פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה סוטה פרק ט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סוטה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

חברה ללא גילויי שכינהעריכה

ראו במדבר לה לד, שכתוצאה מהרצח מסתלקת השכינה.

בתחילת הפרק מתואר טקס עריפת העגלה, שנועד להביא כפרה ולאפשר את השריית השכינה. בסופו מתואר סילוק השכינה וביטול הטקסים התלויים בה.

חטיבה I: זקני הסנהדריןעריכה

(א) "עגלה ערופה - בלשון הקדש",

שנאמר: (דברים כא א-ב) "כי ימצא חלל באדמה - ויצאו זקניך ושפטיך"

אמנם טקס עריפת העגלה הוא בלשון הקודש, אבל יש הרבה דמיון בינו לבין טקס השקיית הסוטה, כי בשני המקרים מדובר על ספק.

גם כאן יש מדרש על כל פרטי הטקס, כמו בפרק הקודם. המשנה אינה טורחת להביא את המדרש לגבי שפת הטקס, ונראה שהוא דומה למדרשים לגבי טקסי היחיד מלשון "וענו".

לגבי מספר הדיינים ראו סנהדרין א, ג.

שלושה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין.
רבי יהודה אומר: חמישה, שנאמר "זקניך" - שניים, "ושפטיך" - שניים
ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד:


חטיבה II: טקס המדידהעריכה

צמצום הטקס של עריפת העגלה. והשוו לעיל ו, ב, לגבי צמצום השקיית הסוטה. בתוספתא ט, א חולק ר' אליעזר וקובע שעורפים בכל מקרה של רצח.

יתכן, וכך גם חלק מהנוסחאות, שאם נמצא סמוך לספר או סמוך לעיר שרובה גויים - שאין עורפים, כי חזקה שגויים הרגוהו. אבל הנוסחה הזאת אינה מסבירה מדוע אין עורפים ליד עיר שאין בה בית דין. לכן העדפתי את הנוסח "לא היו מודדין", כנוסח התוספתא ט, ג, כלומר מודדים לעיר אחרת ולא לעיר הסמוכה.

אחת הפריבילגיות של ירושלים, ראו רשימה מלאה בתוספתא נגעים ו, א-ב.

(ב) נמצא ההרוג טמון בגל, או תלוי באילן, או צף על פני המים - לא היו עורפין,

שנאמר (דברים כא א) "באדמה" - ולא טמון בגל, "נופל" - ולא תלוי באילן,
"בשדה" - ולא צף על פני המים.

נמצא סמוך לספר, או לעיר שרובה נכרים

או לעיר שאין בה בית דין - לא היו מודדין.

אין מודדין, אלא מעיר שיש בה בית דין.

נמצא מכוון בין שתי עיירות - שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר.

ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה:


לדעת ר' אליעזר לאחר שמת - הגוף הוא עיקר האדם. לדעת ר' עקיבא גם אז העיקר הוא הראש, כי עדיין מתיחסים לגופה בדומה לאדם חי.

(ג) נמצא ראשו במקום אחד, [וגופו במקום אחר]

מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר.
רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש:


בנוסח הירושלמי מובאת משנה זו לפני משנה ג. ההבדל אינו גדול, כי שתיהן עוסקות באותה השאלה.

לפי תוספתא ט, ב, היו קוברים את הגופה לפני המדידה, ומסמנים מאיפה יש למדוד. המחלוקת היא איפה הניחו את הסימון.

(ד) מאין היו מודדין?

רבי אליעזר אומר: מטבורו. רבי עקיבא אומר: מחטמו.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל, מצוארו:


(ה) נפטרו זקני ירושלים והלכו להן.

חטיבה III: עריפת העגלה והכפרהעריכה

זקני אותה העיר מביאין "עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל" (דברים כא ג),

המשנה מדגישה את ההקלות בעגלה: אין מום פוסל בה, ואין "נחל איתן" מחייב, וראו גם ספרי שופטים רה.

בכך היא מבחינה בין העגלה לבין השעיר לעזאזל, שחייב להיות תמים ונלקח למקום קשה דווקא.

העגלה אינה קרבן לא לה' ולא לעזאזל, אלא רק אמצעי לעורר את לב הציבור.

איסור עיבוד הקרקע חל בטווח של 50 אמה ממקום העריפה, ראו תוספתא ט, ג.

ואין המום פוסל בה, שאינה קודשין, ולא כתוב בה "תמימה".
ומורידין אותה לנחל איתן. ו"איתן" - כמשמעו, קשה.

אף על פי שאינו איתן - כשר.

ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.

ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים: שאינן עבודות קרקע


(ו) זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה

ואומרים: (דברים כא ז) "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו".
וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן?

מפשט הכתוב לא ברור מה תפקיד הכהנים. המשנה קובעת שהם המברכים את העם.

בדומה למקרה הסוטה, גם כאן נפתר הספק במעורבות הקב"ה. לכן המשנה משווה את הפרשות.

אלא שלא בא לידינו, ופטרנוהו (בלא מזון)
ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה).

והכוהנים אומרים (דברים כא ח) "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'

ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל."

לא היו צריכים לומר (שם) "ונכפר להם הדם"

אלא רוח הקדש מבשרתן: אימתי שתעשו ככה - הדם מתכפר להם:


חטיבה IV: לא נודע מי הכהועריכה

ראו כריתות ו ב.

אם נמצא הרוצח - יש להרגו, למרות שהדם התכפר, כפי העולה מדברים כא ט.

והשוו את המקרה כאן למקרה של הסוטה בתוספתא ב, ו.

(ז) נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה - תצא ותרעה בעדר.

משנערפה העגלה - תקבר במקומה,
שעל ספק באת מתחלתה, כפרה ספקה - והלכה לה.

נערפה העגלה, ואחר כך נמצא ההורג - הרי זה יהרג:


השוו לעיל ו, ד.

(ח) עד אחד אומר: ראיתי את ההורג, ועד אחד אומר: לא ראית

אשה אומרת: ראיתי, ואשה אומרת: לא ראית - היו עורפין.

עד אחד אומר: ראיתי, ושנים אומרים: לא ראית - היו עורפין.

שנים אומרים: ראינו, ואחד אומר להם: לא ראיתם - לא היו עורפין:


חטיבה V: סילוק השכינה וביטול טקסיםעריכה

סיום המסכת מתאר את המעבר מעולם שבו יש התגלות שכינה, במים המרים ובבת הקול בעגלה הערופה - לעולם של הסתר פנים. המעבר מוסבר גם בריבוי הרצח והניאוף מצד בני אדם, הן ניאוף ממש - הן ניאוף ביחסים שבין ישראל לקב"ה. הפרק בהושע כולל גם תיאור של ריבוי רצח וניאוף, ראו הושע ד ב, ותיאור של סילוק השכינה (הושע ד א), וראו גם תוספתא יד, א, המתאימה להסבר הראשון ומרחיבה אותו.

מצד שני ניתן לראות כאן גם ביטוי ללקיחת אחריות אנושית, וויתור על העזרה האלוהית בכל צעד ושעל.

ריב"ז ביטל את המים המרים ור' אליעזר ור' יהושע תלמידיו התחילו את המסכת (א, א.)

הקינה על מות הצדיקים ("האשכולות" - ראו ספרי שכג) כרוכה בקינה על סילוק השכינה. הן מבוססות על מדרש למיכה פרק ז, ששני פסוקים ממנו מצוטטים, כאן ובמשנה טו. גם מיכה עוסק בעונש על הפרת הברית, ומצפה עקב מותם של הצדיקים להתגלות ה', ראו מיכה ז ח, וראו הרחבה של הדרשות על קשר בין מות הצדיקים לבין סילוק השכינה בתוספתא פרק י.

(ט) משרבו הרצחנים - בטלה עגלה ערופה

משבא אלעזר בן דינאי מהמורדים ברומאים, ו"תחינה בן פרישה, (בן פרישה)" עושה נפלאות היה נקרא - חזרו לקרותו "בן הרצחן". כשהתברר שהוא רוצח יהודים

משרבו המנאפים - פסקו המים המרים

ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן,
שנאמר (הושע ד יד) "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה,
ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם וגו'".

משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים ראו אבות א, ד

בטלו האשכולות, אנשים גדולים שנאמר (מיכה ז א) "אין אשכול לאכול, ביכורה אוותה נפשי"


ראו בסוף מסכת מע"ש.

יוחנן כהן גדול התחיל במגמת ביטול דיני התורה שבכתב (ביטל וידוי מעשרות - ראו לעיל ז, א.) בעניין המעוררים והנוקפים ראו תוספתא יג, ט. לו מיוחסות גם תקנות נוספות, כמו ביטול הפטישים בחול המועד. (ראו מו"ק ב ה, שנהגו להצניע את המלאכה בחול המועד.) בעניין ביטול הדמאי - הדבר נעשה ע"י מיסוד הפרשת התרומה ותרומת המעשר ע"י גובים מקצועיים, ששמרו על טהרת התרומה - ראו תרומות ד, ד, ותוספתא יג י.

(י) יוחנן כהן גדול לפני תקופת החשמונאים העביר הודיית המעשר. כי התברר שהוידוי לא היה נכון

אף הוא בטל את המעוררין ואת הנוקפין. מנהגי כוהנים שהיו מושפעים ממנהגים הלניסטיים
עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. תיקן שיפסיקו לעשות מלאכה בגלוי בחול המועד
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי: בימיו היו כולם מפרישים תרומות כראוי, ואחר כך הפסיקו


ראו ישעיהו כד ה, המקונן על הפרת התורה, ולעומת זאת ראו בסוף אותו פרק, שהגאולה קשורה לכבוד הזקנים.

ביטול הסנהדרין יכול להתפרש גם כהשחתת המידות של זקני הסנהדרין, ראו תוספתא באמצע פרק יד.

ביטול השיר מבטא הרגשה לאומית קשה, שבה מסתתרת המוטיבציה לגאולה.

וראו גם בברכות לה א, הקושרים את השיר לכרם רבעי, שנאמר בו "הילולים" (ויקרא יט כד).

(יא) משבטלה סנהדרין

בטל השיר מבית המשתאות,

שנאמר (ישעיהו כד ט) בשיר לא ישתו יין וגו':


המשנה מקדימה את תהליך סילוק השכינה לימי בית ראשון. גילוי השכינה ע"י אורים ותומים פסק עוד לפני חורבן בית ראשון, והשוו תוספתא יג, ג.

(יב) משמתו נביאים הראשונים - בטלו אורים ותומים.

חטיבה VI: תודעת החורבן וביטול השמחהעריכה

תולעת השמיר ביטאה כח פלאי לשבור אבנים, ונופת הצופים איפשרה תענוג רב, ראו תוספתא טו, א, וראו גם משנה יג.

והשוו לקינה על הזקנה קהלת יב א-ז.

טעם הפירות קשור להודיית המעשר שהוזכרה לעיל משנה י - ראו מע"ש ה יג.

משחרב בית המקדש הראשון - בטל השמיר, ונפת צופים יערות דבש

ופסקו אנשי אמנה, שנאמר (תהלים יב ב) "הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'".

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע:

מיום שחרב בית המקדש השני - אין יום שאין בו קללה,
ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות.
רבי יוסי אומר: אף נטל שמן הפירות:


הרחבה של סוף משנה יב: על איזה חטא נענש העולם כולו? - רשב"א קושר את החורבן של העולם לביטול המצוות של הטהרה והמעשרות, ולא לחורבן.

הוא מתבסס על מדרש המופיע בתוספתא מע"ש ה, יד: "זבת חלב ודבש - מלמד שהמעשרות נותנין טעם וריח ושמן ודגן בפירות".

(יג) רבי שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה נטלה את (הטעם ואת) הריח.

המעשרות נטלו את שמן הדגן.

(וחכמים אומרים): הזנות והכשפים כלו את הכל:


בעקבות כשלונות הנסיונות למרוד ברומאים גזרו חכמים מנהגי אבלות בזמן החתונה. השוו משנה יא לעיל, שבה ביטול השיר היה ספונטאני.

וראו רציונליזציה של הגזירות הללו ופירוט של תכנן בתוספתא טו, ג-ד.

(יד) בפולמוס של אספסיינוס מרד החורבן, 63-73 לספירה גזרו על עטרות חתנים, ועל האירוס.

בפולמוס של קיטוס מרד התפוצות, 112-115 לספירה גזרו על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו יונית. ראו בחדירת התרבות היוונית חטא וגורם לכשלון

בפולמוס האחרון מרד בר כוכבא, 131-138 לספירה גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר

ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר:


חטיבה VII: - גדולתם של חכמים שמתועריכה

השוו לסוף משנה ט "בטלו האשכולות". התודעה של החורבן נקשרת כאן לתודעה של ירידת הדורות של החכמים.

יוצאים מהכלל ר' יהושע ור' שמעון בן גמליאל, הנקשרים לדבריהם במשנה יב.

יתכן שהשורה האחרונה נוספה במאוחר. וראו קינה דומה בתוספתא טו, ב.

(טו) משמת רבי מאיר - בטלו מושלי משלים.

משמת בן עזאי - בטלו השקדנים.

משמת בן זומא - בטלו הדרשנים.

משמת רבי יהושע - פסקה טובה מן העולם.

משמת רבן שמעון בן גמליאל - בא גובי ורבו צרות.

משמת רבי אלעזר בן עזריה - פסק העושר מן החכמים.

משמת רבי עקיבא - בטל כבוד התורה.

משמת רבי חנינא בן דוסא - בטלו אנשי מעשה.

משמת רבי יוסי קטנותא - פסקו חסידים.

ולמה נקרא שמו "קטנותא"? - שהיה קטנותן של חסידים.

משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה.

משמת רבן גמליאל הזקן - בטל כבוד התורה, ומתה טהרה ופרישות.

משמת רבי ישמעאל בן פאבי - בטל זיו הכהונה.

משמת רבי - בטלה ענווה, ויראת חטא.

חטיבה VIII: ר' פנחס בן יאיר: מחורבן לגאולהעריכה

בכ"י פארמא החטיבה אינה מופיעה, ויתכן שנוספה במאוחר כדי לסיים את המסכת בנימה אופטימית.

בתחילתה מופיעות שלוש קינות, בשפה מליצית: על הנפילה המוסרית (ר' פנחס בן יאיר), על ירידת הדורות (ר' אליעזר, בארמית), ועל חבלי המשיח המבטאים חולשה וגם תקווה (בלשון נבואית). שלוש הקינות מסתיימות באימרה "על מי יש לנו להשען...", המבטאת את ההכרח בעזרה משמים.

בסופה של החטיבה מובאת הדרך לגאולה, שוב מפי ר' פנחס בן יאיר. הדרך אינה לאומית אלא אישית, וכרוכה בהתעלות של האדם הבודד. היא אינה תלויה באבינו שבשמים אלא ברצון האנושי בלבד.

רבי פנחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש, בושו חברים ובני חורין, וחפו ראשם

ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון
ואין דורש ואין מבקש, ואין שואל.
על מי לנו להשען? על אבינו שבשמים.

רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש

שרו חכימיא למהוי כספריא, וספריא - כחזניא,
וחזניא - כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ונדלדלא, ואין מבקש.
על מי יש להשען? על אבינו שבשמים.

בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר.

הגפן תתן פריה - והיין ביוקר, והמלכות תהפך למינות, לנצרות ואין תוכחה.
בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום
ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר, ולא יחוננו
וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת.
נערים - פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים.
(מיכה ז ו) "בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו".
פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו.
ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים.

רבי פנחס בן יאיר אומר:

זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה
וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה
וקדושה מביאה לידי ענווה, וענווה מביאה לידי יראת חטא
ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש.

ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, ותחית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אמן: