פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מעילה: א ב ג ד ה ו

מסכת מעילה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

מעשים הנחשבים מעילהעריכה

חטיבה I: המועל עצמועריכה

לדעת ר' עקיבא עצם ההנאה מההקדש מחייבת מעילה, ואילו לדעת חכמים אם נהנה אבל לא החסיר ולא פגע בהקדש - לא מעל.

אמנם הם מסכימים עם ר' עקיבא שאם נהנה בדרך שאינה עלולה לפגום בהקדש - חייב, אבל אם נהנה והיה מסוגל לפגום, ולא פגם - פטור.

דוגמאות להנאה השווה פרוטה בלי לפגום: שימוש בזהב של ההקדש, שאינו פוגם בו, אלא מיועד לקישוט בלבד (כגון: ענידת תכשיטים של הקדש, או שימוש בכוס המיועדת לאכסון מים לניסוך המים, ראו סוכה ד, ט) - וכן הפוגע בקרבן העומד להמתה (כגון חטאות המתות, ראו לעיל ג, א,) שהוא חסר ערך. וראו דוגמא נוספת בתוספתא ב"מ ד, א: שולחני המשתמש במטבעות של הקדש לקישוט הדוכן שלו ולפרסומת.

אבל בקרבן העומד להישחט כדין (כגון חטאת חיה) - יש פגם, כלומר אם נהנה ממנו חייב מעילה רק אם "פגם" בו. בקרבן כזה יש מושג של פגם, למרות שגם אחרי הפגימה הוא ניתן להקרבה ולכפרה. למשל: לאחר תלישת הצמר החטאת נראית פחות יפה, ויש ערך כספי למראית העין הזאת, וראו זבחים ח, א-ב, לגבי יפי הקרבן.

(א) הַנֶּהְנֶה שׁוֹוֶה פְרוּטָה מִן הַהֶקְדֵּשׁ,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָגַם - מָעַל, דִּבְרֵי רְבִּי עֲקִיבָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ פְגָם - לֹא מָעַל, עַד שֶׁיִּפְגֹּם;
וְכָל שֶׁאֵין בּוֹ פְגָם - כֵּיוָן שֶׁנֶהְנָה - מָעַל.

כֵּיצַד? - נָתְנָה קְטַלָּה בְצַוָּארָהּ, טַבַּעַת בְּיָדָהּ, שָׁתָת בְכוֹס שֶׁלַּזָּהָב,

כֵּיוָן שֶׁנֶהְנָה - מָעַל.

לָבַשׁ בֶּחָלוּק, כִּסָּה בַטַּלֵּית, בִּקַּע בַּקָּרְדֹּם - לֹא מָעַל, עַד שֶׁיִּפְגֹּם.

תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת: כְּשֶׁהִיא חָיָה - לֹא מָעַל, עַד שֶׁיִּפְגֹּם;

וּכְשֶׁהִיא מֵתָה: כֵּיוָן שֶׁנֶּהְנָה - מָעַל.


(ב) נֶהְנָה בְכַחֲצִי פְרוּטָה וּפָגַם בְּכַחֲצִי פְרוּטָה,

אוֹ שֶׁנֶּהְנָה בְשׁוֹוֶה פְרוּטָה בְדָבָר אַחֵר וּפָגַם בְּשׁוֹוֶה פְרוּטָה בְדָבָר אַחֵר,

אם גרם נזק אבל לא נהנה - אינו חייב מעילה.

לפי תוספתא ב, א מודה ר' עקיבא לחכמים שאם בדרך כלל שימוש פוגם, ונהנה ולא פגם - לא מעל, וקשה להבין במה הם חולקים.

הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד יִפְגֹּם בְּשׁוֹוֶה פְרוּטָה בְדָבָר אַחֵר.


חטיבה II: המועל וחברועריכה

בבהמת קודשים תמימה יש מעילה אחרי מעילה, ולפי המשנה (בתוספתא ב, ב זו דעת ר' נחמיה) - גם בכלי שרת. לדעת ת"ק כל שאר הקודשים יוצאים לחולין ע"י המעילה, ולכן לא ניתן למעול בהם שוב.

רבי מבחין בין קדשים שיש להם פדיון, כגון כספים או בהמות שאינן מתאימות להקרבה (חוץ מבכור ומעשר) - לבין קדשים שאין להם פדיון, כגון כלי שרת, עצי מערכה, לבונה ועופות. (ראו מנחות יב, א, וכן תמורה ג, ה.) לדעתו הקודשים שיש להם פדיון יוצאים לחולין עם המעילה הראשונה ולא ניתן למעול בהם שוב, ואילו הקודשים שאין להם פדיון - מועלים בהם שוב ושוב.

(ג) אֵין מֹעַל אַחַר מֹעַל בַּמֻּקְדָּשִׁים - אֶלָּא בְהֵמָה וּכְלִי שָׁרֵת.

כֵּיצַד? - רָכַב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב, [וּבָא חֲבֵרוֹ וְרָכַב;]
שָׁתָה בְכוֹס שֶׁלַּזָּהָב - וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה, וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁתָה;
תָּלַשׁ מִן הַחַטָּאת - וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְתָלַשׁ - כֻּלָּם מָעֲלוּ.

רְבִּי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין לוֹ פִדָּיוֹן - יֶשׁ בּוֹ מֹעַל אַחַר מֹעַל.


(ד) נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ - הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל.

עצם הלקיחה של האבן מהמקדש אינה מעילה, שהרי עוד לא נהנה. אבל כשנתן אותה לחברו והשתמש בה כתשלום - מעל, והאבן יצאה לחולין, ולכן אפילו אם חברו העביר אותה הלאה - לא מעל.

המעילה היא גם אם לא מסר אותה תמורת רווח רגיל, אלא אפילו אם קיבל בגלל מסירת האבן יחס מועדף בתור למרחץ.

נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ - הוּא מָעַל, וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל.
בְּנָיָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ - הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְשׁוֹוֶה פְרוּטָה.

נָטַל פְּרוּטָה שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ - זֶה לֹא מָעַל.

נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ - הוּא מָעַל, וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל.
נְתָנָהּ לַבַּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ - מָעַל,
שֶׁהוּא אָמַר לוֹ: "הֲרֵי הַמַּרְחֵץ פְּתוּחָה, הִכָּנֵס וּרְחֹץ!"


אם אכל בחצי פרוטה ובא חברו ואכל בחצי פרוטה - אין האכילות מצטרפות (משנה ג). אבל אם האוכל הראשון גרם לכך שחברו יאכל (וכן בענייני הנאה נוספים) - מצטרפים.

וראו לעיל ד, א: כשם שחלקים שונים של הקודש מצטרפים, כך גם הנאות של אנשים שונים מצטרפות. אבל הפגימה אינה מצטרפת להנאה (משנה ב).

וראו גם כריתות ג, ט: זו חומרה מיוחדת של המעילה, שמצרפת הנאות של אוכלים שונים, ובכך היא חמורה מאיסורים אחרים.

(ה) אֲכִילָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ, הֲנָיָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ,

אֲכִילָתוֹ וַהֲנָיַת חֲבֵרוֹ, הֲנָיָתוֹ וַאֲכִילַת חֲבֵרוֹ
מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה להשלים לכפרוטה, אֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה.