פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מעילה: א ב ג ד ה ו

מסכת מעילה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

יש שליח לעבירה בשגגה, כי העבירה אינה ניכרת, ולכן אין להטיל על השליח אחריות לעבירה.

אבל אם ברור לכול שמדובר בעבירה - האחריות מוטלת רק על השליח.

שליח לדבר מעילהעריכה

חטיבה I: שולח למעילה ושליחועריכה

(א) הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ - בַּעַל הַבַּיִת מָעַל.

לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ - הַשָּׁלִיחַ מָעַל.

כֵּיצַד? - אָמַר לוֹ: "תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים!" והבשר היה של הקדש בדק הבית - וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד,

התוספתא ב, ב מעירה שמדובר על קדשי בדק הבית. בבשר קדשי מזבח חייבים תמיד רק האוכלים עצמם, ראו לעיל ה, ג.

המעילה מחייבת את בעל הבית רק אם השליח עשה בדיוק את מה שאמר לו. אבל אם היה מקום לאי הבנה - בעל הבית אחראי גם לכך. וראו גם משנה ד בהמשך.

אין חשיבות לשאלה מי אכל את הבשר.

["כָּבֵד",] וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר - הַשָּׁלִיחַ מָעַל.
אָמַר לוֹ: "תֵּן לָהֶם חֲתִכָּה חֲתִכָּה!"
וְהוּא אוֹמֵר: "טְלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם!", וְהֵן נָטְלוּ שָׁלוֹשׁ שָׁלוֹשׁ - כֻּלָּם מָעֲלוּ.
אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי מִן הַחֻלִּים!" חלון, מדף אוֹ "מִקְּלוֹסְקָמָא", מהקופסה וְהֵבִיא לוֹ,
אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת: לֹא הָיָה בְלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה, וְהֵבִיא מִזֶּה לא התכוונתי למדף הזה, אלא לזה - בַּעַל הַבַּיִת מָעַל.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי מִן הַחֻלִּין!" - וְהֵבִיא לוֹ מִקְּלוֹסְקָמָא,
"מִקְּלוֹסְקָמָא" - וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחֻלִּין - הַשָּׁלִיחַ מָעַל.


חטיבה II: שולח כספי הקדש לחנותעריכה

עד כמה המעילה מוטלת על הסביבה, כגון על החנוני?

חרש שוטה וקטן אינם מועלים, ולכן האחריות על המעילה אם לא עשו שליחותם, כגון שקנו בכספי ההקדש דבר שלא התבקשו לקנות - חלה על החנוני. והשוו ב"ב ה, ט. אבל אם עשו את השליחות שלהם - בעל הבית מועל כי לכך שלח אותם.

אם לפני שהגיעו כספי ההקדש לחנות נזכר בעל הבית בכך שהם הקדש - אינו חייב בקרבן, כי אין מעילה במזיד. לפי התוספתא ב, ג אם השליח לא ידע שמדובר בהקדש, אבל השולח נזכר בכך - השליח מעל. אם שניהם נזכרו בכך - כשהחנוני משתמש בכסף הוא מועל, כי הכסף נשאר הקדש ושייך לבעל הבית עד שהחנוני משתמש בו. בעל הבית עדיין יכול לחלל אותם על כספים אחרים, וכך להציל את החנוני ממעילה.

לגבי הכלל "שההקדש נפדה..." ראו ערכין ו, ב.

(ב) שִׁלַּח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, אִם עָשׁוּ שְׁלִיחוּתָן - בַּעַל הַבַּיִת מָעַל;

לֹא עָשׁוּ שְׁלִיחוּתָן - הַחַנְוָנִי מָעַל.

שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל הַחַנְוָנִי - הַחַנְוָנִי מָעַל, כְּשֶׁיּוֹצִיא.

כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כֶלִי, וְאוֹמֵר:
"פְּרוּטָה שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא - מְחֻלֶּלֶת עַל זוֹ",

שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשׁוֹוֶה כֶסֶף.


(ג) נָתַן לוֹ פְרוּטָה, אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת, וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת!"

וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת, אוֹ בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת;

ברישא המעילה התחלקה בין שניהם, וכל אחד מעל בחצי פרוטה ולכן שניהם פטורים.

בסיפא השליח לא מילא שליחותו כפי שאמר לו, ולכן המעילה חלה עליו כולה.

אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי בְּכֻלָּהּ נֵרוֹת!" אוֹ "בְּכֻלָּהּ פְּתִילוֹת",

וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת - שְׁנֵיהֶם לֹא מָעָלוּ.

אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הָבֵא לִי בְחֶצְיָהּ נֵרוֹת מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי, וּבְחֶצְיָהּ פְּתִילוֹת מִמְּקוֹם פְּלוֹנִי,

וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ נֵרוֹת מִבֵּית הַפְּתִילוֹת, פְתִילוֹת מִבֵּית הַנֵּרוֹת - הַשָּׁלִיחַ מָעַל.


(ד) נָתַן לוֹ שְׁתֵּי פְרוּטוֹת, אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי אֶתְרוֹג!"

משניות ג-ד חוזרות לשאלת האחריות על השולח או על השליח.

הרישא דומה למשנה הקודמת, אבל כאן יש סה"כ שתי פרוטות, ולכן כל אחד מהשנים מעל בפרוטה.

ר' יהודה טוען שאין השולח חייב לפרש את כוונתו, אלא ניתן להסיק עליה מההקשר. לכן, אם השליח השתמש רק בחלק מהסכום - לא עשה את שליחותו. והשוו מע"ש ד ז, שם הוא דורש שיגידו במפורש את הכוונה - אולי כי שם מדובר בטקס.

וְהָלַךְ, וְהֵבִיא לוֹ בִפְרוּטָה אֶתְרוֹג וּבִפְרוּטָה רִמּוֹן - שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל,
שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: "אֶתְרוֹג גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְהֵבֵאתָ לִי קָטָן וָרַע."

נָתַן לוֹ דִינַר זָהָב, אָמַר לוֹ: "הָבֵא לִי חָלוּק!"

וְהָלַךְ, וְהֵבִיא לוֹ בְשָׁלֹשׁ בשליש דינר חָלוּק וּבְשָׁלֹשׁ טַלֵּית - שְׁנֵיהֶם מָעֲלוּ.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעַל הַבַּיִת לֹא מָעַל,
שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: "חָלוּק גָּדוֹל הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ, וְהֵבֵאתָ לִי קָטוֹן וָרַע."


חטיבה III: המעות והכיסעריכה

(ה) הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל הַשֻּׁלְחָנִי, אִם צְרוּרִין ארוזים וחתומים - לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן.

השוו ב"מ ג, יא: אם אסרו על השולחני להשתמש בכסף (שלמעשה היה של ההקדש), והוא השתמש בו - השולחני מעל ובעל הבית פטור, ואם הרשו לו - בעל הבית מעל והשולחני פטור. אם בעל הבית הפקיד כסף (שהתברר שהוא של ההקדש) אצל חברו, וזה השתמש בו - בכל מקרה המשתמש מעל. בסוף המשנה חולקים האם חנווני הוא כבעה"ב או כשלחני.

לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא - מָעַל.
אִם מֻתָּרִין - יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן; לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא - לֹא מָעַל.
אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת - בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן.
לְפִיכָךְ, אִם הוֹצִיא - מָעַל.
הַחַנְוָנִי - כְּבַעַל הַבַּיִת, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּשֻּׁלְחָנִי.


(ו) פְּרוּטָה שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ הַכִּיס, אוֹ שֶׁאָמַר: "פְּרוּטָה בְכִיס זֶה הֶקְדֵּשׁ",

לכתחילה עליו להתנות ולחלל את הפרוטה על מטבע מסוימת, ראו תוספתא א, ז. המשנה עוסקת במי שלא חילל: ר' עקיבא לשיטתו בכריתות ה, ב, שעל ספק מעילה מביאים אשם תלוי, וחכמים מניחים שהוציא פרוטת חולין. אם הוציא את כל הכיס - חייב לדעת הכול אשם מעילות כרגיל, כי ודאי הוציא גם את ההקדש.

ההבחנה בסוף המשנה היא בין הלשון "בכיס זה" לבין "מן הכיס הזה": במקרה הראשון הוא הקדיש בפועל אחת הפרוטות, ובשני - רק התחייב להקדיש ולא עשה כך עדיין.

כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹנָה - מָעַל, וחייב אשם תלוי דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס.

מוֹדֶה רְבִּי עֲקִיבָה בְּאוֹמֵר: "פְּרוּטָה מִן הַכִּיס זֶה הֶקְדֵּשׁ"

שֶׁהוּא מוֹצִיא וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכִּיס.