ביאור:משנה בבא קמא פרק ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה

מסכת בבא קמא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

----

הפעלים החוזרים בפרק הם "גזל" ו"נתן". יתכן להבין שהנתינה מכפרת על הגזילה.

גזלנים ונותנים

חטיבה I: גזילה והחזרתה

(א) הגוזל עצים, ועשאן כלים; צמר, ועשאן בגדים - משלם כשעת הגזילה.

במקרים אלו קנה את הגזילה בשינוי ולכן מחזיר רק כסף.

גזל פרה מעוברת, וילדה; רחל טעונה, וגזזה -

משלם דמי פרה העומדת לילד, דמי רחל העומדת ליגזז.

גזל פרה, ונתעברה אצלו וילדה; רחל, ונטענה אצלו וגזזה - משלם כשעת הגזילה.

זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה:

במשנה א הועלה ערך הבהמה, ולכן אין הגזלן מחזיר אותה. כאן הוא ירד, ולכן שוב אינו מחזיר אותה, אלא את ערכה.

לדעת ר' מאיר עבד אינו ניתן להחלפה בכסף.

במקרים שבסוף המשנה הפגם הוא במישור ההלכתי או הסמלי, והגזילה נשארה מבחינה פיזית כמו שהיתה, למרות שכעת אינה ראויה לשימוש. לכן יכול להחזיר לו אותה כמות שהיא.

וראו גיטין ה, ד, ודעת ר' עקיבא בתוספתא ה, ב, שגם שואל יכול לומר לו הרי שלך לפניך.

אבל לפי תוספתא י, ב, הגנב תמיד משלם כשעת הגניבה, ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך.

(ב) גזל בהמה, והזקינה; עבדים, והזקינו - משלם כשעת הגזילה.

רבי מאיר אומר: בעבדים אומר לו "הרי שלך לפניך".

גזל מטבע, ונסדק; פירות, והרקיבו; יין, והחמיץ - משלם כשעת הגזילה כיוון שהשתנתה צורתם אינו מחזיר אותם כמו שהם..

מטבע, ונפסל; תרומה, ונטמאת; חמץ, ועבר עליו הפסח

בהמה, ונעבדה בה עברה ויש להמית אותה; או שנפסלה מעל גבי המזבח, או שהיתה יוצאת ליסקל

אומר לו "הרי שלך לפניך":

חטיבה II: אחריות מקצועית – גזל פיקדון

(ג) נתן לאומנין לתקן, וקלקלו - חייבין לשלם.

הגזלן והאומן דומים בכך ששניהם משתמשים ברכוש הזולת, ומשנים אותו. מסתבר שכדי לעבור על גזילה לא צריך בהכרח לנהוג באלימות.

וראו גם השוואות נוספות בין גזלן לאומן לקמן פרק י.

לגבי סכום התשלום ראו תוספתא י, ד.

אם אין הוכחה שהבנאי אחראי לנזק - הוא פטור, כי המוציא מחבירו עליו הראיה, וראו גם לעיל ג, יא.

לשון "מחמת המכה" - השוו לעיל ח, א: אחריות הבנאי הוא כמו של חובל.

נתן לחרש שידה תיבה ומגדל סוגי ארונות לתקן, וקלקל - חייב לשלם.

והבנאי, שקבל עליו לסתור את הכתל, ושבר את האבנים או שהזיק - חייב לשלם.

היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר - פטור.

ואם מחמת המכה - חייב:

(ד) הנותן צמר לצבע, והקדיחתו יורה - נותן לו דמי צמרו.

אם הצבע אינו מוצא חן בעיני הלקוח, אין הלקוח משלם את השכר שהסכימו ביניהם אלא את עלות החומרים או את עליית הערך של הצמר, ומקבל את הצמר.

אם ברור שהצבע לא עמד בהסכם, לדעת ר' מאיר עליו לקנות את הצמר מהלקוח, ולדעת ר' יהודה הלקוח משלם כמו במקרה הקודם, וראו ב"מ ו, ב.

למקרה שיש ביניהם ויכוח מה היה ההסכם ראו תוספתא ב"מ ז, ט.

צבעו כאור: מכוער, אבל צבע, אם השבח יותר על היציאה - נותן לו את היציאה,

ואם היציאה יתרה על השבח - נותן לו את השבח.

לצבוע לו אדום - וצבעו שחור, שחור - וצבעו אדום

רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו.

רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה - נותן לו את היציאה;

ואם היציאה יתרה על השבח - נותן לו את השבח כמו כש"צבעו כאור".:

חטיבה III: גזלן שנשבע לשקר וכפרתו

ראו ספרי במדבר ג, שם מתירים להחזיר לשלוחו, ליורשו, לשליח בית דין ולבעל חובו של הנגזל. בתוספתא (י, ה) מבארים שהגזלן אינו יכול לשלוח שליח (ואפילו לא בבית דין), אבל הנגזל יכול.

(ה) הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו לשקר שלא גזל, וחזר בתשובה - יוליכנו אחריו אפילו למדי.

לא יתן - לא לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן לשליח בית דין מפני תקנת השבים.

ואם מת, יחזיר ליורשיו:

במקרה שמת הגוזל או הנגזל יש שינויים בדיני החומש והאשם, ראו תוספתא י, ו.

(ו) נתן לו את הקרן, ולא נתן לו את החומש,

מחל לו על הקרן, ולא מחל לו על החומש,

מחל לו על זה ועל זה, חוץ מפחות משווה פרוטה בקרן,

אינו צריך לילך אחריו הקרן אינה גזולה, ועל החומש אינו צריך ללכת אחריו, אלא הנגזל יבוא אליו..

נתן לו את החומש, ולא נתן לו את הקרן,

מחל לו על החומש, ולא מחל לו על הקרן; מחל לו על זה ועל זה, חוץ משווה פרוטה בקרן,

צריך לילך אחריו כי לפחות פרוטה מהקרן עדיין לא הוחזרה.:

(ז) נתן לו את הקרן, ונשבע לו על החומש נשבע לשקר שהחזיר לו את החומש, ובכך החומש הופך לגזילה חדשה.

הרי זה משלם חומש על חומש - עד שיתמעט הקרן, פחות משווה פרוטה.

וכן חייב חומש בפיקדון, שומר שנשבע לשקר וחזר בו

שנאמר "בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר" (ויקרא ה כא),

החומש הוא כפרה, ולכן מוטל רק על השב מרצונו, ולא מפני עדות העדים. וראו שבועות ח ג.

לעומת זאת הכפל המוטל על הגנב הוא קנס, ולכן המודה בו פטור, ורק אם היו עדים חייב בו. וראו דוגמא דומה בעניין תשלומי ארבעה וחמישה בתוספתא ח, ג.

הדוגמאות במשנה זו ובמשנה הבאה מחדדות את ההבדלים הללו.

הרי זה משלם קרן וחומש ואשם.

"היכן פקדוני"? אמר לו "אבד".

"משביעך אני", ואמר "אמן",

והעדים מעידים אותו שאכלו וגרם לאבדנו - משלם קרן. הודה מעצמו - משלם קרן וחומש ואשם:

אם השומר טען שנגנב הפיקדון, והעידו נגדו - חייב כפל ואינו משלם חומש ואשם, כי אין לו כפרה.

אבל אם טען שאבד הפיקדון (משנה ז) - הרי הוא כגזלן, שאם לא הודה משלם רק קרן.

(ח) "היכן פקדוני", אמר לו "נגנב".

"משביעך אני", ואמר "אמן",

והעדים מעידים אותו שגנבו - משלם תשלומי כפל.

הודה מעצמו פטור מכפל כי הודה - משלם קרן וחומש ואשם:

גזילה בתוך המשפחה יוצרת מתחים רבים, ולכן מאפשרים לגזלן להחזיר את חלקו אפילו מהלוואה הנופלת על הירושה עצמה. כך הדין גם במשנה י, שבה האב מונע מהבן להשתתף בירושה.

(ט) הגוזל את אביו ונשבע לו, ומת - הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ליורשי האב חוץ ממנו, ורק אחר כך מקבל את חלקו בירושה..

ואם אינו רוצה, או שאין לו - לווה את סכום הגזילה והחומש מאחרים ובעלי חוב באים לאחר שיקבל חלקו בירושה. ונפרעים:

אפילו כשאסור לבן ליהנות מהירושה, הוא יכול לתת את חלקו בה לבעלי חובו.

(י) האומר לבנו "קונם אי אתה נהנה משלי", אם מת - יירשנו.

"...בחייו ובמותו", אם מת - לא יירשנו, ויתן לבניו או לאחיו.

ואם אין לו - לווה, ובעלי חוב באין ונפרעים:

מות הנגזל ומות הגזלן.

אם מת - דין האשם כדין כל אשם שמתו בעליו, ראו תמורה ג, ג.

(יא) הגוזל את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו, ומת הגר - הרי זה משלם קרן וחומש לכוהנים, ואשם למזבח,

שנאמר "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' - לכהן,

מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה ח).

היה מעלה את הכסף ואת האשם, ומת הגזלן, ולכן אין צורך בכפרה. -

הכסף ינתן לבניו, והאשם ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה:

(יב) נתן הכסף לאנשי משמר, ומת הגזלן, לפני שהקריבו את האשם - אין היורשים יכולין להוציא מידם,

לעניין משמרות הכהונה ראו דברי הימים א כד ז.

שנאמר "איש אשר יתן לכהן - לו יהיה" (במדבר ה י).

נתן הכסף ליהויריב המשמר הראשון ואשם לידעיה המשמר השני, שעובד בשבוע שאחרי יהויריב - יצא,

אשם ליהויריב וכסף לידעיה: אם קיים האשם - יקריבוהו בני ידעיה, ואם לאו - יחזור ויביא אשם אחר.

שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו מחזיר את הכסף לפני הקרבת האשם - יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו - לא יצא.

נתן את הקרן ולא נתן את החומש - אין החומש מעכב מלהקריב את האשם, אבל חייב לתת גם אותו.: