פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוספתא/בבא מציעא/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא מציעא פרק שניעריכה

מציאותעריכה

(א)
מודה רשב"א בכלי אנפוריא, שנשתמש בהן, שחייב


ראו משנה ב, א.
רשב"א מצמצם את דין ההכרזה שבתורה, אבל גם לדעתו אם הכלי משומש – מכריז עליו.
לפי התלמודים כלי אנפוריא הם כלים חדשים, והרשימה של מחטים וכו' נוספת לכלי אנפוריא, אלא שמחטים וכו' גם אם הן משומשות אין חייב להכריז.



ואלו הן כלי אנפוריא: בדי מחטין וצנוריון ומחרוזות של קרדומות
וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר: כל אלו שאמרו "הרי אלו שלו", אימתי? - בזמן שמצאן אחד אחד
אבל אם מצאן שנים שנים - חייב להכריז
וכן היה רשב"א אומר: המציל מפי הארי ומפי הזאב ומפי הדוב
ומשלוליתו של ים ומשלוליתו של נהר
המוצא באסרטיא ובפלטיא גדולה - הרי אלו שלו, מפני שהבעלין מתייאשין מהן.

(ב)
מצא חתיכות של בשר ומחרוזות של דגים

וחביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - אין חייב להכריז
כתוב דבר מה בחרש ונתון על פי חבית, בנייר ונתון על פי עגול של דבלה - חייב להכריז.
מצא כריכות ברשות היחיד - חייב להכריז. ברשות הרבים - אין חייב להכריז
האלומות, גדולות מהכריכות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים - חייב להכריז
מצא פירות צבורין - חייב להכריז. מפוזרין - אין חייב להכריז
מקצתן צבורין ומקצתן מפוזרין - חייב להכריז
מצא מעות עשויות מגדלות - חייב להכריז. מפוזרות - אין חייב להכריז
מקצתן מגדלין ומקצתן אין מגדלין - חייב להכריז. וכמה הוא מגדל? - ג' מטבעות זה על גבי זה.
מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות - חייב להכריז
מקצתן בכלי ומקצתן בארץ, מקצתן בכיס ומקצתן בארץ - חייב להכריז
מצא דבר שיש בו סימן בצד דבר שאין בו סימן - חייב להכריז
אם בא בעל סימן ונטל את שלו בלבד - זכה זה המוצא בדבר שאין בו סימן.

(ג)
המוצא סלע, ואמר לו חבירו "סלע זו - חדשה היא, נירונית של נירון קיסר היא, של מלך פלוני היא"


מטבע בודדת שייכת למוצא, אפילו אם נתנו לו סימנים בה.



לא אמר כלום, שאין סימן למטבע. ולא עוד, אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום
אלא הרי היא של מוצאה
מצא באשפה כלי באשפה של יחיד, העלול לפנות אותה - חייב להכריז, שדרך האשפה להטלטל.

(ד)
מצא בגל או בכותל ישן - הרי אלו שלו, שיכול לומר של אמוריין הן.

מצא בחור או בכותל חדש, מחציו ולחוץ – שלו; מחציו ולפנים - של בעל הבית
אם היה מפולש כולו לחוץ סתום מבפנים - אף מה שחציו ולפנים שלו
אם היה מפולש כולו לפנים - אף מה שחציו ולחוץ של בעל הבית
מצא בין פצים לפצים, בפתח שיש בו הרבה מקומות לקבוע מזוזה מן האגוף מקום שבו מגיפים את הדלת. ולחוץ שלו; מן האגוף ולפנים של בעל הבית.

(ה)

מצא בבית, האורח אם שרו בו אורחין לפניו - הרי אלו שלו; ואם לאו - הרי אלו של בעל הבית

מצא בה בחנות, עד מקום שדרך בני אדם רגילין ליכנס - הרי אלו שלו


לעניין בהמה ראו ירושלמי בבא מציעא ב ה.
הדרשה על שלמה נמצאת במכילתא דרשב"י על שמות כב ד.



יתר על כן - הרי אלו של בעל הבית
הלוקח בהמה מחבירו ומצא עליה דבר שיש בו שוה פרוטה - חייב להכריז
המוצא שוה פרוטה - חייב להכריז; פחות משוה פרוטה - אין חייב להכריז
שנאמר (דברים כב ג) "שלמה". מה שלמה מיוחדת, דבר שיש בו שוה פרוטה - חייב להכריז
כך כל דבר שיש בו שוה פרוטה - חייב להכריז; פחות משוה פרוטה - אין חייב להכריז.

שמירת המציאה וההכרזהעריכה

(ו)
בראשונה כל הבא ונותן סימניה - היה נוטלה


ראו משנה ב, ו-ז.
הברייתא מוסיפה את נהגי ההכרזה לאחר החורבן.



משרבו הרמאין התקינו שיהא זה נותן סימניה - ומביא ראיה שאינו רמאי
בראשונה היו מכריזין עליה ג' רגלים ואחר הרגל האחרון ז' ימים
ומשחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין עליה ל' יום
ומן הסכנה ואילך התקינו שיהא מודיע לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ולאנשי עירו ודיו.

(ז)

המוצא מציאה, אם יש בה כדי להחזיר לבעלים בשוה פרוטה ולגבות שכרה ממנה - מטפל ממנה

ואם לאו - מניחה במקומו


ראו משנה ב, ט.
הנוסח כאן "בין הזרעים" משקף גם מצב שבעל הפרה מתחייב לשלם על נזקים שהיא גורמת, אולי אף למוצא עצמו.
גם דברים מונחים, אם נשארו שם שלושה ימים – כנראה נשכחו והם אבידות. וראו גם פאה ו, ב.



איזו היא אבידה?- מצא קרדום באסרטיא וטלית באסרטיא ופרה רועה בין הזרעים - הרי זו אבדה
טלית מונחת בצד הגדר, וחבית מונחת בצד הגדר, וחמור רועה בין עשבים - אין זה אבדה
מצאן ג' ימים זה אחר זה - הרי זו אבדה.

(ח)

כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור - יעשה ויאכל

לא יעשה בהן יותר ממה שהן אוכלין


איך מקטינים את הנזק הנגרם לבעל האבידה, כדי לעמוד במגבלות הלכה ז? – וראו משנה ב, ז-ח. וראו גם ספרי תצא רכ"ד.



כל דבר שאין עושה ואוכל, כגון אווזין ותרנגולין - מיטפל בהן ג' ימים. בעגלין ובסייחין - ל' יום
יתר על כן - מוכרן בב"ד
מצא ספרים - קורא בהן אחד לל' יום
לא יקרא בהן את הפרשה וישנה, ולא יקרא בהן את הפרשה ויתרגם
ולא יקראו ג' אנשים בכרך א', ולא יפתח בספר יותר מג' דפין
סומכוס אומר: בחדשים א' לל' יום, בישנים אחד לשנים עשר חדש
כלי כסף - משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין, מפני שמשחירן
כלי נחשת - משתמש בהן בחמין אבל לא באור, מפני שהוא משחקן
מגריפות וקרדומות - משתמש בהן בדבר הרך אבל לא בדבר הקשה
מגריפה - גורף בה את הטיט, מדיחה ומניחה במקומה
קרדומות - מבקיע בו את העצים, ובלבד שלא יבקע בו לא צינין עצי תמר ולא זית
וכשם שאתה אומר באבדה כך אתה אומר בפקדון. שומר על פקדון חברו

(ט)

המפקיד כסות אצל חבירו - מנערה אחת לל' יום

שוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו


ראו משנה ב, ח.
אם התחיל להוביל את הבהמה לרשותו – חייב להשלים את המלאכה ואינו יכול להתחרט.



אם היתה מרובה יקר לשטחה נוטל שכרו ממנה
המוצא בהמת חבירו - חייב ליטפל בה. לשמור שלא תזיק עד מתי חייב ליטפל בה? עד שיכניסה לרשותו
הכניסה למקום שיראנה - לא יטפל בה
נגנבה או אבדה לפני שהכניסה לרשותו - חייב באחריותה. לעולם חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו
הכניסה לגינתו או לחורבתו ואבדה או נגנבה - פטור.

(י)

מצא חמור טעון פחמים או דברים האסורים במסחר לפי החוק הרומאי, וכל שכן איסורי הנאה לפי ההלכה - אין מחייבין אותו ליגע בהן
זה הכלל: כל העושה בתוך שלו - הרי זה נזקק לו, וכל שאינו עושה בתוך שלו - אין נזקק לו

אם היה חמורו נפלן - פורק עמו אפילו מאה פעמים


ראו משנה ב, י, וראו דברי ר' יוסי הגלילי שם.
בסוף הברייתא עוסקים בשאלת הטווח שבו מחייבת ראיית החמור לטפל בו, וראו ספרי תצא מב.



רשאי להקל את הפרסה לתקן את פרסות החמור ולגבות שכרו הימנו
אין מחייבין אותו להיות עומד ומחזיר מפרק ומטעין לחפש חמור נופל ולטענו
שנאמר (שמות כג ד) כי תפגע וכי (דברים כב ד) תראה. יכול שנים ושלשה מיל? ת"ל כי תפגע
יכול אפילו בתוך ד' אמות? ת"ל כי תראה
שיערו חכמים אחד מז' ומחצה במיל, וזה הוא ריס.

עדיפויות בפריקה, טעינה, והשבת אבידהעריכה

(יא)
אוהב לטעון ושונא לפרוק - מצוה לפרוק עם השונא שלא לשבור את לבו


המצווה היא להעדיף את השונא, כדי שלא יתיאש אם ידחה אותו. אבל מצווה זו חלה רק על ישראל, והשוו לדברי ר' יאשיה במכילתא משפטים רא.
אם יש חמור של גוי ואין חמור נופל של יהודי – חייב לעזור לגוי.
יין נסך – ראו בהלכה י.
השבת אבידה כוללת גם חובה לעצור שטפון ולהציל ממון בכל דרך.



שונא שאמרו - שונא שבישראל. לא שונא שבעובדי כוכבים
ראה חמורו של עובד כוכבים - חייב ליטפל בו כדרך שמטפל בשל ישראל
אם היה טעון יין נסך - אין רשאי ליגע בו
ראה מים שהן שוטפין והולכין - חייב לגדרן
זה הכלל: כל דבר שיש בו משום חסרון כיס - יש בו משום השב אבדה.

(יב)
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון


ראו משנה ב, י.
חכמים רואים את עיקר המצווה כצער בעלי חיים, שאדם מצווה עליו גם לגבי בהמתו הוא, וראו ספרי תצא נג.
בהמשך המצווה מורחבת גם למצוות הצלה והוריית דרך ולהיתר היחלצות ממקום לא מוכר גם ע"י שבירת גפנים, וראו ספרי תצא מח.



ר"ש אומר: אף לטעון, שנאמר (דברים כב ד) "תקים עמו".
"עמו" - על גבי החמור, דברי ר"ש וחכ"א: עמו אתה בשכר,
וכשם שמצוה על בהמת עצמו כך מצוה על בהמת חבירו.
חבירו שטעה - תופסו בידו ומפסגו בשדות וכרמים, עד שמגיע לעיר או לדרך
וכשם שמצוה ע"י חברו כך מצוה ע"י עצמו:
הוא עצמו שטעה - מפסג בשדות וכרמים עד שמגיע לדרך או לעיר
שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

(יג)
אבדת רבו ואבדת אביו - אבדת רבו קודמת לאבדת אביו


ראו משנה ב, יא.
הברייתא דנה בהגדרת "רבו".
אביו ואמו, אם הם נשואים – היא חייבת בכבוד אביו
איש ואשה - ראו הוריות ג, ז.
לא מעלים – קשור למצוות ההצלה מהלכה יב או להגדרת השונא מהלכה יא.



ואם היה אביו שקול כרבו - אבדת אביו קודמת לאבידת רבו
ואיזהו רבו? - שלמדו תורה, ולא שלמדו אומנות
ואי זה זה רבו? שלמדו ופתח לו תחלה
היה ר"מ אומר: רבו שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא
ר' יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו
ר' יוסי אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו
אבדת אביו ואבדת אמו - אבדת אביו קודמת לאבדת אמו
אימתי? בזמן שהיא תחתיו; אבל אינה תחתיו - שניהם שוין
אבדת האיש ואבדת האשה - אבדת האיש קודמת לאבדת האשה
והעובדי כוכבים והרועים בהמה דקה ומגדליה - לא מעלין ולא מורידין
המומרים לעבודת כוכבים והמסורת מורידין ולא מעלין.