ביאור:משנה שקלים פרק ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת שקלים: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת שקלים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

----

השקלים כחלק ממבנה המקדשעריכה

חטיבה I: המספר 13 כמספר מוביל במקדשעריכה

(א) שלושה עשר שופרות, שלושה עשר שולחנות, שלש עשרה השתחוויות - היו במקדש.

ההשתחוויות היו בזמן הקפת המקדש, שהיתה הנוהג הרגיל של המבקרים בו, ראו מדות ב, ב.

דיר העצים היה בצפון מזרח של עזרת נשים, ראו מידות ב, ה.

של בית רבן גמליאל, הזקן ושל בית רבי חנניא סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשרה.
והיכן היתה יתרה? כנגד דיר העצים,
שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז:

חטיבה II: קדושה בדיר העצים - השתחוויותעריכה

(ב) מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה.

הקדושה של המקדש נובעת מהזכרונות מימי המקדש הראשון, וכך דיר העצים הופך למקודש יותר מקודש הקדשים, שבו לא היה ארון בבית שני.

וראו תוספתא ב, יח, שם טוענים ר' אליעזר ור' יהושע שהארון גלה לבבל, ור' יהודה טוען שנגנז בקדש הקדשים.

והשוו עדויות ח, ה, שם נראה שבדיר העצים מצאו עצמות אדם!

בא ואמר לחברו.
לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו,
וידעו ביחוד ששם הארון נגנז:


(ג) והיכן היו משתחווים? ארבע בצפון, וארבע בדרום, שלש במזרח, ושתים במערב,

השוו מידות ב, ו, וראו שם במשנה ג, הסבר אחר לשלוש עשרה השחוויות: כנגד 13 פרצות שעשו מלכי יוון. האם ההשתחוויות הן ביטוי לקדושה או לשמחה על היכולת של האדם לתקן את המקולקל? - וראו דברי ר' יהודה בתוספתא ב, יז: כנגד שער השתחווייה, כנגד פירצה - שחייה.

בין השערים נמצא רמז לגלות (יכניה) וגם לגאולה (שער המים). ר' אליעזר בן יעקב נראה כדורש את שם השער.

כנגד שלושה עשר שערים.
שערים דרומיים סמוכין למערב:
שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים.
ולמה נקרא שמו "שער המים"?
שבו מכניסין צלוחית של מים של נסוך בחג.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכים
ועתידין להיות יוצאין "מתחת מפתן הבית" (יחזקאל מז א).
לעומתן בצפון סמוכין למערב: שער יכניה, שער קרבן, שער נשים, שער השיר.
ולמה נקרא שמו שער יכניה? - שבו יצא יכניה בגלותו.
במזרח: שער ניקנור, ושני פשפשין היו לו, אחד בימינו ואחד בשמאלו.
ושנים במערב שלא היה להם שם:


חטיבה III: שולחנותעריכה

(ד) שלושה עשר שולחנות היו במקדש,

שמונה של שיש בבית המטבחים, שעליהן מדיחין את הקרבים.
ושנים במערב הכבש, אחד של שיש ואחד של כסף

שולחן השיש ממערב לכבש היה המקום שבו פירקו את התמיד, כמתואר בתמיד פרק ג.

לגבי שולחנות הלחם, ראו מנחות יא, ז. וראו גם דרשתו של ר' אלעזר בן שמוע בתוספתא מנחות יא ו.

על של שיש היו נותנים את האיברים, על של כסף - כלי שרת.
ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב,
על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב - ביציאתו,
שמעלין בקדש ולא מורידין.
ואחד של זהב מבפנים, שעליו "לחם הפנים... תמיד" (שמות כה ל):


חטיבה IV: שופרות ותרומותעריכה

על ששה שופרות כתוב "נדבה", וראו לעיל ב, ה, שהיו ששה מקורות שונים לנדבה: מותר עשירית האיפה, קיני זבים וזבות, קיני יולדות, חטאות, אשמות ונזיר. וכן גם בספרא חובה כא ו.

ר' יהודה וחכמים חולקים בשאלה האם יכול מי שחייב להביא קן (שהוא בדרך כלל אחד לחטאת ואחד לעולה, חוץ מקרבן של גר, שבו שניהם לעולה) - להניח במקומו כסף בקופת ה"קינים", וראו גם קינים א, ד, "שנתנו דמי קיניהן לכהן". יתכן מדובר בתיקון לבעיה שנזכרה בכריתות א, ז, שהסוחרים ניסו להפקיע מחירים. שם פתר רשב"ג את הבעיה בדרך אחרת, אבל יתכן שמאוחר יותר הקים שופר לקינים ומנע את המסחר לחלוטין. ר' יהודה דורש להביא לחטאת גוזל או תור, ולא כסף, וראו דבריו בתוספתא ג, ב "מפני התערובות".

שיטת השופרות ממירה את התרומות של החומרים ושל חלק מהקרבנות לתרומות כספיות, והכהנים ממירים בחזרה את הכסף למקור: קרבן קינים, גזרי עצים למזבח וכו'.

וראו גם תוספתא מעילה ג, א, וכן תוספתא א, ו המשתמשות בשופרות הללו.

(ה) שלושה עשר שופרות היו במקדש, כנראה מחוץ לחיל, כדי שגם נכרים יוכלו להגיע אליהם ולתרום.

וכתוב עליהם: "תקלין חדתין" ו"תקלין עתיקין",
"קינין" ו"גוזלי עולה",
"עצים", ו"לבונה", "זהב לכפורת",
ששה "לנדבה".
"תקלין חדתין" - שבכל שנה ושנה. "...עתיקין" - מי שלא שקל אשתקד, שוקל לשנה הבאה.
"קינין" הם תורים. ו"גוזלי עולה" הן בני יונה.
וכלן עולות, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: "קינין" - אחד חטאת ואחד עולה. ו"גוזלי עולה" - כלן עולות:


(ו) האומר "הרי עלי עצים" - לא יפחות משני גזירין. ערך של שני גזרי עצים, ויניח בשופר ה"עצים".

יתכן להסביר את המשנה כהמשך פירוט השופרות, ואז מדובר בכסף שערכו שני גזרי עצים, קומץ לבונה וכו', וכן מסבירה התוספתא, ג, ג-ו שהיה נהוג בדרך כלל; אבל אם רצה יכול להניח את העצים עצמם בשופר, וראו גם מנחות יג, ג, שם מדובר בתרומה ממש.

"לבונה" - לא יפחות מקומץ.
"זהב" - לא יפחות מדינר זהב.

"ששה לנדבה". נדבה מה היו עושין בה?

לוקחין בה עולות. הבשר - לה', והעורות - לכהנים.
זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול: "אשם הוא אשם אשם לה'" (ויקרא ה יט).

יהוידע היה כהן בימי בית ראשון, ראו מלכים ב יב ג.

המדרש שלו מיישב את הסתירה בין ויקרא ה יח, לפיו מובא האשם לכוהנים, לבין ויקרא ה יט, שם הוא מובא לה'.

הכלל "כל שהוא..." מובא בספרא שם לפני המדרש של יהוידע.

(זה הכלל), כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה - ילקח בו עולות,
הבשר לה', והעורות - לכהנים.
נמצאו שני כתובים קיימים: אשם לה' - ואשם לכוהנים,
ואומר: "כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה', לכהנים יהיו" (מלכים ב יב יז).