בפנים בחוץ, ואת הנתנין בחוץ בפנים
או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן - מועלין בהן.
כלל אמר ר' יהושע: כל שהיה לה שעת היתר לכהנים - מועלין בה
וכל שלא היה לה שעת היתר לכהנים - אין מועלין בה
פיגל בקדשי קדשים - מועלין בו; ובקדשים קלים - אין מועלין בו
יש נותר שמועלין בו, ויש נותר שאין מועלין בו
כיצד? לן לפני זריקת דמים מועלין בו; לאחר זריקת דמים אין מועלין בו
אבל טמא - שנטמא בין לפני זריקת דמים, ובין לאחר זריקת דמים - אין מועלין בו
מפני שהציץ מרצה עליו.

(ב)
בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים, ונזרק את הדם עליו

ראו משנה א, ב, בנוסח הדפוס.

ר"א אומר: מועלין בו, ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא
ר"ע אומר: הורצה הציץ על היוצא. אין מועלין בו, אבל חייבין עליו משום פגול נותר וטמא
אר"ש: כששבתי בכפר עכו מצאני תלמיד אחד מתלמידי ר"ע, ואמר לי
בשר שיצא חוץ לקלעים ונזרק את הדם עליו - הורצה
וכשבאתי והרצתי הדברים לפני חברי בגליל, אמרו לי: והלא פסול הוא! האיך מרצה על הפסול?
ובאתי והרצתי הדברים לפני ר"ע, ואמר לי:
הרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואח"כ נמצאת הראשונה
והרי שתיהן עומדות - מועלים בשתיהן
שחטה, והרי דמה מונח בכוסות - מועלין בשתיהן
נזרק דמה של אחת מהן - הציל את הבשר חברתה מן המעילה
אם הציל את הבשר חברתה מן המעילה אף על פי שפסול, דין הוא שיציל את בשרה!

(ג)
אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים, ונזרק את הדם עליהן

ראו משנה א, ג, בנוסח הדפוס.
בעניין חטאת המתה ראו משנה ג, א.

רבי אליעזר אומר: אין מועלין בהן, ואין חייבים עליהם משום פגול נותר וטמא
ר"ע אומר: הורצה הציץ על היוצא. מועלין בהן, וחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא.
פרים הנשרפים, כיון ששחטן וזרק דמן - מועלין בהן, וחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא, דר"מ
וחכ"א: אין פגול בפנים.
כל חטאות המתות, הדמים ילכו לים המלח. לא נהנין ולא מועלין
חטאת שמתה מעצמה, ועולה שמתה מעצמה - אין מועלין בהן.
עולת העוף שמצה את דמה - יצא מידי מעילה
הנוצה והמוראה - מועלין בה עד שתצא לבית הדשן.

כסף המיועד לכמה קרבנות

(ד)

המפריש מעות לנזירותו - לא נהנין ולא מועלין, מפני שהן ראוין להביא בכולן שלמים

בד"א? בזמן שהיו סתומים

ראו משנה ג, ב.

אבל אם מפורשין - מועלין בדמי חטאת ובדמי עולה, ואין מועלין בדמי שלמים
אם היתה בהמה - מועלין בחטאת ובעולה, ואין מועלין בשלמים
מת, היו סתומין - יפלו לנדבה
אם היו מפורשין, דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה ודמי שלמים יקרבו
אם היתה חטאת – תמות. עולה ושלמים - יקרבו.

(ה)
אלו לעולתי, והשאר לשאר נזירותי ומת

ראו משנה ג, ב.
מי שחייב חטאת ונדר גם עולה הרי הוא חייב את שתיהן. לכן הביטוי "חובתי" כולל את שתיהן, וכיוון שלא ברור – אי אפשר להשתמש במעות, אבל מועלים בהם שהרי הם בודאי חטאת או עולה.
תערובת אינה דומה לנזיר, כי שם כל הכסף הוא ספק עולה, ואילו בנזיר חלק ממנו הוא שלמים, למרות שאינו מבורר. לכן מועלים גם במקצת התערובת.

דמי עולה - יביא עולה, ומועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה, ומועלין בהן.
אלו לשלמי, והשאר לשאר נזירותי ומת
דמי שלמים - יביא שלמים ואין מועלין בהן, והשאר יפלו לנדבה ומועלין בהן.
אלו לחטאת, והשאר לשאר נזירותי ומת
דמי חטאת ילכו לים המלח, ולא נהנין ולא מועלין
והשאר - רוצה להביא בהן עולה – יביא, שלמים – יביא, ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן אם השתמש בכולן חייב, כי יש בהם עולה. אבל אם השתמש רק בחלקן – פטור כי הם ספק עולה ספק שלמים.
היה חייב חטאת העוף, ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות, ואמר הרי אלו לחובתי
רצה להביא בהן חטאת העוף - לא יביא. עולת העוף –לא יביא
מועלין בכולן ומועלין במקצתן. מת - הדמים ילכו לים המלח, מפני שדמי חטאת מעורבין בהן
אלו לחטאתו ואלו לעולתו ואלו לשלמים, ונתערבו בו
הרי זה לוקח בהן ג' בהמות, בין ממקום אחד ובין משלשה מקומות
מחלל דמי חטאת על חטאת, דמי עולה על עולה, דמי שלמים על שלמים
מועלין בכולן ומועלין במקצתן.

(ו)

הזב והזבה והיולדת והמצורע, וכל חייבי קינין שבתורה, שהפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי

רצה להביא בהן חטאת העוף – יביא, עולת העוף – יביא.

בניגוד למקרה שנדון בהלכה הקודמת, כאן הוא יכול להביא חטאת או עולה, כי ברור שהתכוון לשתיהן. בניגוד לנזיר, כאן אין שלמים ולכן מועלים בכסף גם לאחר מותו.

מועלין בכולן ומועלין במקצתן. מת - יפלו לנדבה ומועלין בהן.

הקדש שאינו מסומן

(ז)
"כיס מכיסי – הקדש" ו"שור משורי – הקדש" - מועלין בכולן ומועלין במקצתן

לעניין הכיס השוו משנה ו, ו, שם הקדיש פרוטה מהכיס.
לעניין השור השוו מנחות יג, ט. שם הגדול מוקדש בלי תנאי.

כיצד היה עושה? מביא את הגדול שבהן ואומר: אם הקדש הוא - הרי הוא הקדש
אם לאו - הקדש בכ"מ מחולל על זה.

חלקי קרבן שאינם בשר

העצמות והגידים והטלפים שפרשו מקדשין לפני זריקת דמים - מועלין בהן

ראו זבחים ט, ה-ו.

לאחר זריקת דמים - אין מועלין בהן.
אבל גחלת שפקעה מעל המזבח, בין לפני חצות בין לאחר חצות - הרי זה לא יחזיר
אין נהנין ולא מועלין בהן.

(ח)
ר"ש אומר: הדם - קל בתחלתו חמור בסופו.

ראו משנה ג, ג.
לעניין השית השוו מידות ג, ג.

מתערב באמה מתגלגל ויורד לנחל קדרון, ונמכרין לגננין ומועלין בהן, דר"מ ור"ש
וחכ"א: אין מעילה בדמים. וכן היה רש"א: המקדיש דמים לבדק הבית מועלין.
ונסכין - חומר בתחלתן וקל בסופן
ר"א בר' צדוק אומר: לול קטן היה בין האולם למזבח, למערבו של כבש
אחד לששים ושבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם, ומלקטין משם יין קרוש כעיגולי דבלה
מעלין ושורפין אותן בקדושה
שנאמר (במדבר כח ז) בקודש הסך נסך שכר לה'
כשם שנסיכתו בקדושה כך שריפתו בקדושה
ואומר (ישעיה ה ב) ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו.
ויבן מגדל - זה היכל; יקב חצב בו - זה מזבח; וגם יקב חצב בו - זה השית.

קדשי בדק הבית וקדשי מזבח

כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, לבדק הבית ולא למזבח

השוו ספרא חובה פרק כ ג, ומשנה ג, ה-ו, שם הוציאו מהכלל הזה את הראויים למזבח. ויתכן שלפנינו שיבוש, וצ"ל "הראוי למזבח ולא לבדק הבית לא נהנים ולא מועלים; הראוי לבדק הבית וכו'. וראו גם הלכה ט.

אפילו חלב ואפילו גבינה ואפילו מורייס - מועלין בהן
הקדיש את הפרה - מועלין בהן ולדה וחלבה.
חמורה אתון - מועלין בה וחלבה. ותרנגולת - מועלין בה ובביצה.

(ט)
ביצת תורין ומוראת העוף וקרבנות - לא נהנין ולא מועלין

ראו משנה ג, ה.

המקדיש תורין לבדק הבית - מועלין בביציהן.

(י)
אשפה - מועלין בה ובזיבלה. בור - מועלין בו ובמימיו. שובך - מועלין בו וביוניו

ראו משנה ג, ו.

הקדישן ריקנין ואח"כ נתמלאו - מועלין בהן, ואין מועלין במה שבתוכן, דר"מ
ר"א ברבי שמעון אומר: אף מועלין במה שבתוכו
א"ר יוסי: רואה אני בכולן דברי ר"מ, חוץ מן השדה ומן האילן, מפני שדרכן להתמלאות.

(יא)

פועלין שהיו עושין בהקדש - לא יאכלו מגרוגרות של הקדש, אבל אחרים מתנדבין להן
וכן פרה שהיה עושה בהקדש - לא תאכל מכרשיני הקדש, אבל אחרים מתנדבין לה

הקדיש את הפרה ואת הכרשינין ואת העמיר

ראו משנה ג, ו.
לעניין שכר האומנים ראו שקלים ד, ו.

אין אומרים: תאכל פרה זו את הכרשינין ואת העמיר, אבל אחרים מתנדבין לה.
פועל שעשה מלאכה, בין במנה בין במאתים, לא יאמר "תנו לי פרה זו במנה וטלית זו בחמשים זוז"
שאין הקדש מתחלל על מלאכה, אלא על המעות בלבד
כיצד הן עושין? מפרישין שכר האומנין, מחללין אותן על מעות האומנין,
ונותנין אותן לאומנין בשכרן וחוזרין ולוקחין אותן מתרומת הלשכה
הזבל והפרש של מוקדשין - הרי אלו אסורין, ויפלו דמיהן ללשכה.

(יב)
הדר בצלו של שובך ובצלו של מערה - לא נהנין ולא מועלין

ראו משנה ג, ז.
והשוו לאיסורי האשרה ע"ז ג, ח-י.

ושבקרקעות - מועלין בהם. מים שבחבית - אין מועלין בהן. נותנין לצלוחתה - מועלין בהן
אבל חבית וצלוחית עצמם - מועלין בהן, מפני שגופן הקדש
הקדיש חורש לקורות - מועלין בקורות, ומועלין בשפוד ובנמוייה
אבל גזברין שלקחו חורש לעצים - מועלין בעצים, ואין מועלין לא בשפוד ולא בנמוייה.

שימוש בקדשים לקרבנות אחרים

(יג)
המפריש שקלו והוציאו - ה"ז מעל; המפריש שקלו לחברו - הרי זה מעל

ראו תוספתא שקלים א, ו.

לקח בו קיני זבין קיני זבות וקיני יולדות
המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, השוקל שקלו מן הקדש, כיון שלקח – מעל, דר"ש
וחכ"א: לא מעל עד שיזרקו דמים.

(יד)
מכאן אמרו: אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה ולחמה של תודה

ראו תוספתא שקלים א, ז.

מן הטבל ומן התרומה, ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ממעשר שני והקדש שלא נפדו
מן המדומע ומן החדש מפירות שביעית
ואם הביא - לא מעל
וא"צ לומר מערלה וכלאי הכרם.

מצטרפים ואינם מצטרפים

(טו)

כחצי פרוטה מקדשי מזבח וכחצי פרוטה מקדשי בדק הבית מצטרפין זע"ז למעלה.

עולה ואימורין מצטרפין זע"ז למעלן בחוץ, לחייב עליהן משום פגול נותר וטמא

ראו משנה ד, א-ג. כאן הנותרים אינם מצטרפים. וראו גם שם משנה ה, לעניין צירוף המשקים, וכן נזיר ו, א.

עולה ונסכיה מצטרפין זה עם זה למעלן בחוץ, ולחייב עליהן משום פגול נותר וטמא
תודה ולחמה מצטרפין זה עם זה למעלן בחוץ, ולחייב עליהן משום פגול נותר וטמא
כחצי זית בשר וכחצי זית לחם מצטרפין זה עם זה לפגל בלחם, אבל לא בבשר
פגול בקדשי קדשים מצטרפין זה עם זה
נותר, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים - אין מצטרפין זה עם זה.
כל המשקין מצטרפין זה עם זה לרביעית ולשפיכת שבת
השרץ - דמו בשרו ואמוריו מצטרפין לכעדשה
כל האיסורין בנזיר מצטרפין זה עם זה לכזית.
כחצי זית מן בהמה טהורה בחייה וכחצי זית במיתתה - הרי אלו מצטרפין
וכחצי זית מן בהמה טמאה בחייה וכחצי זית במיתתה - אין מצטרפין.
כחצי זית מן בהמה טהורה וכחצי זית מן בהמה טמאה, בין בחייהן ובין במיתתן - אין מצטרפין.

(טז)
כל המתים מצטרפין זה עם זה לכזית.

ראו אהלות ג, א ומשנה ד, ג-ד.
לעניין בית המנוגע השוו נגעים יב, ג, שם נראה שלא מצטרפים.
לעניין הבגד וכו' ראו משנה ד, ו.

כחצי זית בשר וכחצי זית נצל מצטרפין זע"ז
ושאר כל הטומאות שבמת אין מצטרפות זע"ז, מפני שלא שוו בשיעורין
כחצי זית בשר וכחצי זית חלב מצטרפין זה עם זה לחייב עליהן משום אוכל ומשום מבשל.
אבני בית מנוגע ועציו ועפרו מצטרפין זה עם זה
ר' שמעון אומר: הבגד והשק והעור והמפץ מצטרפין זה עם זה
מפני ששוה טפח על טפח משם קצוע.