פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא בתרא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא בתרא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

כמו במקרים נוספים בענייני ממונות, ניתן גם כאן לעקוף את דיני הירושה לפי התורה. וראו ירושלמי בבא בתרא ח א, שבמשפט הרומי נחלו הבת והבן בשווה, ויתכן שזו המוטיבציה לשנות את דיני הירושה בפועל.

ירושה וצוואותעריכה

חטיבה I: ירושה לפי התורהעריכה

(א) יש נוחלין ומנחילין, ויש נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין.

טטראדרמה. ראו גם לעיל ה, ו, ועוד הרבה.

ואלו נוחלין ומנחילין: האב את הבנים, והבנים את האב, והאחין מן האב - נוחלין ומנחילין.
האיש את אמו, והאיש את אשתו, ובני אחיות - נוחלין, ולא מנחילין.
האשה את בניה, והאשה את בעלה, ואחי האם - מנחילין, ולא נוחלין.
והאחים מן האם ולא מהאב - לא נוחלין ולא מנחילין:


(ב) סדר נחלות כך הוא: (במדבר כז ח) "איש כי ימות ובן אין לו - והעברתם את נחלתו לבתו"

לגבי העיקרון "יוצאי ירכו של בן..." ראו מגילת תענית ה, כד: בעניין זה היתה מחלוקת עם הצדוקים.

וראו גם תוספתא ז, א, שיתכן שבה מופיע דין שונה, שהנחלה מתחלקת בין הקרובים החיים ולא בין יוצאי ירכם.

בן קודם לבת, וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת.
בת קודמת לאחין. יוצאי ירכה של בת - קודמין לאחין.
אחין קודמין לאחי האב. יוצאי ירכן של אחין - קודמין לאחי האב.

זה הכלל: כל הקודם בנחלה - יוצאי ירכו קודמין.

והאב הקודם לנחלה, שמכוחו באים יוצאי ירכו - קודם לכל יוצאי ירכו:


ראו יהושע יז, שנחלת מנשה ממערב לירדן, היא נחלת חפר, התחלקה לעשרה חלקים, וחמישה מהם לבנות צלפחד. וראו גם במדבר רבה יד ו, ספרי פנחס ג. וראו דברי ר' אליעזר בן יעקב בתוספתא ז, ג.

(ג) בנות צלפחד נטלו שלושה חלקים בנחלה:

חלק אביהן שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר כי הבת קודמת לאחים, ראו משנה ב, ושהיה בכור - נוטל שני חלקים:


המשנה משווה את ירושת האב לירושת האם, ואת נחלת הבן לנחלת הבת: דיני הבכורה והמזונות חלים רק על ירושת האב.

אין "בכורה" לבנות, אפילו אם אין בנים, וראו ספרי תצא רטו.

זכות המזונות היא לבנות בלבד, וראו משנה ח.

(ד) אחד הבן ואחד הבת בנחלה

אלא שהבן הבכור, ולא הבת הבכורה נוטל פי שנים בנכסי האב - ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם.
והבנות ולא הבנים נזונות מנכסי האב - ואינן נזונות מנכסי האם:


(ה) האומר "איש פלוני בני בכור - לא יטול פי שנים",

ראו ב"מ ז, יא: אפשר לעקוף את מצוות הירושה ע"י נתינת מתנה מראש. כיוון שהירושה מופעלת עם המוות - לא ניתן לשנות אותה.

וראו גם תוספתא קידושין ג, ט, שבדברים של ממון תנאו קיים, אלא שאין לכנות את המתנה "ירושה".

"איש פלוני בני - לא יירש עם אחיו" - לא אמר כלום,
שהתנה על מה שכתוב בתורה.

חטיבה II: צוואהעריכה

המחלק נכסיו לבניו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשווה להן את הבכור - דבריו קיימין.

ראו פרשנות ללשונות נתינה שונות בתוספתא ז, ד-ה.

לדעת ר' יוחנן בן ברוקה יכול אדם לשנות את יחסי החלוקה בין בניו היורשים, אבל אסור לו להוסיף מוטבים נוספים מלבד היורשים אם השתמש בלשון "ירושה".

התופעה הנדונה כאן היא של ביטול המשפחה המורחבת ועימה גם ביטול הקדושה של נחלת האבות, ומעבר למסגרת של משפחה מצומצמת יותר. וראו למשל ספרי על דברים יט יד, וכן בכורות ח, י, שבהם מופיעה עדיין החובה לשמר ביד המשפחה את נחלת האבות.

ת"ק ורשב"ג בסיפא חולקים על ר' יוחנן, וראו תוספתא כתובות ט, ב, המעניקה גם לאשה שאינה רוצה שבעלה יירש אותה את זכות נתינת המתנה.

ואם אמר משום "ירושה" - לא אמר כלום.
כתב, בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, משום "מתנה" - דבריו קיימין.

האומר "איש פלוני יירשני" במקום שיש בת, "בתי תירשני" במקום שיש בן - לא אמר כלום,

שהתנה על מה שכתוב בתורה.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם אומר על מי שהוא ראוי לירשו - דבריו קיימין.
ועל מי שאין ראוי לירשו - אין דבריו קיימין.

הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי,

אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגין כשורה - זכור לטוב:


הסיטואציה שאח אינו מוכר לאחיו מוסברת בתוספתא ח, ב שהאח נולד כשהאב היה בחו"ל. וראו גם המעשה במרי בר איסק בבבא מציעא לט ב.

הטוען להיות אח יכול לקבל רק מחלקו של מי שהכיר בו. אם קבל חלק ואז מת - הנכסים שקיבל ממי שהכיר בו חוזרים לנותנם.

אבל אם הטוען קיבל נכסים ממקום אחר ומת - הנכסים עוברים לכל האחים, כי הוא מכיר בהם.

צוואה על ירכו של האב אינה מקנה זכות ליוצאי ירכו. קשר בין משנה ו למשנה ב.

הצוואה מקבלת תוקף רק אם הנפטר הפקיד אותה בידי אדם אחר לפני מותו, ובכך גילה שהיא תקפה.

(ו) האומר "זה בני" - נאמן. "זה אחי" - אינו נאמן, ונוטל עמו בחלקו.

מת - יחזרו נכסים למקומן. נפלו לו לטוען נכסים ממקום אחר - יירשו אחיו עמו.

מי שמת, ונמצאת דיתיקי צוואה קשורה על ירכו - הרי זו אינה כלום.

זיכה בה לאחר נתן אותה או אף ביקש מאדם כלשהו לקחתה, בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין - דבריו קיימין:


(ז) הכותב נכסיו לבניו - צריך שיכתוב "מהיום ולאחר מיתה", דברי רבי יהודה.

גוף הקרקע הועבר היום, והפירות - לאחר מיתה. כך ניתן להעביר את הנכסים בחיי האב, ולעקוף את דיני הירושה. ר' יוסי מסכים, אבל אינו דורש לכתוב כך במפורש, וראו גם מע"ש ד, ז, שם הם נחלקים באותה השאלה בדוגמאות אחרות.

עד מות האב אין למכור את הנכסים, אבל יכול כל אחד למכור את חלקו: האב - את הפירות עד מותו, והבן - את השדה לאחר מות האב.

רבי יוסי אומר: אינו צריך.

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו,

האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן,
והבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב.
מכר האב - מכורין עד שימות.
מכר הבן - אין ללוקח בהן כלום, עד שימות האב.
האב תולש מהשדה שנכתבה לבנו לאחר מותו ומאכיל לכל מי שירצה.
ומה שהניח תלוש - הרי הוא של יורשין. לאו דווקא של הבן.

החטיבה מבארת את משנה ד "אחד הבן ואחד הבת".

חטיבה III: חלוקה בין הבנים ובין הבנותעריכה

הניח בנים גדולים וקטנים, ולא חילקו ביניהם את הירושה מייד

כל זמן שהירושה משותפת - משתמשים בה כל אחד לפי צרכיו, גם אם מדובר בהוצאה גדולה כגון חתונה.

אם חלק מהבנים נישאו בחיי האב - האחרים יכולים להינשא מהקופה המשותפת, אבל לא בסטנדרט ההוצאות של אחיהם הגדולים. וראו דין דומה לעניין מזונות בתוספתא ח, ד.

אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים, אלא חולקין בשווה.

נשאו הגדולים נשים והוציאו מהקופה המשותפת - ישאו הקטנים.

ואם אמרו הקטנים "הרי אנו נושאים מהירושה, כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו" - אין שומעין להם,
אלא: מה שנתן להם אביהם - נתן:


(ח) הניח בנות גדולות וקטנות, ולא היו לו בנים

חומר בבנות: אם יש בנים ובנות, הבנות ניזונות מהירושה עד שיתבגרו או שיינשאו, וגם לאחר שהבנים לקחו את חלקם הם חייבים להן מזונות, ראו לקמן, ט, א. לעומת זאת אם יש רק בנות - הן מחלקות ביניהן את הירושה בשוה, ראו בתחילת המשנה.

וראו משנה ד.

וראו ר' יהודה בתוספתא כתובות ו, א, שנישואי הבת הגדולה יכולים להוות תקדים לנישואי אחיותיה.

אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות, אלא חולקות בשוה.

נשאו גדולות - ישאו קטנות.

ואם אמרו קטנות "הרי אנו נושאות כדרך שנשאתן אתן" - אין שומעין להן.
זה חומר בבנות מבבנים: שהבנות נזונות על הבנים, ואין נזונות על הבנות: