ביאור:משנה זבחים פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
יסודות דיני הפיגול
עריכהחטיבה I: קרבן פסול שלא מהמחשבה
עריכה|
קבלת הדם, הולכתו וזריקתו - בניגוד לשחיטה - יכולות להיעשות רק ע"י כהן, והוא צריך להיות כשיר לעבודה, ולעמוד על רצפת העזרה. דרך אגב נראה שאין איסור מוחלט על ישיבה בעזרה, אלא רק בזמן עבודה, וראו גם ספרי דברים קנה, ושם פיסקה קסז. המילה "טמא" מיותרת, כי כבר נאמר שאפילו טבול יום פוסל, ונשנתה כאן בגלל הניגוד למשנה ג, א, לקמן, ששחיטה כשרה אפילו בטמא. גם קבלת הדם וזריקתו חייבות להיעשות בדרך מתאימה, וראו נימוקו המדרשי של ר' שמעון בתוספתא א, ה. אם זרק את הדם שלא במקום הנכון - הקרבן פסול, אבל אין איסור באכילתו - בניגוד למשנה ב. וראו ספרי דברים קמז, שם נראה שלדעת ר' יהודה אינו חייב אפילו בלא תעשה, אבל חכמים מחייבים. נשפך הדם - השוו לקמן ג, ב: שם נשפך אחרי שקבל אותו בכלי. |
(א) כל הזבחים שקבל דמן זר,
- אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפורים, שלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא
- יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חברו - פסל!
קבל בשמאל - פסל.
- רבי שמעון מכשיר.
נשפך הדם על הרצפה מהשחיטה, לפני שקבלו בכלי ואספו - פסול.
נתנו על גבי הכבש, שלא כנגד היסוד,
- נתן את הניתנין למטן למעלן, ואת הניתנין למעלן למטן,
- את הניתנים בפנים בחוץ, ואת הניתנין בחוץ בפנים
- פסול, ואין בו כרת:
חטיבה II: מחשבה "חוץ לזמנו" ו"חוץ למקומו"
עריכה|
המשנה מנגידה את מחשבת "חוץ למקומו", הפוסלת את הקרבן אבל אינה אוסרת את אכילתו - כמו זריקת דם מחוץ למקומו הנכון במשנה א - מול מחשבת "חוץ לזמנו", החמורה ממנה, והעושה את הקרבן ל"פיגול", שהאוכלו חייב כרת. והשוו לקמן ג, ה. וראו ספרא צו פרק יג א: "חוץ לזמנו בהכרת, ואין חוץ למקומו בהכרת." |
(ב) השוחט את הזבח לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו בחוץ,
- להקטיר את אמוריו בחוץ או מקצת אמוריו בחוץ,
- לאכול בשרו בחוץ או כזית מבשרו בחוץ
- או לאכול כזית מעור האליה בחוץ - פסול, ואין בו כרת.
לזרוק דמו למחר או מקצת דמו למחר,
- להקטיר אמוריו למחר או מקצת אמוריו למחר,
- לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר
- או לאכול כזית מעור האליה למחר - פיגול, וחייבין עליו כרת:
|
משניות ג-ד מוסיפות, שאם היה פסול אחר בקרבן לפני זריקת הדם - אינו פיגול. בקורבנות הבהמה ה"מתיר" הוא הדם - ראו הגדרת ה"מתיר" לקמן ד, ג-ד. |
(ג) זה הכלל: כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק,
- לאכול - דבר שדרכו לאכול, להקטיר - דבר שדרכו להקטיר
- חוץ למקומו - פסול, ואין בו כרת.
- חוץ לזמנו - פיגול, וחייבין עליו כרת,
ובלבד - שיקרב המתיר כמצוותו: שיזרק הדם כרגיל
חטיבה III: שילוב של חוץ לזמנו עם חוץ למקומו
עריכה|
המשנה מפרטת את תנאי הפיגול. ההבחנה בין השחיטה לשאר העבודות נדרשת, כי השחיטה יכולה להיעשות ע"י אדם אחר, ובשחיטה יש גם אפשרות לפגל אם חשב לזרוק את הדם חוץ לזמנו (משנה ב). אם הקרבן נפסל לפני זריקת הדם, במחשבה "שלא לשמו" (בפסח או בחטאת, ראו לעיל פרק א) או "חוץ למקומו" (משנה ב) - אינו פיגול, אפילו אם חשב בשלב מאוחר יותר מחשבת "חוץ לזמנו". דווקא הפסילה מועילה כאן. לדעת חכמים אפילו אם הפסילה היתה לאחר מחשבת "חוץ לזמנו", אבל לפני זריקת הדם - אינו פיגול. |
(ד) כיצד "קרב המתיר כמצוותו"?
- שחט בשתיקה, קבל והלך וזרק קבל או הלך או זרק, במחשבה לאכול או להקטיר אותו חוץ לזמנו
- או ששחט במחשבה לזרוק או לאכול או להקטיר חוץ לזמנו, קבל והלך וזרק בשתיקה
- או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו
- זה הוא ש"קרב המתיר כמצוותו". והקרבן פיגול
כיצד "לא קרב המתיר כמצוותו"?
- שחט חוץ למקומו, קבל והלך וזרק חוץ לזמנו
- או ששחט חוץ לזמנו, קבל והלך וזרק חוץ למקומו ראו משנה ה, שכאן חולק ר' יהודה
- או ששחט, קבל, והלך, וזרק, חוץ למקומו אפילו אם אחר כך השאיר מהקרבן לאחר זמנו
- הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, קבל והלך וזרק חוץ לזמנו.
- או ששחט חוץ לזמנו, קבל והלך וזרק שלא לשמן.
- או ששחט, קבל, והלך, וזרק, שלא לשמן.
- זהו ש"לא קרב המתיר כמצוותו":
|
אם חשב באותה עבודה מחשבות של "חוץ לזמנו" וגם "חוץ למקומו" - לא קרב המתיר כמצוותו, ואינו פיגול. ר' יהודה חולק על השורה "או ששחט חוץ לזמנו, קיבל והלך וזרק חוץ למקומו" במשנה ד. אבל לדעת חכמים גם במקרה הנ"ל, שפסילת הקרבן הייתה לאחר מחשבת הפיגול - אינו פיגול. שיעור הפיגול הוא בכזית, ולכן אין פיגול בכחצי זית, וגם אין לצרף שני חצאים של אכילה והקטרה. |
(ה) לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ
- כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ
- פסול, ואין בו כרת.
אמר רבי יהודה: זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום
- פיגול, וחייבין עליו כרת.
- ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן - פסול, ואין בו כרת.
וחכמים אומרים: זה וזה פסול, ואין בו כרת.
לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית - כשר
- שאין אכילה והקטרה מצטרפין: