ביאור:משנה בבא מציעא פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
דיני שומרים
עריכהחטיבה I: תוצאות מההבדלים בדיני השומרים השונים
עריכה|
יתכן שנוסח המשנה המסורבל משקף פרשנות קדומה לשמות כב ו-יב, לפיה אין הבחנה בין שומר חינם לשומר שכר, ושניהם יכולים להיפטר בשבועה. ההבחנה בין הפרשיות היא רק בהכרעת השומר לשלם או להישבע, וראו מכילתא דרשב"י כב י: "כיון שקיבלו בעלים שבועה - הלז פטור מלשלם". אם כך, המילה "חינם" במשנה היא תוספת שזמנה לאחר קבלת ההבחנה בין השומרים. הביטוי "מי שהפקדון אצלו" הוא הכינוי הקדום למי שכונה מאוחר יותר "שומר", בלי להבחין בין שומר חינם לשומר שכר. בהחלטת השומר לשלם היה הימור שהגנב יימצא. |
(א) המפקיד אצל חבירו כשומר חינם בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו,
- שילם ולא רצה לישבע - שהרי אמרו "שומר חנם נשבע ויוצא"
- נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל; טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
- למי משלם? - למי שהפקדון אצלו לשומר, שקנה את הפיקדון בכך ששילם..
- נשבע ולא רצה לשלם,
- נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל; טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
- למי משלם? - לבעל הפקדון למפקיד
(ב) השוכר פרה מחברו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה
|
ראו תוספתא ב"מ ג, א: "אין השואל רשאי להשאיל... אלא אם כן נתן לו בעל הבית רשות". זו דעת ר' יוסי, אבל תנא קמא סובר שמותר להעביר את הפיקדון. והשוו לעיל ב, ז, ולקמן משנה ו, ולקמן ו, ז. |
- ישבע השוכר שמתה כדרכה,
- והשואל - ישלם כי השוכר פטור מתשלומים במקרה כזה, אבל שואל חייב. לשוכר.
- אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? שאסור היה לו להשאיל את הפרה, אלא להשתמש בה בעצמו
- אלא: תחזור פרה לבעלים:
חטיבה II: אחריות השומר ואחריות המפקיד
עריכה(ג) אמר לשנים: "גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם",
- או "אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה, ואיני יודע איזה הוא"
- נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו:
|
לכאורה משנה זו סותרת את הקודמת, שהרי השומר מודה שאחד מהם הפקיד מאתיים, ואינו יודע מי משניהם. ההבדל הוא שכאן יש רמאי, וגם לדעת תנא קמא יש למנוע ממנו רווח. והשוו יבמות טו, ז, כר' טרפון. התוצאה היא שהשומר מרויח, למרות שלא זכר מי הפקיד מאתיים, ובכך פשע. כאן, במשנה הבאה ובמשנה ב טוען ר' יוסי שיש להתקין תקנות כדי להעניש את הרמאים. |
(ד) שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים
- זה אומר "שלי מאתים" וזה אומר "שלי מאתים"
- נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר - יהא מונח עד שיבוא אליהו.
- אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי?
- אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו:
(ה) וכן שני כלים, אחד יפה מנה מאה דינרי כסף ואחד יפה אלף זוז הזוז כינויו של דינר כסף אחד. אלף זוז הם עשר מנה,
- זה אומר "יפה שלי" וזה אומר "יפה שלי",
- נותן את הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול מוכר אותו נותן דמי הקטן לשני,
- והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו.
- אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי?
- אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו:
חטיבה III: מתי מותר להשתמש בפיקדון?
עריכה|
השוו לעיל ב, ז, שם מכר את המציאה כדי לחסוך נזק למוצא (וכך למאבד), וכאן מוכר את הפיקדון כדי לשמרו. וראו גם לקמן ו, ז המחלוקת זהה לזו שמופיעה בתוספתא ג, ג, בין ר' מאיר לחכמים. |
(ו) המפקיד פירות אצל חברו, אפילו הן אבודין - לא יגע בהן.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: מוכרן בפני בית דין,
- מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים:
(ז) המפקיד פירות אצל חבירו - הרי זה יוציא לו חסרונות. יקזז את הפחת של הפירות
- לחטין ולאורז - תשעה חצאי קבין לכור. לשעורין ולדוחן - תשעה קבין לכור.
- לכוסמין ולזרע פשתן - שלש סאין לכור.
|
השומר כאן הוא כלווה, בהסכמת הבעלים, ומערב את הפירות המופקדים עם פירותיו שלו ואוכל מהם. במשנה ו הוא שומר רגיל, ואז לא יגע בהם ואינו חייב להוציא חסרונות, וראו תוספתא ג, ד. |
- הכל לפי המדה, הכל לפי הזמן. יש להכפיל במספר הכורים ובמספר השנים
- אמר רבי יוחנן בן נורי: וכי מה איכפת להן לעכברין?
- והלוא אוכלין בין מהרבה ובין מקמעא! ולכן אין טעם לחשב "לפי המידה".
- אלא - אינו מוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד. המידות שנאמרו לעיל בכור - לכל כמות שהופקדה
- רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה עשרה כורים ומעלה - אינו מוציא לו חסרונות, בכלל מפני שמותירות:
(ח) יוציא לו שתות ליין.
- רבי יהודה אומר: חומש.
יוציא לו שלושת לוגין שמן למאה: לוג ומחצה שמרים, לוג ומחצה בלע. שנספג בקנקנים
- אם היה שמן מזוקק - אינו מוציא לו שמרים.
- אם היו קנקנים ישנים - אינו מוציא לו בלע.
- רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה מראש לשנה כולה, ונותן לו בכל פעם שצריך
- הרי זה הקונה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה:
חטיבה IV: שמירה כדרך השומרים
עריכה(ט) המפקיד חבית אצל חברו, ולא ייחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה ונשברה,
- אם מתוך ידו תוך שהזיז אותה השומרנשברה, לצרכו הזיז אותה כדי לפנות מקום או כדי לעלות עליה וכו' - חייב, לצרכה כדי להניח אותה במקום יותר שמור - פטור.
- אם משהניחה נשברה, בין לצרכו בין לצרכה - פטור כי השבר אינו בגלל הטלטול, והוא אנוס.
יחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה מהמקום, ובכך פשע ונשברה,
- בין מתוך ידו ובין משהניחה: לצרכו - חייב, לצרכה - פטור.
|
לדוגמאות נוספות של שמירה כדרך השומרים ראו תוספתא ח, ו, שם קושרים מונח זה גם לדיני השימוש המופיעים לקמן ו, ג-ה. |
(י) המפקיד מעות אצל חברו,
- צררן והפשילן לאחוריו, או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים, ונעל בפניהם שלא כראוי - חייב
- שלא שמר כדרך השומרים.
ואם שמר כדרך השומרים - פטור:
חטיבה V: שליחת יד אסורה בפיקדון ותוצאותיה
עריכה(יא) המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין - לא ישתמש בהם
- לפיכך, אם אבדו - אינו חייב באחריותן כי הוא שומר חינם,
|
השוו לעיל ב, ז - גם שם תולים את האחריות בהיתר השימוש. וכן מעילה ו, ה: אם השתמש בכסף כשאסור לו, והתברר שמדובר בכספי הקדש (אפילו אם המפקיד לא ידע זאת) - האחריות למעילה נופלת על המשתמש. |
- מותרין - ישתמש בהן כי שולחני עוסק במעות והדבר היה ידוע לבעלים,
- לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן כי הוא כלווה.
- אצל בעל הבית, בין צרורין ובין מותרים - לא ישתמש בהן,
- לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן.
- חנווני - כבעל הבית, דברי רבי מאיר.
- רבי יהודה אומר: חנווני - כשולחני:
(יב) השולח יד בפיקדון,
|
בית שמאי מחייבים את השומר במקסימום בין שעת היציאה (ערך הפקדון בזמן שבו קיבל אותו) ובין שעת התביעה (ערך הפקדון בזמן שבו היה אמור להחזיר אותו). וראו משנה ז, המקטינה את ערך שעת התביעה באופן קבוע. לדעת ר' עקיבא אין קנס על שליחת היד, והתשלום הוא כמו תשלום של שומר שמכר את הפירות וכדומה, ראו לעיל משנה ו. במשנה ט, למרות שהחבית נשברה כשטלטלה לצרכו, לא מדובר על "שליחת יד", כי לא לקח מהחבית דבר - אלא על שמירה גרועה, שלא כדרך השומרים. והשוו ב"ק ט, א, שם הגזלן תמיד משלם "כשעת הגזילה", כלומר כשעת הוצאה. מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסיפא יכולה להתפרש גם בלי קשר לדוגמא שאחריה: לפי בית שמאי אם חשב לשלוח יד בפיקדון אינו יכול להשבע, גם אם נאנס, וכך נסגר הפרק בדומה לפתיחתו. וראו מכילתא נזיקין טו, שגם בית שמאי מודים שאם נמצא הגנב - השומר פטור. בעניין הגבהת החבית, שבה קונה השומר את החבית ומתחייב על שבירתה השוו תוספתא ב"ק י, טו. |
- בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר.
- ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה.
- רבי עקיבא אומר: כשעת התביעה.
החושב לשלוח יד בפיקדון,
- בית שמאי אומרים: חייב.
- ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד,
- שנאמר (שמות כב ז) "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".
- (כיצד?)
- הטה את החבית ונטל הימנה רביעית, ונשברה - אינו משלם אלא רביעית לדעת בית הלל, כי לא שלח יד בחבית אלא רק ברביעית.,
- הגביהה, ובכך שלח יד בחבית כולה ונטל הימנה רביעית, ונשברה - משלם דמי כולה: