ביאור:משנה שבועות פרק ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
שבועת הפקדון
עריכהחטיבה I: שבועת הפיקדון לעומת שבועת העדות
עריכה|
שבועת הפקדון (ראו ויקרא ה, כא ואילך) נמצאת בין שבועת העדות לשבועת ביטוי. לדעת ר' מאיר אם השביעוהו שבועת הפיקדון מחוץ לבית דין פטור, כדעתו בעניין שבועת העדות (לעיל ד, א.) חכמים מחייבים. בעניין זה מחמירים חכמים, לעומת שבועת העדות שבה הקילו. המשך המשנה מקביל למשנה ב שם: אם כפר בפיקדון מתוך כוונה לשקר, בין שהתכוון רק לכפור בפיקדון, בין שהתכוון להישבע – חייב אשם (ולא מלקות). אבל אם שכח שחייב כסף – פטור. וראו ספרי במדבר ג, שם מדגישים ששבועת הפיקדון היא דווקא על מה שביד הנשבע, ואם נשבע לשקר, אף בזדון, על מה שביד אחר (כגון ביד אביו, אפילו אם האב מת והוא ירש אותו) - הוא פטור! |
(א) שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים,
- בפני בית דין ושלא בפני בית דין - מפי עצמו.
- ומפי אחרים - אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: בין מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפר בו - חייב.
וחייב על זדון השבועה, ועל שגגתה - עם זדון הפקדון,
- ואינו חייב על שגגתה.
- ומה חייב על זדונה? אשם ב"כסף שקלים" (ויקרא ה טו):
|
המשנה מקבילה למשנה ד, ג לעיל. השבועה אינה חובה, ויכול הנתבע לסרב להישבע, שהרי הוא כופר בעצם ההלוואה או ההפקדה. וראו בפרק הבא. |
(ב) "שבועת הפקדון" כיצד?
- אמר לו: "תן לי פקדוני שיש לי בידך"
- "שבועה שאין לך בידי",
- או שאמר לו -"אין לך בידי",
- "משביעך אני" ואמר "אמן" והיה הפקדון בידו - הרי זה חייב.
חטיבה II: ריבוי שבועות הפיקדון
עריכה|
משנה זו היא כחכמים במשנה א לעיל. ר' שמעון מבחין בין שבועה זו לשבועת העדות: לאחר שנשבע שאינו יודע עדות, אין העד יכול להעיד; אבל אם נשבע שאין בידו פיקדון - יכול לחזור בו ולשלם. |
השביע עליו חמישה פעמים,
- בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, וכפר - חייב על כל אחת ואחת.
- אמר רבי שמעון: מה טעם? - מפני שיכול לחזור ולהודות:
(ג) היו חמישה תובעין אותו, אמרו לו "תן לנו פקדון שיש לנו בידך"
- "שבועה שאין לכם בידי" - אינו חייב אלא אחת.
- "שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך" - חייב על כל אחת ואחת.
|
מקבילה למשנה ד, ה, לעיל; וראו גם ספרא חובה כג, שם הדגימו גם ריבוי של פקדונות בזמנים שונים. ר' אליעזר מסתפק באיזכור השבועה פעם אחת לכולם, ור' שמעון דורש לכל אחד מהתובעים שבועה. "חטה ושעורה וכוסמת" - לשון מקרא, ראו שמות ט לא - לב. |
- רבי אליעזר אומר, עד שיאמר "שבועה" באחרונה.
- רבי שמעון אומר, עד שיאמר "שבועה" לכל אחד ואחד.
"תן לי פקדון, ותשומת יד, גזל ואבידה שיש לי בידך"
- "שבועה שאין לך בידי" - אינו חייב אלא אחת.
- "שבועה שאין לך בידי פקדון, ותשומת יד, וגזל ואבידה" - חייב על כל אחת ואחת.
"תן לי חטין ושעורין וכסמין שיש לי בידך",
- "שבועה שאין לך בידי", אינו חייב אלא אחת.
- "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" - חייב על כל אחת ואחת.
רבי מאיר אומר, אפילו אמר "חטה ושעורה וכוסמת" - חייב על כל אחת ואחת:
חטיבה III: שבועת פיקדון - על תביעת ממון!
עריכה|
גם כאן מדובר על שבועה מחוץ לבית הדין, כמו במשנה ב. לדעת ת"ק המודה בקנס חייב, וראו ספרא חובה פרק כב ט. לדעת ר' שמעון הוא פטור, לכן אפילו אם יודה יהיה פטור מתשלום הקנס על האונס או על הפיתוי. לכן פטור גם מקרבן האשם על שבועת השקר (אשם גזילות), וראו גם תוספתא ב, ח. וספרא חובה פרק כב יא. החכמים ש"אמרו לו" אינם בדעת ת"ק, אלא מייצגים עמדת ביניים: הנתבע משלם בושת ופגם וחייב גם באשם גזילות. השוו לפרק ד משנה ו. שם נשבעים העדים ולכן אין שם הבחנה בין קנס לתשלומי ממון, שהרי אם יעידו יחייבו את הנתבע בתשלומים. ר' יוחנן (שבועות לד א) פוטר גם שם עדי קנס, ונדחק לומר ששם מדובר בשיטת חכמים שכאן. |
(ד) "אנסת..." ו"פתית את בתי", והוא אומר "לא אנסתי" ו"לא פתיתי".
- "משביעך אני" ואמר "אמן" - חייב.
- רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו.
- אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו,
- משלם בשת ופגם על פי עצמו:
(ה) "גנבת את שורי", והוא אומר "לא גנבתי", "משביעך אני" ואמר "אמן" - חייב כי כפר בקרן ואותה צריך לשלם בכל מקרה..
- "גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי", "משביעך אני" ואמר "אמן" - פטור שהרי בקרן הודה, והכפירה היא רק בתשלומי ארבעה וחמישה..
"המית שורך את שורי", והוא אומר "לא המית", "משביעך אני" ואמר "אמן" - חייב.
- "המית שורך את עבדי", והוא אומר "לא המית", "משביעך אני" ואמר "אמן" - פטור.
|
המשנה כדעת ר' שמעון במשנה ד. לעניין הקנס על המתת העבד, ראו שמות כא לב. וראו כתובות ג, ט, להבחנה בין מקרה זה למקרה של המתת שור. לעניין שחרור העבד כשהפיל את שינו ראו שמות כא כו. בספרא חובה פרק כב יא מוסיפים לרשימת הקנסות גם חצי נזק של נגיחת שור תם, וראו סנהדרין ג א. |
אמר לו: "חבלת בי" ו"עשית בי חבורה", והוא אומר "לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה",
- "משביעך אני" ואמר "אמן" - חייב.
אמר לו עבדו, "הפלת את שני" ו"סמית את עיני", והוא אומר "לא הפלתי ולא סמיתי",
- "משביעך אני" ואמר "אמן" - פטור.
זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו - חייב.
- ושאינו משלם על פי עצמו - פטור: