ביאור:משנה מכות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת מכות היא למעשה היחידה האחרונה במסכת סנהדרין, ונראה שבעבר היו שתיהן מאוחדות. לשונה דומה ללשון הפרקים האחרונים בסנהדרין (הלשון "אלו הן הגולין", וכן "ואלו הן הלוקין" - דומה ל"אלו הן הנחנקים" שבמסכת סנהדרין, וכדומה), וגם הנושא הראשון בה מוצמד לסוף סנהדרין - זוממי בת כהן ובועלה. בסוף הפרק הראשון מופיע סיכום עונשי המוות שנמצאים במסכת סנהדרין.
מצד שני, יש במסכת גם הכנה לקראת מסכת שבועות הבאה אחריה: כמו שם, גם במסכת מכות יש עיסוק נרחב בדיני העדות, בדיני הכפרה ובקשרים ביניהם. כמו במסכתות סנהדרין ומכות, גם במסכת שבועות מופיע המבנה "ואלו נשבעים ונוטלין" (שבועות ז, א).
למרות זאת יש במסכת מכות גם ייחוד, שהרי היא עוסקת בעונשים שאינם מוות, אלא תחליפים לעונשי המוות: גלות ומלקות.
פרק א עוסק, לכאורה, בנושא משלו: הגדרת דרכי העדות, כתות העדים ודיניהן - וכתוצאה מכך בסנקציה המוטלת על עדי השקר - דין ההזמה, המתבטא בשלילת מעמדם של העדים כעדים, והשתת עונש "כאשר זמם" עליהם. מהימנות העדות, וכן מהימנות הזמתה - מוצגות בפרק כגזירות הכתוב, ולאו דווקא כהוכחות ממשיות. כמובן, גם שבועתם של העדים בזמן העדות שלהם (עניין שיפורט במסכת שבועות) היא עניין שבין אדם למקום, וכך מקבלים כל הדיונים המשפטיים שנדונו במסכת סנהדרין אופי דתי מובהק. לכאורה סוטה בכך המשנה מהסדר הטוב, שהרי נושא העדים נדון כבר במסכת סנהדרין, פרק ג!
אבל גם במקרה של עדים זוממים ניכר העיקרון של החלפת העונש - לשני כיוונים: בפתיחת הפרק עוסקת המשנה ב"עדות שאי אתה יכול להזימה", ובעונש המלקות, המחליף לעיתים את ההזמה. בהמשך מתברר שעדים זוממים נהרגים גם אם לא גרמו למוות, ובכך מוחמר עונשם ביחס לרוצח. ההסבר לכך הוא ביסוד הזדון, המאפיין את העדות הזוממת - שהוא מהופך ליסוד השגגה, המאפיין את הרוצחים בשגגה. לפיכך, ניתן לראות את הפרק הראשון כפתיחת הנושא של המרת העונש של החוטא.
לגבי הגלות, הרי עצם הכינוי שלה בשם זה, שלא הופיע במקרא, מעידה על תפיסתה בעיני חז"ל כעונש, ולא כאמצעי הצלה. מקומו של הפרק על הגלות במרכז המסכת יכול להיות מובן כתקדים משפטי: הגלות מחליפה את עונש המוות לרוצח בשגגה, ובדומה לכך המלקות מחליפות את עונש המוות בכרת לעוברי הלאוים. היקפה של הגלות מצטמצם מאד, וכמעט שאינו חל.
לעומת זאת היקף עונש המלקות מורחב בתושב"ע לעומת המקרא, וחכמים רואים בו דרך לכפר על חטאים ולהימנע מעונש כרת - מיתה בידי שמים. כך ניתן לראות במסכת מכות את המשך ואף את שיא ההסתייגות של חז"ל מעונש המוות ואת שאיפתם למצוא לו תחליף. ואכן, בסיום הפרק הראשון, המקטין מאד את הסיכוי להזמת העדים מחד ולקבלת עדות מוות מאידך - מופיעה התנגדות בפי תנאים אחדים לעונש המוות, למרות שכיחותו במקרא.
יש להדגיש שרשימת הלוקים, המופיעה בתחילת פרק ג, אינה מלאה, מחד - ואינה אחידה מאידך: יש בין הלוקים גם חייבי לאוים, שאינם חייבי כרת. כך מוסברים ההבדלים בין רשימת חייבי המלקות לבין רשימת חייבי הכרת שבמסכת כריתות. הדרך שבה נבחרו הדוגמאות לחייבי המלקות במסכת מכות היא לפי החומרה שמייחסים להם חכמים, ולא לפי חומרת העונש דווקא. ברשימה הזו יש מקום חשוב ובולט גם לעבירות שבמסכת שבועות: חילול הקודש והמקדש ושבועות שקר ושוא.
בכך נראה שהמשותף לכל המקרים הנדונים במסכת מכות הוא הרעיון של המרת עונש אחד באחר, ושל הצדקת ההמרה עקב יסוד נפשי (שגגה או זדון חמור).
ניתן גם לראות במסכת מכות משל על מצבו של עם ישראל, הגולה מארצו ומצפה לחזור אליה, והלוקה מלקות מרובות הכרוכות בקלון רב, ועם זאת מייחל לכפר בדרך זו על חטאיו.
עדים זוממים ודיני נפשות
עריכהחטיבה I: עדים זוממים
עריכה|
ראו ביאור:עדות שאי אתה יכול להזימה מסכת מכות היא המשך סנהדרין: בסוף סנהדרין עסקנו בזוממי בת כהן ובועלה, שאינם נשרפים אלא נחנקים, ואילו כאן עוסקים בדוגמאות נוספות שבהן אי אפשר לקיים הזמה: ענייני מעמד אישי ועונש גלות אינם נכללים בדין הזוממים. המעמד האישי אינו תלוי בעבירה, שהרי בן הגרושה אינו עבריין. לכן גם אינו עונש. גלות אינה מתאימה לזוממים, אלא רק לרוצחים. בכך היא שונה [חמורה] ממוות. וראו להלן בפרק שני. המלקות הן התחליף לעונש במקרה זה, וכך גם לקמן ג, טו - הן מחליפות עונש כרת. בכך מוצהר העיקרון במסכת מכות - המרת עונש בעונש אחר. האומדן לגבי אורך תקופת ההלוואה מבוסס על ריבית, אבל לצורך ההערכה מותר לאמוד כך. |
(א) כיצד העדים נעשים זוממין?
- "מעידין אנו באיש פלוני, שהוא בן גרושה או בן חלוצה", והוזמו
- אין אומרים "יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו" - אלא לוקה ארבעים. משום עדות שקר
- "מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות",
- אין אומרים "יגלה זה תחתיו" - אלא לוקה ארבעים.
- "מעידין אנו באיש פלוני שגרש את אשתו, ולא נתן לה כתובתה",
- והלא בין היום ובין למחר - סופו ליתן לה כתובתה! יתכן שאכן יגרשנה או ימות, ויתן לה את כתובתה
- אומדין כדי להעריך את סכום התשלום שישלמו העדים כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו,
- שאם נתאלמנה או נתגרשה יקבל את הכסף, ואם מתה - יירשנה בעלה.
- "מעידין אנו באיש פלוני, שהוא חייב לחברו אלף זוז
- על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלושים יום",
- והוא אומר "...מכאן ועד עשר שנים",
- אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז,
- בין נותנן מכאן ועד שלושים יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים:
|
כיוון שמלקות נחשבות חמורות מממון, אומר ר' מאיר שמכים עדים זוממים בענייני ממון, שהרי העידו עדות שקר. חכמים מסכימים להכות רק עדים זוממים שלא ניתן לקיים בהם דין הזמה. לדעתם קיום "כאשר זמם" מבטל את חובת המלקות, כמו בשילוח הקן, ראו לקמן ג, ד. רק אם לא ניתן לקיים "כאשר זמם" מלקים את העד. אין חכמים מתנגדים תמיד לכפל עונשים - ראו למשל דינו של מוציא שם רע דברים כב יח - יט, וכן לקמן ג, יא, וכן ראו תוספתא א, ז. לכן יש לומר שהכלל "כל המשלם אינו לוקה" נאמר דווקא בהקשר שלנו, שהתשלום הוא קיום "כאשר זמם". אבל ראו ספרי דברים רפו, שקבעו את הכלל הזה באופן מוחלט, בלי קשר לעדים זוממים; וראו גם תוספתא ה יז, גם שם קובעים זאת באופן טוטאלי. |
(ב) "מעידין אנו באיש פלוני, שחייב לחברו מאתיים זוז", ונמצאו זוממין
- לוקין ומשלמין,
- שלא השם האיסור המביאו לידי מכות - מביאו לידי תשלומין, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: כל המשלם - אינו לוקה:
(ג) "מעידין אנו באיש פלוני, שהוא חיב מלקות ארבעים", ונמצאו זוממין - לוקין שמונים,
- משום "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ יג),
- ומשום "ועשיתם לו כאשר זמם" (דברים יט יט), דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: אינן לוקין, אלא ארבעים. משום "כאשר זמם"
|
בסוף המשנה מפורטת דעת חכמים, בניגוד לדעת ר' מאיר במשנה ב-ג: לדעתם אין לעדים יותר או פחות מארבעים מלקות, וקיום "כאשר זמם" מחליף את המלקות של "לא תענה". והשוו תוספתא זבים ה, ז, מחלוקת דומה באוכל אבר מן החי. הכסף נצבר, שהרי המואשם מקבל אותו, ואין לתת לו יותר ממה שרצו לחייבו. אבל עונשי גוף אינם נצברים. |
משלשין בממון, ואין משלשין במכות.
- כיצד? - העידוהו שהוא חייב לחברו מאתיים זוז, ונמצאו זוממין - משלשין מחלקים את הקנס ביניהם.
- אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין
- כל אחד ואחד לוקה ארבעים:
(ד) אין העדים נעשים זוממין, עד שיזומו את עצמן. שההזמה תפסול אותם, ולא את תוכן עדותם.
- כיצד? אמרו "מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש",
|
רק כאן עונה המשנה על השאלה במשנה א "כיצד העדים נעשים זוממים". ראו גם תוספתא א, ב: רק אם העדים לא היו במקום ניתן לטעון בוודאות שעדותם זדונית, ואינה נובעת מטעות. הסבר נוסף: ההזמה אינה מנוגדת לתוכן העדות, אלא לעצם הגדרת העדים ככאלה. וראו תוספות לספר דניאל, מעשה שושנה, שם מקיימים את הדין רק על סמך פסילת העדות ב"חקירה". |
- אמרו להן "היאך אתם מעידין,
- שהרי נהרג זה, או ההורג, היה עמנו אותו היום במקום פלוני!" - אין אלו זוממין.
אבל: אמרו להם "היאך אתם מעידין, שהרי אתם
- הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני" -
הרי אלו זוממין, ונהרגין על פיהם:
|
המשנה מציגה את האבסורד שבדין ההזמה: כת אחת עלולה להזים אפילו מאה כתות עדים, ולדעת חכמים אין לנו ברירה אלא להאמין להם, מגזירת הכתוב. ראו הסבר אחר למקרה בתוספתא א, י. אכן, לדעת ר' יהודה אין לקבל את עדותם, כי הם עצמם זממו להזים את כל העדים שיבואו, ולדעתו סמכות המזימים היא להזים רק כת אחת. הסבר שלישי הוא שהמילים "אפילו הם מאה" מתיחסות למספר העדים ולא למספר הכתות, והדין מנוגד לדברי ר' שמעון לקמן במשנה ז. חכמים מצמצמים את המוות בדרכים שיפורטו במשנה הבאה. |
(ה) באו אחרים - והזימום,
באו אחרים - והזימום, אפילו מאה
- כלם יהרגו.
- רבי יהודה אומר, אסטסית זוממים להרע היא זו, הכת המזימה
- ואינה נהרגת, אלא כת הראשונה כלומר כת אחת בלבד:
(ו) אין העדים זוממין נהרגין, עד שיגמר הדין,
- שהרי הצדוקין אומרים: "…עד שיהרג, שנאמר (דברים יט כא) 'נפש בנפש'".
- אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר
|
ראו ספרי דברים קצ. לדעת הצדוקים, המתת העדים היא מידה כנגד מידה. אבל חכמים טוענים שבמקרה זה יש להחמיר, בגלל הזדון של העדים (כשם שברצח בשגגה יש להקל). העונש אינו על התוצאה של המתת הנדון אלא על עצם המזימה, וכן גם עולה ממעשה שושנה. בתלמוד (מכות ה ב) מצמצמים את זמן ההזמה, וקובעים שאם כבר נהרג הנדון - לא פותחים את התיק ולא מאפשרים להזים את העדים. אבל במשנה אין דין זה מופיע, ונראה שאם הנדון נהרג - קל וחומר שהורגים גם את העדים הזוממים. הדין הזה משקף את הגישה התלמודית, שראשיתה כבר במשנה ה, המפקיעה את דין ההזמה מדיון רציונלי. |
- (דברים יט יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" - והרי "אחיו" קיים!
- ואם כן למה נאמר "נפש בנפש"?
- יכול משעה שקבלו עדותן יהרגו? תלמוד לומר "נפש בנפש",
- הא אינן נהרגין - עד שיגמר הדין:
חטיבה II: כת העדים
עריכה(ז) "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" (דברים יז ו),
- אם מתקיימת העדות בשניים, למה פרט הכתוב בשלושה?
|
דברי ת"ק הם הרקע לדעת חכמים במשנה ה: מספר העדים אינו משפיע על דיני ההזמה. יתכן למצוא במשנה רמז לתשובת הצדוקים לדברי חכמים במשנה ו: אם הוזם אחד מהשלושה, הרי נשארו שנים ועל פיהם מומת הנאשם. במקרה כזה העד הזומם לא גרם למות הנאשם, אלא זמם לעשות כך, ומתקיים "כאשר זמם" וגם "נפש בנפש" - ורק אז נהרג העד הזומם, לדעתם. ר' שמעון מתנגד גם להצעה זו, וטוען שאם לא הוזמו כל השלושה - אין נהרגים. אבל ראו משנה ט, המציגה מקרה נדיר, שבו "הוא והן נהרגים". ר' עקיבא מסיק מדברי ת"ק שאף שלושה יכולים להיות מוזמים, למרות שהשלישי טוען שעדותו לא השפיעה. למרות הניסוח "לא בא…", אין בדבריו בהכרח מחלוקת עם ר' שמעון, אבל ראו ב"ב ג, ד. שם מובאת דוגמא של שלוש עדויות שהן עדות אחת להזמה. |
- אלא להקיש שלשה לשנים:
- מה שלשה מזימין את השנים - אף השנים יזומו את השלשה.
- ומנין אפלו מאה? תלמוד לומר "עדים".
- רבי שמעון אומר: מה שנים אינן נהרגין, עד שיהו שניהם זוממין
- אף שלושה אינן נהרגין, עד שיהיו שלושתן זוממין.
- ומנין אפלו מאה? תלמוד לומר "עדים".
- רבי עקיבא אומר: לא בא השלישי אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו.
- ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה - כעוברי עבירה,
- על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה - כעושי מצוה:
ההנחה מאחורי הקל וחומר בדברי ר' עקיבא כאן, לפיה הוא גוזר את שכרם של עושי מצווה מעונשם של עבריינים - היא ש"מידת הטוב מרובה על מידת פורענות". הנחה אופטימית זו שכיחה בתורת התנאים, ומקורה, ככל הנראה, במכילתא בחודש ו. היא מופיעה בדברי התנאים עשרות פעמים, וראו דוגמאות אחדות בספרא חובה פרשה יב, י-יב.
לצידה של הנחה זו ניתן למצוא גם דרשות המקישות מן הפורענות על הטובה הצפויה, מתוך תפיסה של איזון בין הטוב לפורענות, וללא הנחה על יתרון כלשהו לטובה: ראו למשל ספרי דברים מג, וכן מכות כד ב.
המשותף לכל הדרשות הללו - הן אלו שמניחות יתרון לטובה, הן אלו שמניחות רק איזון בינה לבין הפורענות - הוא בשני עניינים:
ראשית, הדרשות מאפשרות לנחם ציבור שרוי במצוקה, כפי שהיה המצב בימי חכמי המשנה.
שנית, הדרשות משקפות יומרה אנושית לעמידה על דרכי ההנהגה של האל, בדומה ליומרתו של אברהם אבינו, ראו בראשית יח כה.
|
תשובה נוספת לשאלת ת"ק במשנה הקודמת: שלושה שאחד מהם פסול (או זומם) – כולם פסולים. תשובה זו אינה קשורה לעדים זוממים, אבל היא דומה לדברי ר' עקיבא, שהרי גם אם נמצא אחד מהשלושה פסול, לכאורה יכולה העדות להתקיים בשני האחרים, אבל ר' עקיבא קושר את כל העדים ככת אחת לכל דבר. בסוף המשנה מוגבל הקשר בין העדים, ונקבע לא על פי נוכחותם בשעת העבירה אלא לפי השתתפותם בהתראה. המספר 3 חוזר הרבה במסכת: ראו לעיל משנה ג ומשנה ז, ולקמן ב, ד, וכן לקמן ג, יא. |
(ח) מה שניים, נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה,
- אף שלושה, נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטלה.
- מניין אפלו מאה? תלמוד לומר "עדים".
- אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? - בדיני נפשות.
- אבל בדיני ממונות - תתקיים העדות בשאר. העדים שלא נפסלו
- רבי אומר, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות.
- [ואימתי] בטלה כל העדות? בזמן שהתרו בהן,
- אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש?
|
השוו לדיני הזימון, ברכות ז, ה: שני העדים צריכים לראות זה את זה, וראו גם תוספתא סנהדרין ה, ו, שריב"ק חולק על כך. הזמת העדים אינה פוטרת את הנאשם מעונש אם יש עדים אחרים, ולכן יתכן שהוא והן נהרגים. |
(ט) היו שנים רואין אותו מחלון זה, ושנים רואין אותו מחלון זה, ואחד מתרה בו באמצע,
- בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו עדות אחת.
- ואם לאו - הרי אלו שתי עדיות.
- לפיכך, אם נמצאת אחת מהן זוממת - הוא והן נהרגין, והשניה פטורה.
חטיבה III: סיכום דיני נפשות
עריכה|
ר' יוסי דורש 'על פי', שהתרו בו בפיהם. יתכן גם שהוא דורש את כפילות המשמעות של 'העדה', המובן הרגיל של עדות - והתראה, כמו בבראשית מג ג. הדרישה שהעדים עצמם יתרו בנאשם אינה מעשית, ונראה שהיא העומדת מאחורי דברי ר' עקיבא ור' טרפון במשנה הבאה. |
רבי יוסי אומר: לעולם אין נהרגין עד שיהו [פי] שני עדיו מתרין בו,
- שנאמר (דברים יז ו) על פי שנים עדים.
- דבר אחר: "על פי שנים עדים" - שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:
|
המשנה ממחישה את חומרתו של גמר הדין, שאין אחריו סתירה אם אין ראיות חדשות. כך ניתן להסביר גם את תחילת משנה ו, שהמתת העדים הזוממים היא עונש על "הריגה" של הנידון, למרות שעוד לא הומת. אבל ראו סנהדרין ו, א, שם גם לאחר שנגמר הדין ניתן לבטל אותו. |
(י) מי שנגמר דינו וברח, ובא לפני אותו בית דין - אין סותרים את דינו.
כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו "מעידין אנו באיש פלוני,
- שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" - הרי זה יהרג.
סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ.
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע אדם אחד בשבע שנים נקראת "חובלנית".
- רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה.
- רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אלו היינו בסנהדרין - לא נהרג אדם מעולם.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל:
טעמם של ר' טרפון ור' עקיבא אינו ברור:
- יתכן שהוא כאמור בסנהדרין ד, ה, שדמו ודם זרעיותיו תלויים בהורג;
- יתכן שהוא כאמור באבות ג, יד, שר' עקיבא תולה את האדם ביוצרו, שבצלמו נברא, וכדברי תלמידו ר' מאיר בסנהדרין ו, ה.
- יתכן גם שהסיבה היא שר' עקיבא ור' טרפון באמת לא היו בסנהדרין ובזמנם לא נהגו עונשי מוות וגלות, ולכן לא הרגישו אחריות להמעטת הפושעים, והמעיטו בעונשי המוות לא למעשה אלא בעיקר להלכה.
- ועוד: בימיהם הרי היתה המלכות הרשעה אחראית על הריגות, ובדרך כלל הרגו הרבה יהודים חפים מפשע, ויתכן שגם משום כך השתדלו ר' עקיבא ור' טרפון להמעיט בהוצאות להורג לפי ההלכה. וראו בסיפור של ר' שמעון בן שטח, בתוספתא סנהדרין ח, ב, שהרוצח נהרג בידי הקב"ה.
מכל מקום, הגישה שלהם נראית דומיננטית במסכת סנהדרין, המקשה על הוצאות להורג, וכן במסכת מכות העוסקת כולה בתחליפים לעונש המוות.
כנגדם עומד רשב"ג, שחושב כנשיא האחראי על תפקוד החברה ולא רק על קיום התורה. אפשר לראות גם את דיני הכיפה והקנאים שנשנו בסנהדרין ט, ה-ו על פי גישתו, שהרי מטרתם לסדר את החברה ולאו דווקא לקיים את התורה.