ביאור:תוספתא/פסחים/ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק דעריכה

הקרבת הפסח שלא בזמנועריכה

(א)
הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, וְלֹא הֵבִיא גְּזֵלוֹ,


בניגוד לפסח, שאם שחטו לפני הזמן ממרס בדמו עד שיגיע זמן השחיטה (משנה ה, ג,) אם שחט אשם בלי להחזיר את הגזילה או את המעילה, או מצורע שהקריב חטאת בלי אשם – הקרבן פסול.



לֹא יְהֵא מְמָרֵס בְּדָמוֹ עַד שֶׁיָּבִיא גְּזֵלוֹ, אֶלָּא תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.
הֵבִיא אֲשָׁמוֹ, וְלֹא הֵבִיא מְעִילָתוֹ,
לֹא יְהֵא מְמָרֵס בְּדָמוֹ עַד שֶׁיָּבִיא מְעִילָתוֹ, אֶלָּא תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.
מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא חַטָּאתוֹ קֹדֶם לַאֲשָׁמוֹ,
לֹא יְהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמֶיהָ עַד שֶׁיָּבִיא אֲשָׁמוֹ, אֶלָּא תְּעֻבַּר צוּרָתָהּ וְתֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.

(ב)

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְרִיבָן קֹדֶם תָּמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר,
אוֹ שֶׁעִכְּבָן אַחַר תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם,

הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין,


המשך הנושא של שחיטה לאחר תמיד של בין ערביים. וראו ספרי במדבר קמג-קמד.
בנוסף לפסח ולקטורת, מובאת דעת ת"ק שגם כהן מחוסר כפרה, שטבל ואינו יכול לאכול מהקדשים עד הערב, יכול להקריב קרבן בערב, אחרי התמיד; אבל ר' ישמעאל טוען שהמחוסר כפרה מביא את קרבנו יחד עם התמיד ולא אחריו.



שֶׁאֵין לָךְ קֹדֶם לְתָמִיד שֶׁלַּשַּׁחַר אֶלָּא קְטֹרֶת,
וְאֵין לָךְ שֶׁמִּתְעַכֵּב אַחַר תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם
אֶלָּא קְטֹרֶת, וּפֶסַח בְּעַרְבֵי פְסָחִים, וּמְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה,
כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ בַּפְּסָחִים לָעֵרֶב
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
מְחֻסְּרֵי כַפָּרָה מְבִיאִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן עִם תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם,
כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב.
שְׁחָטוֹ את הפסח לִשְׁמוֹ וּמֵרְקוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהָכְשַׁר בִּשְׁחִיטָה.

כֵּיצַד 'שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו'?


הסבר על משנה ה, ג.



שְׁחָטוֹ לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן שֶׁאֵין יְכֹלִין לוֹכַל כַּזַּיִת.
'שֶׁלֹּא לִמְנוּיָו'? - שְׁחָטוֹ לִבְנֵי חֲבוֹרָה אַחֶרֶת,
שְׁחָטוֹ לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִים - כָּשֵׁר. אַבָּא שָׁאוּל פּוֹסֵל,

וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיְּהֵא פוֹסֵל:


ת"ק ובעל המשנה לומדים על השוחט למולים ולערלים מהשוואה בין פסול הערלה לפסול הטומאה, שהרי שחטו לטמאים ולטהורים כשר; ואבא שאול משווה את פסול הערלה לפסול הזמן, שהרי שחטו על מנת לאכלו בזמנו ולהמשיך בבקר – פסול.
הברייתא אינה מכריעה במחלוקת. החיסרון בשיטת אבא שאול הוא שפסול הזמן משתנה מקרבן לקרבן, ואינו זהה בכל הזבחים. החיסרון בשיטת ת"ק הוא שטומאה הותרה בציבור (משנה ז, ד.) והזמן לא.



הוֹאִיל וּזְמַן פּוֹסֵל וְעָרְלָה פוֹסֶלֶת,
מַה הַזְּמַן, עָשָׂה בוֹ מִקְצָתוֹ כְּכֻלּוֹ - אַף עָרְלָה, נֶעֱשָׂה בָהּ מִקְצָתָהּ כְּכֻלָּהּ!
אוֹ כָלָךְ לְכָה לָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ:
הוֹאִיל וְטֻמְאָה פוֹסֶלֶת וְעָרְלָה פוֹסֶלֶת,
מַה טֻּמְאָה, לֹא עָשָׂה בָהּ מִקְצָתָהּ כְּכֻלָּהּ, אַף עָרְלָה, לֹא נֶעֱשָׂה בָהּ מִקְצָתָהּ כְּכֻלָּהּ!
נִרְאֶה לְמִי דוֹמֶה:
דָּנִין דָּבָר שֶׁנּוֹהֵג בְּכָל הַזְּבָחִים מִדָּבָר שֶׁנּוֹהֵג בְּכָל הַזְּבָחִים,
וְאַל יוֹכִיחַ זְמַן, שֶׁאֵין נוֹהֵג בְּכָל הַזְּבָחִים!
אוֹ כָלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ:
דָּנִין דָּבָר שֶׁלֹּא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ מִדָּבָר שֶׁלֹּא הֻתַּר מִכְּלָלוֹ,
וְאַל תּוֹכִיחַ טֻמְאָה, שֶׁהֻתְּרָה מִכְּלָלָהּ!

(ג)
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה'.


השוו משנה ה, ד.
המולק אינו עובר, כי לא שחט.
פסח ששחטו בארבעה עשר שלא לשם פסח – פסול, ראו זבחים א, א, "הפסח בזמנו", ולכן אינו עובר אם שחטו על החמץ.



פֶּסַח עַצְמוֹ כָּשֵׁר, וְיוֹצֵא בוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח.
אֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק וְאֶחָד הַמַּקְטִיר.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ חָמֵץ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוֹרָה.
אֵין חָמֵץ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוֹרָה - פָּטוּר.
אֲבָל הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף מִבִּפְנִים עַל הֶחָמֵץ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר,
אֵינוֹ עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה'.
הַפֶּסַח ששחטו על החמץ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר,
לִשְׁמוֹ - חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָשֵׁר; שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ - פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָסוּל.
וּבְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד,
לִשְׁמוֹ - פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָסוּל; שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ - חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָשֵׁר.
אֵימָתַי? - בִּזְמַן שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבִיא פֶּסַח,
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין רְאוּיִין לָבִיא פֶּסַח, אם אינם חייבים בפסח, כגון שכבר הקריבו פסח אחר, ופטורים מפסח שני.
בֵּין לִשְׁמוֹ, בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ - חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָשֵׁר.

שחיטת שלמים לשם פסח ופסח לשם שלמיםעריכה

(ד)
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: פֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר,


הרקע להלכה הקודמת.



לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, פָּסוּל.
בְּחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד,
לִשְׁמוֹ, פָּסוּל, שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר.
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁרָאוּי לָבִיא פֶסַח אַחֵר,
אֲבָל אֵין רָאוּי לָבִיא פֶסַח אַחֵר,
בֵּין לִשְׁמוֹ, בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר.

(ה)
שָׁחֲטוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ שחט קרבנות שלמים לשם פסח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר,


ר' יהושע מסתמך על הדין שבשאר ימות השנה אם הקריב קרבן לשם פסח הקרבן כשר (אמנם הבעלים חייב לשחוט קרבן נוסף לשם פסח) - ומכשיר גם קרנות אחרים לשם פסח בארבעה עשר. ר' אליעזר ממשיך בק"ו של ר' יהושע ומגיע למסקנה שפסח ששחטו שלא לשמו כשר, וכיוון שהמסקנה אינה כהלכה הוא פוסל את הק"ו. לטענתו ההכשרה של קרבנות אחרים שנשחטו לשם פסח בשאר ימות השנה היא כיוון שגם קרבן הפסח עצמו כשר בתאריכים אלו אם נשחט שלא לשמו.



רַבִּי לִיעֶזֶר פּוֹסֵל, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וּמָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה,
שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לִשְׁמוֹ - כָּשְׁרוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ,
אַרְבָּעָה עָשָׂר, שֶׁכָּשֵׁר לִשְׁמוֹ - אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּכְשְׁרוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ?!
אָמַר לוֹ רַבִּי לִיעֶזֶר: חִלּוּף הַדְּבָרִים:
וּמָה אִם בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה,
שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר הוּא לְשֵׁם אֲחֵרִים,
אַרְבָּעָה עָשָׂר, שֶׁכָּשֵׁר לִשְׁמוֹ - אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּכְשַׁר הוּא לְשֵׁם אֲחֵרִים!
וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר?
אוֹ כְלוֹמַר: מִפְּנֵי מָה כָּשְׁרוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה?
שֶׁכֵּן כָּשֵׁר הוּא לְשֵׁם אֲחֵרִים - יִכְשְׁרוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ!
בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְשֵׁם אֲחֵרִים,
אֵינוֹ דִּין, שֶׁלֹּא יִּכְשְׁרוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ?

(ו)
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הוֹרַעְתָּ כֹחַ פֶּסַח וְאַתָּה נוֹתֵן כֹּחַ לַשְּׁלָמִים!


ר' יהושע מציג את הדין שפסח ששחטו שלא לשמו בארבעה עשר פסול – כחומרה מיוחדת לפסח, וטוען שלשיטת ר' אליעזר השלמים מקבלם אותו תוקף, שהרי גם הם נפסלים אם נשחטו לשם פסח (כלומר, שלא לשם שלמים) בארבעה עשר.
ההוכחה השניה של ר' אליעזר היא מדיני הקדש, אבל ר' יהושע מקשה על ההוכחה הזו, ומאלץ את ר' אליעזר לחזור לטענתו הקודמת, שפסילת קרבנות שלמים שנשחטו לשם פסח דומה לפסילת פסח שנשחט לשמו בשאר ימות השנה. בהמשך (הלכה ח) נראה שר' יהושע חולק גם על טענה זו.



חָזַר רַבִּי לִיעֶזֶר וְדָנוֹ דִּין אַחֵר:
מָצִינוּ שֶׁמֵּהַמַּקְדִּישׁ פֶּסַח בָּאוּ שְׁלָמִים, ממותר המעות של הפסח קונה שלמים וְלֹא מֵהַמַּקְדִּישׁ שְׁלָמִים בָּא פֶּסַח.
וּמָה פֶּסַח, שֶׁמֵּהַמַּקְדִּישׁוֹ בָּאוּ שְׁלָמִים, אֵינוֹ כָשֵׁר לְשֵׁם שְׁלָמִים,
שְׁלָמִים, שֶׁאֵין מֵהֶקְדֵּשָׁן בָּא פֶּסַח, דִּין הוּא שֶׁלֹּא יִכְשְׁרוּ לְשֵׁם פֶּסַח!
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: חַטָּאת תּוֹכִיחַ,
שֶׁאֵין הֶקְדֵּשָׁהּ בָּא מִשְּׁלָמִים, אין מותר שלמים בא חטאת וּכְשֵׁרִים לִשְׁמָהּ שְׁלָמִים.
אַף אַתָּה, אַל תִּתְמַהּ עַל הַשְּׁלָמִים,
שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מֵהֶקְדֵּשָׁן בָּא פֶּסַח, שֶׁיִּכְשְׁרוּ לְשֵׁם פֶּסַח!
אָמַר לוֹ רַבִּי לִיעֶזֶר: לֹא:
אִם אָמַרְתָּ בַּחַטָּאת, שֶׁכֵּן כְּשֵׁרָה לִשְׁמָהּ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה,
תֹּאמַר בַּפֶּסַח, שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה?
הוֹאִיל וְאֵין כָּשֵׁר לִשְׁמוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה,
אִם שָׁחֲטוּ אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, הֲרֵי זֶה פָסוּל!

(ז)
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח לְאָכְלוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, כָּשֵׁר;


בסוף הברייתא מנטרל ת"ק את הדין שפסח שנשחט שלא לשמו פסול, כי הוא מערער על אמינות השוחט.
ר' יהודה מאמין לו אם עוד לא התחילו לאכול.



לְאָכְלוֹ נָא שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל, שלא כהלכה כָּשֵׁר.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל בְּנֵי חֲבוֹרָה וְאָמַר: "שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שְׁחַטְתִּיו",
שׁוּרַת הַדִּין, אֵין נֶאֱמָן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בוֹ, נֶאֱמָן;
מִשֶּׁיַּתְחִילוּ בוֹ, אֵין נֶאֱמָן.

(ח)
הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ בַּשַּׁחְרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ,


ראו זבחים א, ג.
ר' יהושע מכשיר את הפסח שנשחט לפני הזמן, ובכך עונה לטענת ר' אליעזר בהלכה ה-ו, שפסל את הפסח שנשחט לשמו בשאר ימות השנה.



רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר,
וּבֶן בְּתֵירָה פּוֹסֵל כְּאִלּוּ נִשְׁחַט בֵּין הָעַרְבַּיִם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הוֹאִיל וּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֵינוֹ רָאוּי,
וְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחְרִית אֵינוֹ רָאוּי,
מַה שְּׁלֹשָׁה עָשָׂר, אִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר,
אַף אַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחְרִית, אִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, כָּשֵׁר.

(ט)

הֵשִׁיב רַבִּי לְסַיֵּעַ דִּבְרֵי בֶּן פְּתֵירָא: לֹא,
אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר, שֶׁאֵין מִקְצָתוֹ רָאוּי,
תֹּאמַר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחְרִית, שֶׁמִּקְצָתוֹ רָאוּי?! שהרי אם ישחט אותו אחה"צ יהיה ראוי
הוֹאִיל וּמִקְצָתוֹ רָאוּי,
אִם שְׁחָטוֹ שַׁחְרִית בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, פָּסוּל.

סדר הקרבת הפסחיםעריכה

(י)
פֶּסַח רִאשׁוֹן בְּשָׁלוֹשׁ כִּתִּים, וְאֵין הַשֵּׁנִי בְּשָׁלוֹשׁ כִּתִּים.

נִשְׁחַט תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבַּיִם, מַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת,
וּבָא לוֹ אֵצֶל פֶּסַח.
קְרָעוֹ וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרָיו, אֲפִלּוּ שֶׁלְּאַרְבָּעָה וְשֶׁלַּחֲמִשָּׁה. פסחים בקערה אחת
נְתָנָן בַּמָּגֵס magis: קערה, כדי להקטירן וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
וּבַשַּׁבָּת מַלְבִּישׁוֹ בְגִזָּתוֹ, וּמַנִּיחוֹ וְיוֹצֵא.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, לֹא הָיָה מַפְשִׁיט אֶלָּא עַד מְקוֹם חָזֶה.

(יא)
כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ שׁוֹפְכוֹ שְׁפִיכָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.

אִם שְׁפָכוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד - פָּסוּל.
הַלְוִיִּם עוֹמְדִין עַל דּוּכָנָן וְגוֹמְרִין הַלֵּל בַּשּׁוּרָה.
אִם גָּמְרוּ - שָׁנוּ, וְאִם שָׁנוּ - שִלֵּשׁוּ,
וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִלְּשׁוּ מִימֵיהֶן.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מִיָּמֶיהָ שֶׁלְּכַת שְׁלִישִׁית,
לֹא הִגִּיעָה לוֹמַר: (תהלים קטז, א) "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יי",
מִפְּנֵי שֶׁעַמָּהּ מְמֻעָטִין.
וְהִיא הָיְתָה נִקְרֵית כַּת עֲצֵלִין.

(יב)
כְּמַעֲשֵׂהוּ בַחֹל - כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בַשַּׁבָּת,


ראו משנה ה, ח-י.
לגבי דם התמצית ראו זבחים ח, ז.



אֶלָּא שֶׁהָיוּ כֹּהֲנִים מַדִּיחִין אֶת הָעֲזָרָה, שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים.
כֵּיצַד מַדִּיחִין אֶת הָעֲזָרָה?
פּוֹקְקִין אוֹתָהּ וּמַרְגִּילִין מזרימים לָהּ אַמַּת הַמַּיִם, עַד שֶׁנֶּעֱשֵׂית נְקִיָּה כֶּחָלָב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבוֹת,
וְזוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
שֶׁאִם נִתְעָרַב דָּמוֹ שֶׁלְּאֶחָד מֵהֶן, נִמְצָא זֶה מַכְשִׁירוֹ.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא אֵין מִתְקַבֵּל בַּכֶּלִי!
וְדָם שֶׁאֵין מִתְקַבֵּל בַּכֶּלִי פָּסוּל לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁהוּא דַּם הַתַּמְצִית, דם הזורם אחר דם הנפש וְדַם הַתַּמְצִית פָּסוּל לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ,
אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לָמָּה פּוֹקְקִין אֶת הָעֲזָרָה?
וְהָיוּ מַפְקִיעִין מבקיעים הַכֹּהֲנִים בַּדָּם עִם רְכֻבּוֹתֵיהֶן. ארכובותיהם
אָמְרוּ לוֹ: שֶׁבַח הוּא לַכֹּהֲנִים, שֶׁיְּהוּ מַפְקִיעִין בַּדָּם עִם רְכֻבּוֹתֵיהֶן!
רַבִּי לִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כַּת שְׁלִישִׁית הָלְכָה וְיָשְׁבָה לָהּ בַּעֲזָרַת הַנָּשִׁים.

סיפורים על פסח במקדשעריכה

(יג)
פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת.


הסיפור קשה ומוזר:
• איך לא ידעו האם פסח דוחה את השבת, הרי סיטואציה כזאת מתרחשת בממוצע אחת לשבע שנים (כשמקדשים על פי הראיה)?
• מדוע צריך הלל להוכיח את דבריו בשלוש דרכי מדרש וגם במסורת?
נראה שהסיפור בדוי, ומטרתו לשרטט את דמותו של הלל - שהציג שבע דרכי מדרש (תוספתא סנהדרין ז, ה), וגם היה עניו מספיק כדי להודות בכך שמקור חכמתו אינו במדרש דוקא אלא גם במה שלמד מרבותיו, ושאנשי העם "בני נביאים הם" – כדמות מופת לנשיא הסנהדרין.
וראו משנה ו, א-ב, שם מסייג ר' עקיבא את ההיתר של הלל.



שָׁאֲלוּ אֶת הִלֵּל הַזָּקֵן: פֶּסַח, מַהוּ שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת?
אָמַר לָהֶם: וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת?
הַרְבֵּה מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה, וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.
חָבְרוּ עָלָיו כָּל הָעֲזָרָה.
אָמַר לָהֶם: תָּמִיד קָרְבָּן צִבּוּר, וּפֶסַח קָרְבָּן צִבּוּר;
מַה תָּמִיד קָרְבָּן צִבּוּר וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,
אַף פֶּסַח קָרְבָּן צִבּוּר דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.

(יד)
דָּבָר אַחֵר: נֶאֱמַר בַּתָּמִיד (במדבר כח, ב) "מוֹעֲדוֹ" וְנֶאֱמַר בַּפֶּסַח (במדבר ט, ב) "מוֹעֲדוֹ";


הלל משתמש ומדגים את דרכי המדרש בניין אב, גזירה שוה, וקל וחומר. והשוו ירושלמי פסחים, ו, א, שם סותרים את הדרשות הללו.
בעניין הסכינים משאיר הלל את פתרון הבעיה בידי הציבור, ובכך מפגין את אמונו בציבור.



מַה תָּמִיד שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "מוֹעֲדוֹ" דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,
אַף פֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "מוֹעֲדוֹ" דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמַה תָּמִיד, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,
פֶּסַח, שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת?
וְעוֹד, שֶׁאֲנִי מְקֻבָּל מֵרַבּוֹתַי, שֶׁפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת.
וְלֹא פֶּסַח רִאשׁוֹן, אֶלָּא פֶּסַח שֵׁנִי, וְלֹא פֶּסַח צִבּוּר, אֶלָּא פֶּסַח יָחִיד.
אָמְרוּ לוֹ: "מַה יְּהֵא עַל הָעָם, שֶׁלֹּא הֵבִיאוּ סַכִּינִין וּפְסָחִין לַמִּקְדָּשׁ?"
אָמַר לָהֶם: "הַנִּיחוּ לָהֶם! רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם.
אִם אֵין נְבִיאִין הֵן, בְּנֵי נְבִיאִין הֵן!"
מָה עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה?
מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה - טְמָנוֹ בְצִמְרוֹ; גְּדִי - קְשָׁרוֹ בֵין קַרְנָיו,
וְהֵבִיאוּ סַכִּינִין וּפְסָחִים לַמִּקְדָּשׁ, וְשָׁחֲטוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן.
בּוֹ בַיּוֹם מִנּוּ אֶת הִלֵּל נָשִׂיא, וְהָיָה מוֹרֶה לָהֶם בְּהִלְכוֹת פֶּסַח.

(טו)

פַּעַם אַחַת, בִּקֵּשׁ אַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ לֵידַע כַּמָּה מִנְיָנָן שֶׁלָּאוֹכְלוֹסִין.

אָמַר לָהֶם לַכֹּהֲנִים: "הַפְרִישׁוּ לִי כֻלְיָא מִכָּל פֶּסַח וּפֶסַח!"


הסיפור כאן מופרז, שהרי לא היה מקום בעזרות שבמקדש ליותר מ400 איש בכל כת, ובסך הכל לכ1200 פסחים בשנה, וראו בדף השיחה לפסחים ה.
וראו גם אבות ה, ה, "משתחוים רווחים".



וְהִפְרִישׁוּ לוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף זוּגוֹת שֶׁלִּכְלָיוֹת,
כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרָיִם.
וְאֵין לָךְ כָּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹּא הָיוּ עָלָיו יָתֵר מֵעֲשָׂרָה מְנוּיִין,
חוּץ מִטָּמֵא, וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה.
בּוֹ בַיּוֹם נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְהַר הַבַּיִת, וְלֹא הָיָה מַחְזִיקָן.
וְהָיָה נִקְרָא "פֶּסַח מוּכִין." מעוכין