ביאור:תוספתא/שקלים/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת שקלים פרק ראשוןעריכה

מותר לעשות בשושן פוריםעריכה

(א)

בחמשה עשר בו באדר שלוחי בית דין יוצאין
ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות שחולחלו בימות הגשמים פרק למועד

סמוך לעולי רגלים, כדי שיהו מתוקנין בשלשה רגלים אלו.


ראו משנה א, א-ג.
לעניין המקואות – ראו מקוואות א, ד. מניחים שהאמה תוסיף למקווה החסר את המים עוד לפני החג.
בעניין הכלאים – ראו כלאים ז, ו. נראה שנקטו בשיטה של הפקרה, וכך פתרו את הבעיה הפורמאלית של הכלאים בכרם, אבל עדיין הכלאים נשארו בכרמים, ואף היו פטורים ממעשרות. כלאי זרעים, שאינם אסורים בהנאה (ראו כלאים ח, א), לא הופקרו, ולכן הם אסורים למוצאיהם וחייבים במעשרות.
בעניין הטומאה – כיוון שהאבן המסומנת עצמה היא במקום טהרה - המאהיל עליה טהור. הלכות הציון נראות כדרשה על יחזקאל לט טו.
השדרה והגולגולת הן העצמות היחידות המטמאות, בהנחה שהבשר אינו קיים, וראו אהלות ב, א.



בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין וחופרין בורות שיחין ומערות
ומתקנין את המקואות ואת אמת המים
כל מקוה שיש בו ארבעים סאה - כשר להקוות עליו
ושאין בו מ' סאה - ממשיכין לו את אמת המים ומשלימין בו ארבעים סאה
כדי שיהא כשר להקוות עליו
בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומפקירין את הכלאים
שהפקר ב"ד הפקר, ופטור מן המעשרות
מצא כלאים בכרם - מותר משום גזל ופטור מן המעשרות
בשדה - אסור משום גזל וחייב במעשרות
בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאים ומציינין את מקום הטומאה
כדי שלא יהו הרבים נתקלין בו. אין מציינין לא על הסלע ולא על הגריד, אלא על אבן קבועה
אין מניחין את הציון במקום הטומאה, אלא במקום טהרה סמוך לטומאה
והמאהיל עליו – טמא. מצא אבן אחת מצויינת, אף על פי שאין מקיימין כן, המאהיל עליה - טהור
מצא שתים - המאהיל ביניהן טמא, על גביהן טהור
אין מציינין לא על בשר המת ולא על עצמות המת שאין מטמאין באהל
אין מציינין אלא על השדרה ועל הגולגולת, שמטמאין באהל.

השקלים כחובה וכרשותעריכה

(ב)
משישבו במקדש התחילו למשכן

משכנו ישראל על שקליהן כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן
משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו בשביל לרפאותו
כך אמר המקום: משכנו את ישראל על שקליהן, כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן
מפני שקרבנות צבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים
וכן מצינו בתרומת שקלים ששקלו בני ישראל במדבר
שנאמר (שמות ל טז) ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל וגו'.

(ג)
לוקחין מן הנכרים קרבנות צבור בכסף


ראו משנה א, ה. ר' יוסי התיר לקבל מהגויים יותר, כולל קינים, אבל גם הוא אינו מתיר לקבל מהם מחצית השקל או קרבנות ציבור כמתנה אלא לקנות אותם מהם. וראו גם תוספתא ע"ז ב, א.



ומקבלין מהם עולות ושלמים עופות ומנחות עצים ולבונה ומלח, דברי רבי יוסי הגלילי
אמר לו ר"ע: אפי' אתה יושב ודורש כל היום אין מקבלין מהן, אלא עולה ושלמים בלבד.
אין מקבלין מהן נדבה להקדש בדק הבית, ואם הקדישו - הקדישן הקדש.

הקילבוןעריכה

(ד)

אפוטרופסין ששקלו על ידי יתומין - הרי אלו חייבין בקולבון
השוקל שקל - חייב בקולבון, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: השוקל שקל - פטור מן הקולבון

השוקל שני דנרין - חייב בקולבון


ראו משנה א, ו, כר' מאיר.



הנוטל סלע ונוטל שקל - חייב שני קולבונות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: קולבון אחד.

(ה)

כמה הוא קולבון? מעה כסף. אחד מעשרים וארבעה כסף לסלע, דברי רבי מאיר

וחכמים אומרים: חצי מעה של ארבעה אסרות


ראו משנה א, ז. יתכן שבן עזאי מתאר את ההסבר המקורי לקילבון, ושאר החכמים מתארים מצב שבו השולחנים ויתרו עליו.



קולבנות הללו מה היו עושין להם? נופלים לשקלים, דברי רבי מאיר
רבי אלעזר אומר: לנדבה. רבי שמעון שזורי אומר: רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים
בן עזאי אומר: השולחנין באין ונוטלין אותן בשכרן.

עודפי שקלים ושימוש בהםעריכה

(ו)

המפריש שקלו ואבד, והפריש אחר תחתיו, ולא הספיק להקריבו עד שנמצא הראשון

והרי שניהן עומדין - זה וזה שקלים


לעניין חדתין ועתיקין ראו משנה ו, ה. לעניין המעילה ראו משנה ב, ב, כחכמים.



הראשון יפול לחדתין והשני יפול לעתיקין
המפריש שקלו להוציאו - הרי זה מעל. המוציא שקלו של חבירו - הרי זה מעל
לקח בו קיני זבין, קיני זבות, יולדות
המביא את חטאתו - אשמו מן ההקדש
השוקל שקלי זוזין מן ההקדש, כיון שלקח - מעל דברי רבי שמעון
וחכמים אומרים: לא מעל עד שיזרקו הדמים.

(ז)
אין מביאין מנחות ונסכים ומנחות תודה, ולחמה של תודה


לעניין החדש ראו מנחות י, ו.



מן הטבל ומן התרומה ומן המעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו
וממעשר שני והקדש שלא נפדו, מן המדומע מן החדש ומפירות שביעית
ואם הביא הרי אלו פסולין. ואין צריך לומר מן הערלה וכלאי הכרם.

עודפים של הקדשות אחריםעריכה

(ח)

מותר יין – ליין; מותר שמן – לשמן; מותר מלח – למלח; מותר עצים - לעצים
מותר לבונה – ללבונה; מותר בזיכין – לבזיכין; מותר נזירין – לנזירין; מותר מצורעין - למצורעין

אם אמר לנזיר זה, למצורע זה - מותרו נדבה


ראו משנה ב, ה. כאן משלימים את הרשימה.



מותר עניים – לעניים; מותר שבויין – לשבויין
אם אמר לעני זה, לשבוי זה - מותרו שלו
מותר מתים – למתים; מותר המת - ליורשיו
רבי מאיר אומר: מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו
ר' נתן אומר: מותר המת בונין לו נפש ע"ג קברו, או יזלח לו זלח לפני מטתו
אין פודין כסות בכסות, ואין פודין שבוי בשבוי; ואין ממחין ביד הפרנסין על כך.