פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה תמורה פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת תמורה: א ב ג ד ה ו ז

מסכת תמורה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

----

הפרק עוסק בתמורות ובולדות, שדינן דומה לדין התמורה, של הקדשים הרגילים, חוץ מחטאת.

וראו לעיל א, ה, שר' יהודה סובר שגם לולד הקדשים יש תמורה. המקרה הזה לא נדון בפרקנו.

תמורות וולדות רגיליםעריכה

חטיבה I: תמורות וולדות השלמים והתודהעריכה

(א) אֵלּוּ קָדָשִׁין שֶׁוַּלְדוֹתֵיהֶן וּתְמוּרוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָהֶן:

וְלַד שְׁלָמִים וּתְמוּרָתָן, וְלָדָן, וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם,

לעניין תנופת החזה והשוק ראו זבחים י, ב.

ר' אליעזר ור' שמעון חולקים על תנא קמא. והשוו תוספתא ב, ב, שם מתהפכת המחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים.

לעדות של ר' פפיס ראו גם עדויות ז, ו.

הֲרֵי אֵלּוּ כִשְׁלָמִים, וּטְעוּנִים סְמִיכָה וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: וְלַד שְׁלָמִים לֹא יִקָּרֵב שְׁלָמִים.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקָּרֵב.
אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ עַל וְלַד וְלַד שְׁלָמִים, וְעַל וְלַד וְלַד תְּמוּרָה, שֶׁלֹּא יִקָּרֵב,
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל הַוֶּלֶד,
שֶׁרְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקָּרֵב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקָּרֵב.

הֵעִיד רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ וּרְבִּי פַּפְּיַס עַל וְלַד שְׁלָמִים שֶׁיִּקָּרֵב שְׁלָמִים.

אָמַר רְבִּי פַּפְּיַס: אֲנִי מֵעִיד, שֶׁהָיְתָה לָּנוּ פָרָה זִבְחֵי שְׁלָמִים,
וַאֲכַלְנוּהָ בַפֶּסַח, וְאָכַלְנוּ וַלְדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג. בסוכות


(ב) וְלַד תּוֹדָה, וּתְמוּרָתָהּ, וַלְדָהּ וּוְלַד וַלְדָהּ עַד סוֹף הָעוֹלָם,

הֲרֵי אֵלּוּ כְתוֹדָה - וּבִלְבַד שֶׁאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.

חטיבה II: תמורת העולה והאשם, ודין הנקבה שהופרשה להם בטעותעריכה

תְּמוּרַת עוֹלָה, וְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם,

לעולה אין ולד, כי היא זכר. אבל יתכן שהתמורה היא נקבה.

לגבי הטיפול בעולה ראו זבחים ה, ב.

הֲרֵי אֵלּוּ כְעוֹלָה, וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ, וְכָלִיל לָאִשִּׁים.


(ג) הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לָעוֹלָה ואין להקריב נקבה לעולה וְיָלְדָה זָכָר,

יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, הנקבה והזכר וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוּא בְעַצְמוֹ הזכר יִקְרַב עוֹלָה.

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם,

תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, תִּמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם.
אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ הביא אשם אחר והקריבו - יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבָה. לעולות נדבה
רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בַמּוּם! אין צריך להמתין עד שתסתאב

ראו את דיני הנקבה שהופרשה לעולה ולאשם בתוספתא ב, א-ג.

חטאת שמתו בעליה או שהתכפרו - מתה (ראו לקמן ד, א.) האשם המיותר, וכן תמורת האשם שגם היא מיותרת, כי התכפרו בעליו:

  • ת"ק סובר שאשם באותו מצב ירעה ויביא בדמיו נדבה. וראו המדרש המובא בשקלים ו, ו.
  • ר' אליעזר סובר שגם הוא מת, ולשיטתו יש הרבה קוי דמיון בין חטאת לאשם - ראו למשל זבחים א, א.
  • ר' אלעזר מביא בדמיהם עולות.

אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו

יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּת.
רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה.

תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָה, וְלָדָן, וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם,

יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה.
רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָמוּתוּ.
רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יָבִיא בִדְמֵיהֶם עוֹלוֹת.


(ד) וַהֲלֹא אַף הַנְּדָבָה עוֹלָה הִיא?

ראו תוספתא ב, ה, שהעולה של ר' אלעזר עושה תמורה והנדבה של חכמים - לא.

מַה בֵּין דִּבְרֵי רְבִּי אֶלְעָזָר לְדִבְרֵי חֲכָמִים?
אֶלָּא: בִזְמַן שֶׁהִיא בָּאָה חוֹבָה לדעת ר' אלעזר - הוּא סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וּמֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלּוֹ.
אִם הָיָה כֹהֵן - עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלּוֹ.
בִּזְמַן שֶׁהִיא בָאָה נְדָבָה לדעת חכמים - אֵינוּ סוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְאֵינוּ מֵבִיא עָלֶיהָ נְסָכִים, וּנְסָכֶיהָ מִשֶּׁלַּצִּבּוּר.
אַף עַל פִּי כֹהֵן - עֲבוֹדָתָהּ וְעוֹרָהּ שֶׁלְּאַנְשֵׁי מִשְׁמָר.


חטיבה III: תמורת הבכור והמעשרעריכה

(ה) תְּמוּרַת הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, וְלָדָן, וְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם,

הֲרֵי אֵלּוּ כִבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים. הבכור ותמורתו - לכהן, והמעשר, ולדיו ותמורתו - לבעלים.

מַה בֵּין הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר לְבֵין כָּל הַקָּדָשִׁים?

הבכור הוא רק זכר, כמו העולה והאשם, אבל כאן הוא נשנה יחד עם המעשר.

לדרך מכירת בשר הבכור והמעשר בעלי המום ראו בכורות ה, א.

בזמן המקדש היה הבכור התמים מחו"ל מגיע לירושלים, כמו כל הקרבנות, כדי שיקריבו אותו; אבל אם היה בו מום - אין להביא אותו משם, אלא נאכל שם.

ועיינו חלה ד, יא, ותוספתא סנהדרין ג, ג, וכן ספרי ראה עז - שם מובאת שיטת ר' יוסי ור' עקיבא שבכור בכלל לא עולה מחו"ל, והוא בגדר מצוות התלויות בארץ. כאן מצמצם ר' שמעון את ההגבלה הזאת לבעלי מומים בלבד; ויתכן שהוא עוסק בבכור ובמעשר תמימים שהובאו מחו"ל בדיעבד, ומסכים עם ר' יוסי שאין לטרוח ולהביא אותם לתחילה.

שאר הקדשים באים לארץ גם בעלי מומים, כי צריך לפדות אותם ולהקריב במקומם אחרים.

שֶׁכָּל הַקָּדָשִׁים נִמְכָּרִין בְּאַטְלֵס וְנִשְׁחָטִין בְּאַטְלֵס, וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָה,
חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.
וְיֵשׁ לָהֶן פִּדָּיוֹן אם נפל בהם מום הם נפדים, וְלִתְמוּרוֹתֵיהֶן פִּדָּיוֹן,
חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. שאם נפל בהם מום נאכלים לכהן או לבעלים בהתאמה
וּבָאִין מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ למרות שיש בהם מום - חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.
אִם בָּאוּ תְמִימִין בכורות ומעשרות מחו"ל - יִקָּרֵבוּ, וְאִם בַּעֲלֵי מוּמִין - יֵאָכְלוּ בְמוּמָן לַבְּעָלִים.

אָמַר רְבִּי שִׁמְעוֹן: מַה הַטַּעַם? שבכור ומעשר בעלי מום אינם באים מחו"ל

שֶׁהַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר - יֵשׁ לָהֶם פַּרְנָסָה בִמְקוֹמָן,
וּשְׁאָר כָּל הַקָּדָשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד לָהֶם מוּם - הֲרֵי בִקְדֻשָּׁתָן.