פתיחת התפריט הראשי

ביאור:משנה בבא מציעא פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא מציעא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מצוות השבת אבידה ועזרה לזולתעריכה

חטיבה I: הגבלת מצוות השבת אבידהעריכה

לכל אלו אין סימן מובהק, ולכן אי אפשר להכריז.

הקטגוריה של מציאות ששייכות למוצא, וכן חובת ההכרזה - הן חידושים של חז"ל ביחס לפשט המקרא, וראו לקמן משנה ה.

לפנינו מנגנון המזין את עצמו: אם המאבד מניח שיכריזו על האבידה - הוא אינו מתיאש. ואם הוא יודע שלא יכריזו עליה - הוא מתיאש ומוותר עליה. לגבי התלות של זכות המוצא על האבידה ביאוש הבעלים - ראו ב"ק י, ב.

ר' יהודה מגדיר שינוי גם בדברים שאינם מגוף המציאה, אלא תלויים ביחסים בין מציאה למציאה: למרות שמעות וככר, כל אחד לחוד, הם של המוצא - השילוב של שניהם מהווה סימן.

ר' שמעון בן אלעזר מוסיף גם כלים לרשימה, בניגוד למשנה ב "כלי כמות שהוא". תוספתא ב, א מפרשת בניגוד לתלמודים, שכלי אנפוריא הם כלי עבודה מקצועיים ומעמידה את דברי רשב"א בכלי אנפוריא חדשים דווקא.

(א) אלו מציאות שלו, ואלו חיב להכריז?

אלו מציאות שלו: מצא פרות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים עומרים במקום שהרבה אנשים נמצאים בו ואין לדעת מי איבד אותם,

ועיגולי דבלה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר,
וגיזי צמר הבאות ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן
הרי אלו שלו, [דברי רבי מאיר].

רבי יהודה אומר: כל שיש בו שנוי - חייב להכריז.

כיצד? - מצא עגול דבילה - ובתוכו חרס, ככר של נחתום - ובתוכו מעות.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא כלים תעשייתיים, הזהים זה לזה - אינו חייב להכריז:


המציאות נמצאו ברשות הרבים, וגם הכריכות (העומרים) אינם ממש ברשות היחיד, אלא באיזור ששייך לרבים - אלא שמעטים נמצאים שם. כסף מזומן המונח שם עלול להיגנב, ולכן גם אם הונח שם בכוונה – המוצא צריך לקחתו ולהכריז עליו. לעניין הכריכות ראו גם תוספתא מעשרות ב, יח-יט. וראו דוגמאות נוספות למה שנחשב סימן ומה שלא בתוספתא ב, ב-ג.

כל אלו מכילים סימנים, ולכן יכריז עליהם. כיוון שידוע שמכריז עליהם - אין הבעלים מתיאשים.

(ב) ואלו חייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא,

מעות בכיס, או כיס כמות שהוא,
ציבורי פרות, ציבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה,
כריכות ברשות היחיד, וככרות של בעל הבית
וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן
הרי אלו חייב להכריז:


הגוזלות והכלי הונחו שם בינתיים, והסכנה שיגנבו משם אינה גדולה. והשוו משנה פאה ו, ב.

אם לקח אותם עבר על גזל, ראו תוספתא חולין י, יג. אם הגוזלים אינם מקושרים הם של המוצא, ראו ב"ב ב, ו.

למציאות יתכנו שלושה דינים: מה שאינו אבידה, ונמצא במקום בטוח - לא יגע בו. אבידה עם סימנים, או חפץ שהושאר במקום גלוי מדי לעין – נוטל ומכריז, ואבידה בלי סימנים או שאין לה תובעים – שלו.

(ג) מצא אחר הגפה השער או אחר הגדר גוזלות מקושרין,

או בשבילין שבשדות - הרי זה לא יגע בהן.

מצא כלי באשפה:

אם מכוסה ושמור שם היטב - לא יגע בו; אם מגולה ואם לא יקח אותו - הכלי עלול להיגנב - נוטל ומכריז.

חטיבה II: מציאת מטבעות ברשותו של אחרעריכה

החטיבה עוסקת במציאת מעות ברשות של יחיד אחר (שאינו בהכרח המוצא). וראו תוספתא ב, ג: "המוצא סלע…".

אם רוב הסיכויים שלא בעל המקום הניח שם את הכסף, ויתכן שלא היה מוצא אותו לעולם - הכסף שייך למוצא.

אם השכיר את הבית לאחרים - חוזרים למצב של "כותל ישן", כי אין לדעת של מי הכסף.

מצא בגל או בכתל ישן - הרי אלו שלו.

מצא בכתל חדש שבעליו לא השתנו מאז שנבנה: מחציו ולחוץ או אם יש סימנים שהונחו שם מבחוץ, מרשות הרבים - שלו; מחציו ולפנים או אם יש סימנים שהונחו מבפנים - של בעל הבית גם אם שכח מהמעות.

אם היה בעל הנכס משכירו לאחרים: אפילו מצא את הכסף בתוך הבית - הרי אלו שלו של המוצא:


(ד) מצא מעות בחנות - הרי אלו שלו.

בין התיבה ולחנווני - של חנווני.

למרות שחבירו שלח לו את הפירות, הרי המעות אינם בהכרח של החבר.

לפני שולחני - הרי אלו שלו.
בין הכסא ולשולחני - הרי אלו לשולחני.

הלוקח פירות מחברו או ששלח לו חברו פירות, ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו.

אם היו צרורין - נוטל ומכריז:

חטיבה III: דרשות מצמצמות את המצווהעריכה

הדרשה הזו היא הבסיס שעליו קבעו חכמים את עקרון הסימנים, ראו דברים כב ג.

מכך שהתורה מוסיפה את המילים "וכן תעשה לשמלתו", הנראות מיותרות - מסיקים שדבר שאין בו סימנים או שאין לו תובעים - שייך למוצא.

(ה) אף השמלה היתה בכלל כל אלה. "כל אבידת אחיך"

למה יצאת? נאמרה במפורש - להקיש אליה,
לומר לך: מה שמלה מיוחדת, שיש בה סימנים ויש לה תובעים,
אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים - חייב להכריז (ספרי תצא יד).


התורה עוסקת במציאות לוקאלית, שבה רוב הדברים סטאטיים. היא מניחה שהמוצא מכיר את השור ואת בעליו, וכו'. המשנה מוסיפה את חובת ההכרזה והופכת את המציאה לעניין לאומי: ההכרזה היא בירושלים בעת הרגל, כאשר כל העם נמצא במקום.

וראו תוספתא ב, ו, שדברי ר' מאיר הם אחרי החורבן, כשאבדו המוסדות הלאומיים.

(ו) ועד מתי חייב להכריז?

עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים,
כדי שילך לביתו שלושה, ויחזור שלושה, ויכריז יום אחד:


(ז) אמר את האבדה ולא אמר סימניה - לא יתן לו.

שתי הדרשות הללו מציגות מצבים שבהם למרות שהכריז - אינו חייב להחזיר את האבידה.

והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו,
שנאמר: (דברים כב ב) "עד דרש אחיך אתו",
עד שתדרש את אחיך, אם רמאי הוא - אם אינו רמאי (ספרי תצא יג).

חטיבה IV: טיפול באבידה ברשות המוצאעריכה

את הוצאות הטיפול באבידה מותר למוצא לגבות מהמאבד. לכן עליו להקטין אותן ככל האפשר.

כל דבר שעושה ואוכל כמו שור או חמור - יעשה ויאכל.

ודבר שאין עושה, ואוכל שיש עליו הוצאות ואין הכנסות - ימכר כדי להקטין את הנזק למוצא,
שנאמר (שם) "והשבתו לו" - ראה היאך תשיבנו לו. המכירה היא לטובת המאבד

מה יהא בדמים?

רבי טרפון אומר: ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן שהרי הוא כלווה.
רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן שהרי הוא כשומר חינם:


ראו פירוט על דרך הקריאה ועל דרך השימוש בכלים בתוספתא ב, ח-ט.

(ח) מצא ספרים - קורא בהן אחת לשלושים יום.

ואם אינו יודע לקרות - גוללן.
אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו כדי שלא יקרעו.

מצא כסות - מנערה אחת לשלושים יום.

ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו לא להתכבד בה אלא לאוורר את הכסות..

כלי כסף וכלי נחושת - משתמש בהן לצרכן לשמירתם טוב שישתמש בהם מדי פעם, אבל לא לשוחקן.

כלי זהב וכלי זכוכית - לא יגע בהן עד שיבא אליהו עד שיעבור זמן ההכרזה, ולשון גוזמא היא.

חטיבה V: פטור מהשבת אבידה וממצוות אחרותעריכה

מצא שק או קופה, וכל דבר שאין דרכו ליטול כי הוא זקן שאינו לוקח שקים.

הרי זה לא יטול:


בגלל הכלל שבמשנה ז, המאפשר למוצא להשתמש באבידה בזמן שהיא אצלו - לעיתים יש למוצא אינטרס לקחת אבידה גם אם אינה אבידה באמת.

"דרכו" של המוצא ליטול או לא ליטול, ודרכה של פרה לרעות "בדרך": רק אם הפרה חורגת ממנהגה, ואינה בדרך, ואילו מנהגו של המוצא לקחת אותה - הוא יכול וחייב לקחת אותה. וראו תוספתא יא, יב, שהיו מקומות שקנסו את בעל הפרה כדי לפצות על הנזקים שגרמה.

כשם שגובה המוצא מהמאבד את הוצאות הטיפול באבידה - כך מותר לו לגבות גם את הפסד הזמן שהשקיע בה, אבל הזמן מחושב כשכר פועל רגיל, כלומר שכר מינימום, וראו ב"ק ח, א.

(ט) איזו היא "אבידה"? מצא חמור או פרה רועין בדרך - אין זו "אבידה"!

חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה.

החזירה - וברחה, החזירה - וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים

חייב להחזירה, שנאמר (דברים כב א) "השב תשיבם" בכפילות (ספרי תצא יב).

היה בטל מסלע בזמן שהשקיע המוצא באבידה היה יכול להרויח סלע - לא יאמר לו "תן לי סלע", אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. השכר על ביטול הזמן הוא כשכר פועל, כדי שהמאבד לא יפסיד

אם יש שם בית דין - מתנה בפני בית דין שיקבל סלע או שלא יטפל באבידה.

אם אין שם בית דין, בפני מי יתנה? - שלו קודם ולכן אם היתה "מלאכתו מרובה", כלומר בעל מקצוע רווחי - פטור מלטפל באבידה


הדין שבמשנה הקודמת חוזר כאן בניסוח שונה: לא מתי מותר לו לקחת את האבידה אלא מתי מותר לו שלא לקחתה. וראו ספרי דברים רכה, שם הובאה הלכה זו על פריקה וטעינה.

אם היה זקן או אם "מלאכתו מרובה" (ראו במשנה ט) - מותר למוצא לנהוג לפנים משורת הדין. אבל לכהן או נזיר אסור להיטמא, גם אם הם רוצים, כי כיוון שמצוות השבת אבידה תלויה בנסיבות המציאה - היא מוחלשת, ולכן אינה גוברת על איסור הטומאה.

בסיפור "השומרוני הטוב" (לוקס י, ל-לז) נעשתה פארודיה בלתי מוצדקת על דין זה. מסופר שם על אדם שהיה נראה כמת, "וירד כהן אחד במקרה בדרך ההוא, וירא אותו - ויעבור מעליו... וילך שומרוני אחד ויבוא אליו, וירא אותו ויחמול." כמובן שהדין במשנה אינו עוסק בהצלת נפשות, אלא רק באבידה.

(י) מצאה ברפת - אינו חייב בה.

ברשות הרבים - חייב בה.
ואם היתה בבית הקברות - לא יטמא לה.

חטיבה VI: כיבוד אב ואם כדגם לניטרול מצווה על ידי חז"לעריכה

אם אמר לו אביו "הטמא", או שאמר לו "אל תחזיר" - לא ישמע לו.

פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב

ההיררכיה היא: מצוות הקדושה של הכהן גדולה ממצוות השבת אבידה, והשבת אבידה גדולה מכיבוד אב ואם, כי אביו חייב במצוות, ולכן מצוות כיבוד אב אינה גוברת על שום מצווה, אפילו קלה.

ההיררכיה הזו היא בניגוד להיררכיה האלילית, שהעמידה את כבוד האבות כמצווה החשובה ביותר. כאן מעמידים את מצוות הקדושה לאל במקום הראשון, ואת כבוד האב מורידים - כנראה במגמה פולמוסית.

העריכה של עניינים אלו כאן מרמזת שגם מצוות השבת אבידה ומצוות הפריקה מצטמצמות ע"י חז"ל, כמו מצוות כיבוד אב ואם.

חובת הפריקה דומה להשבת אבידה, ראו משנה ט.

אסור לבעל הבהמה לנצל את מצוות הפריקה.

לדעת תנא קמא המצווה היא כלפי החמור, משום צער בעלי חיים, ולכן אי אפשר להקיש מהעניין לתקר בימינו. אבל ר' שמעון ור' יוסי רואים את המצווה מול בעל הבהמה.

תנא קמא ור' יוסי ממשיכים את מגמת ההגבלה של המצווה, כמו ב"הלך וישב לו". וראו הגבלות נוספות בתוספתא ב, י.

שנאמר (שמות כג ה) "עזב תעזב".

הלך וישב לו, ואמר "הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק - פרוק"

פטור, שנאמר "עמו". (ספרי תצא יד)
אם היה זקן או חולה - חייב. כי אינו מנצל אלא אינו יכול.

מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון.

רבי שמעון אומר: אף לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו,

שנאמר "תחת משאו" - משאוי שיכול לעמוד בו:


(יא) אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת.

אבדתו ואבדת רבו - שלו קודמת.

אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת,

"שלו קודמת" - כגישת ר' עקיבא "חייך קודמים לחיי חברך" (ספרא בהר פרשה ה). וראו לעיל משנה ט.

ההיררכיה שמעמידה את רבו לפני אביו מופיעה גם בתוספתא הוריות ב, ה. וראו את הגדרת רבו בתוספתא ב, יג.

שוב מקטינים בכבוד האב – כמו במשנה הקודמת, וכנראה מאותה מגמה.

וראו גם סוף מסכת כריתות, וכן ספרי ואתחנן לב.

שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו, שלמדו חכמה - מביאו לחיי העולם הבא.
ואם אביו חכם [שקול כנגד רבו] - של אביו קודמת.

היה אביו ורבו נושאין משאוי - מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו.

היה אביו ורבו בבית השבי - פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו.

ואם היה אביו חכם - פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו: