ביאור:תוספתא/בבא קמא/י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא קמא פרק עשירי

הגזלן

(א)

הגוזל את הפרה ועברה אצלו ושינתה ושילשה, אפי' ארבעה וחמשה פעמים

וכן הגוזל את הרחל ונטענה אצלו וגזזה, אפי' ארבעה וחמשה פעמים

ראו משנה ט, א.
לדעת ר' שמעון משלם הגזלן כאילו קיבל בהמה לולדות וכו'.

עז וחלבה, אפי' ד' וה' פעמים - משלם כשעת הגזלה
רבי שמעון אומר: רואין אותן כאילו הן שומות אצל אחרים
גזל צמר ולבנו, טווי ולבנו, פשתן ונקהו, אבנים ושיפן - משלם כשעת הגזלה
רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל דבר שהשביח הגזלן - יד הגוזל על העליונה
רצה - משלם כשעת הגזילה, רצה - אומר לו הרי שלך לפניך.

(ב)

גזל עבדים והזקינו, אילנות והזקינו, פירות והרקיבו, בית ונתנגע, מטבע ונפסל,
יין ונתגלה, יין ונתנסך, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עברה

אומר לו: הרי שלך לפניך.

ראו משנה ט, ב.
נראה שלפנינו הבדל נוסף בין גנב לגזלן, החל רק במקרים שהגניבה התקלקלה; וראו לעיל ז, ג.
לעניין תקנת השבים ראו גיטין ה, ה.

עבדים והזקינו ומכרן, אילנות והזקינו וקצצן, פירות והרקיבו ומכרן, בית ונתנגע ונתצו
מטבע ונישוף, יין ונתגלה ושפכו, יין ונתנסך ושפכו, תרומה ונטמאת ושרפה
חמץ ועבר עליו הפסח ושרפו, בהמה ונעבדה בה עבירה ונסקלה - משלם כשעת הגזילה
זה הכלל: כל גזילה שהיא בעינה ולא שינה אותה מברייתה - אומר לו הרי שלך לפניך
ואם שינה אותה מברייתה - משלם כשעת הגזילה
והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה
הגוזל את המריש ובנאו בבירה, בית שמאי אומרים יקעקע את הבירה ויטול את המריש
ובית הלל אומרים מחשב כל מה שהיה שוה ונותן לבעליו, מפני תקנות השבין.

(ג)

היורד לחורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, וכשהוא יוצא אמר תן לי עצי ואבני - אין שומעין לו
רבן שמעון בן גמליאל אומר בית שמאי אומרים: הרשות בידו, ובית הלל אומרים: אין שומעין לו.

היורד לחורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות - שמין לו וידו על התחתונה.

היורד שבתחילת הברייתא ניסה לגור בחורבה שלא ברשות, והוא יוצא אפילו בלי ההשקעה שהשקיע במקום.
השני נכנס לחורבה כדי לתקן אותה. אם תיאם את הכניסה עם בעל הבית – ידו על העליונה, ואם לא – ידו על התחתונה, כלומר מקבל את הנמוך שבין השבח שהעלה בו את מחיר החורבה וההשקעה שהשקיע.

היורד ברשות - שמין לו וידו על העליונה
כיצד ידו על העליונה? - אם השבח יתר על הוצאה נותן לו את השבח
ואם הוצאה יתרה על השבח נותן לו את ההוצאה.

נזק ע"י בעל מלאכה

(ד)

נגר שקבע מסמר בשידה בתיבה ובמגדל ונשבר - חייב לשלם, מפני שהוא כנושא שכר

נתן לחרש לעשות לו כסא ועשה לו ספסל, ספסל ועשה לו כסא

ראו משנה ט, ג. הוא נתן לנגר שידה מוכנה ולכן הנגר צריך לפצות אותו בעד השידה ולא רק בעד העצים. דין הנגר כדין שומר שכר, וראו ב"מ ו, ו.
הברייתא אינה מגדירה מהו כסא או ספסל כעור. אבל נראה שאין לו מה למכור והתוצאה היא שבמקרים אלו נותן דמי עצים בכל מקרה.
טבח שהרס את הבשר משלם לדעת רשב"ג גם פיצוי על עגמת הנפש כקנס.
שוחט מקצועי שהתנבלה הבהמה שלו פטור מלשלם, והשוו בכורות ד, ד. אבל השולחני מחוייב שהמטבעות שהוא אישר יתקבלו ע"י כל אדם.

יד הבעלים על העליונה, משלם לו דמי עצים או לוקח את המוצר למכרו. דברי רבי יהודה. ר"מ אומר: נותן לו דמי עציו
מודה ר"מ לר' יהודה, שאם נותן לחרש לעשות לו כסא נאה ועשה לו כעור
ספסל נאה ועשה לו כעור - שיד הבעלים על העליונה.
והמוליך חטין לטחון ולא לתתן, ועשאן מורסן וסובין; קמח לנחתום ועשאו פת נפולין
בשר לטבח, צמר לצבע, והקדיחו - חייב לשלם, מפני שהוא כנושא שכר
רשב"ג אומר: נותן לו דמי בושתו ובושת אורחיו.
המוסר בהמתו לטבח, ונבלה - אומן פטור, הדיוט חייב. ונושא שכר - בין זה ובין זה חייב.
המראה דינר לשולחני ונמצא רע - חייב לשלם מפני שהוא כנושא שכר.

החזר הגזילה

(ה)
הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו - יוליכנו אחריו אפי' למדי

ראו משנה ט, ה, וראו ספרי במדבר ג.
רשב"א חולק על הדין של "שלוחו", ולדעתו אם שלח הנגזל שליח, גם לא דרך בי"ד – יכול הגזלן לתת לו.
ראב"צ טוען שאם הוצאות הדרך מרובות על הקרן – יכול הגזלן לעשות שליח בי"ד, בניגוד למשנה הנ"ל.

לא יתן לו לבנו ולא לשלוחו, אבל נותן הוא לשליח ב"ד. ואם מת מחזיר ליורשיו
ר' שמעון בן אלעזר אומר בשליח ב"ד שעשה נגזל, ולא שליח ב"ד שעשה גוזל
לפיכך אם שלח הלה ונטלה - הרי זה זכה
אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: בד"א? - בזמן שהיתה הקרן מרובה על הוצאה
אבל אם היתה הוצאה מרובה על הקרן
הרי זה משלם קרן וחומש בב"ד, ומביא אשם על השבועה.

(ו)

פרוטה בקרן – מעכב. חצי פרוטה - אין מעכב. חומש כולו אין מעכב

מי שזקף החומש הרי הוא כקרן לכל דבר.

ראו משנה ט, ה-ז.
אם מת הגזלן אין יורשיו צריכים לכפר על חטאו ופטורים מהחומש ומהאשם; וראו ספרא חובה פרשה יג ב; אבל הם חייבים להחזיר את קרן הגזילה.

הגוזל את חבירו ונשבע לו, הרי זה משלם קרן וחומש ומביא אשם
מת הנגזל - משלם הגוזל ליורשי הנגזל קרן וחומש ומביא אשם
מת הגוזל - יורשי הגוזל משלמין לנגזל קרן ופטורין מן החומש ומן האשם.
מתו הגוזל והנגזל - יורשי הגוזל משלמין ליורשי הנגזל קרן, ופטורין מן החומש ומן האשם.

(ז)

ראה גזילתו של חבירו בתוך ביתו, ואבדתו של חבירו בתוך ביתו
ואמר "איני יודע", אם זה שייך לחברי ונעלמו ממנו בשעה שנשבע - פטור

שנאמר (ויקרא ה כב) ונשבע על שקר וגו'.

עד שראה גזילה או אבדה של חברו בידי אדם שלישי - אפילו אם כפר בכך בשבועה אינו חייב אשם גזילות; וראו ספרא חובה כב ו.
בסוף הברייתא מורה הגזלן לבניו להחזיר את הגזילה. שבועה "על דעתו" – ראו שבועות ז, ז: נשבעים שלא אמר אביהם שהחפץ של פלוני. אבל אם נשבעו שאינם יודעים של מי החפץ - פטורים, כי נשבעו על דעתם.

אמר לבניו גזילה זו - של פלוני היא, אבידה זו - של פלוני היא
בזמן שנשבעין על דעת אביהן – חייבין; על דעת עצמן - פטורין.

(ח)
הגוזל את הרבים - חייב להחזיר לרבים

ראו תוספתא ב"מ ח, ט, שבגזל הרבים מחזיר לצרכי הרבים, אבל אינו יכול לפייסם.
לעניין גזל הגוי, ראו ספרא חובה פרק כב, "עמיתו – פרט לאחרים", הנראה כסותר את הברייתא. ויתכן ששם מדובר על כך שהגוזל את הגוי פטור מחומש ומאשם, אבל אינו פטור מלהחזיר. ולכן אם נשבע לשקר אין מתכפר לו.

חומר גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד - יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו
הגוזל את הרבים - אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזילן.
הגוזל את הנכרי - חייב להחזיר לנכרי. חמור גזל הנכרי מגזל ישראל, מפני חילול השם.
הגוזל את הנכרי ונשבע לו ומת הגוי – אינו מתכפר לו מפני חילול השם. אפילו אם החזיר ליורשיו חייב, בגלל חילול השם בשבועה.

(ט)

דרש רבי יוסי הגלילי: בגוזל את הגר והיה עולה לירושלים ומעותיו ואשמו בידו

ומצאו, וזקפו עליו במלוה, הביא את אשמו, ואח"כ מת הגר - יצא

לדעת ר' יוסי אם פגש את הגר והבטיח לו את הכסף, ואחר כך מת הגר ואין לו יורשים – אינו מחזיר את הקרן והחומש, אלא רק מקריב אשם.
לדעת חכמים אם לא החזיר לו את הכסף לפני מות הגר – יתן את הכסף לכהנים.
לדברי ר' עקיבא ראו משנה ט, יא-יב.
בסוף הברייתא מתברר שלדעת ר' יהודה לעיתים מוציאים כסף מידי הכהנים, אם האשם נמצא בידי משמרת קודמת.
רבי ממצע בין ר' יהודה לחכמים.
לעניין הביא אשמו ולא גזילו וכו' ראו תוספתא פסחים ד, א.

לא הספיק להביא את אשמו עד שמת הגר - הרי זה צריך להביא אשם, והמעות - זכה בהן
וחכמים אומרים: לא עשה כלום, עד שיתנם לו ויחזור ליטלם ממנו.
דרש ר' עקיבה כשבא מזפרן, בגזל את הגר שמת בלי יורשים ונשבע לו, והיה עולה לירושלים ומעותיו ואשמו בידו
ומת הגזלן בדרך - הכסף ינתן לבניו, ואשם ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה
שנא' (במדבר ה ח) מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו - מי שצריך כפרה
יצא זה שאין צריך כפרה
נתן את הכסף לאנשי משמר ומת - אין היורשין יכולין להוציא מידם
שנא' (במדבר ה י) איש אשר יתן לכהן - לו יהיה
נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה שמשמרתו אחרי יהויריב – יצא
אשם ליהויריב וכסף לידעיה - יחזיר הכסף אחר האשם, דברי רבי יהודה
וחכ"א: אשם אחר הכסף
אמר רבי: אם כדברי רבי יהודה, יקריבו בני יהויריב את האשם? – לא נתכפר לו! הרי עוד לא שילם את הכסף, ואין האשם יכול לכפר
אלא אם כן קיים אשם - יחזיר הכסף מבני ידעיה אצל בני יהויריב
ויקריבו בני יהויריב את האשם, ויתכפר לו!
עבר משמרו של יהויריב - יחזיר האשם מבני יהויריב אצל בני ידעיה
ויקריבו בני ידעיה את האשם, ויתכפר לו!
הביא אשמו ולא הביא גזלו - לא יהא ממרס בדמו עד שיביא גזילו
אלא תעובר צורתו ויצא לבית השריפה
הביא אשמו ולא הביא מעילתו - לא יהא ממרס בדמו עד שיביא מעילתו
אלא תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.
מצורע שהביא חטאתו קודם לאשמו - לא יהא ממרס בדמו עד שיביא אשמו
אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה.

(י)

גזל והחליף, גזל והקדיש, גזל ונתן במתנה, גזל ונתן בהקפה, גזל ופרע את חובו

גזל ושלח סבלונות לבית חמיו - הרי זה חייב, והמקבל ממנו - הרי זה פטור.

השוו לעניין הגנב לעיל ז, ד. הבעלים התיאשו ולכן המקבל פטור.
הגוזל ומאכיל – ראו משנה י, א. הברייתא טוענת שאם הבנים היו גדולים, או אם העבדים היו עבריים, וידעו שמאכילם גזילות – חייבים לשלם. אבל אם לא היו בטוחים בכך – פטורים.

הגוזל ומאכיל לבנו ובתו הקטנים, לעבדו ושפחתו הכנענים - פטורין מלשלם
הניח להן אביהן דבר שיש בו אחריות - חייבין לשלם
לבנו ובתו הגדולים, לעבדו ושפחתו העברים - חייבין לשלם
ואם אמרו גדולים: אין אנו יודעים מה חשבון עשה עמכם אבא - פטורין מלשלם.

(יא)

אין פורטין, לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גביין, ואין נוטלים מהן צדקה

אבל פורט הוא לו דינר ומחזיר לו את השאר

ראו משנה י, א.
אם יצרן הבגדים החליף אותם – היצרן חייב להחליף בחזרה, וההחלפה הראשונה היא בגדר גזל.
אם החליף בגדים בבית האבל או בבית המשתה – אינו גזל, ועל המאבד לחפש את בגדיו ולהחליפם.

נתחלפו לו כלים בבית האומן - אינו רשאי להשתמש בהן, וילך הלה האומן ויבקש את כליו.
בבית האבל ובבית המשתה - רשאי להשתמש בהם, וילך הלה מיד המאבד ויבקש את כליו.

(יב)
גנב שנטל מזה ונתן לזה, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן

ראו משנה י, ב.
היאוש אינו אוטומטי אלא תלוי בהתנהגות.

שטף נהר עצים ואבנים וקורות מזה ונתן לזה, אם נתייאשו הבעלים - הרי אלו שלהם
אם היו הבעלים מרדפין אחריהן או שהיו במקום אחר - הרי אלו של בעלים.

(יג)

שפך זה את יינו והציל דבשו של חבירו - נותן לו שכרו, דמי השב אבדה פיצוי על הזמן ולא על היין

ואם אמר לו ע"מ שאטול דמי שלי מתוך שלך - חייב ליתן לו.

ראו משנה י, ד.
ר' יוחנן חולק על המשנה הנ"ל. לדעתו יש חוזה בין האזרחים שיצילו את הסחורה היקרה ויפוצו על שלהם.
משחק מילים הנחיל – נחיל.
שנים במדבר – יכול בעל החבית לשפוך את הדבש אף בלי הסכמת בעל הדבש. את התשלום יתן לו לפי ערך מקובל בישוב ולא לפי הערך במדבר.
עני ששבר את הענף – השוו פאה ד, א.
נטלה אנס – ראו משנה י, ה.

פרק זה את עציו והציל פשתנו - נותן לו שכרו דמי השב אבדו
ואם אמר ע"מ שאטול דמי שלי מתוך שלך - חייב ליתן לו
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי ב"ד הוא, שיהא זה שופך את יינו ומציל דבשו של חבירו
ונוטל דמי יינו מתוך דבשו של חבירו
ושיהא זה מפרק עצו ומציל פשתנו של חבירו, ונוטל דמי עצו מתוך פשתנו של חבירו.
מאימתי זוכה אדם בנחיל של דבורים? משתכנס לקרפיפו
הרי שירד נחילו לתוך גנתו של חבירו - בעל הגינה מניחו להכנס בתנאי שלא לשבר את ירקו
הרי זה יורד על כורחו ומציל נחילו, ואם הזיק - משלם מה שהזיק
רבי ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי ב"ד הוא שיהא זה קוצץ את הסוכה ומציל נחילו
ונוטל דמים, שע"מ כן הנחיל לישראל את הארץ.
שנים שהיו באין במדבר ביד זה חבית של מים וביד זה חבית של דבש
נסדקה חבית של מים - תנאי ב"ד הוא, שיהיה זה שופך את דבשו ומציל מימיו של חבירו
וכשיגיע ליישוב נותן לו דמי דבשו; שהמים מחיה במדבר ואין הדבש מחיה במדבר.
פועל ועני שעלו באילן ושברו את הסוכה,
אם עלו במקום שדרך בני אדם רגילין לעלות בו – פטורין; ואם לאו - חייבין.
הגוזל את השדה ונטלה אנס - יאמר לו הרי שלך לפניך.

(יד)

הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד לו ביישוב - לא יחזיר לו במדבר, אבל מחזיר לו בשיירה.

והאבדה חוזרת לבעלים בכל מקום.

ראו משנה י, ו.
אם מחזיר לו כשהלווה במצוקה - ההחזר בתוקף רק אם המלווה קיבל עליו בפירוש.

מי שבא בדרך לווה והיה בידו מעות, וראה אנס בא כנגדו, שעומד לקחת את כספו ואמר לו בא טול את אלו שאני חייב לך
אם קיבל עליו המלווה פטור, ואם לאו חייב.
משכן לו בית, משכן לו שדה, וראה דליקה ממשמשת ובאה בתוך שלו
אמר לו הלווה למלווה בוא והציל את שאני חייב לך; אם קיבל עליו – פטור; ואם לאו - חייב.

(טו)

הגונב טלה מן הדיר והחזירו, ואחר כך נגנב כל הדיר כולו

אם הודיעו בו לבעלים – פטור, ואם לאו - חייב.

ראו משנה י, ח.
בעניין החבית השוו ב"מ ג, יב, שם מדובר על שומר וכאן על גנב.
לעניין לא תגנובו ראו ספרא קדושים פרשה ב. הגניבה עדיין אסורה למרות שהחזיר והודיע.

הגונב חבית מן המרתף והחזירה למרתף, ואח"כ נגנב כל המרתף כולו
אם הודיעו בו לבעלים – פטור, ואם לאו - חייב
הטה את החבית ונטל ממנה רביעית, ונשברה - אינו משלם אלא רביעית
הגביהה ונטל ממנה רביעית, ונשברה או שהחמיצה - משלם את הכל
הגונב סלע מן הכיס והחזירה לכיס, ואח"כ נגנב כל הכיס כולו
אם הודיע בה לבעלים – פטור, ואם לאו - חייב
אמר רבי יהודה: בד"א? בזמן שהחזירה לצרורתה
אבל נטלה מן הכיס והחזירה לצרור, מצרור והחזירה לכיס - הרי זה חייב.
הגונב כיסו של חבירו והחזירו לו כשהוא ישן, וניער - והרי כיס בידו
אם מכיר את שלו – פטור, ואם לאו - חייב.
הגונב סלע מחבירו בלא יודע, והבליעה לו בחשבון - יצא.
לא תגנבו - ע"מ למיקט אפילו במטרה להחזיר ולשלם לו יותר; לא תגנבו - על מנת לשלם תשלומי כפל, ותשלומי ד' וה'.

(טז)
בן בג בג אומר: לא יגנוב אדם את שלו מבית אחרים, שמא יראה כגנב

ראו ספרא שם.
"משבר את שיניו" – גוזמא, ובבבלי (בבא קמא כח א) פרשו "בדין"
גנבים במחתרת פטורים מלשלם, כי היו חייבים בנפשם, ראו סנהדרין ח, ו, ולכן רק אם רצו משלמים.
אם הגניבה קיימת אינו מחזיר כסף, אבל אם אבדה או נגנבה מהגנב – יכול להסתפק בתשלום ואינו חייב לקנות פרה או טלית חלופיים.

וכן היה בן בג בג אומר: לא יגנוב אדם את שלו מבית הגנב, שמא אף הוא יראה כגנב
אלא משבר את שניו ומוציא את טליתו מידו.
גנבים שנכנסו במחתרת ועשו תשובה - כולן חייבין להחזיר
עשה אחד מהן תשובה - אין חייב לשלם אלא על חלקו בלבד.
אם היה האחד מוציא ונותן לפניהם בזמן הגניבה את כל הגניבה בעצמו - חייב לשלם על הכל.
"טול דמי פרתך", "טול דמי טליתך" - אין שומעין לו.
באמת, נגנבו או אבדו - נותן לו דמיהן.