משנה בבא מציעא ז


בבא מציעא פרק ז', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר נזיקיןמסכת בבא מציעאפרק שביעי ("השוכר את")>>

פרקי מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן.

מקום שנהגו לזון, יזון, לספק במתיקה, יספק.

הכל כמנהג המדינה.

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו, צא שכור לנו פועלים.

הלך ופסק להם מזונות.

וכשבא אצל אביו, אמר לו, בני, אפלו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.

אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם, על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינה.

ואלו אוכלין מן התורה.

העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו, ובדבר שגדולו מן הארץ.

ואלו שאין אוכלין.

העושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, ובדבר שאין גדולו מן הארץ.

היה עושה בידיו אבל לא ברגליו, ברגליו אבל לא בידיו, אפילו בכתפו, הרי זה אוכל.

רבי יוסי בר יהודה אומר, עד שיעשה בידיו וברגליו.

היה עושה בתאנים, לא יאכל בענבים, בענבים, לא יאכל בתאנים.

אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל.

וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה, אבל משום השב אבדה לבעלים אמרו, פועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת, ובחמור כשהיא פורקת.

אוכל פועל קישות אפילו בדינר, וכותבת אפילו בדינר.

רבי אלעזר בן חסמא אומר, לא יאכל פועל יתר על שכרו.

וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.

קוצץ אדם על ידי עצמו, על ידי בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, על ידי אשתו, מפני שיש בהן דעת.

אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, ולא על ידי בהמתו, מפני שאין בהן דעת.

השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו.

אם לא הודיען, פודה ומאכילן.

נתפרסו עיגוליו, נתפתחו חביותיו, הרי אלו לא יאכלו.

אם לא הודיען, מעשר ומאכילן.

שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה, אבל לא מן התורה.

ארבעה שומרין הן.

שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.

שומר חנם נשבע על הכל, והשואל משלם את הכל, ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמין את האבדה ואת הגנבה.

זאב אחד, אינו אונס, שני זאבים, אונס.

רבי יהודה אומר, בשעת משלחת זאבים, אף זאב אחד אונס.

שני כלבים, אינו אונס.

ידוע הבבלי [ אומר ] משום רבי מאיר, מרוח אחת, אינו אונס, משתי רוחות, אונס.

הלסטים, הרי זה אונס.

הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי זה אונס.

אימתי.

בזמן שבאו מאליהן, אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים אינו אונס.

מתה כדרכה, הרי זה אונס.

סגפה ומתה, אינו אונס.

עלתה לראשי צוקין ונפלה ומתה, הרי זה אונס.

העלה לראשי צוקין ונפלה ומתה, אינו אונס.

מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם.

כל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל.

וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו, תנאו בטל.

וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחלתו, תנאו קיים.

(א)

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים,

וְאָמַר לָהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב,
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַשְׁכִּים וְשֶׁלֹּא לְהַעֲרִיב,
אֵינוֹ רַשַּׁאי לְכוֹפָן.
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָזוּן, יָזוּן;
לְסַפֵּק בִּמְתִיקָה, יְסַפֵּק;
הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא,

שֶׁאָמַר לִבְנוֹ:
צֵא שְׂכֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים.
הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת.
וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ:
בְּנִי,
אֲפִלּוּ אִם אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ – לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן,
שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב;
אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בִּמְלָאכָה – צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם:
עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַּת וְקִטְנִית בִּלְבַד.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר;
הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:
(ב)

וְאֵלּוּ אוֹכְלִין מִן הַתּוֹרָה:

הָעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה,
וּבַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ,
וּבְדָבָר שֶׁגִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.
וְאֵלּוּ שֶׁאֵין אוֹכְלִין:
הָעוֹשֶׂה בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה,
וּבַתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ,
וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ:
(ג)

הָיָה עוֹשֶׂה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו,

בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו,
אֲפִלּוּ בִּכְתֵפוֹ,
הֲרֵי זֶה אוֹכֵל.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר:
עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו:
(ד)

הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים,

לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים;
בַּעֲנָבִים,
לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים.
אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל.
וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה;
אֲבָל מִשּׁוּם הֶשֵּׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים, אָמְרוּ:
פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן,
וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת,
וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת:
(ה)

אוֹכֵל פּוֹעֵל קִשּׁוּת אֲפִלּוּ בְּדִינָר,

וְכוֹתֶבֶת אֲפִלּוּ בְּדִינָר.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר:
לֹא יֹאכַל פּוֹעֵל יָתֵר עַל שְׂכָרוֹ.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין;
אֲבָל מְלַמְּדִין אֶת הָאָדָם,
שֶׁלֹּא יְהֵא רַעַבְתָּן וִיהֵא סוֹתֵם אֶת הַפֶּתַח בְּפָנָיו:
(ו)

קוֹצֵץ אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ,

עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,
עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַגְּדוֹלִים,
עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן דַּעַת.
אֲבָל אֵינוֹ קוֹצֵץ עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,
וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַקְּטַנִּים,
וְלֹא עַל יְדֵי בְּהֶמְתּוֹ,
מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן דַּעַת:
(ז)

הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת בְּנֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ,

הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ;
אִם לֹא הוֹדִיעָן,
פּוֹדֶה וּמַאֲכִילָן.
נִתְפָּרְסוּ עִגּוּלָיו, נִתְפַּתְּחוּ חָבִיּוֹתָיו,
הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יֹאכְלוּ;
אִם לֹא הוֹדִיעָן,
מְעַשֵּׂר וּמַאֲכִילָן:
(ח)

שׁוֹמְרֵי פֵּרוֹת,

אוֹכְלִין מֵהִלְכוֹת מְדִינָה,
אֲבָל לֹא מִן הַתּוֹרָה.

אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן:

שׁוֹמֵר חִנָּם,
וְהַשּׁוֹאֵל,
נוֹשֵׂא שָׂכָר,
וְהַשּׂוֹכֵר.
שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבָּע עַל הַכֹּל,
וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם אֶת הַכֹּל;
וְנוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר,
נִשְׁבָּעִים עַל הַשְּׁבוּרָה וְעַל הַשְּׁבוּיָה וְעַל הַמֵּתָה,
וּמְשַׁלְּמִין אֶת הָאֲבֵדָה וְאֶת הַגְּנֵבָה:
(ט)

זְאֵב אֶחָד, אֵינוֹ אֹנֶס;

שְׁנֵי זְאֵבִים, אֹנֶס.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בִּשְׁעַת מִשְׁלַחַת זְאֵבִים,
אַף זְאֵב אֶחָד, אֹנֶס.
שְׁנֵי כְּלָבִים, אֵינוֹ אֹנֶס.
יַדּוּעַ הַבַּבְלִי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר:
מֵרוּחַ אַחַת, אֵינוֹ אֹנֶס;
מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת, אֹנֶס.
הַלִּסְטִים, הֲרֵי זֶה אֹנֶס.
הָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ,
הֲרֵי זֶה אֹנֶס.
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן;
אֲבָל אִם הוֹלִיכָן לִמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים,
אֵינוֹ אֹנֶס:
(י)

מֵתָה כְּדַרְכָּהּ,

הֲרֵי זֶה אֹנֶס;
סִגְּפָהּ וּמֵתָה,
אֵינוֹ אֹנֶס.
עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוֹקִין וְנָפְלָה וּמֵתָה,
הֲרֵי זֶה אֹנֶס;
הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוֹקִין וְנָפְלָה וּמֵתָה,
אֵינוֹ אֹנֶס.
מַתְנֶה שׁוֹמֵר חִנָּם לִהְיוֹת פָּטוּר מִשְּׁבוּעָה,
וְהַשּׁוֹאֵל לִהְיוֹת פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם,
נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר לִהְיוֹת פְּטוּרִין מִשְּׁבוּעָה וּמִלְּשַׁלֵּם:
(יא)

כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה,

תְּנָאוֹ בָּטֵל.
וְכָל תְּנַאי שֶׁיֵּשׁ מַעֲשֶׂה בִּתְחִלָּתוֹ,
תְּנָאוֹ בָּטֵל.
וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּמוֹ בְּסוֹפוֹ,
וְהִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּתוֹ,
תְּנָאוֹ קַיָּם:


נוסח הרמב"ם

(א) השוכר את הפועלים,

ואמר להם להשכים ולהעריב -
מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו יכול לכופן.
מקום שנהגו לזון - יזון.
לספק במתיקה - יספק.
הכל - כמנהג המדינה.
מעשה ברבי יוחנן בן מתיה,
שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים,
ופסק עמהם מזונות.
וכשבא אצל אביו,
אמר לו: אפילו את עושה להם כסעודת שלמה בשעתה - לא יצאת ידי חובתך, שהם בני אברהם יצחק ויעקב,
אלא עד שלא יתחילו במלאכה,
צא ואמור להם: על מנת שאין לכם - אלא פת וקטנית בלבד.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
לא היה צריך לומר, אלא - הכל כמנהג המדינה.


(ב) אלו אוכלים מן התורה -

העושה במחובר לקרקע - בשעת גמר מלאכה,
ובתלוש מן הקרקע - עד שלא נגמרה מלאכתו,
ובדבר שגידוליו מן הארץ.
ואלו שאינן אוכלין -
העושה במחובר לקרקע - בשעה שאינה גמר מלאכה,
ובתלוש מן הקרקע - מאחר שנגמרה מלאכתו,
ובדבר שאין גידוליו מן הארץ.


(ג) היה עושה -

בידיו - אבל לא ברגליו,
ברגליו - אבל לא בידיו,
אפילו על כתפו - הרי זה יאכל.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
עד שיעשה בידיו וברגליו.


(ד) היה עושה בתאנים - לא יאכל בענבים,

בענבים - לא יאכל בתאנים,
אבל מונע הוא את עצמו,
עד שהוא מגיע למקום היפות - ואוכל.
ועל כולם, לא אמרו - אלא בשעת גמר מלאכה,
אבל - מפני השב אבידה לבעלים,
אמרו: הפועלין אוכלין -
בהליכתן - מאומן לאומן,
ובחזירתן - מן הגת.
ובחמור - כשתהא פורקת.


(ה) אוכל פועל קישות - אפילו בדינר,

וכותבות - אפילו בדינר.
רבי אלעזר חסמה אומר:
לא יאכל פועל - יתר על שכרו.
וחכמים - מתירין,
אבל מלמדין את האדם - שלא יהא רעבתן,
ויהא סותם את הפתח בפניו.


(ו) קוצץ אדם - על ידי עצמו,

ועל ידי בנו ובתו הגדולים,
ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים,
ועל ידי אשתו,
מפני שיש בהן דעת.
אבל אינו קוצץ -
לא על ידי בנו ובתו הקטנים,
ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים,
ולא על ידי בהמתו,
מפני שאין בהן דעת.


(ז) השוכר את הפועלין -

לעשות עימו בנטע רבעי שלו - הרי אלו לא יאכלו.
ואם לא הודיעם - פודה, ומאכילן.
נתפרסו עיגוליו, ונתפתחו חביותיו - הרי אלו לא יאכלו.
ואם לא הודיעם - מעשר, ומאכילם.


(ח) שומרי פירות - אוכלים מהלכת המדינה,

אבל לא - מן התורה.
ארבעה שומרים הם -
שומר חינם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.
שומר חינם - נשבע על הכל.
והשואל - משלם את הכל.
נושא שכר והשוכר -
נשבעים - על השבר, ועל השבויה, ועל המתה,
ומשלמין - את האבידה, ואת הגניבה.


(ט) זאב אחד - אינו אונס,

ושני זאבים - אונס.
רבי יהודה אומר:
בשעת משלחת זאבים - אף זאב אחד אונס.
שני כלבים - אינן אונס.
ידוע הבבלי אומר, משום רבי מאיר:
מרוח אחת - אינן אונס,
משתי רוחות - אונס.
הליסטין - הרי זה אונס.
והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש - הרי אלו אונסים.
אימתי?
בזמן שבאו מאליהן,
אבל אם הוליכה למקום גדודי חיה ולסטים - אין אלו אונסין.


(י) מתה כדרכה - הרי זה אונס.

סגפה, ומתה - אינו אונס.
עלת לראשי צוקין, ונפלה - הרי זה אונס.
העלה לראשי צוקין, ונפלה - אינו אונס.
מתנה -
שומר חינם - להיות פטור משבועה,
והשואל - להיות פטור מלשלם,
ונושא שכר, והשוכר - להיות פטורין משבועה, ומלשלם.


(יא) כל המתנה על הכתוב בתורה - תנאו בטל.

וכל תנאי, שהוא מעשה מתחילתו - תנאו בטל.
וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו - תנאו קיים.