פרשת בהר

עריכה

פרשה א

עריכה

על ויקרא כה א-ד



אמנם קיום מצוות השביעית הוא רק כאשר יגיעו ישראל לא"י (לקמן פיסקה ב), אבל המצווה נאמרה להם כבר בהר סיני, שנאמר (שמות כג יא) "והשביעית תשמטנה ונטשתה", ופרטי המצווה נאמרו אצלנו – וגם היא נאמרה בסיני, שנאמר ויקרא כז לד) "אלה המצוות... בהר סיני". מכאן לומד הדרשן על כל המצוות.



[א] "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" - מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני!
אלא מה שמיטה, נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני - אף כולם, נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.



מצוות השמיטה חלה רק בא"י המערבית. והשוו לעיל מצורע פרשה ה ג.



[ב] "כי תבאו...": יכול משבאו לעבר הירדן? תלמוד לומר "אל הארץ" - ארץ המיוחדת.
יכול משבאו לעמון ומואב? תלמוד לומר "אשר אני נותן לכם" - ולא עמון ומואב!
מנין אתה אומר כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות,
חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו - יכול יהיו חייבים בשמיטה?
תלמוד לומר "שדך" - שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו. "כרמך" - שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו.



ראו תוספתא מנחות ו ז. כאן מורחב התיאור גם למצוות שמיטה ויובל.



[ג] נמצאת אתה אומר: כיון שעברו ישראל את הירדן - נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש.
הגיע ששה עשר בניסן - נתחייבו בעומר. שהו חמשים יום - נתחייבו בשתי הלחם.
לארבעה עשרה שנה - נתחייבו במעשרות והתחילו מונים לשמיטה.
לעשרים ואחת - עשו שמיטה. לששים וארבע - עשו יובל.



מותר לעשות בשביעית עבודות עפר שאינן חקלאיות; אבל לעניין העבודות החקלאיות מרמזת הדרשה ששדך אינו שדך, וכרמך אינו כרמך, וממילא אסור לבעל השדה והכרם לעשות בהם מלאכה.



[ד] "ושבתה הארץ" - יכול מלחפור בורות שיחין ומערות ומלתקן את המקואות?
תלמוד לומר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר".
אין לי אלא לזרע ולזמור. לחריש ולעידור, לניכוש ולכסוח ולבקוע מנין? תלמוד לומר 'שדך לא' ו'כרמך לא' - כל מלאכה שבשדך ושבכרמך.
[ה] ומנין שאין מזבלין ואין מפרקים ואין מעשנים בעלים ואין מאבקים? תלמוד לומר 'שדך לא'.
ומנין שאין מקרסמים ואין מזרדין ואין מפסגין באילנות? תלמוד לומר 'כרמך לא'.



ראו תוספתא שביעית ג ז, שמלאכות אלו מותרות בשביעית, כי הן נועדו לקיום העצים. לא ברור ההיקש שבדרשה.



[ו] אי "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר",
יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים, ולא יעשה עגיות בין אילן לחבירו?
תלמוד לומר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" - הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש להם:
מה זרע וזמיר מיוחדים, שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן!



שנת היובל אינה נספרת במניין שנות השמיטה, אלא לאחריה מונים שש שנים, שבהן מותר לזרוע, ועושים שביעית. וראו נדרים סא א, שהספרא כחכמים ולא כר' יהודה.



יכול אף שנת היובל תהיה עולה למנין שני שבוע? תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך"
שני זרעים עולות ממנין שני שבוע ואין שנת היובל עולה למנין שני שבוע.



אם הגידולים השרישו לפני ראש השנה של השביעית הם נחשבים יבול השנה הששית ומותרים בשביעית, ואם לא השרישו הם נחשבים פירות שביעית; וראו גם שביעית ב ז: במשך שש השנים יש ששה זמני זריעה וששה זמני איסוף, ולא שבעה זמני אסיף.



[ז] מנין לאורז ולדוחן ולפרגום ולשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה, כונסן אתה בשביעית?
תלמוד לומר "ואספת את תבואתה" - בשביעית.
[ח] יכול אף על פי שלא השרישו?
תלמוד לומר "שש שנים תזרע שדך... ואספת" - ששה זרעים וששה אסיפים, לא ששה זרעים ושבעה אסיפים.



ראו תוספתא שביעית ב יג: דין התבואה אינו כדין האורז וכו': היא נחשבת יבול ששית רק אם הביאה שליש לפני ראש השנה, כלומר נבטה והשרישה והגיעה לשליש גידולה, ואין מסתפקים בהשרשה בלבד.



[ט] ר' יונתן בן יוסף אומר: מנין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה, כונסה אתה בשביעית?
תלמוד לומר "ואספת את תבואתה" - משהביאה שליש.

פרק א

עריכה

על ויקרא כה ד-ז



תחילת השביעית לעניין שתילה היא 30 יום לפני ראש השנה, כי זה הזמן שבו נקלט השתיל באדמה, ונאמר "שנת שבתון... לארץ".
לעניין הצרייכה מגדירים את היבול של השביעית משעת החנטה של הפירות, ולכן כשמדובר על בנות שוח (כנראה צנוברים), שבהן הבשלת הפרי היא לאחר שלוש שנים – דיני השביעית חלים על הפירות המשווקים בשנה השניה, כלומר שנתיים אחרי סוף השביעית; ראו שביעית ה א. המשותף לשני הדינים הללו הוא שמצוות השביעית חלה לפני או אחרי שנת השביעית עצמה.



[א] ומנין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הם ככל השנה?
תלמוד לומר "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
מיכן אמרו: בנות שוח, שביעית שלהם – שניה, מפני שהם עושות לשלש שנים.
ר' יהודה אומר הפרסיות, שביעית שלהם מוצאי שביעית שהם עושות לשתי שנים.
אמרו לו, לא אמרו אלא בבנות שוח.



שתי המצוות, שבת ושביעית, מבוססות על הרעיון שהארץ היא של הקב"ה ולא של בני האדם. ואכן הביטוי "שבת לה'" חוזר בשתיהן.



[ב] "שבת לה'" - כשם שנאמר בשבת בראשית (שמות כ, י) "שבת לה'" כך נאמר בשביעית "שבת לה'".



ראו לעיל פרשה א ד.



"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" - כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך.



תקנת הספיחים היתה נסיון להלחם בסוחרים ששיווקו פירות שביעית. כאן היא הסמכה לתורה בניגוד גמור לפשט, המורה שאסור לקצור את הספיחים שבשדך, כלומר מן הקרקע השמורה לו; וראו את הדרשה בנוגע לכרם.
לעניין עיבוד הפירות ושימורם ראו שביעית ח ו.



[ג] "את ספיח קצירך לא תקצור" - מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים בשביעית.
"ואת ענבי נזירך לא תבצור" - מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר.
"לא תבצור" - לא תבצור כדרך הבוצרים.
מיכן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצים אותם במוקצה, אבל קוצה אותה בחורבה.
אין דורכים ענבים בגת, אבל דורכים בעריבה. אין עושים זיתים בבד ובקוטב, אבל כותש ומכניס לבדידה.
ר' שמעון אומר: אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.



האיסור "כרמך לא תזמור" חל עד ראש השנה של השנה השמינית. אחריו מתר לגזום או לעשות מלאכות אחרות בגוף האילן, אבל עדיין אסור לבצור או לקטוף את הפירות שחנטו בשביעית עד טו בשבט.



[ד] "שנת שבתון יהיה לארץ" - כיון שיצאת שביעית, אף על פי שפירותיו שמיטה,
מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן. אבל פירותיו אסורים עד ט"ו בשבט.



מותר לאכול מהפירות בשביעית בתנאי שלא שמר אותם לעצמו כבעליהם, ולא נהג בשדה מנהג בעלות; וראו שביעית ד ב ושם ט ד.



[ה] "והיתה שבת הארץ לכם" - מן השבות אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן המשומר
מיכן אמרו: שדה שנטייבה - בית שמאי אומרים: אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלים.
בית שמאי אומרים: אין אוכלים פירות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים: בטובה ושלא בטובה.
ר' יהודה אומר: חילוף הדברים! זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.



ההפקר בשדות בשנת השביעית מוגבל ליהודים בלבד, וראו תוספתא שביעית ד ז.



[ו] "לכם" - ולא לאחרים. לגויים



אין מביאים מנחות ונסכים מפירות שביעית, אלא ממה שנשאר מפירות ששית.



"לאכלה" - ולא להביא ממנה מנחות. ולא להביא נסכים ממנה.



בעל עבדים ושפחות הוא עשיר. מדוע נכתב "ואכלו אביוני עמך"? מדובר אחרי זמן הביעור של הפירות, וראו שביעית ט ח.



"לך ולעבדך ולאמתך" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר (שמות כג, יא) "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך",
שיכול אין לי פירות שביעית נאכלים אלא לעניים בלבד.
מנין אף לעשירים? תלמוד לומר "לך ולעבדך ולאמתך" - הרי בעלים עשירים אמורים, עבדים ושפחות אמורים.
אם כן למה נאמר "ואכלו אביוני עמך"? העניים אוכלים אחר הביעור, ולא עשירים, דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור.


[ז] דבר אחר: (שמות כג, יא) "ואכלו אביוני עמך": הראוי לאדם – לאדם, והראוי לבהמה - לבהמה.



ראו תוספתא שביעית ה כא, והשוו לעיל פיסקה ו. יתכן שההיתר להאכיל לגוי פירות שביעית בתנאים מסוימים הוא תוצאה של הכפייה על היהודים להאכיל את חיילי הרומאים.



"ולשכירך ולתושבך" - מן הגויים. "הגרים עמך" - לרבות את האכסניא. חיילים רומאים שפרנסתם מוטלת על היהודים.



דין ביעור פירות שביעית נהוג גם במאכלי בהמה, והחיוב הוא כאשר אין עוד פירות מסוג זה בשדות ולכן אין החיה אוכלת מהם; וראו שביעית ט ב-ג.



[ח] "ולבהמתך ולחיה" מה תלמוד לומר?
ומה אם חיה, שאינה ברשותך - הרי היא אוכלת; בהמה, שהיא ברשותך - אינו דין שתאכל?
אילו כן הייתי אומר יכנוס לבהמה ותהא אוכלת לעולם!
מה אני מקיים ביעור פירות שביעית? בפירות אדם, אבל בהמה תהיה אוכלת לעולם!
וכשהוא אומר "ולבהמתך ולחיה", מקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית.
כָּלָה לחיה שבשדה - כַּלֵה לבהמתך שבבית.



לעקילס היו עבדים בסוריה והוא הוציא להם פירות שביעית מא"י, בניגוד לדעת ת"ק, אבל ר' שמעון טוען שעשה כדין; וראו שביעית ו ה.



[ט] "אשר בארצך" - מה שבארצך אוכלים, לא מה שהוציא עקילס לעבדיו פנדוס!
אמר ר' שמעון: שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא, ואין מוציאין לחוץ לארץ.



לעניין הדלקת הנר ראו שביעית ח ב; לעניין צבע ראו שביעית ז ג.



[י] "תהיה" - אף להדלקת הנר, אף לצבוע בה צבע.



ראו שביעית ד ז-ט. דורש "תבואתה", מהזמן שהפירות ראויים למאכל, ולו בדוחק.



"כל תבואתה" - מלמד שאין נאכלת אלא תבואה.
מיכן אמרו: מאימתי אוכלים פירות האילן בשביעית? הפגים - משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה.
ביחלו - כונס לתוך ביתו.
[יא] וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע - חייבים במעשרות.
הבוסר - משיגרע אוכל בו פתו בשדה; הבאיש - כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע - חייבים במעשרות.
זיתים - כל זמן שהם עושין שלשת לוגין לסאה; הכניסו רביעית לסאה - פוצע ואוכל בשדה.
הכניסו חצי לוג - כותש וסך בשדה. הכניסו שליש - כותש בשדה וכונס לתוך ביתו.
וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע - חייבים במעשרות.
ושאר כל פירות האילן - אין אתה רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם, ולא לאכול מפגיהם,
אלא כעונתן למעשרות - כך עונתן לשביעית.


"לאכול" - ולא לעשות ממנה זלפין. ולא לעשות ממנה מלוגמא. ולא לעשות ממנה איספלנית.
ולא לעשות ממנה אפיקטיזין.

פרשה ב

עריכה

על ויקרא כה ח-ט



השוו לדרשה על "וספרתם לכם" – כל אחד ואחד (לעיל אמור פרק יב א:) כאן הביטוי הוא ביחיד ומכאן שהוא נעשה ע"י גוף אחד – בית הדין.



[א] "וספרת לך" - בבית דין.



הלשון המסורבלת דרשת כדי שלא נאמר שיש לספור שבע פעמים שבת בראשית או שבע שנים רצופות בלבד, אלא שנספור שבע שביעיות של שנים, כלומר 49 שנים.



"שבע שבתות..." - יכול שבע שבתות ימים? תלמוד לומר "שבע שבתות שנים".
אי שבע שבתות שנים, יכול יספור שבע שמיטות, זו אחרי זו, ויעשה יובל?
תלמוד לומר "שבע שנים שבע פעמים" - הא עד שנאמרו שני כתובים הללו, ואם לאו - לא שמענו!



 על בית הדין לספור גם כמה שנים עברו מהיובל הקודם וכמה שמיטות עברו ממנו, בדומה לדרך ספירת העומר: מעין 'השנה... שנים ליובל, שהן... שמיטות ו... שנים ליובל'.



[ב] ומנין שיספור לשני שבוע? תלמוד לומר "והיו לך ימי שבע שבתות השנים".
מנין שיספור לשני יובל? תלמוד לומר "והיו לך... תשע וארבעים שנה".



ר' יהודה מפריד בין קיום השביעית לקיום היובל, אבל חכמים תולים את היובל בשביעית.



מנין עַשֵה שביעית אף על פי שאין יובל? תלמוד לומר "והיו לך... שבע שבתות שנים".
ומנין עַשֵה יובל אף על פי שאין שביעית? תלמוד לומר "תשע וארבעים שנה", דברי ר' יהודה.
וחכמים אומרים: שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית.



השוו לעיל אמור פרשה יא ו-ז: אותה דרשה מהצד השני.



[ג] ומנין שהיא בשופר? תלמוד לומר "והעברת שופר".
אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה... בעשור לחדש ביום הכפורים",
שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי", ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? הרי תרועת שביעי כזו:
מה זו, בשופר - אף תרועת ראש השנה כזו.
[ד] ומנין שהיא פשוטה לפניה? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה".
ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר "תעבירו שופר".
אין לי אלא ביובל. בראש השנה מנין? תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי
בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי"
ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי"? שתהא תרועת שביעי כזו:
מה זו, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה - אף תרועת ראש השנה, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה.



תקיעת השופר ביובל מתקיימת ביום דווקא. המעבר ללשון רבים מלמד שכל אחד חייב לתקוע בשופר ביום הכיפורים שביובל, ואפילו אם הוא חל בשבת.
אבל תקיעות השופר שבראש השנה נהגו רק בבית הדין; וראו ראה"ש ד א.



[ה] "ביום" - ולא בלילה.
"ביום הכפורים" - אפילו בשבת. "תעבירו שופר בכל ארצכם" - מלמד שכל יחיד ויחיד חייב.
יכול אף תרועת ראש השנה תהיה דוחה שבת בכל ארצכם?
תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים", שאין תלמוד לומר "בעשור לחדש"
ממשמע שנאמר "ביום הכפורים", איני יודע שהוא בעשור לחדש?
אלא 'בעשור לחדש' דוחה את השבת 'בכל ארצכם', ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד.

פרק ב

עריכה

על ויקרא כה י



ר' יוחנן מתאר את הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים של שנת היובל כתקופת מעבר שבה היו העבדים חוגגים את יציאתם לחירות.
הוא מתבסס על ההנחה שהמילה "שנה" קשורה לא' בתשרי, המכונה ע"י חז"ל "ראש השנה".



[א] "וקדשתם את שנת החמשים שנה" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "בעשור לחדש", יכול אין שנה מתקדשת אלא בעשור לחדש?
כשהוא אומר "וקדשתם את שנת החמשים שנה" מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה!
אמר ר' יוחנן בן ברוקה: לא היו עבדים משועבדים נפטרים לבתיהם, ולא שדות חוזרות לבעליהם
אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם - עד שהגיע יום הכפורים.
הגיע יום הכפורים - תקעו שופר, חזרו שדות לבעליהם ועבדים נפטרים לבתיהם.



הסבר למילה "דרור" כנגזרת מ"דירה": אדם יכול לדור בכל מקום שירצה.



[ב] "וקראתם דרור" - אין "דרור" אלא חירות.
אמר ר' יהודה, מה הלשון "דרור"? כמדייר ביה דיירא ומסחר בכל מדינה.



כדי לקיים את היובל צריך שיוכלו לשחזר את נחלות כל השבטים; דרשה המנטרלת את מצוות היובל, וקובעת שהיא פסקה בזמן גלות שבטי עבר הירדן, שקדם לגלות עשרת השבטים.



[ג] "יושביה" - בזמן שיושביה עליה, ולא בזמן שגלו מתוכה.
היו עליה אבל היו מעורבבים: שבט יהודה בבנימין, ושבט בנימין ביהודה - יכול יהיה היובל נוהג?
תלמוד לומר 'יושביה' "לכל יושביה" - נמצאת אומר: כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה - בטלו היובלות!



ר' יוסי ור' יהודה חולקים בשאלה מה מגדיר את היובל. ר' יהודה מגדיר אותו לפי המצווה המיוחדת לו, שהיא שילוח העבדים, ור' יוסי מגדיר אותו לפי שמו, שהרי יובל הוא שופר.
ר' יוסי מנמק את דבריו בדרך טכנית: הביטוי "יובל היא" חוזר בפס' י, אחרי איזכור קריאת הדרור (תקיעת השופר) ובפס' יא אחרי השיבה לאחוזתם של העבדים (שילוח העבדים). הוא מעדיף את ההגדרה לפי תקיעת השופר כי השופר נקרא יובל, וכן כי תקיעת השופר היא מעשה של בית הדין, ואילו שילוח העבדים תלוי ברצונם הטוב של כל בעלי העבדים, ואינו ניתן לפיקוח.



[ד] "יובל" - אף על פי שלא השמיטו, אף על פי שלא תקעו בשופר.
יכול אף על פי שלא שלחו העבדים? תלמוד לומר "הִוא", דברי ר' יהודה.
ר' יוסי אומר: "יובל" - אף על פי שלא השמיטו, אף על פי שלא שלחו העבדים.
או יכול אף על פי שלא תקעו בשופר? תלמוד לומר "הִוא".
אמר ר' יוסי, אחר שהכתוב תולה אותה לענין תקיעת שופר וכתוב אחד תולה אותה לענין שילוח עבדים,
מכל מקום אני אומר "יובל" שלא בשילוח עבדים,
שאפשר ליובל שלא בשילוח עבדים, אבל אי אפשר שלא בתקיעת שופר.
דבר אחר: תקיעת שופר תלויה בבית דין, ושילוח עבדים תלויה בכל אדם.



ר' אליעזר בן יעקב משתמש בכפילות של דיני שחרור העבדים בהמשך הפרק, ומסיק שאין מדובר בעבד עברי רגיל אלא בעבד שנרצע, כי רצה להשאר בעבדותו, ולמרות זאת עליו להשתחרר אפילו כנגד רצונו! – וראו מכילתא נזיקין ב לפס' ו.



[ה] "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו".
אמר ר' אליעזר בר' יעקב: במי הכתוב מדבר? אם במוכר עצמו, הרי אמור (ויקרא כה, מ)!
אם במכרוהו בית דין, הרי אמור (ויקרא כה, מא)!
הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שיהא היובל מוציאו.



מחלוקת על שאלות של כבוד וסמכות: האם העבד המשוחרר חוזר גם למעמד החברתי שהיה למשפחתו או לא. מחלוקת דומה יש על הרוצח בשגגה שגלה, ראו מכות ב ח.



דבר אחר: "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" למה שהוחזקה משפחתו הוא שב, דברי ר' מאיר.
ר' יהודה אומר: לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב, ואינו שב לשררה שהיה בה. וכן הוא אומר בגולה.



גם אמה עבריה יוצאת לחפשי ביובל. דורש את הכפילות בסוף הפסוק, 'איש... ואיש'.



"תשובו" - לרבות את האשה.

פרק ג

עריכה

על ויקרא כה יא-יג



המשך הדרשה דלעיל פרק ב א, הפעם לגבי סוף שנת היובל.
גם כאן מניח שה'שנה' מסתיימת בראש השנה.



[א] "יובל הִוא שנת החמשים שנה".
שיכול, בכניסתה תהיה מקודשת מראש השנה, וביציאתה תהיה מושכת והולכת עד יום הכפורים,
שכן מוסיפים מחול על הקדש?
תלמוד לומר "יובל הִוא שנת החמשים שנה תהיה לכם" - אין קדושתה אלא עד ראש השנה.



לעניין עיבוד הקרקע שווה היובל לשביעית.



[ב] "לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה" - כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל.



מניח שדיני היובל זהים לדיני השביעית גם לעניין קדושת הפירות, והחובה לבערם; וראו שביעית ח ז-ח



[ג] "כי יובל הִוא קדש..." - מה 'קדש' תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה.
אי מה 'קדש' יוצא לחולין ודמיו נתפסים, יכול אף שביעית כן? תלמוד לומר "הִוא" - הרי היא בקדושתה.
נמצאת אומר: האחרון אחרון נתפס בשביעית ופרי עצמו אסור.
כיצד? לקח בפירות שביעית בשר - אלו ואלו מתבערים בשביעית.
לקח בבשר דגים - יצא בשר ונכנסו דגים. בדגים שמן - יצאו דגים ונתפס שמן.
האחרון אחרון נתפס, ופרי עצמו אסור.



חובת הביעור היא כאשר המין הנאכל אזל בשדה, וראו לעיל פרק א ח ושביעית ט ב-ג.



[ד] "מן השדה תאכלו את תבואתה" - כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מתוך הבית.
כלה מן השדה - כַּלֵה מן הבית.



אם עירבב כמה מיני ירקות, ר' אליעזר מחמיר ומחייב לבער הכל כשכלה מין אחד, ר' יהושע מקל ומחייב לבער הכל רק כשכלו כל שלושת המינים, ור' גמליאל ממצע ומחייב לבער כל מין בזמנו. ר' שמעון מקל יותר מכולם, וקובע שמלכתחילה אין צורך לבער ירקות ממין אחד כל עוד נשארו ירקות ממין כלשהו בשדה. לדוגמא: הרגילה המאוחרת בארץ היא בבקעת בית נטופה, והיא קובעת את זמן הביעור של כל הירקות בכל הארץ.; וראו שביעית ט ה.



[ה] מיכן אמרו: הכובש שלשה כבשים בחבית אחת -
ר' אליעזר אומר: כיון שכלה מין אחד מן השדה - יבער כל החבית.
ר' יהושע אומר: אוכל והולך עד שיכלה האחרון שבה.
ר' גמליאל אומר: מין שכלה מינו מן השדה - יבער מינו מן החבית. והלכה כדבריו.
ר' שמעון אומר: כל הירק - אחד לביעור. אוכלים ברגילה עד שיכלו סנדריות מבקעת בית נטופה



היובל והשביעית אינם בהיררכיה ברורה ולכן אין ללמוד מזה על זה בקל וחומר. רק בשביעית מתקיימת שמיטת כספים, ורק ביובל יש מצוות שילוח עבדים.



[ו] "בשנת היובל הזאת" - זו מוציאה עבדים ואין שביעית מוציאה עבדים.
והלא דין הוא: ומה אם היובל, שאינו משמט כספים - מוציא עבדים,
שביעית, שמשמטת כספים - אינו דין שתוציא עבדים?
תלמוד לומר "בשנת היובל הזאת" - זו מוציאה עבדים, ואין השביעית מוציאה עבדים.
קל וחמר ליובל שישמט כספים: ומה אם השביעית, שאינה מוציאה עבדים - משמטת כספים,
יובל, שהוא מוציא עבדים - אינו דין שישמט כספים?
תלמוד לומר (דברים טו, ב) "וזה דבר השמיטה שמוט" - שביעית משמטת כספים, ואין יובל משמט כספים.
יובל מוציא עבדים, ואין שביעית מוציאה עבדים.



היובל חל גם בתוך המשפחה; וראו ערכין ז ג.



"תשובו איש אל אחוזתו" - לרבות המוכר שדה ועמד בנו וגאלה, שתחזור לאביו ביובל.

פרשה ג

עריכה

על ויקרא כה יד-טז



יש להעדיף יהודי כפרטנר לעסקה, בין לעסקת מקרקעין בין לעסקת מטלטלין, שנאמר "ממכר לעמיתך".



[א] מנין כשתהא מוכר, לא תהא מוכר אלא לעמיתך? תלמוד לומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך".
ומנין כשתהא קונה, לא תהא קונה אלא מיד עמיתך? תלמוד לומר "או קנֹה מיד עמיתך".
אין לי אלא קרקעות, שבהם דבר הכתוב. מנין לרבות דבר המטלטל?
תלמוד לומר "ממכר" - לרבות דבר המטלטל.



למקרקעין, לעבדים, להקדשות ולשטרות אין אונאה: עבדים וקרקעות הם בעלי משמעות אישית, וראו לעניין העבדים ב"ק ט ב; הקדשות ושטרות אינם בדיני השוק הרגילים, וראו פיסקה ג לקמן; וראו ב"מ ד ט - בניגוד לפשט, שבו מדובר על אונאה במקרקעין!



מנין שאין אונאה לקרקעות? תלמוד לומר "או קנה מיד... אל תונו"
המטלטלים יש להם אונאה, ואין אונאה לקרקעות.
[ב] ומנין שאין אונאה לעבדים? תלמוד לומר (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה"
מה אחוזה, אין להם אונאה - אף עבדים, אין להם אונאה.
[ג] מנין שאין אונאה להקדשות? תלמוד לומר "...את אחיו" - לא הקדש.
מנין שאין אונאה לשטרות?
תלמוד לומר "ממכר", מה זה מיוחד, שגופו מכר וגופו לקח
יצאו שטרות, שלא גופם מכר ולא גופם לקח, אלא הראיה שיש בהם.
לפיכך המוכר שטרותיו לבשם לשימוש בקלף, ולא כשטרות לעניינים משפטיים - יש להם אונאה!



חז"ל הבחינו בין אונאת ממון, שאם בוצעה – יכול מי שהונו אותו לבטל את העיסקה – לבין אונאת דברים. שאינה בכסף אלא היא פגיעה ברגשות הזולת או במעמדו החברתי או בזמנו ע"י דיבור. כאן אנחנו עוסקים באונאת ממון, ובהמשך נעסוק באונאת דברים.



[ד] "אל תונו איש את אחיו" - זו אונאת ממון.
יכול זו אונאת דברים? וכשהוא אומר "ולא תונו איש את עמיתו" - הרי אונאת דברים אמורה!
הא מה אני מקיים "אל תונו איש את אחיו"? זו אונאת ממון.



אונאת ממון מוגדרת ע"י גודל ההפסד לעומת גודל העיסקה. אם האונאה היתה בפחות מששית מהעיסקה – אינה חוזרת. אם היתה יותר מששית ניתן לבטל אותה בזמן שיוכל הלקוח להראות את מה שקנה למומחה בקי.
ר' טרפון חולק, ולדעתו לא ניתן לבטל עיסקה שההונאה בה היא של פחות משליש מהעיסקה, אבל אם היתה הנאה בגובה של שליש מהעיסקה או יותר – ניתן לבטל אותה כל היום; וראו ב"מ ד ג.



[ה] וכמה היא אונאה? ארבעה כסף מעשרים וארבע כסף לסלע - שתות למקח.
עד מתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לבקי.
הורה ר' טרפון בלוד: האונאה שמונת כסף לסלע - שליש למקח. ושמחו תגרי לוד.
אמר להם "מותר להחזיר כל היום". אמרו "יניח לנו ר' טרפון במקומנו", וחזרו לדברי חכמים.



ראו ב"מ ד ד.



[ו] אחד לוקח ואחר מוכר - יש להם אונאה. וכשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר.
ר' יהודה אומר: אין לתגר אונאה.
מי שהוטל עליו - ידו על העליונה, שהוא אומר לו "תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני!".



בפיסקאות ז-ח מדובר על הונאה במטבעות שנשחקים ומשקלם יורד ממה שהוטבע עליהם; וראו ב"מ ד ה.



[ז] וכמה תהיה הסלע חסרה ולא יהיה בה אונאה?
ר' מאיר אומר: ד' איסרות, מאיסר לדינר.
ר' יהודה אומר: ארבע פונדיונות, מפונדיון לדינר.
ר' שמעון אומר: שמונה פונדיונות, משני פונדיונים לדינר.
[ח] עד מתי מותר להחזיר? בכרכים - עד כדי שיראה לשולחני, ובכפרים - עד ערבי שבתות
שכן דרך השוק, להיות עומד בעיירות מערב שבת לערב שבת.
ואם היה מַכִּירָהּ מודה שזו המטבע שנתן לחבירו - לאחר י"ב חדש מקבלה ממנו. ואין לו עליו אלא תרעומת.
ונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה.



איסור האונאה אינו תלוי במגדר. לדעת ת"ק יש אונאה וזכות לבטל את העיסקה גם לתגר, ולדעת ר' יהודה – אין לו זכות כזו, כי הוא אמור להיות מומחה; וראו לעיל פיסקה ו. הדרשה ערוכה כדעת ת"ק, שלומד מ"את אחיו" שגם לתגר יש אונאה.



[ט] "אל תונו איש את אחיו" - אין לי אלא איש. אשה מנין, ואשה את איש מנין?
תלמוד לומר "את אחיו" - מכל מקום.
ר' יהודה אומר: תגר להדיוט - יש לו אונאה. הדיוט לתגר - אין לו אונאה.
אין לי אלא הדיוט להדיוט, תגר לתגר. תגר להדיוט, הדיוט לתגר מנין? תלמוד לומר "את אחיו", מכל מקום.



ראו ערכין ט א וכן תוספתא ערכין ה א: מכירת שדה היא לפחות לשנתיים – מיעוט "שנים". למרות שאין אונאה בקרקעות, מכירת השדה היא זמנית, ואת ערך הקרקע יש לחשב כהשכרת השדה עד היובל הבא, אם מעט ואם הרבה.



[י] מנין למוכר שדהו בשנת היובל, אינו מותר לגאול פחות משתי שנים? תלמוד לומר "שנים... תקנה מאת עמיתך".
"אחר היובל"- סמוך ליובל.
מופלג מן היובל מנין? תלמוד לומר "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו".



שנים שאין בהן יבול, כגון שהיתה מחלה בתבואה או שהיתה שביעית – אינן נספרות לשנתיים שצריך להמתין עד גאולת השדה; אבל אם הקונה לא עיבד את השדה בכוונה – השנה נספרת.



"שני תבואת" - לא שנת שדפון ולא שנת ירקון ולא שביעית עולה לו מן המנין.
נרה או הובירה - עלה לו מן המנין.



הגואל אינו רשאי לדרוש מהקונה את היבולים שהיו בשדה, כי הוא מכר אותם. במשך השנתיים שהיה השדה בידי הקונה הוא רשאי לנצל את השדה ולאסוף ממנו גם שלושה יבולים: של השנתיים שעברו ועוד הפירות שהיו בשדה כשקנה אותו. וראו גם ערכין ט א ותוספתא ערכין ה א.



ר' אלעזר אומר: מכרה לו לפני ראש השנה, והיא מלאה פירות
יכול יאמר לו "הניחה לפני מלאה פירות, כדרך שהנחתיה לפניך מלאה פירות"?
תלמוד לומר "כי מספר תבואות הוא מוכר לך" - פעמים שאתה אוכל ממנה שלש תבואות לשתי שנים.

פרק ד

עריכה

על ויקרא כה יז-כד



השוו לעיל פרשה ג ד.



[א] "ולא תונו איש את עמיתו" - זו אונאת דברים.
יכול זה אונאת ממון? כשהוא אומר "אל תונו איש את עמיתו" הרי אונאת ממון אמורה.
הא מה אני מקיים "ולא תונו איש את עמיתו"? הרי אונאת דברים.



ראו ב"מ ד י, תוספתא ב"מ ג יד. הדרשה מגנה את רעי איוב, ובכלל את המגמה להאשים את הקרבן בסבלו; אבל מגמה כזאת התקיימה גם בקרב חז"ל, כחלק מהמאמץ לתיאודיציה, כלומר לטענה על מוסריות האל.



[ב] כיצד?
אם היה בעל תשובה - לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים מה היו".
ואם היה בן גרים - לא יאמר לו "זכור מה היו מעשה אבותיך".
היו חליים באים עליו, יסורין באים עליו, היה קובר את בניו - לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב
(איוב ד, ו) "הלא יראתך כסלתך, תקותך ותם דרכיך. זכר נא מי הוא נקי אבד, ואיפה ישרים נכחדו"
ראה חמרים מבקשים תבואה, מבקשים יין
לא יאמר להם "לכו אצל פלוני", והוא לא מכר חיטה מימיו.
ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח ולא יאמר "בכמה חפץ זה?" - והוא אינו רוצה ליקח.
ואם תאמר "עצה טובה אני מוסר לו!", והרי הדבר מסור ללב - נאמר בו "ויראת מאלקיך".
כל דבר שהוא מסור ללב - נאמר בו "ויראת מאלקיך".



ראו לעיל לעיל אח"מ פרשה ח, י, וכן לעיל קדושים פרק ח י, ושם פרק ט ד.



[ג] "ועשיתם את חקתי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אֹתם" - ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים.



קיום מצוות השביעית והיובל עשוי למנוע גלות, כאמור בויקרא כו לד.
ניתן לשמוע כאן גם את תקופת חז"ל, שבה היה רוב העם מפוזר בגלויות ומפוחד.



"וישבתם על הארץ" - ולא גולים. "לבטח" - ולא מפוזרים, ולא מפוחדים.



אמנם יהיה מזון רב, אבל לא תאכלו הרבה ממנו אכילה גסה, כי תשבעו ממעט אוכל.



[ד] "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע" - שיהא אדם אוכל קמעה - ושבע, דברי ר' יהודה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הוא אינו סימן ברכה! שלא יהיה לכם הרבה אוכל. אם כן למה נאמר "ואכלתם לשבע"? אוכל ולא ניסי.



לשובע – גם מאכלים שאינם מפרי האדמה יהיו לכם לרוב.
"לבטח עליה" – מחליף את סדר המילים בפסוק הקודם, ונדרש שהגלות היא שפוגעת בביטחון ואינה מאפשרת לשבת לבטח.



דבר אחר: "ואכלתם לשובע" - שלא יהא דבר חסר משולחנו שלא יהיה עולה לו.
"וישבתם לבטח" - ולא מפוזרים ולא מפוחדים. "עליה" - ולא גולים.



קורא "וכי" – כאשר.איסור הספיחים בשביעית אינו טוטאלי אלא חל רק על קניית ירקות ופירות בשוק, כגזירה שניסתה להלחם בעברייני שביעית; וראו שביעית ט א.. ר' עקיבא מסמיך את התקנה לתורה וחכמים מתנגדים לו.



[ה] "וכי תאמרו" - עתידים אתם לומר.
"מה נאכל בשנה השמינית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו" - אם אין זורעים, מה אנו אוספים?
אמר ר' עקיבא: מכאן סמכו חכמים על הספיחים, אחרת התשובה היא שתוכלו לאכול את הספיחים שיהיו אסורים בשביעית.
וחכמים אומרים: אין ספיחים אסורים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים.
אם כן למה נאמר "הן לא נזרע ולא נאסף"? אמרת לנו "לא תזרעו", ומה שאנו אוספים – אין מכניסים לקיום! אי אפשר להשתמש בספיחים לטווח ארוך, בגלל מצוות הביעור
אמרת לנו "בערוהו", ומה אנו אוכלים מן הביעור ואילך?



חכמים מפליגים בברכת השנה הששית ומרחיבים אותה לכל השנים שאינן השביעית.



[ו] "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית" - אין לי אלא בששית.
בחמישית וברביעית, בשלישית ובשנית, משנה לחברתה מנין? תלמוד לומר "בשנה הששית".



השביעית אמנם גורמת להפסד יבול של שנה אחת, אבל הביטוי "לשלוש השנים" כולל גם את הששית אחרי קציר העומר ואת השמינית עד אליו, או שמדובר על הפסד של שנתיים בגלל היובל.



"ועשת את התבואה לשלש השנים" - לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית.
דבר אחר: "לשלש השנים" - לשביעית, וליובל, ולמוצאי יובל.



הרשה מפליגה ומבטיחה שברכת השנה הששית תהיה כל כך גדולה שהיבולים יספיקו אפילו לזריעה של השנה התשיעית. תשובה שלישית לשאלה שבסוף פיסקה ו.



[ז] "וזרעתם את... השמינית" - זו שמינית שלאחר שמיטה.
כשהוא אומר "שנה" - זו תשיעית שלאחר שמינית שלאחר שמיטה.



היבול של השנה הששית לא יפגע ממזיקים ויישמר עד השנה התשיעית ואף עד העשירית, כלומר עד השנה השלישית לשביעית הבאה!
ההבטחה על גודל היבולים עומדת אפילו עד המסיק של השנה ה11, שבה תבוא תבואת השנה העשירית של הזית. ההגזמה בגודל הברכה עומדת בניגוד חריף לרעב ששרר בא"י בשנה השביעית.



"ואכלתם מן התבואה ישן" - לא סלמנטון.
"עד... התשיעית" - זו תשיעית שאחר שמינית שאחר היובל.
כשהוא אומר "שנה... שנה" - זו עשירית שאחר היובל שאחר השמיטה.
"עד בא תבואתה תאכלו ישן" - שהוא אחת עשרה לזית.



ההבטחה הגדולה מותנית בכך שתקויים מצוות היובל, שאינה מאפשרת מכירה חולטנית (גמורה), ראו גם תרגום אונקלוס לפס' כג, "לחלוטין"



[ח] "והארץ לא תמכר לצמִתֻת" - לחולטנית.



אם תהיו בארצכם כגרים – תוכלו להשאר בה, ואם תנהגו בה כבעליה – תהיו גרים בחו"ל!
הפסוקים מדברי הימים ומתהלים מצביעים על הגרות בארץ כמצב רצוי.



"כי לי הארץ" - אל תרע עיניך בה. "כי גרים ותושבים אתם..." - אל תעשו עצמכם עיקר.
וכן הוא אומר (דברי הימים א כט, טו): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו".
וכן דוד אומר (תהלים לט, יג): "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי".
"אתם עמדי" - דיו לעבד שיהיה כרבו. כשתהיה שלי - הרי הוא שלכם.



הגאולה והאפשרות לפדות ולבטל תוצאות של מכירה אינן חלות על מכירת עבדים כנעניים, על מכירת מטלטלין או על שטרות חוב, אלא רק על מכירת קרקעות, בתים ועבדים עבריים.



[ט] "ובכל... גאולה תתנו" - יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלין? תלמוד לומר "ארץ אחוזה".
אם כן למה נאמר "ובכל... גאולה תתנו"? - לרבות בתים ועבד עברי.

פרק ה

עריכה

על ויקרא כה כה-כח



הדרשה מתנגדת למכירת נדל"ן אלא אם המוכר העני, שהרי בסיס הנכסים היה נדל"ן. אפילו אם העני, אין אדם רשאי למכור את כל נכסיו בבת אחת, שנאמר "כי ימוך... ומכר מאחוזתו". ר' אלעזר, שהיה עשיר, מעיר שאפילו להקדש אין אדם רשאי לתת את כל נכסיו בבת אחת; וראו תוספתא ערכין ה ג ותוספתא ערכין ד י.



[א] מנין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח באפודתו,
וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית, אלא אם כן העני?
תלמוד לומר "כי ימוך... ומכר" - הא אינו מוכר אלא אם כן העני.
יכול יֵצֵא מכל נכסיו בבת אחת? תלמוד לומר "מאחוזתו" - ולא כל אחוזתו.
אמר ר' אלעזר בן עזריה: ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו
על אחת כמה וכמה שיהיה אדם חייב להיות חס על נכסיו!



העדיפות לגאולה היא לקרוב אל המוכר; ההארכה בביטוי "ממכר אחיו" לעומת "אחוזתו" מאפשרת לרבות את הנותן מאחוזתו במתנה.



"ובא גואלו הקרוב אליו" - מלמד שהקרוב קודם.
"וגאל את ממכר אחיו" - לרבות את הנותן מתנה.



הבעיה הנדונה כעת אינה שאין למוכר קרובים, אלא שאין לו קרוב עשיר, שיכול לגאול את השדה. לא מדובר על גר (השוו ספרי במדבר ד,) שהרי המוכר הוא בעל שדה אחוזה בא"י.



[ב] "ואיש כי לא יהיה לו גואל", וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים?
אם כן למה נאמר "גואל"? שהוא יכול לגאול.



מדובר על העני שהצליח להשיג כסף – לא בהלוואה, ולא על מי שהיה לו כסף ועשה עסקי נדל"ן, וראו לעיל פיסקה א. הגאולה היא דווקא את שדה אחוזתו ולא שדה אחרת, יפה ככל שתהיה, כשם שאינו יכול להחליף בהמה שהוקדשה, אפילו בבהמה יפה ממנה (ויקרא כז י). אין לגאול מחצית השדה אלא או שיגאל כל מה שמכר או שלא יגאל כלל; וראו ערכין ט ב.



"והשיגה ידו" - יד עצמו.
"ומצא" - שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה, ולא ילוה ויגאול.
"כדי גאולתו" - ולא יגאל חציים.



חישוב השנים הוא לפי נוחות הגואל: אם נשארו עד היובל שנתיים וחצי – יכול הגואל לחשב אותן כשנתיים; ואם היתה ביד הקונה שנתיים מפסח עד פסח – עדיף לגואל לחשב את השנים כשנתיים כדי שיוכל לגאול את השדה ואינו צריך להמתין עד ראש השנה – ראו לעיל פרשה ג י.



[ג] "וחשב את שני ממכרו" - שָנִים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים.
מנין שאם רצה לעשות חדשים שנה יעשה? תלמוד לומר "וחשב".



לדברי רבי, גם בעניין זה יש עדיפות לגואל – הוא רשאי להחליט לפי איזה מחיר יגאל את השדה; וראו ערכין ט ב. מסדר כרצונו את המילים, כך שיתאימו לדרשה.



"והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו"
מנין אתה אומר: מכרה לראשון במנה, ומכר הראשון לשני במאתים,
מנין שאינו מחשב אלא עם הראשון? תלמוד לומר "ל... אשר מכר לו".
מכרה לראשון במאתים, ומכר הראשון לשני במנה, מנין שאינו מחשב אלא עם האחרון?
תלמוד לומר "לאיש" - לאיש אשר בתוכה, דברי רבי.



אפילו אם הקונה השביח את השדה ועכשיו היא שווה כפליים ממה שהיתה – הגואל משלם לפי ערך המכירה, וכן אם הקונה הזניח את השדה וערכה ירד – משלם לפי הערך הנוכחי, שנאמר "והשיב את העודף". גם הוא דורש את "העודף" בשני מובנים.



[ד] ר' דוסתאי בן יהודה אומר: מכרה לו מִמָנֶה מָנֶה לפי ערך של מנה לשנה והשביחהּ, והרי היא יפה מִמָאתים מאתים
מנין שאינו מחשב אלא מִמָנֶה מנה? תלמוד לומר "העודף" - העודף שבידו.
מכרה לו במאתים והכסיפהּ, והעמידהּ על מנה, מנין שאין מחשבין אלא במנה?
תלמוד לומר "והשיב את העודף" - העודף שבקרקע.



ההטיות דלעיל, המיטיבות עם הגואל – בתוקף רק לבעל השדה או לקרובו הגואלים את שדהו, ולא לזרים המעוניינים לקנות נדל"ן. כך גם ההגבלות: גם הגואל צריך להשתמש בכספו ולא בהלוואה, וגם הוא גואל את כל האחוזה או שאינו גואל כלל.



"ושב לאחוזתו" - בבעל אחוזה דברתי, ולא במוכר למוכר.
[ה] "ואם לא מצאה ידו" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר אם אינו ענין לבעל השדה - תנהו ענין לגואל, שיגאל כסדר הזה?
תלמוד לומר "אם לא מצאה ידו...", ולא ילוה. "די השיב לו" - ואינו גואל חציים.



הגואל מההקדש אינו מוגבל בהגבלות הנ"ל, ויכול לגאול מכספי הלוואה וכן יכול לגאול חצי מהשדה ולבחור את החלק היפה שבו. ר' שמעון מסביר את ההקלה שבגאולה מההקדש, ששם יש סכנה שהשדה לא יגאל, וביובל יעבור לידי הכהנים; וראו גם ערכין ט ב.



[ו] "והיה ממכרו ביד הקונה אותו" - לא בהקדש, אלא מוכר ברחוק וגואל בקרוב, ברע וגואל ביפה, ולווה, וגואל חציים.
[ז] אמר ר' שמעון: מה טעם? לפי שבהדיוט, אם הגיע יובל ולא נגאלה - חוזרת היא לבעלים.
ובהקדש, אם הגיע יובל ולא נגאלה - יוצאת לכהנים.



כיוון שהשביעית משמטת בסופה, והיובל בא מייד אחרי השביעית, והוא משמט את השדות בתחילתו – הרי שתי השמיטות חלות בבת אחת בראש השנה של היובל.



"עד שנת היובל" - שלא יכנס בה כלום. נמצאת אומר: שדות וכספים משמיטים כאחד.
יובל מוציא בתחלתו, והשביעית משמטת בסופו!



גם אם הקדיש הגואל את השדה – השדה חוזר ביובל לבעלים; וראו גם ערכין ז ה, לעניין "שדה מקנה".



"ויצא ביובל" - אף מן ההקדש.



השוו לעיל פרשה ג ט. גם דיני הגאולה אינם תלויים במגדר, כמו איסור ההונאה.



"ושב לאחוזתו" - לרבות האשה.

פרשה ד

עריכה

על ויקרא כה כט-ל



הביטוי "עיר חומה" מגדיר את העיר ע"י החומה שיש לה מלכתחילה, כלומר עיר שפגשנו אותה לראשונה (בימי יהושע) עם חומתה; ומוציא מהדיון ערים שהוקפו בחומה בהמשך.



[א] "ואיש כי ימכֹר בית מושב עיר חומה" - יכול אפילו הקיפוה חומה מכאן ולהבא?
תלמוד לומר "בית מושב עיר חומה" - המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, ולא שהקיפוה חומה מכאן ולהבא.



מונה כמה דוגמאות לערי חומה, המסודרות לפי שלוש הארצות באיזור: גליל, עבר הירדן ויהודה.
ר' ישמעאל טוען שהרשימה הזאת מצומצמת רק לערים אלו, שנשמר בהן רצף התישבות, אבל ערים רבות אחרות שהיו מוקפות חומה בימי בית ראשון – בטלה קדושתן בגלות בית ראשון; וראו ערכין ט ז.



ואלו הן בתי ערי חומה - שלש חצרות של שני בתים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון:
קצרה הישנה של צפורי, וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלה - הרי בגליל.
וגדוד - הרי בעבר הירדן.
וחריד ואונו וירושלים - הרי ביהודה.
אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: לא מנו אלא אלו, שקדשום כשעלו בני הגולה
אבל הראשונות בטלו כיון שבטלה הארץ.



בניגוד לשדות, שצריכים להיות בידי הקונה לפחות שנתיים, בתי ערי חומה ניתנים לגאולה מיידית (לדעת רבי – אחרי יומיים); וראו ערכין ט ג.
ה"שנה" מחושבת מיום המכירה עד יום הגאולה, ולא מראש השנה לראש השנה, שנאמר "שנת ממכרו".



[ב] "והיתה גאֻלתו" - מיד. "עד תֹם שנת ממכרו" - לא שנה למנין עולם.
"ימים תהיה גאֻלתו" - רבי אומר: אומר אני "ימים" - אין פחות משני ימים.



אם החליף הבית כמה ידיים במהלך השנה – השנה נמנית מיום המכירה הראשונה; וראו תוספתא ערכין ה ה.



[ג] "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר מכרה לראשון, ועמד ראשון ומכרה לשני.
ואיני יודע, אם שנה לראשון, אם שנה לשני?
כשהוא אומר "עד מלאת לו שנה" הוי אומר - שנה לראשון, לא שנה לאחרון.


[ד] "תמימה" - שס"ה ימים, כמנין ימות החמה, דברי רבי.
וחכמים אומרים "שנה תמימה" י"ב חדש מיום ליום. לפיכך אם נתעברה השנה – נתעברה לו. לגואל, שהרויח חודש



כל מה שבעיר מוקפת חומה נכלל בדין בתי ערי חומה. ר' יהודה מחריג את השדות ואת הבתים הבנויים בחומה שבעיר ור' מאיר כולל גם אותם; וראו ערכין ט ה.



[ה] "וקם הבית" - אין לי אלא הבית.
מנין בתי בדים, בורות שיחין ומערות, ומרחצאות, והשובכות והמגדלות? תלמוד לומר "אשר בעיר".
יכול שאני מרבה את השדות? תלמוד לומר "בית"
מה "בית" מיוחד, בית דירה - יצאו שדות, שאינם בית דירה, דברי ר' יהודה.
[ו] ר' מאיר אומר: "וקם הבית" - אין לי אלא בית.
מנין לרבות בתי בדים, ובורות שיחין ומערות, ומרחצאות, והשובכות והמגדלות והשדות? תלמוד לומר "אשר בעיר".
[ז] "אשר לו חומה" - פרט לבית הבנוי בחומה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: כותל החיצון היא חומתה.



ר' אלעזר קורא לפי הכתיב "לא" ולא "לו". יתכן שהמאמץ מכוון לירושלים, שנפרצה חומתה בחורבן. המגמה שלו היא הפוכה מזאת שבפיסקה א לעיל; וראו תוספתא ערכין ה ז.



ר' אלעזר בר' יוסי אומר: "אשר לו חומה" - אף על פי שאין לו עכשיו, והיה לו לפנים מכאן.



תרגום של "צמיתות" – חולטנית, חלוט וסופי; וראו גם תרגום אונקלוס לפס' ל, "לחלוטין", והשוו לעיל פרק ד ח.



[ח] "לצמיתֻת" - לחולטנית. דבר אחר: "לצמיתֻת" - לרבות את הנותן מתנה.



ראו ערכין ט ד: התקנה של הלל מייתרת את הצורך במפגש בין הגואל לקונה הבית, ומאפשרת לגואל לגאול את הבית אפילו ביום האחרון.



בראשונה היה נטמן יום י"ב חדש, שתהא חלוטה לו.
התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו בלשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס.
אימתי שירצה הלז - יבוא ויטול מעותיו.



"לצמיתות" היא לו וליורשיו אחריו. מסביר את הצורך במילים "לקונה... ולדורותיו".



[ט] "לקונה אותו" - יכול לו לבדו? תלמוד לומר "לדֹרֹתיו".
אי "לדורותיו", יכול לדורותיו ולא לו? תלמוד לומר "לקונה אותו".
הא עד שיאמרו שני כתובים, ואם לאו - לא שמענו.



ההקדש אינו רוכש בית לצמיתות גם בעיר חומה, שאין להקדש דורות; וראו תוספתא ערכין ה ה.



[י] "לצמיתֻת לקונה אותו לדֹרֹתיו לא יצא ביובל" - יצא הקדש, שאין לו דורות.

פרק ו

עריכה

על ויקרא כה לא-לד



הגדרת העיר היא לא רק לפי החומה אלא גם לפי כמות הבתים שבה; וראו ערכין ט ו.



[א] "אשר אין להם חֹמה סביב", מה תלמוד לומר "ובתי החצרים"?
אלא אף על פי שיש להם, רואין אותם כאילו אין להם.
וכמה הם? 'בתים' - שנים. "החצרים" – שנים: שתי חצרות של שני שני בתים.
היו שלש של שני שני בתים - הרי אלו כבתי ערי חומה.



בתי החצרים, שאינם עומדים בהגדרת "בית עיר חומה", נדונים כשדה לעניין היציאה ביובל, ואילו לעניין זמן המינימום ממכירת הבית עד גאולתו הם כבתי עיר חומה, כלומר מיידית (או לאחר יומיים, לדעת רבי).



[ב] אשר אין להם חֹמה סביב על שדה הארץ יחשב" - הרי הן כשדה הארץ:
מה שדה הארץ, יוצא ביובל ובגרעון כסף - אף זה כן.
אי מה שדה הארץ, אינו מותר לגאול בפחות משתי שנים, יכול אף זה כן?
תלמוד לומר "גאולה תהיה לו" - מיד.
[ג] אחר שנתת לו כח יפה שבבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות, יכול לא יצא ביובל?
תלמוד לומר "וביובל יצא".



ללוויים יש זכות גאולה שאינה מוגבלת לשנה אלא היא עומדת להם תמיד; אבל היא חלה רק על בתי עיר חומה (וכמובן גם על שדות, ככל ישראל), ולא על רכוש אחר כגון עבדים, שטרות ומטלטלין.



[ד] "וערי הלוים בתי ערי אחוזתם" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "גאולת עולם תהיה ללוים", יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים?
תלמוד לומר "וערי הלוים בתי ערי אחוזתם".



אם ישראל מכר את שדהו שנה לפני היובל – השדה נשארת ביד הקונה עוד שנה לאחריו, שנאמר "שנים" – לפחות שנתיים (ראו לעיל פרשה ג י); אבל על שדות הלוויים אין הגבלה כזאת, והם יכולים למכור שדה גם פחות משנתיים לפני היובל – והשדה תחזור אליהם ביובל, כי יש להם זכות גאולה מידית; כמו כן אין הגבלה בזמן הגאולה שלהם לבית בעיר חומה, כאמור לעיל – וראו ערכין ט ח; והם רשאים לגאול גם מידי ההקדש, אפילו לאחר היובל – ראו ערכין ז ה; שנאמר "גאולת עולם תהיה ללוויים"!



"גאולת עולם תהיה ללוים" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "במספר שנים תקנה מאת עמיתך" (ויקרא כה, טו), יכול אף בלוים כן?
תלמוד לומר "גאולת עולם תהיה ללוים".
[ה] מתוך שנאמר "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה" (ויקרא כה, ל), יכול אף בלוים כן?
תלמוד לומר "גאולת עולם תהיה ללוים".
מתוך שנאמר "ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד
והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו" (ויקרא כ"ז, כ'-כ"א), יכול אף בלוים כן?
תלמוד לומר "גאולת עולם תהיה ללוים".



לוי שמכר בית או שדה, בין ללוי אחר, בין לישראל – יכול לגאול את הנכס לעולם. לביטוי "כסדר הזה" ראו ערכין ט ח.



[ו] "ואשר יגאל מן הלוים" מה תלמוד לומר?
שיכול, לוי מישראל יגאל כסדר הזה, שהרי הורע כח ישראל בשלו, אבל מלוי לא יגאל?
תלמוד לומר "ואשר יגאל מן הלוים" - אף לוי מלוי גואל.



בני לוי זוכים לגאולת עולם רק אם אינם בני נתינה או ממזרת.



[ז] "מן הלוים" - ולא כל הלוים, פרט לבן לוי נתין ולבן לוי ממזר.



ראו לעיל פיסקה ד. כאן חוזרים על הדרשה של "ממכר" ממעט, ומוסיפים מיעוט נוסף: הלוי רשאי לגאול מן ההקדש, אבל ביובל אין השדה חוזרת אליו אלא אם גאל אותה מההקדש בכסף.



"ויצא ממכר" - יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלין? תלמוד לומר "בית", ו"עיר", ו'אחוזה'.
ואם כן, מה תלמוד לומר "ממכר"? ממכרו יוצא ביובל, ואין הקדשו יוצא ביובל, אלא בפדיון.



ראו ערכין ט ח, וראו לעיל פיסקה ו.
הזכות לגאולת עולם נמצאת במחלוקת בין רבי לחכמים: לדעת רבי הזכות היא רק ללוויים ורק בערי הלוויים, ואילו לדעת חכמים הזכות תלויה רק במקום, כלומר בערי הלווים, ואינה תלויה בייחוס של הגואל. נראה שלדעתם גם בן לוי וממזרת יכול לגאול בעיר הלוויים לעולם, ראו לעיל פיסקה ז.



[ח] "כי בתי ערי הלוים הִוא אחוזתם" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר: ישראל שירש את אבי אמו לוי, יכול יגאל כסדר הזה?
תלמוד לומר "ואשר יגאל מן הלוים".
אי "אשר יגאל מן הלוים", יכול לוי שירש את אבי אמו ישראל יגאל כסדר הזה?
תלמוד לומר "כי בתי ערי הלוים", עד שיהא לוי - ובערי הלוים, דברי רבי.
וחכמים אומרים אין דברים אמורים אלא בערי הלוים: "כי בתי ערי הלוים הִוא אחוזתם בתוך בני ישראל"
להגיד מה גרם.



לדעת ת"ק נלמד מהפסוק דין כללי לכל עיר, שתחומיה צריכים להיות קבועים ונייחים; לדעת ר' אליעזר גם בערי ישראל אין להוריד את רמת הבינוי, אבל מותר להעלותה. וראו שו"ת חת"ס יו"ד קלח, שהסיק מכאן שבחו"ל יש עבירה בבניית בתי מותרות.



[ט] מנין שאין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה, לא מגרש עיר, ולא עיר מגרש?
תלמוד לומר "ושדה מגרש עריהם".
אמר ר' אליעזר: במה דברים אמורים? בערי הלוים.
אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש - ולא מגרש שדה; מגרש עיר - ולא עיר מגרש.
כדי שלא יחריבו את ערי ישראל.



הפסוק אינו עוסק במכירת שדה לאדם אחר, כי במכירה כזאת אין הבדל בין מכירה של לוי למכירה של ישראל; מכאן שהפסוק עוסק במכירה של הגזבר את השדה לאחר שהוקדש ולא נגאל: שדה של ישראל נמכר, וביובל הוא חוזר לידי ההקדש ולאחריו נמכר שוב (ראו ערכין ז ד;) ואילו שדה שבערי הלוויים שהוקדש אינו נמכר ע"י הגזבר אפילו אם לא נגאל, כי הוא חלק מערי הלוויים.



"לא ימכר"- "לא ימכר" מכר גזבר או "לא ימכר" מכר עולם?
תלמוד לומר "כי אחוזת עולם הִוא להם", הא מה אני מקיים "לא ימכר"? - מכר גזבר.
"כי אחוזת עולם הִוא להם" - להגיד מה גרם.

פרשה ה

עריכה

על ויקרא כה לה-לח



המצווה היא לתמוך באדם שעומד להתמוטט עוד לפני שיפול. הדרשה מוסיפה נימוק תועלתני: אם מתחילים את התמיכה לפני שהאדם נפל – צריכים להשקיע פחות מאמצים וכספים.



[א] "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" - אל תניחהו לירד!
הא למה זה דומה? למשא על גבי החמור. עודנו במקומו - אחד תופס בו ומעמידו.
נפל לארץ - חמשה אין מעמידין אותו.



אם החזקת באדם והוא נזקק שוב ושוב – צריך להמשיך ולתמוך בו; השוו למשל דלעיל בעניין החזקת החמור העומד ליפול, וראו ספרי דברים רכה.
הדרשה מכירה בכך שלפעמים ההחזקה גורמת לנזק לנזקק, וגורמת לו להסיר אחריות מעצמו. במקרה כזה אין לתמוך בו, שנאמר "עימך", בדומה לך.



ומנין אם החזקת, אפילו ארבעה או חמשה פעמים, חזור והחזק? תלמוד לומר "והחזקת בו".
יכול אתה מפסידו לתרבות רעה? תלמוד לומר "עמך".



במצוות הסיוע נכללים גם גרי צדק וגרים תושבים. לעניין הדרשה "חייך קודמים" ראו לקמן פיסקה ג.



'גר' - זה גר צדק; 'תושב' - זה גר אוכל נבלות. "וחי עמך" - חייך קודמים לחייו.



אסור להלוות ליהודי אחר בריבית; אבל אם התקיימה עסקת ריבית בין יהודי לגוי – מותר ליהודי אחר להיות ערב, למרות שהוא עלול לשלם ריבית; וראו תוספתא ב"מ ה ח.



[ב] "אל תקח מאתו נשך ותרבית" - ממנו אי אתה לוקח, אבל אתה נעשה לו ערב.



ראו ב"מ ה א. לעניין ההדגמה של התרבית, מותר לסוחר לעשות עסקת אופציה, גם אם בכך הוא מרבה בכמות החיטה עבור כל דינר, אבל אסור להמיר סחורה שסוכם עליה בסחורה אחרת, אלא אם האחרת קיימת בעין ("יש לו"). כנראה ההבדל בין נשך לתרבית הוא שהתרבית היא ע"י עיסקה גדולה, והנשך הוא הלואה בלבד, ויש אומרים שהאיסור על אדם פרטי מכונה "נשך" או "ריבית", והאיסור המופחת על סוחרים מכונה "תרבית." וראו גם משלי כח ח-כב: הפסוק יוצא נגד ה"אץ להעשיר", העובר רק על אבק ריבית, ובכל זאת "חסר יבואנו".



איזהו נשך ואיזהו תרבית?
איזהו נשך? המלוה סלע בחמשה דינרים; סאתים חטים בשלשה סאין - מפני שהוא נושך.
איזהו תרבית? המרבה בפירות. כיצד? לקח הימנו חטים, מדינר זהב לכור, וכן השער.
עמדו חטים בשלשה דינרים. אומר לו "תן לי חיטיי שאני מוכרם ולוקח אני לי בהן יין".
אומר לו "הרי חיטיך עשויות עלי בשלשה דינרים, והרי לך אצלי בהם יין" - ויין אין לו.
אם יש לו ייןחייב ליתן לו. העיסקה בתוקף ואינה ריבית.



בן פטורא דורש "וחי... עימך" – כמוך: כל זמן שאתה חי עליך להחיות את חברך. ר' עקיבא דורש "עימך" – אתה העיקר, ועליך לסייע לחברך אבל לא במחיר חייך; וראו ב"מ ב יא.



[ג] "וחי אחיך עמך" - זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים.
אם שותהו אחד - מגיע ליישוב; ואם שותים אותו שנים - שניהם מתים.
דרש בן פטורי: ישתו שתיהם וימותו! שנאמר "וחי אחיך עמך".
אמר לו רבי עקיבא: "וחי אחיך עמך" - חייך קודמים לחיי חברך.



מותר לאדם להלוות לחברו כסף שאינו שלו אלא הוא שייך לגוי – אפילו בריבית; וראו ב"מ ה ו. כאן הדרשה ממעטת כספי גויים ואוכליהם, ובספר דברים מרבה הדרשה נשך כסף ונשך אוכל. ההכרעה שהמיעוט הוא לגויים ולא ליהודים מבוססת, כנראה, על המפורש שם בפס' כא "לנכרי תשיך"; וראו ספרי דברים רסב.



"כספך" - ולא כסף אחרים, "אכלך" - ולא אוכל אחרים.
או "כספך" - ולא כסף מעשר, "אכלך" ולא אוכלי בהמה?
כשהוא אומר (דברים כג, כ) "נשך כסף" - לרבות כסף מעשר. "נשך אוכל" (שם) - לרבות אוכלי בהמה.



שלוש דרשות באותו סגנון: אחת דורשת את הקשר בין מצוות ריבית לקבלת מלכות שמים (וראו תוספתא ב"מ ו ו;) השניה – את הקשר בין מצוות ריבית לאמונה ביציאת מצרים (והשוו לעיל קדושים פרק ח י: איסור ריבית ליהודים ממחיש את האחווה בין היהודים, המוסברת בגורל המשותף שביציאת מצרים) והשלישית – את הקשר בין קבלת מלכות שמים לישיבה בא"י, וראו תוספתא ע"ז ה ב: אפילו דוד, שעבר לארץ פלישתים, ונשאר בא"י, מכנה מעבר זה "גרשוני מהסתפח בנחלת ה'".
חז"ל מנסים לעצור את הירידה מא"י לחו"ל ומגייסים לשם כך גם את הדרשה החריפה הזאת, המאשימה את היהודים שבחו"ל כעובדי ע"ז; אבל כידוע המאבק נכשל, וכמה דורות אחרי תקופת התנאים עבר גם מרכז התורה לבבל.



"אני ה'" - מכאן אמרו: כל המקבל עליו עול ריבית - מקבל עול שמים
וכל הפורק ממנו עול ריבית - פורק ממנו עול שמים.
"אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם" - על תנאי כך הוצאתי אותם מארץ מצרים
על תנאי שתקבלו את מצות ריבית.
שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים, וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים.
[ד] "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" - מכאן אמרו:
כל בן ישראל היושב בארץ ישראל - מקבל עליו עול מלכות שמים.
וכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד ע"ז!
וכן בדוד הוא אומר ‏(שמואל א כו יט): "ארורים הם כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'
לאמר לך עבוד אלהים אחרים
". וכי עלתה על דעתך שדוד המלך עובד ע"ז?
אלא שהיה דורש ואומר:
כל היושב בארץ ישראל - מקבל עליו מלכות שמים וכל היוצא לחוץ לארץ - כאילו עובד ע"ז!

פרק ז

עריכה

על ויקרא כה לט-מא



בדומה לשדה, החירות האישית היא ערך שאין לוותר עליו אלא אם העני. השוו לעיל פרק ה א.



[א] מנין שאין אדם רשאי למכור עצמו ולהניח באפונדתו;
וליקח לו בהמה, וליקח לו כלים, וליקח לו בית, אלא אם כן העני?
תלמוד לומר "וכי ימוך... ונמכר" - אינו נמכר אלא אם כן העני.



אסור ליהודי למכור את עצמו לגוי, ובי"ד המוכרים את הגנב חייבים למכור אותו דווקא ליהודי.



ומנין כשהוא נמכר - אינו נמכר אלא לך? תלמוד לומר "ונמכר לך".
ומנין כשיהיו בית דין מוכרים אותו, לא יהיו מוכרים אותו אלא לך?
תלמוד לומר (דברים טו, יב) "כי ימכר לך".



העבד צריך לזכור שהוא עבד, אבל האדון צריך להתיחס אליו כאל אחיו, ולא להשפיל אותו בעבודות שמקובל היה שהן עבודות של עבדים. מותר להטיל עבודות כאלו דווקא על בני חורין; וראו מסכת עבדים ב, וכן מכילתא נזיקין א.



"אחיך" - שתנהוג בו באחוה!
יכול אף הוא ינהוג בעצמו באחוה? תלמוד לומר (שמות כא, ב) "עבד".
יכול אף אתה תתנהג בו כעבד? תלמוד לומר "אחיך".
הא כיצד? - אתה נוהג בו באחוה והוא נוהג בעצמו בעבדות.
[ב] "לא תעבוד בו עבודת עבד" - שלא יטול אחריך בלונטיא, ולא יטול לפניך כלים במרחץ.
דבר אחר: "לא תעבוד בו עבודת עבד" - בו אין אתה עובד עבודת עבד, אבל עובד אתה בבן חורין עבודת עבד!



את מחירו של העבד יש לשלם מיד: למוכר עצמו – לעבד, ואם מכרוהו בית דין – לנגנב, שנאמר "כשכיר". אסור להונות אותו הונאת דברים או הונאת ממון, שנאמר "כתושב", והפסוק שם נדרש על גר תושב, ראו ספרי דברים רנט. יחס האחוה מחייב שלא יהיו פערים בין העבד לאדוניו במאכל, במשתה, בביגוד ובמקומות השינה, שנאמר "יהיה עימך".



[ג] "כשכיר" - מה שכיר (דברים כד, טו) "ביומו תתן שכרו", אף זה "ביומו תתן שכרו".
"כתושב" - מה תושב (דברים כג, יז) "בטוב לו לא תוננו", אף זה "בטוב לו לא תוננו".
"יהיה עמך" - עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקיה.
שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר; אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש;
אתה ישן על מוכין והוא ישן על התבן.



העבד העברי אינו מועסק ע"י הציבור אלא דווקא בבית האדון, שנאמר "יעבוד עימך", ואין האדון רשאי לדרוש ממנו לשרת אנשים אחרים, אבל את האדון עצמו חייב העבד לספר, לבשל לו ולכבס את בגדיו. כאן חולק ר' יוסי וטוען שאם העבד היה משרת ציבור לפני שנמכר – ניתן לדרוש ממנו להמשיך במקצועו; וראו גם מכילתא נזיקין א.



"יעבד עמך" - שלא תמסר לו אומנתו לאחר.
שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים - לא יעשה.
ר' יוסי אומר: אם היה אומנתו לפנים מכאן - יעשה; אבל רבו לא ילמדנו בתחלה.
אבל אמרו חכמים: מספר לו את שערו, ומכבס לו את כסותו, ואופה לו את עיסתו.



לומד "מעמך" – שלפני כן היה העבד עימך, ולא במקום נפרד; "ובניו" – שלפני כן היו גם בני העבד בחזקת עבדים, במובן שהאדון חייב לדאוג למזונותיהם. אבל אם העבד נושא אשה בלי רשת מרבו – אין האדון חייב במזונותיה ובמזונות בניה.



"ויצא מעמך" - שלא תהיה אתה בכפר והוא בכרך; אתה בכרך והוא בכפר.
"הוא ובניו עמו" - מה רבו חייב במזונותיו, אף רבו חייב במזונות אשתו ובניו.
יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו?
תלמוד לומר (שמות כא, ג) (ויקרא כה, מא) 'הוא ואשתו ובניו'
מה הוא, מדעת רבו - אף 'אשתו ובניו' מדעת רבו.



ראו לעיל פרק ב ה, שם פירש ראב"י שמדובר בעבד נרצע, המשתחרר ביובל, וכאן הוא מפרש שמדובר בעבד שנמכר לאחרונה (פחות משש שנים לפני היובל).



[ד] "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב"
אמר ר' אליעזר בר' יעקב: במי הוא מדבר? אם בנרצע - הרי אמור (ויקרא כה, י)!
אם במוכר עצמו - הרי אמור (ויקרא כה, מ)!
הא אינו מדבר אלא בנמכר שנה או שתים לפני היובל, שיהא היובל מוציאו.



השוו לעיל פרק ב ה: מחלוקת על שאלות של כבוד וסמכות: האם העבד המשוחרר חוזר גם למעמד החברתי שהיה למשפחתו או לא. מחלוקת דומה יש על הרוצח בשגגה שגלה, ראו מכות ב ח.



דבר אחר: "ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב" - למה שהוחזקה משפחתו הוא שב, דברי ר' מאיר.
ר' יהודה אומר: 'לאחוזתו' הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה.
וכן הוא אומר בגולה: "ישוב" - לרבות את הרוצח.

פרשה ו

עריכה

על ויקרא כה מב-מו



ניתן להסביר שמדובר על האדון שהוא עצמו עבד לה', ולכן אין הבדל מהותי בינו לבין העבד העברי. הסבר אחר, מתאים יותר ללשון המדרש, הוא שהעבד העברי כבר מחוייב לעבודת ה' ולכן אי אפשר להטיל עליו עבדות נוספת, אלא בהסכמת הקב"ה; וראו גם תוספתא ב"ק ז ב: התיחסות שלילית לתופעת העבד המוכר עצמו ופורק עול מלכות שמים.



[א] "כי עבדי הם" - שטרי קדם עליהם ראשון.
"אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" - על תנאי ש"לא ימכרו ממכרת עבד".



מכירת עבד עברי אינה בנהלי המכירה הרגילים שהיו משפילים: מעמידים את העבד לבדיקה של הקונים הפוטנציאליים בסמטה על אבן המכונה "אבן המקח".



דבר אחר: "לא ימכרו ממכרת עבד" - שלא יעמידנו בסימטא ויעמידנו על אבן המקח.



עבודת פרך היא עבודה שאין בה צורך ישיר אלא היא מכוונת להעסיק את העבד ולהשפיל אותו. רק הקב"ה יודע מה המטרה האמיתית של האדון, ולכן נאמר "ויראת מאלוהיך".



[ב] "לא תרדה בו בפרך" - שלא יאמר לו "החם את הכוס הזה!" - והוא אינו צריך;
"הצן לי את הכוס!" - והוא אינו צריך; "עדור תחת הגפן עד שאבא!".
שמא תאמר "לצורך עצמי אני עושה", והרי הדבר מסור ללב!
שנאמר "ויראת מאלקיך" - הא כל דבר שהוא מסור ללב - נאמר בו "ויראת מאלקיך".



לא היתה אפשרות תרבותית לחיות בלי עבדים, ולכן התירה התורה לשעבד גויים. מצב של אונס השפחה היה כנראה נפוץ למדי, ובדרך כלל הואשמו השפחות באונס, ראו למשל אבות ב ז: מרבה שפחות מרבה זימה. הילדים שנולדו עקב כך היו עבדים כאימם.



[ג] שמא תאמר: הואיל ואסרת לנו אל כל אלו, במה נשתמש?
תלמוד לומר "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים...".
"יהיו לך" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר, ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן - מותר אתה לשעבדו עבד?
תלמוד לומר "אשר יהיו לך"!



את הכנענים נצטווינו להרוג, ולא לשעבד אותם.



"מאת הגוים אשר סביבותיכם" - ולא מן הכנענים שבארץ.



ניתן לשעבד את בני הגויים, שנמכרו לנו - או את הגויים עצמם, אם בכוחנו לעשות כך.



"מאת הגוים" - בניהם ובנותיהם. הם עצמם מנין? תלמוד לומר "מהם תקנו".



ראו מכילתא נזיקין ב: יציאת העבד העברי מאשתו השפחה הגויה אינה בגט, כיוון שלבן חורין אין רשות לשאת שפחה, ומאותה סיבה אין יהודיה בת חורין צריכה גט מעבד כנעני; שהרי בשני המקרים אין הנישואין תופסים.



"עבד ואמה" - הוקש עבד לאמה: מה אמה, אין לה קדושין - אף עבד, אין לו קדושין.



מותר לשעבד גם גויים היושבים בארץ, ומקיימים 7 מצוות בני נח ("גרים תושבים"), כשם שמותר לשעבד גויים מחו"ל.



[ד] "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" - בניהם ובנותיהם. הם עצמם מנין?
תלמוד לומר "מהם תקנו".



הסתייגות מהאמור לעיל בפסקה ג: מותר לשעבד בני גוי וכנענית, ואין חובה להשמידם. אבל בני כנעני וגויה יש להרוג. קורא "הולידו" על אבי העבד, שהוא 'ממשפחות האדמה' ואינו כנעני.



"וממשפחתם אשר עמכם" מה תלמוד לומר?
מנין אתה אומר: אחד מכל משפחות האדמה שבאו על אחת מן הכנענית וילדה ממנו בן - מותר אתה לקנותו עבד?
תלמוד לומר "וממשפחתם אשר עמכם".
או אחד מן הכנענים שבא על אחת מכל משפחות הארצות וילדה ממנו בן - מותר אתה לקנותו עבד?
תלמוד לומר "אשר הולידו בארצכם".



דרכי הקניין של עבדים דומות לדרכי הקנין של קרקעות; ראו קידושין א ג, ושם משנה ה.



"והיו לכם לאחוזה" - הרי הם כאחוזה: מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה - אף עבדים נקנים בכסף ובשטר ובחזקה.



ניתן להוריש עבדים, אבל אין להוריש את הזכות של האב במעשי ידיה ובמציאתה העתידיים של בתו לאחיה, שהרי הבת אינה משועבדת להם; וראו כתובות ד א.



[ה] "והתנחלתם אותם לבניכם" - ואין בנותיכם לבניכם, מלמד שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו.



למרות שיש אי וודאות מניחים שהאב הוא אכן אביו של הבן.



ומנין לכל המוחזק אחריו בנו, שהוא בנו? תלמוד לומר "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם".



ההשוואה בין עבדים לקרקעות נמשכת: אין להם הונאה, כמו לקרקעות (וכן להקדש ולשטרות) אדם עשוי להיקשר נפשית למקום מגורים ולעבד, ולכן ערכם כלפיו יכול להיות גדול מהמקובל בשוק; וראו ב"מ ד ט.



"לרשת אחוזה" - מה אחוזה, אין לו הונייה - אף עבדים, אין להם הונייה.



אין לענות ולצער את העבד – אפילו אם אינו עבד עברי, ויש לצפות ממנו לביצוע העבודה ותו לא.



[ו] "לעולם בהם תעבודו" - אין לך בהם אלא עבודה בלבד.
"ובאחיכם בני ישראל איש באחיו" - אין לי אלא איש באיש.

איש באשה, אשה באיש מנין? תלמוד לומר "איש באחיו", מכל מקום.


השוו לעיל פיסקה ב. כאן "עבודת פרך" מתפרשת כפשוטה: עבודה קשה ומפרכת. אין להטיל על העבד או על האמה העבריים עבודה כזאת, אבל יכול לשכור לשם כך שכיר שאינו עבד. והשוו גם לעיל פרק ז ב.



"לא תרדה בו בפרך" - בו אין אתה רודה בפרך; רודה אתה בבן חורין בפרך.

פרק ח

עריכה

על ויקרא כה מז-נג



דורש "עמך"... "עמו". העושר והעוני כרוכים בחברה שבה בוחר אדם לחיות.



 [א] "וכי תשיג יד גר ותושב עמך" - מי גרם לזה שיעשיר? דבוקו עמך.
"ומך אחיך עמו" - מי גרם לזה שיעני? דבוקו עמו.



לפי הדרשה הזאת יש מצוות פדיון אפילו מידי גר צדק, למרות שגר כזה מחוייב להוציא את עבדיו בשש שנים או ביובל!



"ונמכר לגר", זה גר צדק; "..תושב" - זה גר אוכל נבלות. "משפחת גר" - זה הגוי.
כשהוא אומר "או לעקר... " - זה הנמכר לע"ז עצמה.



אין לעני זכות לתבוע כספים באמצעות האיום שימכור עצמו לגוי; כנראה מניחים שהוא יימנע ככל יכולתו מצעד דרסטי כזה. אבל אם אכן נמכר יש לפדותו בהזדמנות הראשונה; וכמובן אין להמתין (השוו לעיל פרק ו ד), כי העבד בסכנת טמיעה בחברה הנכרית.



בא ואמר לו "הרי אני נמכר!", יכול הזקק לו? תלמוד לומר "אחרי נמכר" - הא אין אתה נזקק לו אלא משימכר.
"גאולה תהיה לו" - מיד; אל תניחנו שיטמע.



אחיו מאמו אינו קרוב משפחה כמו אחיו מאביו! הקרבה נקבעה לפי בית האב. דורש אחד מאחיו – המיוחד שבאחיו; אבל אחיו מאמו קודם לדודו. אם קרוביו אינם יכולים לגאול אותו - גאולתו בידי כל יהודי.



מנין שאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו? תלמוד לומר "אחד מאחיו יגאלנו".
[ב] "דודו" - זה אחי אביו. "בן דודו" - זה בן אחי אביו.
"או משאר בשרו ממשפחתו" - מלמד שהקרוב קודם.
[ג] "או השיגה ידו" - יד עצמו, "ונגאל" - ביד כל אדם.



גם בגאולת שדה או בגאולת בית מידי גוי, המצווה מוטלת על הקרובים, ואם אין ביכולתם לגאול – מוטלת הגאולה על כל אדם.



מה תלמוד לומר "יגאלנו" "יגאלנו" שלשה פעמים? לרבות את כל הגאולות שיהיו כסדר הזה.



העבד העברי שנמכר לגוי אינו מועבר בירושה לבני הגוי אלא אם הגוי הקונה מת – העבד משתחרר. הוא משתחרר גם ביובל, אבל לא בשש שנות עבודה.



[ד] "וחשב עם קונהו" - ולא יורשי קונהו.
"משנת המכרו לו עד שנת היובל" - אינו יוצא בשש.



הביטויים "כסף ממכרו" ו"כסף מקנתו" מלמדים שמכירת עבד עברי לגוי היא דווקא בעד כסף, ולא בעד טובות הנאה אחרות.



"והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו" - בכסף הוא נגאל, ואינו נגאל בתבואה ולא בכלים.
[ה] ומנין שהוא יוצא בגרעון כסף? תלמוד לומר "אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו מכסף מקנתו".



השוו לגאולת שדות, לעיל פרק ה ד. יד הגואל על העליונה, הן בגאולת שדה, הן בגאולת העבד, הן מידי הגוי הן מידי יהודי; וראו תוספתא קידושין א ג, "שיד העבד על העליונה".



מנין אתה אומר, נמכר לו ממנה מנה, והשביח, והרי הוא יפה ממאתים מאתים כסף
מנין שאין מחשב אלא ממנה מנה? תלמוד לומר (ויקרא כה, נא) "מכסף מקנתו ישיב".
נמכר לו ממאתים מאתים כסף, ואינו יפה אלא ממנה מנה; מנין שאינו מחשב אלא ממנה מנה?
תלמוד לומר (ויקרא כה, נב) "כפי שניו ישיב את גאולתו".
[ו] למדנו לנמכר לגוי, כשהוא נגאל, ידו על העליונה.
מנין לנמכר לישראל כשהוא נמכר, ידו על העליונה?
תלמוד לומר "שכיר" (ויקרא כה, נג) "שכיר" (ויקרא כה, מ) לגזירה שוה:
מה "שכיר" האמור לגוי, כשהוא נגאל ידו על העליונה - אף "שכיר" האמור לישראל, ידו על העליונה.



הגוי שקנה עבד עברי מחוייב בכבודו ובמזונותיו של העבד, כשם שיהודי שקנה אותו מחוייב, למרות ששיקול האחווה אינו חל כאן; והשוו לעיל פרק ז ג; אבל את הפיקוח על השעבוד של העבד אצל הגוי יש לעשות רק ברשות הרבים, ואין צורך לבחון זאת בתוך ביתו של הגוי.



[ז] "כשכיר שנה בשנה יהיה עמו" - מה שהוא אוכל, הוא אוכל; ומה שהוא שותה, הוא שותה.
[ח] "לא ירדנו בפרך" - יכול יכנס לביתו לידע מה הוא עושה לו? תלמוד לומר "לעיניך" - אין אתה מצווה אלא לעיניך.

פרק ט

עריכה

על ויקרא כה נד-כו ב



לדעת ר' יוסי, אם העבד נגאל ע"י יהודי שאינו קרוב משפחתו – הוא משועבד לגואלו כעבד עברי, ואם נגאל ע"י קרוביו הוא בן חורין; לדעת ר' עקיבא ההפך: דווקא הנגאל ע"י קרוביו משועבד להם ואם נגאל ע"י זרים הוא משתחרר. סיפור לוט מדגים את דעת ר' יוסי, ראו בראשית יד. ר' עקיבא חושש שאם קרובי העבד ישחררו אותו לחפשי הוא ימכור עצמו שוב, וכך יסחט מהם את כספם.



[א] "ואם לא יגאל באלה" - ר' יוסי הגלילי אומר: ב"אלה" לשחרור ובשאר כל אדם לשעבוד.
רבי עקיבא אומר: ב"אלה" לשעבוד ובשאר כל אדם לשחרור.



מדובר בפרשה בגוי הנתון לשלטון ישראל, שהרי כופים אותו לשחרר את עבדו ביובל; ובכל זאת אסור לשחרר את העבד בכח אלא יש לשלם לגוי את מחיר השנים עד היובל. מכאן מסיק ר' שמעון שאסור לגזול את הגוי גם כאשר ניתן לעשות זאת.
וראו תוספתא ב"ק י ח, שם נאסר גזל הגוי מפני חילול השם.



[ב] ר' שמעון אומר: מנין שגזל הגוי - גזל? תלמוד לומר "אחרי נמכר...".
יכול מושכו ויצא? תלמוד לומר "גאולה תהיה לו".
יכול יגלום עליו? יכפה אותו לשחרר את העבד בלי לשלם לו תלמוד לומר "וחשב עם קונהו" - ידקדק עמו.
[ג] או אינו מדבר אלא בגוי שאינו תחת ידך? וכי מה אתה יכול לעשות לו?
כשהוא אומר "ויצא בשנת היובל הוא ובניו" - הא בגוי שתחת יד ישראל הכתוב מדבר!
אם כן דברה תורה בגוי שתחת ידך, על אחת כמה וכמה בגוי שאינו תחת ידך!
אם כך החמירה תורה על גזילו של גוי, על אחת כמה וכמה על גזילו של ישראל!



השוו לעיל פרשה ו א; כאן נראה שהתנאי נראה כאיסור על העני היהודי, שלא ימכור את עצמו.



[ד] "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" - על תנאי שלא ישתעבדו בהם.



כאן האיסור חל על מי שמשעבד יהודי, והוא מתואר כמי שמנסה לשעבד את הקב"ה כביכול!



"אני ה' אלהיכם" מה תלמוד לומר? מלמד שכל המשתעבד בהם למטה מעלין עליו כאילו משתעבד למעלה.



ראו לעיל קדושים פרשה א יא: "אלילים על שם שהם חלולים".



[ה] "לא תעשו לכם אלילים" - זה אחד מן השמות המגונים שנתגנה בהם ע"ז לשם מעשיה.



לעניין "פסל" ראו שם: הפסלים פסולים מרגע עשייתם, וכך גם המצבה; וראו ספרי דברים קמו.



"ופסל ומצבה": מה פסל, אם עשיתו פסלתו - אף מצבה, אם עשיתה פסלתה.
מה מצבה ב'בל תקימו', אף פסל ב'בל תקימו'.



פסלי מרקוליס, הוא מרקורי, אל הסוחרים, היו מוצבים על אם הדרך. רשב"ג דורש תקימו-חמנים, ומייחס את האיסור להקים פסלים לאל השמש יופיטר בראש הגג.



"לא תקימו" - אלו המרקוליס שעל גבי הדרכים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אלו החמנים שבראשי הגגות.



דורש "בארצכם" בניגוד למקדש, ולא בניגוד לחו"ל, שהרי ע"ז אסורה גם בחו"ל.



"ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה"
בארצכם אי אתם משתחוים על האבנים, אבל אתם משתחוים על האבנים שבמקדש.



דורש את הקשר בין הפסוק לפרשה. על יהודי להיות בעל חוט שדרה ולא לחקות את רבו, אפילו אם נמכר לגוי. הסכנה של ההיטמעות קיימת במיוחד לעניין העבד – וראו גם לעיל פרק ח א.



[ו] "כי אני ה' אלקיכם את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"
כנגד זה הנמכר לגוי הכתוב מדבר; שלא יאמר "הואיל ורבי עובדי ע"ז - אף אני אעבוד ע"ז
הואיל ורבי מגלה עריות - אף אני אגלה עריות; הואיל ורבי מחלל שבתות - אף אני אחלל שבתות".
תלמוד לומר "לא תעשו לכם אלילים... את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו"
הזהיר כן הכתוב על כל המצות. "אני ה'" - אני נאמן לשלם שכר!