ביאור:תוספתא/יומא/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת יוֹמָא (כִּפּוּרִים) פֶּרֶק ב

הוידוי הראשון

(א)

כֵּיצַד הוּא מִתְוַדֶּה?
"אָנָּא הַשֵּׁם! עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי, חָטָאתִי לְפָנֶיךָ, אֲנִי וּבֵיתִי.
אָנָּא הַשֵּׁם! כַּפֵּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְעַל הַחֲטָאִים,
שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ, אֲנִי וּבֵיתִי,

כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדָּךְ: (ויקרא טז, ל)

המחלוקת היא על סדר האיזכור של החטאים השונים, וראו משנה ג, ח: ר' מאיר מתחיל מוידוי על הזדונות, וחכמים – מוידוי על השגגות. ר' מאיר נתמך מהפסוק בשמות לד ובויקרא טז, וחכמים מהפסוקים בתהלים, מלכים ודניאל.
השורה לפני האחרונה נוספה כאן על פי המקבילה בספרא אחרי מות פרשה ב ו.

"כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ."
וְאוֹמֵר: (ויקרא טז, כא) "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם". דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "עֲוֹנֹת", אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, "פִּשְׁעֵיהֶם", אֵלּוּ הַמְּרָדִים,
"חַטֹּאתָם", אֵלּוּ הַשְּׁגָגוֹת.
מֵאַחַר שֶׁמִּתְוַדֶּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים, חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת?
אֶלָּא כֵּיצַד מִתְוַדֶּה?
"אָנָּא הַשֵּׁם! חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ", וגו'
וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד".
שֶׁכֵּן מָצִינוּ דֶּרֶךְ כָּל הַמִּתְוַדִּין מִתְוַדִּין:
דָּוִד אָמַר: (תהלים קו, ו) "חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ."
שְׁלֹמֹה אָמַר: (מלכים א ח, מז) "חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ."
דָּנִיֵּאל אָמַר: (דניאל ט, ה) "חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ".
אֶלָּא מַהוּ שֶׁמֹּשֶׁה אָמַר: (שמות לד, ז) "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע, וְחַטָּאָה וְנַקֵּה"?
[אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדים - כאילו הם שגגות לפניו]
אֶלָּא כָּךְ הָיָה מִתְוַדֶּה: "חָטָאתִי וְעָוִיתִי וּפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ."

(ב)
בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה וְלִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ,

ראו משנה ג, ט-י.

שְׁנֵי שְׂעִירִים הָיוּ שָׁם, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם וַאֲחוֹרֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ.
כֹּהֵן גָּדוֹל, פָּנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ.
עֲשָׂרָה פְעָמִים מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם:
שִׁשָּׁה לַפַּר, שְׁלֹשָׁה לַשָּׂעִיר, וְאֶחָד לַגּוֹרָלוֹת.
וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם, וּבָהּ שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת.

מזכירים אותו לשבח או לגנאי

שֶׁלְּאֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁלַּזָּהָב, וּמַזְכִּירִין אוֹתוֹ לִשְׁבָח.
בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, שְׁנֵים עָשָׂר כֹּהֲנִים מְקַדְּשִׁין הֵימֶנּוּ, בבת אחת.
שֶׁמִּתְּחִלָּה לֹא הָיוּ בוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם, שְׁנַיִם כֹּהֲנִים מְקַדְּשִׁין הֵימֶנּוּ,
מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לִשְׁבָח.

(ג)
מֻנְבָּז הַמֶּלֶךְ עָשָׂה כָּל יְדוֹת הַסַּכִּינִים שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים זָהָב,

הנברשת סייעה לכהנים לדייק ולסיים ק"ש עם הזריחה. הטבלה של פרשת הסוטה מיועדת לייפות את טקס הסוטה, המיועד לנשים – כשם שהנברשת מיועדת לגברים.

וּמַזְכִּירִין אוֹתוֹ לִשְׁבָח.
הֵלֵנִי אִמּוֹ עָשְׁתָה נִבְרֶשֶׁת כנראה מעין כדור גדול שֶׁלַּזָּהָב שֶׁעַל פֶּתַח הַהֵיכָל,
אַף הִיא עָשְׁתָה טָבְלָה שֶׁלַּזָּהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ,
שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת, הָיוּ נִיצוֹצוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנָּה, מהנברשת
וְיוֹדְעִין שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת.

(ד)

כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁלַּזָּהָב,
חוּץ מִשַּׁעֲרֵי נִיקָנוֹר מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֱשָׂה בָּהֶן נֵס.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנְּחָשְׁתָּן מַצְהִיב.
רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: נְחֻשְׁתָּא קֹלִנְתְיָא, korínthia: מקורינתוס וְהָיְתָה יָפָה כַזָּהָב.

מַהוּ נֵס שֶׁנֶּעֱשָׂה בָּהֶן?

"עמד עליהן" – ראו יונה א ד. ניקנור הבין באיחור שהוא במבחן, האם ימסור נפשו על השערים. לכן הצטער על הדלת שנזרקה לים – אבל קבל את שכרו, והדלת ניצלה.

אָמְרוּ: כְּשֶׁהָיָה נִיקָנוֹר מְבִיאָם מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָה שֶׁלְּמִצְרָיִם,
עָמַד עֲלֵיהֶן נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעָן, וְנָטְלוּ אֶחָד מֵהֶן והֵטִילוּהוּ לַיָּם,
וּבִקְשׁוּ לְהָטִיל אֶת הַשֵּׁנִי, וְלֹא הִנִּיחָן נִיקָנוֹר.
אָמַר לָהֶם: "אִם אַתֶּם מְטִילִין אֶת הַשֵּׁנִי, הֲטִילוּנִי עִמּוֹ!"
הָיָה מִצְטָעֵר וּבָא, עַד שֶׁהִגִּיעַ לִנְמֵלָהּ שֶׁלְּיָפוֹ.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִנְמֵלָהּ שֶׁלְּיָפוֹ, הָיָה מְבַעְבֵּעַ וְעוֹלֶה מִתַּחַת הַסְּפִינָה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַחַת מִן חַיָּה שֶׁבַּיָּם בָּלְעָה אוֹתוֹ,
וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ נִיקָנוֹר לִנְמֵלָהּ שֶׁלְּיָפוֹ, פְּלָטַתּוּ וְהֵטִילַתּוּ לַיַּבָּשָׁה,
וְעָלָיו מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (שיר השירים א, יז) "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים." ודרשו "בריית ים",שהצילה אותה.

(ה)
שֶׁלְּבֵית גָּרְמוּ הָיוּ פְּקִיעִין בקיאים בְּמַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים, וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד.

כהני בית גרמו ובית אבטינס שמרו על סוד מקצועי שבזכותו יצרו מונופול והכפילו את שכרם, כשם שעושים היום עובדי הנמלים. למרות זאת אין מגנים אותם לגמרי, אלא מצטטים את ההסבר (הבעייתי) שלהם כי בסופו של דבר הסוד המקצועי מביא כבוד למקדש ולזכרו.
אבל בזמן אמת יש להניח שהכעס עליהם היה רב.

שָׁלְחוּ חֲכָמִים, וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָה שֶׁלְּמִצְרָיִם,
שֶׁהָיוּ פְּקִיעִין כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֶלָּא שֶׁאֵין פְּקִיעִין לִרְדּוֹתָהּ.
שֶׁלְּבֵית גָּרְמוּ הָיוּ מַסִּיקִין אֶת הַתַּנּוּר מִבַּחוּץ, וְהִיא נִרְדֵּית מִבִּפְנִים.
שֶׁלָּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיִּין לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ הָיְתָה מְעַפֶּשֶׁת.
וּכְשֶׁיָּדְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שכבוד הוא שאין איש בקי באפיה ככהני בית גרמו
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מג, ז) "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו."
שָׁלְחוּ לָהֶן, וְלֹא בָאוּ, עַד שֶׁכָּפְלוּ לָהֶן שְׂכָרָן.
שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה הָיוּ נוֹטְלִין בְּכָל יוֹם,
חָזְרוּ לִהְיוֹת נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה הָיוּ נוֹטְלִין בְּכָל יוֹם,
חָזְרוּ לִהְיוֹת נוֹטְלִין אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה מָנֶה.
אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים: "מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד?"
אָמְרוּ: "יוֹדְעִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לַחְרֹב,
וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד, כדי להרויח כסף, וגם... שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹשִׂין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה
בַּדֶּרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין לִפְנֵי הַמָּקוֹם."
וּבַדָּבָר הַזֶּה מַזְכִּירִין אוֹתָן לִשְׁבָח,
שֶׁלֹּא נִמְצֵאת פַּת נְקִיָּה בְּיַד בְּנֵיהֶם וּבְיַד בְּנוֹתֵיהֶם מֵעוֹלָם,
שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ "מִלֶּחֶם הַפָּנִים הֵן נִזּוֹנִין",
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (במדבר לב, כב) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיי וּמִיִּשְׂרָאֵל".

(ו)
שֶׁלְּבֵית אַבְטִינָס הָיוּ פְּקִיעִין בְּפִטּוּם הַקְּטֹרֶת בְּמַעֲלֶה עָשָׁן,

לעניין "מעלה עשן", ראו לעיל א, ח.

וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד.
שָׁלְחוּ חֲכָמִים, וְהֵבִיאוּ אֻמָּנִין מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָה שֶׁלְּמִצְרָיִם,
שֶׁהָיוּ מְפַטְּמִין כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֶלָּא שֶׁאֵין פְּקִיעִין בְּמַעֲלֶה עָשָׁן.
שֶׁלְּבֵית אַבְטִינָס הָיְתָה מְתַמֶּרֶת וְעוֹלָה עַד הַקּוֹרוֹת,
וְאַחַר כָּךְ פּוֹסָה וְיוֹרֶדֶת לְמַטָּה.
שֶׁלָּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיִין הָיְתָה פּוֹסָה וְיוֹרֶדֶת מִיָּד.
וּכְשֶׁיָּדְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: לֹא בָרָא הַמָּקוֹם אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי טז, ד) "כֹּל פָּעַל יי לַמַּעֲנֵהוּ".
שָׁלְחוּ חֲכָמִים עֲלֵיהֶם וְלֹא בָאוּ, עַד שֶׁכָּפְלוּ לָהֶם שְׂכָרָן.
שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה הָיוּ נוֹטְלִין בְּכָל יוֹם,
חָזְרוּ לִהְיוֹת נוֹטְלִין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה הָיוּ נוֹטְלִין בְּכָל יוֹם,
חָזְרוּ לִהְיוֹת נוֹטְלִין אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה מָנֶה.
אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: "מָה רְאִיתֶם שֶׁלֹּא לְלַמֵּד?"
אָמְרוּ לָהֶם: "יוֹדְעִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לַחְרֹב,
וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד, שֶׁלֹּא יְהוּ מְפַטְּמִין לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה
בַּדֶּרֶךְ שֶׁמְּפַטְּמִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם."
וּבַדָּבָר הַזֶּה מַזְכִּירִין אוֹתָן לִשְׁבָח, שֶׁלֹּא יָצָאת מֵהֶן אִשָּׁה מְבֻסֶּמֶת מֵעוֹלָם.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין אִשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר, הָיוּ פוֹסְקִין "עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּתְבַּסְּמִי",
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: "מִפִּטּוּם הַקְּטֹרֶת הֵן מִתְבַּסְּמוֹת",
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (במדבר לב, כב) "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיי וּמִיִּשְׂרָאֵל".

(ז)

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: סָח לִי שִׁמְעוֹן בֶּן לוגא:
אֲנִי וְתִינוֹק אֶחָד מִבְּנֵי בְנֵיהֶם, הָיִינוּ מְלַקְּטִין עֲשָׂבִים בַּשָּׂדֶה.

רְאִיתִיו שֶׁסָּחַק וּבָכָה. אָמַרְתִּי לוֹ: "עַל מָה בָּכִיתָ?"

התשובה הראשונה של התינוק היא על כבוד בית אבטינס, ורק לאחר לחץ הוא מודה שהסיבה הישירה היא בגלל "מעלה עשן".
ר' עקיבא אוסר לספר בגנותם כי הוא חושש מהסוד השמור רק אצלם.
בן עזאי מיסב את הפסוק דברי הימים א כט יד לבני אדם, ומצדיק את הניצול של הידע להגדלת הרווחים.
יתכן שהוא מדבר גם על עצמו, שלא הוסמך אבל זכה לכבוד רב ועשה לעצמו שם טוב.

אָמַר לִי: "עַל כְּבוֹד בֵּית אַבָּא שֶׁגָּלָה!"
אָמַרְתִּי לוֹ: "עַל מָה שָׂחַקְתָּ?"
אָמַר: "לַסּוֹף לֶעָתִיד לָבֹא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ אֶת בָּנָיו."
אָמַרְתִּי לוֹ: "מָה רָאִיתָ?"
אָמַר לִי: "מַעֲלֶה עָשָׁן כְּנֶגְדִּי."
אָמַרְתִּי לוֹ: "הַרְאֵהוּ לִי!"
אָמַר לִי: "שְׁבוּעָה הִיא בְיָדֵינוּ, שֶׁאֵין מַרְאִין אוֹתוֹ לְשׁוּם אָדָם."
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ,
מְצָאָנִי זָקֵן אֶחָד וְאָמַר לִי: "מִשֶּׁלְּבֵית אַבְטִינָס אֲנִי.
כַּתְּחִלָּה, כְּשֶׁהָיוּ בֵּית אַבָּא צְנוּעִין, הָיוּ מוֹסְרִין מְגִלּוֹתֵיהֶן זֶה לַזֶּה.
עַכְשָׁו הוֹלֵךְ וְהִזָּהֵר בָּהּ, שֶׁהִיא מְגִלַּת סַמָּנִים!
וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי דְבָרִים לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָה,
אָמַר לִי: "מֵעַתָּה, אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁלָּאֵלּוּ!"
מִכָּן אָמַר בֶּן עַזַּי: מִשֶּׁלָּךְ יִתְּנוּ לָךְ, בִּשְׁמָךְ בשם שתעשה לעצמך יִקְרְאוּךָ, וּבִמְקוֹמָךְ יוֹשִׁיבוּךָ,
אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ.

(ח)
אָגְדֵּיס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר, וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד.

האומנות של בן קמצר אינה ניתנת לניצול בע"ז, שאין לה כתב. לכן לא הצליח בן קמצר להצדיק את שמירת הסוד שלו.
כתיבה היא אומנות קרובה לתושב"ע, שבה העיקר הוא הפצת הידע ולא שמירתו.
הראשונים והאחרונים – ראו משנה ג, יא. יתכן שהמדובר לפני שתיקנו את שמם הרע של אנשי בית גרמו ובית אבטינס, ויתכן שאף לאחר מכן.

אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: "מָה רָאִיתָ שֶׁלֹּא לְלַמֵּד?"
אָמַר לָהֶם: "יוֹדְעִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לַחְרֹב,
וְלֹא רָצוּ לְלַמֵּד, שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה
כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם."
בֶּן קַמְצָר הָיָה יוֹדֵעַ אֶת הַכְּתָב, וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד.
אָמְרוּ לוֹ: "מָה רָאִיתָ שֶׁלֹּא לְלַמֵּד?"
דָּמַם.
אֵלּוּ מָצְאוּ תְשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם, בֶּן קַמְצָר לֹא מָצָא תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם.
הֵם בִּקְשׁוּ לְהַרְבּוֹת כְּבוֹדָן וּלְמַעֵט כְּבוֹד שָׁמַיִם,
לְפִיכָךְ כְּבוֹדָן נִתְמַעַט וּכְבוֹד שָׁמַיִם נִתְרַבָּה. וְלֹא נִמְצָא לָהֶם שֵׁם טוֹב וְזֵכֶר טוֹב בָּעוֹלָם.
עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר: (משלי י, ז) "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה",
וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב".

הגורל והכניסה לקודש הקודשים

(ט)
טָרַף בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גּוֹרָלוֹת, אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ.

ראו משנה ד, א. האמינו שאם השעיר לה' עלה בימין זה סימן טוב, כי בצד שמאל נמצאים כוחות השאול, וראו יומא לט ב.

אִם בִּימִינוֹ עָלָה, הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִין,
וְאִם בִּשְׂמֹאלוֹ עָלָה, לֹא הָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִין.

(י)
שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָה: "מַהוּ לְשַׁנּוֹתוֹ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין?"

יש המפרשים, שאם עלה הגורל בשמאל יעבירו ליד ימין, ויש המפרשים שיחליף את השעירים כך שהשעיר הימני יהיה לה'. ר' עקיבא התנגד לשתי ההצעות וראה בהן פתח לביקורת של המינים על ישראל, שמאמינים בהבדל בין שמאל לימין.
ר' אליעזר הציע שבכל מקרה היה הגורל לה' עולה בימין - של כה"ג או של סגנו.

אָמַר לָהֶם: "אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַמִּינִים לִרְדּוֹת אַחֲרֵיכֶם!"
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
הַסֶּגֶן וְכֹהֵן גָּדוֹל מוֹשִׁיבִין שְׁתֵּי יְמִינֵיהֶן כְּאֶחָד.
אִם בִּימִינוֹ שֶׁלְּכֹהֵן גָּדוֹל עָלָה, הַסֶּגֶן אוֹמֵר לוֹ: "אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְבַהּ יְמִינָךְ!"
אִם בִּימִינוֹ שֶׁל סֶגֶן עָלָה, רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ:
"הַסֶּגֶן, דַּבֵּר מַה לָּךְ!"
וּנְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים.
הוּא אוֹמֵר "לַיי!" וְהַסֶּגֶן אוֹמֵר "לְחַטָּאת!"
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר "חַטָּאת".
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ויקרא טז, ט) "וְעָשָׂהוּ יכנה אותו חַטָּאת"?

(יא)
בְּכָל יוֹם, שְׁנֵי כֹּהֲנִים נִכְנָסִין, אֶחָד בַּכַּף וְאֶחָד בַּמַּחְתָּה.

ראו משנה ד, ד. לגבי הכהן שנכנס עם הכף ראו משנה תמיד ה, ד-ה.
למספר המערכות על המזבח ראו שם משנה ו, וכן תמיד ב, ה.

הַיּוֹם, נוֹטֵל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בַּקְּטֹרֶת שֶׁלִּפְנֵי לִפְנִים,
אֲבָל בַּקְּטֹרֶת שֶׁלְּמִזְבַּח הַזָּהָב, הֲרֵי הִיא כַּקְּטֹרֶת שֶׁלִּשְׁאָר ימוֹת הַשָּׁנָה.
בְּכָל יוֹם כְּבֵדָה, וְהַיּוֹם קַלָּה.
בְּכָל יוֹם הָיְתָה יָדָהּ קְצָרָה, וְהַיּוֹם אֲרֻכָּה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא זְרוֹעַ מְסַיַּעַת.
בְּכָל יוֹם וְיוֹם לֹא הָיָה לָהּ נַשְׁתֵיק, נרתיק. nártheks: מקל של עץ, לבידוד וְהַיּוֹם הָיָה לָהּ נַשְׁתֵיק. דִּבְרֵי בֶּן הַסֶּגֶן.
בְּכָל יוֹם הָיוּ שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שָׁם, וְהַיּוֹם שָׁלֹשׁ.
אַחַת לְמַעֲרָכָה גְּדוֹלָה, וְאַחַת לְמַעֲרָכָה שְׁנִיָּה,
וְאַחַת שֶׁמּוֹסִיפִין לַקְּטֹרֶת שֶׁלִּפְנֵי לִפְנִים. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵה מוֹסִיף אַחַת לְקִיּוּם הָאֵשׁ. בכל יום
רַבִּי מֵאִיר מוֹסִיף אַחַת לְאֵבָרִים וְלִפְדָרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּלוּ מִבָּעֶרֶב. בכל יום.

(יב)
נִכְנָס וּמְהַלֵּךְ בָּהֵיכָל, עַד שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין מִזְבַּח הַזָּהָב לַמְּנוֹרָה.

ראו משנה ה, א.
השאלה לר' יוסי היא מהייתור של המלה פרוכת, המופיעה פעמיים בפס' לג שם, והוא עונה שהיתה פרוכת במקדש כמו במשכן, ואילו חכמים קובעים שבמקדש היו שתי פרוכות.

הַמִּזְבֵּחַ, הָיָה לִפְנִים מִמֶּנּוּ שֻׁלְחָן, נָתוּן בַּצָּפוֹן מִשְּׁלִישׁ הַבַּיִת וְלִפְנִים,
מָשׁוּךְ מִן הַכֹּתֶל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה.
מְנוֹרָה כְּנֶגְדּוֹ בַּדָּרוֹם, מִשְּׁלִישׁ הַבַּיִת וְלִפְנִים, מְשׁוּכָה מִן הַכֹּתֶל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצָה.
מִזְבַּח הַזָּהָב מְמֻצָּע בִּנְתַּיִם, כְּנֶגֶד שְׁנֵי בַדֵּי אָרוֹן, וּמָשׁוּךְ כְּלַפֵּי מִזְרָח.
וְכֻלָּם הָיוּ נְתוּנִין מֵחֲצִי הַבַּיִת וְלִפְנִים.
מְהַלֵּךְ בָּהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת
הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה.
זֶהוּ מְקוֹם הַדְּבִיר שֶׁעָשָׂה שְׁלֹמֹה.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא פָּרֹכֶת אַחַת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כו, לג) "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם,
בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".
אָמְרוּ לוֹ: מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים"?
אָמַר לָהֶם: בֵּין קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן קדש הקדשים לַקֹּדֶשׁ הַתַּחְתּוֹן.
דָּבָר אַחֵר: בֵּין נוֹב לְגִבְעוֹן, לְשִׁילֹה, לְבֵית עוֹלָמִים.

(יג)

הַחִיצוֹנָה פְּרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן.

מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן עַד שֶׁהִגִּיעַ לַצָּפוֹן;

ראו משנה שם. הכהן מהלך בחשיכה ולכן עליו לשנן סימני דרך, כגון הפרוכת וכו'.

הִגִּיעַ לַצָּפוֹן, הָפַךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם,
מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָאָרוֹן.
הִגִּיעַ לָאָרוֹן, וְדָחַף אֶת הַפָּרֹכֶת בְּמָתְנָיו, וְנָתַן הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים,
וצבר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, וְנִתְמַלָּא הַבַּיִת עָשָׁן.
יָצָא וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ כְּנִיסָתוֹ, וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן,
וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל.
מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהֶאֱרִיךְ,
אָמְרוּ לוֹ: "מָה רָאִיתָ לְהַאֲרִיךְ?"
אָמַר לָהֶן: ,מִתְפַּלֵּל אֲנִי עֲלֵיכֶם, וְעַל מִקְדַּשׁ אֲבוֹתֵיכֶם שֶׁלֹּא יֶחֱרַב!"
אָמְרוּ לוֹ: "אַף עַל פִּי כֵן, אֵין אַתָּה רַשַּׁי לְשַׁנּוֹת."

(יד)
אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים,

ראו משנה ה, ב.
ר' יוסי מפאר את האבן, ומציג אותה כתשתית של העולם ולא רק של הארון.

וּשְׁתִיָּה נִקְרֵית, גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת,
שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה עָלֶיהָ אָרוֹן נָתוּן.
מִשֶּׁנִּטַּל הָאָרוֹן, עָלֶיהָ הָיוּ מַקְטִירִין קְטֹרֶת שֶׁלִּפְנֵי לִפְנִים.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מִמֶּנָּה נִשְׁתַּת הָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נ, ב) "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי, אֱלֹהִים הוֹפִיעַ." נדרש כפועל יוצא: הופיע את העולם

(טו)
צִנְצֶנֶת הַמָּן, וּצְלוֹחִית שֶׁלְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,

הרשימה כוללת גם את המתנה שנתנו הפלישתים, שהתקדשה למרות מוצאה הנחות. אבל אין מופיע כאן ספר תורה.
הפסוק משיה"ש משווה בין בדי הארון לבין שדי אשה הבולטים מבעד לשמלתה.

וּמַקְלוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן, שְׁקֵדֶיהָ וּפְרָחֶיהָ,
וְאַרְגַּז דּוֹרוֹן שֶׁהֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים כָּבוֹד לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
הָיוּ כֻלָּם בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.
מִשֶּׁנִּגְנַז אָרוֹן, נִגְנְזוּ עִמּוֹ.
שְׁנֵי בַדֵּי אָרוֹן הָיוּ יוֹצְאִין מִן הָאָרוֹן עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַפָּרֹכֶת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים ב ה, ט) "וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים".
יָכוֹל שֶׁקָּרְעוּ אֶת הַפָּרֹכֶת? תִּלְמֹד לוֹמַר "וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה".
יָכוֹל לֹא הָיוּ נִרְאִין מִתּוֹכָהּ? תִּלְמֹד לוֹמַר: "וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הָאָרוֹן עַל פְּנֵי הַדְּבִיר".
אֱמֹר מֵעַתָּה, הֶאֱרִיכוּ, הֶאֱרִיכוּ הַבַּדִּים וְהִגִּיעוּ לַפָּרֹכֶת,
וְדָחֲקוּ אֶת הַפָּרֹכֶת וְהָיוּ נִרְאִין מִתּוֹכָהּ.
וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (שיר השירים א, יג) "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין."

(טז)
נָטַל אֶת הַדָּם מִמִּי שֶׁמְּמָרֵס בּוֹ, נִכְנַס לְמָקוֹם שֶׁנִּכְנַס וְעָמַד בְּמָקוֹם שֶׁעָמַד,

ראו משנה ה, ג-ד. שלוש השורות האחרונות הן על משנה ד, המתארת את ההזיה על הפרוכת מבחוץ.

וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת, כְּנֶגֶד שְׁנֵי בַדֵּי אָרוֹן, אַחַת לְמַעְלָה בתנועת היד למעלה וְשֶׁבַע לְמַטָּה. בתנועת היד למטה
וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה, אֶלָּא כְמַצְלִיף. באמצע
וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה: אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלֹשׁ,
אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וְשֵׁשׁ, אַחַת וְשֶׁבַע.
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי לִיעֶזֶר:
כָּךְ הָיָה מוֹנֶה: אַחַת, אַחַת וְאַחַת, שְׁתַּיִם וְאַחַת, שָׁלֹשׁ וְאַחַת,
אַרְבַּע וְאַחַת, חָמֵשׁ וְאַחַת, שֵׁשׁ וְאַחַת, שֶׁבַע וְאַחַת.
הָיָה מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת, בחזרה היה מהלך לאחור, והפרוכת לשמאלו
וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַפָּרֹכֶת. כשהזה עליה מהאולם אִם הִגִּיעַ, הִגִּיעַ.
אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי יוֹסֵה: אֲנִי רְאִיתִיהָ בְּרוֹמֵי,
הָיוּ עָלֶיהָ טִפֵּי דָמִים. וְאָמַר לִי: "אֵלּוּ מִדָּמִים שֶׁלְּיוֹם הַכִּפּוּרִים."