ביאור:ספרי דברים/ואתחנן
ביאור:ספרי דברים עריכה
- פרשת דברים - פיסקה א-כה
- פרשת ואתחנן - פיסקה כו-לו
- פרשת עקב - פיסקה לז-נב
- פרשת ראה יא - פיסקה נג-נח
- פרשת ראה יב - פיסקה נט-פא
- פרשת ראה יג-יד - פיסקה פב-קי
- פרשת ראה טו - פיסקה קיא-קכו
- פרשת ראה טז - פיסקה קכז-קמג
- פרשת שופטים טז - פיסקה קמד-קמו
- פרשת שופטים יז - פיסקה קמז-קסב
- פרשת שופטים יח - פיסקה קסג-קעח
- פרשת שופטים יט-כא - פיסקה קעט-רי
- פרשת כי תצא כא - פיסקה ריא-רכא
- פרשת כי תצא כב - פיסקה רכב-רמה
- פרשת כי תצא כג - פיסקה רמו-רסז
- פרשת כי תצא כד - פיסקה רסח-רפה
- פרשת כי תצא כה - פיסקה רפו-רצו
- פרשת כי תבוא - פיסקה רצז-שג
- פרשת ניצבים - פיסקה שד-שה
- פרשת האזינו - פיסקה שו-שמא
- פרשת וזאת הברכה - פיסקה שמב-שנז
ספרי דברים לפרשת ואתחנן עריכה
פיסקה כו עריכה
על דברים ג כג-כד
(דברים ג כג) "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר",
ה'רש' הוא משה, והעשיר הוא דוד, שהעיז לבקש שחטאו לא יוזכר, אבל נענה בשלילה. |
שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל: משה ודוד מלך ישראל,
משה אמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עבירה שעברתי תכתב אחרי
שלא יהו הבריות אומרים: דומה שזייף משה בתורה או שאמר דבר שלא נצטוה
משל למלך שגזר ואמר כל מי שאוכל פגי שביעית יהיו מחזרים אתו בקנפון לועגים לו במקום ציבורי
אכילת פגים בשביעית נאסרה ע"י המלך כדי שהתאנים יבשילו ואז יהיו גדולות יותר. זו דוגמא לעבירה קלה, כי אין בה עבירה על דיני השביעית – ראו שביעית ד ז - אלא רק על הגזירה המיוחדת של המלך;. |
אמרה לו: בבקשה ממך אדוני המלך, הודיע סרחוני
שלא יהו בני המדינה אומרים דומה שנמצא בה דבר נאוף או שנמצא בה דבר כשפים
הם רואים פגים תלוים בצוארי ויודעים שבשבילם אני מחזרת
כך אמר משה לפני המקום: עבירה שעברתי - תכתב אחרי
אמר לו הקדוש ברוך הוא: הריני כותבה, שלא היתה אלא על המים
שנאמר (במדבר כז יד) "כאשר מריתם פי" וגו'.
לפי דרשת ר' שמעון מטרת האיזכור של מי מריבה אינה כדי להודיע על חטאו של משה אלא היא ביטוי לצער של הקב"ה על החטא, כמי שמצטער על מעורבות בנו בתאונת דרכים. |
הגיע למקום צר - נהפכה קרוכין שלו על בנו, נסמת עינו, נקטעה ידו, נשברה רגלו,
כשהיה המלך מגיע לאותו מקום אומר: כאן נזק בני, כאן נסמת עינו, כאן נקטעה ידו, כאן נשברה רגלו
אף כך המקום מזכיר שלש פעמים מי מריבה מי מריבה מי מריבה
לומר: כאן הרגתי את מרים, כאן הרגתי את אהרן, כאן הרגתי את משה
משה אהרון ומרים נכשלו בסלע מי מריבה. |
דוד אמר לפני המקום: עבירה שעברתי - לא תכתב אחרי
אמר לו המקום: לא שוה לך! שיהו הבריות אומרים בשביל שאהבו מחל לו,
משל לאחד שלוה מן המלך אלף כורים חטים בשנה
היו הכל אומרים: איפשר שזה יכול לעמוד באלף כורים חטים בשנה ואינו ממשכנו המלך?
אלא כתב לו אפוכי! המלך נתן ללווה שטר מחילה סודי
פעם אחת שייר ולא שקל לו כלום. נכנס המלך לביתו ונטל בניו ובנותיו והעמידם על אבן המכר
באותה שעה ידעו הכל שלא שייר בידו כלום שהמלך לא נתן מתנות חינם
דוד נענש על חטאו באופן חמור, וחומרת העונש מעידה שהקב"ה לא ויתר לו מפני חיבתו, ולא נהג באופן לא הוגן. |
שנאמר (שמואל ב יב ו) "ואת הכבשה ישלם ארבעתים". רבי חנינה אומר: ארבעתים - ששה עשר
אף נתן הנביא בא והוכיחו על אותו מעשה שעשה,
דוד אמר (שמואל ב יב יג) "חטאתי לה'"! מה אמר לו? "גם ה' העביר חטאתך לא תמות".
ואומר (תהלים נא ו) "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי".
למרות שמשה ודוד היו יכולים לבקש מחילה בזכות מעשיהם הטובים – הם ביקשו את סליחת הקב"ה בחינם, ומשלא נענו - קיבלו את הדין ונענשו. דורש 'ואתחנן' – מבקש מתנה בחינם. |
והיו יכולים לתלות את העולם במעשיהם הטובים
ולא בקשו מן המקום שיתן להם אלא חנם
והלא דברים קל וחומר: ומה אלו, שיכולים לתלות את העולם במעשיהם הטובים
לא בקשו מלפני הקדוש ברוך הוא שיתן להם אלא חנם
מי שאינו אחד מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות מתלמידי תלמידיהם
על אחת כמה וכמה שלא יבקש מלפני הקדוש ברוך הוא שיתן לו אלא חנם!
לאו דווקא עשרה, שהרי לפנינו 13 לשונות, ואף יש להשלים לשון 'שיחה' שלא נמצא לפנינו ומופיע במכילתא ויהי ב. |
זעקה שועה נאקה, שנאמר (שמות ב כג-כד) "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים
ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלהים את נאקתם,
נקראת בצר וקריאה, שנאמר (שמואל ב כב ז) "בצר לי אקרא ה'",
נקראת רנה ופגיעה, שנאמר (ירמיה ז טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה
ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי",
נקראת נפול, שנאמר (דברים ט כה) "ואתנפל לפני ה'",
נקראת פלול, שנאמר (דברים ט כו) "ואתפלל אל ה'",
נקראת עתירה, שנאמר (בראשית כה כא) "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו",
נקראת עמידה, שנאמר (תהלים קו ל) "ויעמד פנחס ויפלל" וגו',
נקראת חילוי, שנאמר (שמות לב יא) "ויחל משה" וגו',
נקראת תחנה, שנאמר "ואתחנן אל ה'".
"בעת ההיא לאמר", משל לבני מדינה שהיו מבקשים מלפני המלך שיעשה את מדינתם קלוניא
מדינה הנחשבת קולוניה של רומי היא בעלת חופש יחסי. המשל טוען שיש זמנים שבהם המלך נוטה יותר להקל על אזרחיו, ומשה ביקש לנצל שעת כושר כזאת, אך ללא הצלחה. דורש 'בעת ההיא'. |
אמרו: הרי שעה שנבקש בה מלפני המלך שיעשה את מדינתנו קלוניא!
כך משה היה מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא שיכנס לארץ
כיון שראה שנפלו סיחון ועוג לפניו, אמר:
הרי שעה שאבקש בה מלפני הקדוש ברוך הוא שאכנס לארץ!
לכך נאמר בעת ההיא.
דרשה דומה על 'לאמור' בכיוון ההפוך ראו במכילתא בחדש ד: שם אומר הקב"ה למשה 'לאמור', והדרשה היא 'צא ואמור להם והשיבני את דבריהם'. וראו דרשות אחרות על 'לאמור' בפתיחת מכילתא פסחא, בסוטה ה ד, ובספרי במדבר ב. |
הודיעני אם אתה עושה לי אם אי אתה עושה לי, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה,
(שמות יז ד) "ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה",
שאין תלמוד לומר "לאמר", ומה תלמוד לומר "לאמר"?
אמר לו: הודיעני אם נופל אני בידם אם לאו.
כיוצא בו אתה אומר (שמות ו יב) "וידבר משה לפני ה'", שאין תלמוד לומר "לאמר"
ומה תלמוד לומר "לאמר"? אמר לו: הודיעני אם אתה גואלם אם לאו.
כיוצא בו אתה אומר (במדבר יב יג) "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא",
שאין תלמוד לומר "לאמר", ומה תלמוד לומר "לאמר"? הודיעני, אם אתה מרפא אותה ואם לאו.
כיוצא בו אתה אומר (במדבר כז טו-טז) "וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה'",
שאין תלמוד לומר "לאמר", ומה תלמוד לומר "לאמר"?
אמר לו הודיעני אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו
אף כאן אתה אומר "בעת ההיא לאמר", שאין תלמוד לומר "לאמר", ומה תלמוד לומר "לאמר"?
אמר לו הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו.
לפנינו במקרא 'אדני אלהים', ואילו הדרשה מניחה שהנוסח הוא 'ה' אלהים'; ויתכן שדרש על פי השמיעה ולא לפי הכתוב. |
שנאמר (שמות לד ו) "ה' ה' אל רחום וחנון".
כל מקום שנאמר אלהים - זו מדת הדין
שנאמר (שמות כב ח) "עד האלהים יבוא דבר שניהם", ואומר (שמות כב כז) "אלהים לא תקלל"
פיסקה כז עריכה
על דברים ג כד
דורש 'החלות' – מלשון חילול והתרת נדרים. לעניין השבועה של משה ליתרו ראו לעיל פיסקה ד, והשוו מכילתא עמלק ב, א, שם נשבע משה שיקדיש את בכורו לע"ז. |
בשעה שאמרת לי (שמות ג י) "לך והוצא את עמי בני ישראל ממצרים",
אמרתי לפניך: איני יכול, שכבר נשבעתי ליתרו שאיני זז מאצלו
שנאמר (שמות ב כא) "ויואל משה לשבת את האיש",
ואין הואלה אלא שבועה, שנאמר (שמואל א יד כד) "ויואל שאול את העם".
דורש 'החלות' – התחלת, פתחת פתח: הקב"ה רמז למשה שיתפלל ותפילתו תיענה. |
בשעה שסרחו במעשה העגל, שנאמר (דברים ט יד) "הרף ממני ואשמידם",
וכי משה תפוס היה בקדש? אלא כך אמר לפניו,
רבונו של עולם, אתה פתחת לי פתח שאעמוד ואתפלל על בניך
ועמדתי והתפללתי עליהם ושמעת תפלתי וסלחת לעוונם
הייתי סבור שאני עמהם בתפלה, והם לא התפללו עלי
והלא דברים קל וחומר: אם תפלת יחיד על הרבים כך נשמעת,
תפלת הרבים על היחיד על אחת כמה וכמה!
סקירה של המונח "עבד ה'" בתנ"ך. הדרשה מחלקת את גיבורי התנ"ך לארבע קבוצות – טטראדרמה של מי שקראו עצמם עבדי ה' ומי שהקב"ה קראם עבדיו. קשה לדרג את הקבוצות. |
ויש שקראו עצמם עבדים והקדוש ברוך הוא לא קראם עבדים
ויש שלא קראו עצמם עבדים והקדוש ברוך הוא קראם עבדים:
אברהם קרא עצמו עבד, שנאמר (בראשית יח ג) "אל נא תעבר מעל עבדך",
והקדוש ברוך הוא קראו עבד, שנאמר (בראשית כו כד) "בעבור אברהם עבדי";
יעקב קרא עצמו עבד, שנאמר (בראשית לב יא) "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת
אשר עשית את עבדך", והמקום קראו עבד, שנאמר (ישעיה מא ח) "ואתה ישראל עבדי";
משה קרא עצמו עבד, שנאמר "להראות את עבדך",
והקדוש ברוך הוא קראו עבד, שנאמר (במדבר יב ז) "לא כן עבדי משה";
דוד קרא עצמו עבד, שנאמר (תהלים קטז טז) "אני עבדך בן אמתך",
והקדוש ברוך הוא קראו עבד, שנאמר (מלכים ב יט לד) "וגנותי על העיר הזאת להושיעה
למעני ולמען דוד עבדי", (יחזקאל לז כה) "ודוד עבדי נשיא להם לעולם";
ישעיה קרא עצמו עבד, שנאמר (ישעיה מט ה) "ועתה כה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו",
והקדוש ברוך הוא קראו עבד, שנאמר (ישעיה כ ג) "כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף";
שמואל קרא עצמו עבד, שנאמר (שמואל א ג י) "ויאמר שמואל דבר כי שומע עבדך",
והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד;
שמשון קרא עצמו עבד, שנאמר (שופטים טו יח) "אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה", והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד;
שלמה קרא עצמו עבד, שנאמר (מלכים א ג ט) "ונתת לעבדך לב שומע",
והקדוש ברוך הוא לא קראו עבד, אלא תלאו בדוד אביו, שנאמר (מלכים א יא יג) "למען דוד עבדי;
איוב לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד, שנאמר (איוב ב ג) "השמת לבך אל עבדי איוב";
יהושע לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד: (יהושע כד כט) "וימת יהושע בן נון עבד ה'";
כלב לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד, שנאמר (במדבר יד כד) "ועבדי כלב";
אליקים לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד, שנאמר (ישעיה כב כ) "וקראתי לעבדי לאליקים";
זרובבל לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד,
שנאמר (חגי ב כג) "ביום ההוא נאום ה' אלהים אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה'
ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה'";
דניאל לא קרא עצמו עבד, והקדוש ברוך הוא קראו עבד, שנאמר (דניאל ו כא) "דניאל עבד אלהא חייא";
חנניה מישאל ועזריה לא קראו עצמם עבדים, והקדוש ברוך הוא קראם עבדים
שנאמר (דניאל ג כו) "שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עלאה פוקו ואתו";
נביאים הראשונים לא קראו עצמם עבדים, והקדוש ברוך הוא קראם עבדים
שנאמר (עמוס ג ז) "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים".
גדלך בניגוד ל'ידך החזקה'; חוזק ידו של הקב"ה מתבטא במידת הפורענות על המצרים, ואילו כאן מדובר במדת הטוב, וראו גם ספרי במדבר קלד: 'גדלך זו מדת טובך'; הדרשה מסיקה שבכל התנ"ך גדלו של הקב"ה הוא במדת הטוב. |
"ואת ידך החזקה" - אלו עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים
שנאמר בהם (שמות ח א) "נטה את ידך".
מדת בשר ודם אפרכוס מושל יושב על אפרכיא שלו - מתירא הוא מן סנקתידרוס שרים שלו שלא יחזירנו
אתה שאין לך סנקתידרוס, מפני מה אין אתה מוחל לי?
מלך בשר ודם יושב על בימה כסא משפט שלו - מתירא הוא מפני דיתוכוס שלו ממלא מקומו, סגנו, שלא יחזירנו
אתה שאין לך דיתוכוס, מפני מה אין אתה מוחל לי?
ההבדל בין הדרשות הוא בדרשה על 'גבורותיך': הראשונה דורשת הכל על מצרים, והשניה ממשיכה ומוצאת את גבורותיו של הקב"ה גם במלחמת סיחון ועוג. |
דבר אחר: "כמעשיך" - במצרים, "וכגבורותיך" – על הירדן. בנחלי ארנון
פיסקה כח עריכה
על דברים ג כה
בניגוד לאוירה בפיסקה הקודמת, כאן מניחים שמשה אמור היה לקבל את הגזירה בהכנעה, ומתפלאים על שניסה להתפלל. |
והלא כבר נאמר (דברים ג כז) "כי לא תעבור את הירדן הזה"!
משל למלך שהיו לו שני עבדים, וגזר על אחד מהם שלא לשתות יין שלשים יום
אמר: מה גזר עלי, שלא לשתות יין שלשים יום? - איני טועמו אפילו שנה אחת אפילו שתי שנים
העבד הראשון הפיג והקטין את הגזירה, והראה שאינה חמורה במיוחד. העבד השני הגדיל את תיאור הקושי ובכך כיבד את רבו. |
חזר וגזר על השני שלא לשתות יין שלשים יום
אמר: איפשר שאני יכול להיות בלא יין אפילו שעה אחת?
וכל כך למה? כדי לחבב דברי רבו
כך משה היה מחבב דברי המקום, ומבקש מלפניו שיכנס לארץ. לכך נאמר "אעברה נא ואראה".
הר הבית מכונה כך בפי רבים מגיבורי התנ"ך. |
אברהם קראו הר, שנאמר (בראשית כב יד) "אשר יאמר היום בהר ה' יראה",
משה קראו הר, שנאמר "ההר הטוב הזה",
דוד קראו הר, שנאמר (תהלים כד ג) "מי יעלה בהר ה'",
ישעיה קראו הר, שנאמר (ישעיה ב ב) "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'",
גוים קראו אותו הר, שנאמר (ישעיה ב ג) "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'".
"והלבנון", מנין שאין לבנון אלא מקדש? שנאמר (ירמיה כב ו) "גלעד אתה לי ראש הלבנון",
ולמה נקרא שמו לבנון? שמלבין עונותיהם של ישראל
שנאמר (ישעיה א יח) "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו"
פיסקה כט עריכה
על דברים ג כו-כח
ר' אליעזר מפרש 'ויתעבר' מלשון עברה וחימה; ר' יהושע – מלשון מעוברת, שהקב"ה לא התכופף ולא הקשיב לתחינות משה. והשוו מכילתא עמלק א ב. |
רבי אליעזר אומר: נתמלא עלי חימה.
רבי יהושע אומר: כאשה שאינה יכולה לשוח מפני עוברה.
"למענכם", בשבילכם נעשה לי כך. ולא שמע אלי, ולא קבל תפלתי.
משה נאלץ לציית לגזירה נאסר עליו להמשיך ולהתווכח, כאדם שביקש שרבו יתיר את נדרו וזה סירב. דורש 'רב' – על הקב"ה, רבו של משה. |
מה עליך? לשמוע דברי רבך!
דבר אחר: "ויאמר ה' אלי רב לך", אמר לו: משה, דוגמא אתה עשוי לדיינים
הדיון משמש דגם להתנהגות נכונה בעתיד, בעימותים בין אדם לגורלו: מצד אחד אין הקב"ה נושא פנים, ויש להכיר בכך שהגורל הוא לעיתים טראגי; אבל מצד שני אין מניעה להמשיך ולהתחנן ולבקש רחמים, אפילו כשנראה שאין לכך סיכוי. דורש 'רב' על משה רבנו. |
על ידי שאמר (במדבר כ י) "שמעו נא המורים", נגזרה גזרה שלא יכנס לארץ
המענים את הדין והמעותים את הדין - על אחת כמה וכמה.
ומה משה, שנאמר לו "רב לך אל תוסף" - לא נמנע מלבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא
שאר בני אדם על אחת כמה וכמה!
ומה חזקיה, שנאמר לו (מלכים ב כ א) "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה"
לא נמנע מלבקש רחמים; שהיה דורש: אפילו חרב חדה על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים
שנאמר (ישעיה לח ב) "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל",
שאר ישראל על אחת כמה וכמה!
דורש 'רב לך' – שכרך רב, אבל רק בעולם הבא. |
כאדם שאומר לחבירו: הרבה לך בידי, אל תביישיני.
דרשה נוספת על 'ויתעבר' – שהקב"ה טען שמשה הגזים בבקשותיו ועבר את המידה הראויה. |
(דברים ג כז) "אל תוסף דבר אלי... עלה ראש הפסגה",
בניגוד לדרשה הקודמת, שלפיה התפילה של משה גרמה לכעס מצד הקב"ה, טוען ר' אליעזר שהתפילה הועילה, כי רק בזכותה זכה משה לראות את הארץ בעיניו. |
שבכל מעשיו של משה לא נאמר לו עלה, ובדבר זה נאמר לו עלה.
מיכן אמרו: (תוספתא ברכות ג טו-טז) העומדים בחוצה לארץ
הופכים פניהם כנגד ארץ ישראל ומתפללים, שנאמר (מלכים א ח מח) "והתפללו אליך דרך ארצם",
משה המשיך להתפלל מראש הפסגה, כשהפך פניו משם לעבר א"י, כמו בתוספתא המצוטטת. |
שנאמר (דברי הימים ב ו לד) "והתפללו אליך דרך העיר",
העומדים בירושלם הופכים פניהם כנגד בית המקדש ומתפללים
שנאמר (דברי הימים ב ו לב) "והתפללו אל הבית הזה",
העומדים בבית המקדש מכוונים את לבם כנגד בית קדשי הקדשים ומתפללים
שנאמר (דברי הימים ב ו כו) "והתפללו אל המקום הזה",
נמצאו עומדים בצפון הופכים פניהם לדרום; בדרום הופכים פניהם לצפון
במזרח פניהם למערב במערב פניהם למזרח
נמצאו כל ישראל מתפללים למקום אחד.
משה, כמו בן המלך במשל, הגיע ממש עד הגבול ועמד על הירדן, אבל לא עבר אותו |
נכנס לפתח פלטורין שלו - משכו ודבר עמו.
נכנס לפתח טריקלין שלו - משכו ודבר עמו
כיון שבא לכנס לקיטון אמר לו: מיכן ואילך את אסור
כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: כל עצמי איני משוך מארץ ישראל
אלא מלא הירדן הזה, מלא חבל של חמשים אמה!
אמר לו: וראה בעיניך, כי לא תעבור.
ראו ספרי במדבר א, דברי ר' יהודה בן בתירה. הזירוז ליהושע הוא כללי, על תורה ומעשים טובים, ואינו מכוון להוראה מסוימת. |
שנאמר (דברים לא ז) "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ",
חזק בתורה ואמץ במעשים טובים.
הנוכחות של יהושע עצמו חיונית להצלחה בזמן כיבוש הארץ, ולכן כששלח כוח של 3000 איש לכבוש את העי בלעדיו – נכשל. לפי הדרשה הכישלון לא היה בגלל המעל של עכן בחרם אלא בגלל אי הנוכחות של יהושע. |
"והוא ינחיל אותם", אם מנחילם – נוחלים, ואם לאו - אינם נוחלים
וכן אתה מוצא כשהלכו לעשות מלחמה בעי, נפלו מהם כשלשים וששה צדיקים
שנאמר (יהושע ז ה-י) "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש וירדפום
ויקרע יהושע שמלותיו ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב,
ויאמר יהושע אהה ה' אלהים למה העברת העביר... בי אדני מה אומר אחרי אשר הפך...
ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך",
לא כך אמרתי למשה רבך מתחילה, אם עובר לפניהם – עוברים, ואם לאו - אינם עוברים
אם מנחילם – נוחלים, ואם לאו - אינם נוחלים? שלחתם ולא הלכת אחריהם!
פיסקה ל עריכה
על דברים ג כט – ד א
דורש 'בגיא' - במקום נמוך מבחינה מוסרית. |
דבר אחר: אמר להם: ראו כמה ביניכם לביני,
שכמה תפלות וכמה בקשות וכמה תחנונים עשיתי - ונגזרה עלי גזרה שלא אכנס לארץ
היתרון של העם על משה אינו ברמתם המוסרית והדתית אלא בהיותם רבים. |
שנאמר (תהלים צה י) "ארבעים שנה אקוט בדור",
ולא עוד, אלא שגדולים שבכם משתחוים לפעור - וימינו פשוטה לקבל שבים!
דורש 'ועתה' – שישראל מתחילים כלוח חלק, בהמשך לדרשה הקודמת. |
פיסקה לא עריכה
על דברים ו ד
קורא 'ישראל' כשמו של יעקב ולא כשמו של העם. |
לפי שנאמר (שמות כה ב) "דבר אל בני ישראל",
דבר אל בני אברהם, דבר אל בני יצחק - אין כתוב כאן; אלא דבר אל בני ישראל
זכה אבינו יעקב שיאמר דבור לבניו!
לפי שהיה אבינו יעקב מפחד כל ימיו ואומר
אוי לי שמא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי
מכאן עד סוף המחלוקות בין ר' עקיבא לרשב"י סוטה הדרשה מהרצף ומהרעיון שבתחילתה לעניין אחר. |
שנאמר (בראשית כא ט) "ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק",
שהיה עובד עבודה זרה, דברי רבי עקיבה;
רבי שמעון בן יוחיי אומר: ארבעה דברים היה רבי עקיבה דורש, ואני דורשם ודברי נראים מדבריו
הרי הוא אומר "ותרא שרה את בן הגר המצרית", שעבד עבודה זרה
ואני אומר לא היו צרים אלא לענין שדות וכרמים
שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר לו: אני נוטל שני חלקים שאני בכור
וכן שרה אמרה לאברהם (בראשית כא י) "גרש האמה הזאת ואת בנה וגו'
ודברי אני רואה מדבריו.
לדברי ר' עקיבא טען משה שכל הבהמות בעולם לא יספיקו לבני ישראל, ולדברי רשב"י הוא טוען שישראל יוצאים כנגד הקב"ה. בנוסח רשב"י שבתוספתא משה מנסה להגן על ישראל מגזירת המוות, אבל כאן הוא מגדיל את אשמתם בעיני משה, והקב"ה מגן עליהם ונוזף במשה. |
(במדבר יא כב) "אם את כל דגי הים יאסף להם" - שווה להם, דברי רבי עקיבה
ואני אומר: אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר שבעולם - סופם לרנן אחריך!
השיבה אותו רוח הקודש (במדבר יא כג) "עתה תראה היקרך דברי אם לא!"
ודברי אני רואה מדבריו.
לפי ר' עקיבא הטענה של העם היא בזכות עבודת אלילים רבים, ואילו לפי רשב"י הם טוענים בזכות היותם מצווים ביותר מצוות, והם מחוייבים לעבודת הקב"ה. גם כאן מסתמך רשב"י על התשובה של הנביא לטענת העם, שאמנם הצטוו אבל לא קיימו את המצוות. |
אומרים לאמר: אחד היה אברהם ויירש את הארץ, ואנחנו רבים - לנו נתנה הארץ למורשה!"
והרי דברים קל וחומר: ומה אברהם, שלא עבד אלא אלוה אחד - ירש את הארץ
אנו, שעובדים אלוהות הרבה - אינו דין שנירש את הארץ?
ואני אומר: ומה אברהם, שלא נצטווה אלא מצוה יחידית המילה - ירש את הארץ
אנו, שנצטווינו מצוות הרבה - אינו דין שנירש את הארץ?
ומה נביא משיבם על כך? (יחזקאל לג כה) "כה אמר ה', על הדם תאכלו
ועיניכם תשאו אל גילוליכם, ודם תשפכו, והארץ תירשו?
עמדתם על חרבכם, עשיתם תועבה, ואיש את אשת רעהו טמא - והארץ תירשו?"
ודברי רואה אני מדבריו
כיוצא בו אתה אומר (זכריה ח יט) "כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי
מחלוקת על צום העשירי: לפי ר' עקיבא מדובר במאורע הראשון מבחינה היסטורית, שחל בעשירי בטבת. לדעת רשב"י המאורע הוא המאוחר מבחינה היסטורית – הגעת הבשורה על חורבן הבית לגולה בחמישה בטבת. רשב"י מזהה את סדר הפסוק בזכריה עם הרצף ההיסטורי ואילו ר' עקיבא מזהה אותו עם לוח השנה המתחיל בניסן. |
צום הרביעי - זה שבעה עשר בתמוז, שבו הובקעה העיר; ולמה נקרא שמו רביעי? שהוא חדש רביעי;
צום החמישי - זה תשעה באב, שבו חרב הבית בראשונה ובשניה; ולמה נקרא שמו חמישי? שהוא חדש חמישי,
צום השביעי - זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה,
ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא כחורבן בית המקדש
ולמה נקרא שמו צום השביעי? שהוא חדש שביעי,
צום העשירי - זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלם
שנאמר (יחזקאל כד א-ב) "ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש
לאמר: בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם",
ואני אומר: צום העשירי הוא יום החמישי; ה בטבת אלא שביהודה מתענים על המעשה ובגולה על השמועה
שנאמר (יחזקאל לג כא) "ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותינו
בא אלי הפליט וגו'. ושמעו ועשו יום שמועה כיום שרפה
ודברי רואה אני מדבריו.]
חזרה לדרשה מתחילת הפיסקה. |
אבל אני יעקב - לא תצא ממני פסולת כדרך שיצאת מאבותי
וכן הוא אומר (בראשית כח כ) "וידר יעקב נדר לאמר",
עלת על לב שהיה יעקב אבינו אומר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש והיה ה' לי לאלהים",
אם לאו אינו לי לאלהים?
דרשות נוספות המעמידות במרכז מעייניו של יעקב את שלמות מיטתו, כלומר את רצונו שכל בניו ימשיכו בדרכו: הראשונה היא על נדרו בבית אל (והשוו לשאלת המדרש על הנדר גם את תוספתא ע"ז ה ב,) והשניה היא על מעשה ראובן. |
מה תלמוד לומר "והיה ה' לי לאלהים"? - שייחל שמו עלי, שלא תצא ממני פסולת מתחלה עד סוף!
וכן הוא אומר (בראשית לה כב) "ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא
וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל";
כיון ששמע יעקב כן – נזדעזע, אמר: אוי לי שמא אירע פסולת בבניי
עד שנתבשר מפי הקדש שעשה ראובן תשובה
שנאמר (שם) "ויהיו בני יעקב שנים עשר", והלא בידוע ששנים עשר הם!
אלא שנתבשר מפי הקדוש ברוך הוא שעשה ראובן תשובה
התשובה של ראובן ניכרת גם בסיפור מכירת יוסף. |
וכי עלת על לב שהיו אחים יושבים ואוכלים לחם, ואחיהם הגדול אינו עמהם?
אלא ללמדך שהיה מתענה כל ימיו, עד שבא משה וקבלו בתשובה
שנאמר (דברים לג ו) "יחי ראובן ואל ימות",
הדרשה קושרת לא רק את הכינוי 'ישראל' ליעקב אלא את כל הפסוק, ומתארת סיטואציה שכל הפסוק נוצר בהקשר של יעקב ובניו לפני מותו. |
קרא להם לבניו והוכיחם כל אחד ואחד בפני עצמו,
שנאמר (בראשית מט א-ח) "ויקרא יעקב אל בניו... ראובן בכורי אתה...
שמעון ולוי אחים... יהודה אתה יודוך אחיך."
מאחר שהוכיחם כל אחד ואחד בפני עצמו - חזר וקראם כולם כאחד
אמר להם: שמא יש בלבבכם מחלוקת על מי שאמר והיה העולם?
אמרו לו: "שמע, ישראל" אבינו: כשם שאין בלבך מחלוקת - כך אין בלבנו מחלוקת על מי שאמר והיה העולם;
אלא "ה' אלהינו ה' אחד!" ועל כן הוא אומר (בראשית מז לא) "וישתחו ישראל על ראש המטה",
וכי על ראש המטה השתחווה? אלא שהודה ושבח שלא יצא ממנו ממטתו פסולת,
דורש 'ראש המטה' – הראשון בבניו, ראובן. |
ממשיך וקושר לסיפור יעקב ובניו גם את אמירת בשכמל"ו: כך הודה יעקב לקב"ה. |
אמר לו הקדוש ברוך הוא: יעקב, הרי שהיית מתאווה כל ימיך
מכאן ואילך עוסק המדרש בקריאת שמע בימינו. |
דרשות הקשורות לאוניברסליות של עבודת ה' לעומת פרטיקולריות, המשייכת את הקב"ה דווקא לישראל: אמנם הקב"ה הוא אוניברסלי, אבל עדיין יש לו העדפה לעם ישראל. וראו גם מכילתא כספא כ, על פס' יז. |
מה תלמוד לומר "אלהינו"? עלינו החל שמו ביותר.
כיוצא בו (שמות לד כג) "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל",
מה אני צריך? והלא כבר נאמר "את פני האדון ה'", מה תלמוד לומר "אלהי ישראל"?
על ישראל החל שמו ביותר.
כיוצא בו (ירמיה לב יד) "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל",
מה אני צריך? והלא כבר נאמר (ירמיה לב כז) "אני ה' אלהי כל בשר הממני יפלא כל דבר"!
מה תלמוד לומר "אלהי ישראל"? - על ישראל החל שמו ביותר.
כיוצא בו אתה אומר (תהלים נ ז) "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך, אלהים אלהיך אנכי"
עליך הוחל שמי ביותר.
פתרון אחר לסתירה: בעולם הזה ה' הוא אלוהינו הפרטיקולארי, ובעולם הבא יהיה אחד, אוניברסאלי לכל באי העולם. |
"ה' אלהינו" - בעולם הזה; "ה' אחד" - לעולם הבא
וכן הוא אומר (זכריה יד ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
פיסקה לב עריכה
על דברים ו ה
היחסים של אהבה ויראה יחדיו קיימים רק ביחס האדם לקב"ה (וכן ביחסיו עם הוריו, אבל ראו ב"מ ב י, שמצוות מפקיעות את מחוייבות הבן להורים). וראו גם בירושלמי ברכות ט ה. |
הפריש בין העושה מאהבה לעושה מיראה: העושה מאהבה שכרו כפול ומכופל!
לפי שהוא אומר (דברים י כ) "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד",
יש לך אדם שהוא מתירא מחברו, כשהוא מצריכו - מניחו והולך לו,
אבל אתה - עשה מאהבה!
שאין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת מקום בלבד.
גישה יהודית-מיסיונרית, המעודדת גיור, כמעשה אברהם אבי הגרים. |
כענין שנאמר (בראשית יב ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן",
והלא אם מתכנסים כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולהכניס בו נשמה אינם יכולים!
אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה.
ראו ברכות ט ה. נראה שהאהבה בשני היצרים היא הדרך לכך שלא יהיה הלב חלוק (לא יהיו ספקות), כלומר ההנחה הבסיסית היא של הזדהות עם הקב"ה, והיצרים נאבקים רק בדרך היישום של ההזדהות הזאת. |
דבר אחר: "בכל לבבך" - בכל לב בך, שלא יהיה לבך חלוק עליך.
ראו משנה שם בשם ר' עקיבא, וכן תוספתא ברכות ו ז, בשם ר' מאיר. |
וכן הוא אומר (תהלים מד כג) "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה",
רבי שמעון בן מנסיא אומר: וכי היאך איפשר לו לאדם ליהרג בכל יום?
אלא מעלה הקדוש ברוך הוא על הצדיקים כאילו הם נהרגים בכל יום!
בן עזאי מגדיר את האהבה כעניין נפשי (בניגוד לגישה של ר' אליעזר דלקמן), ואינו עוסק במחירה ובתוצאותיה. |
ר' אליעזר רואה את האהבה כמתבטאת במוטיבציה לקיום המצוות. יש ביניהן המחייבות מאמץ אישי ויש המחייבות מאמץ כלכלי. הוא מגדיר את האדם גופו כמכלול המכונה 'נפש', ודורש 'מאודך' – מעותיך; ומסיק מהפסוק שיש לעשות מצוות משני הסוגים. |
ואם נאמר "בכל מאדך" למה נאמר "בכל נפשך"?
יש לך אדם שגופו מאמציו האישיים חביב עליו מממונו. לכך נאמר "בכל נפשך"
ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר "בכל מאודך".
רבי עקיבה אומר:
ר' עקיבא, כתלמידו בן עזאי, מפרש את האהבה כמעשה נפשי. בהמשך לדברי ר' אליעזר הוא דורש "בכל נפשך" – במחיר חייך בכלל, ובמחיר כזה אין דברי ר' אליעזר על 'אדם שממונו חביב עליו מגופו' רלבנטיים. לכן הוא דורש על "בכל מאודך" דרשה משלו, וראו ברכות ט ה. הדרשה של ר עקיבא עוסקת בנאמנות לקב"ה גם בשעת הפורענות, ששררה בסוף ימי ר' עקיבא עקב רדיפות היהודים ע"י הרומאים. |
מה תלמוד לומר "בכל מאודך"? בכל מדה ומדה שהוא מודד לך
בין במדת הטוב ובין במדת פורענות,
הדרשה על תהלים מדגישה שיש לקרוא בשם ה' הן בזמן הישועה הן בזמן הצרה, וראו גם מכילתא בחדש י. הדמות של איוב היא הדמות של המיוסר שאינו סר מאהבת האל למרות הסבל. |
(תהלים קטז ג-ד) "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא",
וכן איוב אומר (איוב א כא) "ה' נתן וה' לקח
יהי שם ה' מבורך",
על מדת הטוב, קל וחומר על מדת פורענות
מה אשתו אומרת לו? (איוב ב ט) "עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומת",
ומה אמר לה? (איוב ב י) "כדבר אחת הנבלות תדברי:
גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל?"
אנשי דור המבול היו כעורים בטובה, וכשבאת עליהם פורענות קבלוה בעל כרחם,
והלא דברים קל וחומר: אם מי שכעור בטובה נאה בפורענות,
אנו, שנאים בטובה, לא נהא נאים בפורענות? והוא שאמר לה "כדבר אחת הנבלות תדברי".
המתיסר אמור לשמוח על כך שיש לו יסורים, כי הם מכפרים על עוונותיו. |
שאילו אדם בטובה כל ימיו - אינו נמחל לו מעון שבידו; ובמה נמחל לו? ביסורים.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי הוא אומר (משלי ג יב) "כי את אשר יאהב ה' יוכיח
וכאב את בן ירצה", מי גרם לבן שירצה לאב? הוי אומר אלו יסורים.
כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך",
אתה ולבך יודעים מעשים שעשית, ויסורים שהבאתי עליך, שלא כנגד מעשיך שעשית הבאתי עליך!
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חביבים יסורים, ששמו של מקום חל על מי שיסורים באים עליו
שנאמר "ה' אלהיך מיסרך".
ארץ ישראל והיסורים דומים זה לזה, כי שניהם ניתנו כברית. נראה שהדרשה הזאת נדרשה כשהיה קשה לגור בארץ ישראל, וכנגד מגמת הירידה לחו"ל. גם הדרשה הזאת, ככל הדיון על היסורים, מופיעה במכילתא בחדש י. |
שנאמר "ה' אלהיך מיסרך", ואומר (דברים ח ז) "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה".
כאן מוצגת ארץ ישראל כמתנה טובה שניתנה בזכות הייסורים שסבלו אנשי דור המדבר. |
שאומות העולם מתאוים להן - ולא נתנו להם אלא על ידי יסורים
ואלו הם: תורה וארץ ישראל והעולם הבא,
תורה מנין? (משלי א ב) "לדעת חכמה ומוסר",
ואומר (תהלים צד יב) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו".
ארץ ישראל מנין? (דברים ח ה-ז) "ה' אלהיך מיסרך... כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה".
העולם הבא מנין? (משלי ו כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר",
אי זה הוא דרך שמביאה האדם לעולם הבא? הוי אומר אלו יסורים.
הטענה שהיסורים מכפרים על העוונות הופיעה כבר לעיל, וראו גם לקמן בדברי ר' עקיבא. |
בקרבנות הוא אומר (ויקרא א ד) "ונרצה לו לכפר עליו",
ביסורים הוא אומר (ויקרא כו מג) "והם ירצו את עונם",
ועוד שיסורים מרצים יותר מן הקרבנות, שהקרבנות בממון ויסורים בגוף,
וכן הוא אומר (איוב ב ד) "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו".
וכבר היה רבי אליעזר חולה, ונכנסו רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה לבקרו,
החכמים מנחמים את ר' אליעזר בכך שהוא הועיל לעם בעולם הזה ובעולם הבא; ר' עקיבא מפתיע אותו בטענה שחביבים יסורים, והוא היחיד שמתיחס לכך שר' אליעזר סובל יסורים. ר' אליעזר מופתע ומקשיב לדבריו. הסיבה שנותן ר' עקיבא לטענתו היא שהיסורים מכפרים, בדומה לדברי ת"ק ור' נחמיה לעיל. וראו גם מכילתא בחדש י. |
שגלגל חמה מאיר בעולם הזה, ואתה הארת בעולם הזה ובעולם הבא,
אמר לו רבי יהושע: רבי, חביב אתה לישראל ממתן גשמים,
שגשמים נותנים חיים בעולם הזה, ואתה נתתה בעולם הזה ובעולם הבא,
אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: רבי, חביב אתה לישראל מאב ואם,
שאב ואם מביאים לעולם הזה, ואתה הבאת בעולם הזה ולעולם הבא,
אמר לו רבי עקיבה: רבי, חביבים יסורים!
אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו: סמכוני! ישב לו רבי אליעזר, אמר לו: אמור, עקיבה!
אמר לו: הרי הוא אומר (דברי הימים ב לג א) "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלם",
ואומר (משלי כה א) "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה".
וכי עלת על לב שחזקיהו למד תורה לכל ישראל, ולמנשה בנו לא למד תורה?
אלא כל תלמוד שלמדו וכל עמל שעמל בו לא הועיל לו, אלא יסורים
שנאמר (דברי הימים ב לג י-יג) "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו
ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור
וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבלה,
וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו
ויעתר לו וישיבהו לירושלם למלכותו", הא חביבים יסורים!
ר' מאיר דורש את שלושת הריבויים 'בכל לבבך', 'בכל נפשך' ו'בכל מאודך' על שלושת האבות. |
אהבהו בכל לבבך כאברהם אביך
כענין שנאמר (ישעיה מא ח) "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי".
ובכל נפשך" - כיצחק שעקד עצמו על גבי המזבח
כענין שנאמר (בראשית כב י) "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת".
"בכל מאדך" - הוי מודה לו כיעקב אביך
שנאמר (בראשית לב יא) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך
כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות."
פיסקה לג עריכה
על דברים ו ו
מפרש 'הדברים האלה' על דברי תורה, וטוען שפס' ו מפרש את פס' ה: הדרך לאהבת ה', כלומר להידבק בדרכיו - היא לימוד תורה. |
רבי אומר: למה נאמר? לפי שנאמר (דברים ו ה) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך",
איני יודע: כיצד אוהבים את המקום?
תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך",
תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו!
דורש 'היום', שדברי תורה תמיד חדשים ולעולם אין להסתפק בידיעתם הישנה אלא תמיד יש לחפש בהם דברי חידוש. |
אלא כדיוטגמא חדשה שהכל רצים לקרותה.
קורא 'האלה' בקמץ, לשון שבועה. אברהם בועז דוד ואלישע נשבעו כדי לחזק את היצר הטוב שלהם וגיחזי נשבע לחזק את יצרו הרע. |
שכן אתה מוצא בכל מקום שהצדיקים משביעים את יצרם.
באברהם הוא אומר (בראשית יד כב-כג) "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ
אם מחוט עד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך,
בבועז הוא אומר (רות ג יג) "וגאלתיך אנכי חי ה' שכבי עד הבוקר",
בדוד הוא אומר (שמואל א כו י) "ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת
או במלחמה ירד ונספה",
באלישע הוא אומר (מלכים ב ה טז) "חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח",
וכשם שהצדיקים משביעים את יצרם שלא לעשות, כך הרשעים משביעים את יצרם לעשות
שנאמר (מלכים ב ה כ) "חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה"
פיסקה לד עריכה
על דברים ו ז
דורש ושיננתם – משוננים, חדים כחיצים. הנושא הוא דברי תורה בכלל, והדרשה לומדת מכאן את מצוות לימוד תורה: דברי התורה צריכים להיות זמינים תמיד! |
שכשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם בו, אלא תהא אומרו לו מיד
וכן הוא אומר (משלי ז ד) "אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא",
ואומר (משלי ז ג) "קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך",
ואומר (תהלים מה ו) "חציך שנונים", מה שכר לזה?
(תהלים מה ו) "עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך",
ואומר (תהלים קכז ד) "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים", מה נאמר בהם?
'בני הנעורים' הם דברי התורה המוכנים בפיו של ת"ח. |
כאן מפרש 'שינון' - על מצוות קריאת שמע. למרות שפרשיות 'קדש לי' ו'והיה כי יביאך' נכללות בפרשיות התפילין הן אינן חלק מקריאת שמע, כי לא מופיעה בהן מצוות השינון. |
ואין (שמות יג ב) "קדש לי כל בכור", (שמות יג יא) "והיה כי יביאך" בשנון
שהיה בדין: אם (במדבר טו לז) "ויאמר", שאינו בקשירה אינה בתפילין - הרי הוא בשנון
'ויאמר' (פרשת ציצית) נכללת בקריאת שמע כי יש בה איזכור יציאת מצרים (למרות שגם בה לא מופיעה מצוות שינון), וראו ברכות א ה. |
תלמוד לומר "ושננתם": אלו בשנון, ואין "קדש לי", "והיה כי יביאך" בשנון,
ועדיין אני אומר: אם "ויאמר", שקדמוהו מצות אחרות - הרי הוא בשנון,
עשר הדברות, שלא קדמום מצות אחרות, אינו דין שיהו בשנון?
אמרת: קל וחומר הוא, אם "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך", שהם בקשירה בתפילין - אינם בשנון,
אכן בימי הבית היו קוראים בבקר את עשר הדיברות, ראו תמיד ה א. ההתגלות הלאומית בעשרת הדברות היא מקור החיוב הראשון של ההלכה – זו הכוונה בקביעה 'שלא קדמון מצוות אחרות', למרות שהיו מצוות ביציאת מצרים, כגון מצוות הפסח. |
הרי "ויאמר" יוכיח לעשר הדברות, שאף על פי שאינם בקשירה שיהו בשנון!
תלמוד לומר "ושננתם לבניך": אלו בשנון ואין עשר הדברות בשנון!
השלמת המהלך של ייחוס מצוות לימוד תורה לביטוי 'ושיננתם לבניך': הרחבת העניין ללימוד תורה בכלל – והמרת ה"בנים" ב"תלמידים". וראו גם ב"מ ב יא, המעדיפה את כבוד הרב על כבוד האב. |
שנאמר (מלכים ב ב ג) "ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע",
וכי בני נביאים היו? והלא תלמידים היו! אלא מיכן לתלמידים שקרויים בנים,
וכן הוא אומר (מלכים ב ב ה) "ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו אל אלישע",
וכי בני נביאים היו? והלא תלמידים היו! אלא שהתלמידים קרויים בנים,
וכן אתה מוצא בחזקיהו מלך יהודה, שלמד כל התורה לישראל, וקראם בנים
שנאמר (דברי הימים ב כט יא) "בני אתה אל תשלו",
וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב,
שנאמר (מלכים ב ב יב) "ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד",
ואומר (מלכים ב יג יד) "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו
וירד אליו מלך ישראל ויבך ויפל על פניו ויאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".
"ודברת בם", עשם עיקר ואל תעשם טפלה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם,
ראו מנחות צט ב, שייחסו אמירה כזאת לבן דמא. הטענה בדרשה היא שהלימוד הוא לשמו, ואינו במטרה להשלים ידע מסויים ולכן אינו מסתיים לעולם. יש בלימוד התורה אינטימיות, והוא נמצא בנפשו של הלומד ומלווה אותה גם במוות ולאחריו. |
שמא תאמר: למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות?
תלמוד לומר (ויקרא יח ד) "ללכת בהם", ולא ליפטר מתוכם
וכן הוא אומר (משלי ה יז) "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך",
ואומר (משלי ו כב) "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך",
"בהתהלכך תנחה אותך" - בעולם הזה,
"בשכבך תשמר עליך" - בשעת מיתה,
"והקיצות" – בימות המשיח בתחית המתים; "היא תשיחך" - לעולם הבא.
"ובשכבך", יכול אפילו שכב בחצי היום? (תלמוד לומר) "ובקומך", יכול אפילו עמד בחצי הלילה?
וכבר היה רבי ישמעאל מוטה ודורש ורבי אלעזר בן עזריה זקוף,
הגיע זמן קריית שמע, נזקף רבי ישמעאל והטה רבי אלעזר בן עזריה,
ראו תוספתא ברכות א ד: ר' אלעזר החמיר כדברי בית שמאי. הוא טוען כנגד ר' ישמעאל שהשחית את זקנו המפואר בכך שהיקל כבית הלל, במיוחד שהרי היה מוטה מראש. ר' ישמעאל ענה לו שבית הלל קבעו הלכה שקורא כדרכו דווקא, וכן שרצה לפרסם שההלכה כבית הלל. |
אמר לו: ישמעאל אחי, אמרו לאחד: מפני מה זקנך מגודל? אמר להם: יהי כנגד המשחיתים!
אמר לו: אתה הטיתה כדברי בית שמיי, ואני נזקפתי כדברי בית הלל.
דבר אחר: שלא יקבע הדבר חובה; שבית שמיי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו!
פיסקה לה עריכה
על דברים ו ח
ראו דיון דומה לעיל בפיסקה לד: הצד השני של אותה הדרשה. אין היררכיה ברורה בין ויאמר, קדש לי ווהיה כי יביאך ועשר הדיברות. |
שהיה בדין: אם (שמות יג ב) "קדש לי", (שמות יג יא) "והיה כי יביאך", שאינם בשנון - הרי הם בקשירה,
"ויאמר", שהוא בשנון - אינו דין שיהא בקשירה?
תלמוד לומר "וקשרתם". אלו בקשירה ואין "ויאמר" בקשירה.
עדיין אני אומר: אם "קדש לי", "והיה כי יביאך", שקדמום מצות אחרות - הרי הם בקשירה,
עשר הדברות, שלא קדמום מצות אחרות - אינו דין שיהו בקשירה?
אמרת קל וחומר הוא: אם "ויאמר" שהוא בשנון - אינו בקשירה,
עשר הדברות שאינם בשנון - אינו דין שלא יהו בקשירה?
הרי "קדש לי", "והיה כי יביאך" יוכיחו, שאינם בשנון - והרי הם בקשירה!
והם יוכיחו לעשר דברות, שאף על פי שאינם בשנון - שיהו בקשירה!
תלמוד לומר וקשרתם: אלו בקשירה ואין עשר דברות בקשירה!
ההשוואה בין תפילין של יד לתפילין של ראש אינה מלאה אלא לעניינים מסויימים: המבנה של התפילין שונה, אבל התוכן זהה, ומקום ההנחה דומה (בגובה שביד/שבראש). וראו מכילתא פסחא יז, מכאן עד סוף הפיסקה. |
שהיה בדין: הואיל ואמרה תורה, תן תפילין ביד ותן תפילין בראש,
מה בראש ארבע טוטפות אף ביד ארבע טוטפות!
תלמוד לומר "וקשרתם לאות על ידך" - כרך אחד של ארבע טוטפות.
או כשם שביד כרך אחד אף של ראש כרך אחד?
תלמוד לומר "והיו לטוטפת" טוטפת טוטפות - הרי ארבע טוטפות אמורות.
או יעשה ארבעה כיסים של ארבע טוטפות?
תלמוד לומר (שמות יג ט) "ולזכרון לשון יחיד בין עיניך" - כיס אחד של ארבע טוטפות.
"על ידך" - בגובה שביד,
אתה אומר בגובה שביד, או על ידך כמשמעו,
הדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפילין בראש תן תפילין ביד,
מה בראש בגובה שבראש, אף ביד בגובה שביד.
ר' אליעזר מדגיש את ההבדלים בין תפילין של יד לאלו שבראש; וראו מכילתא שם. |
אתה אומר בגובה של יד או על ידך כמשמעו?
תלמוד לומר "והיה לך לאות על ידך", לך לאות, ולא לאחרים לאות.
רבי יצחק אומר, בגובה שביד,
אתה אומר בגובה שביד, או על ידך כמשמעו?
תלמוד לומר "והיו הדברים האלה על לבבך", דבר שכנגד לבך, ואיזה? זה גובה שביד.
הדרשה מנסה להוכיח מהכפילות של 'יד' ו'ימין' שסתם יד היא שמאל, אבל ראו לקמן בדברי ר' יוסי החרום. |
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: (ישעיה מח יג) "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים",
ואומר (שופטים ה כו) "ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים
והלמה סיסרא מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו,
הא אין ידך האמור בכל מקום אלא שמאל!
רבי נתן אומר: וקשרתם - וכתבתם, מה כתיבה בימין - אף קשירה בימין.
רבי יוסי החרום אומר: מצינו שאף ימין קרויה יד,
שנאמר (בראשית מח יז) "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים
וירע בעיניו ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה",
אם כן מה תלמוד לומר "על ידך"? להביא את הגדם, שיהא נותן בימין.
"וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", כל זמן שליד ביד תן שלראש בראש,
מיכן אמרו: כשנותן תפילין - נותן שליד תחילה ואחר כך שלראש,
כשחולץ - חולץ של ראש תחילה ואחר כך של יד.
"בין עיניך", בגובה שבראש,
אתה אומר בגובה שבראש, או בין עיניך כמשמעו?
הדין נותן: הואיל ואמרה תורה, תן תפילין ביד תן תפילין בראש,
מה ביד בגובה שביד, אף בראש בגובה שבראש.
רבי יהודה אומר: הואיל ואמרה תורה, תן תפילין ביד תן תפילין בראש,
מה ביד מקום שראוי ליטמא בנגע אחד, אף בראש - מקום שראוי ליטמא בנגע אחד.
פיסקה לו עריכה
על דברים ו ט
הלכות כתיבת סת"מ, לאו דווקא למזוזות: הכתיבה צריכה להיות מובנת ובדיו דווקא; ראו תוספתא שבת יד ג. דורש 'וכתבתם' – וכתב תם. |
מיכן אמרו: כתב לאלפים עינים ולעינים אלפים, לביתים כפים ולכפים ביתים,
לגמלים צדים ולצדים גמלים, לדלתים רישים לרישים דלתים, להיהים חיתים לחיתים היהים,
לווים יודים ליודים ווים, לזיינים נונים לנונים זיינים, לטיתים פיפים לפיפים טיתים,
לכפופים פשוטים לפשוטים כפופים, למימים סמכים לסמכים מימים,
לסתומים פתוחים לפתוחים סתומים, כתב לפרשה סתומה פתוחה לפתוחה סתומה,
כתב שלא בדיו, או שכתב שירה כיוצא בה, או שכתב את האזכרות בזהב - הרי אלו יגנזו.
בתחילה מציגה הדרשה התלבטות בשאלה על מה כותבים: על אבני הפתח עצמן, בדומה לאבני המזבח שבירדן (וכמנהג הקראים עד ימינו) - או על קלף, בדומה לפרשת הסוטה. בסופה היא מעדיפה את האפשרות השניה, כי מדובר במצווה לדורות. |
הרי אתה דן: נאמר כאן כתב ונאמר להלן (דברים כז ח) כתב,
מה כתב האמור להלן על גבי אבנים אף כתב האמור כאן על גבי אבנים!
או כלך לדרך זו: נאמר כאן כתב ונאמר להלן (במדבר ה כג) כתב,
מה כתב האמור להלן על הספר בדיו אף כתב האמור כאן על הספר בדיו!
אתה דן בלשון הזה ואני אדון בלשון שבעל דין חולק,
נאמר כאן כתב ונאמר להלן כתב,
מה כתב האמור להלן על גבי אבנים אף כתב האמור כאן על גבי אבנים,
אמרת הפרש: אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר,
אלמוד דבר שהוא מנהג לדורות מדבר שהוא מנהג לדורות
ולא אלמוד דבר שהוא מנהג לדורות מדבר שאינו אלא לשעה,
נאמר כאן כתב ונאמר להלן כתב
מה כתב האמור להלן על הספר בדיו - אף כתב האמור כאן על הספר בדיו.
אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: (ירמיה לו יח) ויאמר להם ברוך
מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו.
ר' ישמעאל מוכיח שמספיק לכתוב על מזוזה אחת מהעובדה שהריבוי 'מזוזות' מופיע גם בפרשת והיה אם שמוע; ; ר' יצחק מוכיח זאת מההנגדה למזוזות בפסח, שם נאמר במפורש 'שתי מזוזות'. |
תלמוד לומר בשניה (דברים יא כ) "מזוזות"; רבוי אחר רבוי - למעט, דברי רבי ישמעאל.
רבי יצחק אומר: אין צריך, הרי הוא אומר (שמות יב ז) "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף",
זה בנה אב: כל מקום שנאמר מזוזות, - הרי בכלל אחת, עד שיפרוט לך הכתוב שתי מזוזות!
דורש 'ביתך' – ביאתך. הנוכחות של הבית מודגשת כשנכנסים אליו יותר מאשר כשיוצאים ממנו. |
אתה אומר על ימין בכניסה, או על ימין ביציאה?
תלמוד לומר "על מזוזות ביתך", על ביאתך, על ימין בכניסה.
מקומות שאינם לדירת אדם, בין אם הם נחותים ממנה (כגון לולים ורפתות וכו'), בין אם הם עולים עליה (כגון בסילקאות) – פטורים מן המזוזה; וכן פטורים מן המזוזה שערי המקדש, וכן הלשכות הנחשבות קודש, כי לא היתה מהן יציאה מהר הבית ולא שימשו ללינת אדם. |
ובית האוצרות ובית העצים ואוצרות יין ואוצרות תבואה ואוצרות שמן במשמע?
תלמוד לומר "ביתך", מה ביתך בית דירה - אף שעריך בית דירה,
שומע אני אף שערי בסילקאות ארמונות ייצוגיים ודמסאות ומרחצאות בתי מרחץ פרטיים או ציבוריים במשמע?
תלמוד לומר "ביתך", מה ביתך מקום כבוד ובית דירה - אף שעריך מקום כבוד ובית דירה,
שומע אני אף שערי מקדש במשמע? תלמוד לומר "ביתך", מה ביתך חול אף מקדש חול.
מיכן אמרו (מע"ש ג ח) "הלשכות פתוחות לקדש - קדש, פתוחות לחול – חול".
שמונה המצוות המזהות את היהודי מוצגות כעין תכשיטים, סימנים לאהבת הקב"ה את עמו. הציצית נמנית כארבע מצוות, כר' ישמעאל במנחות ג ז; המצווה השמינית היא המילה, הקשורה למספר 8 גם בהיותה ביום השמיני, והיא המאפיין הצמוד ביותר של היהודי – אפילו כשהוא עירום. |
תפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם, מזוזה בפתחיהם ציצית בבגדיהם,
ועליהם אמר דוד (תהלים קיט קסד) "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך",
נכנס למרחץ - ראה עצמו ערום. אמר: אוי לי שאני ערום מן המצות!
נסתכל במילה, התחיל סודר עליה את השבח
שנאמר (תהלים יב א) "למנצח על השמינית מזמור לדוד".
משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו: הוי מתקשטת בכל תכשיטיך, כדי שתהא רצויה לי,
כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, היו מצויינים מסומנים במצות, כדי שתהיו רצויים לי,
דורש 'תרצה' – רצויה, אהובה בגלל קיום המצוות וההזדהות כרעיית המלך. |