ביאור:תוספתא/חולין/י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת חֻלִּין פֶּרֶק יעריכה

ראשית הגזעריכה

(א)

רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בַּטְּרֵפָה, וְאֵין נוֹהֵג בַּמֵּתָה,

וְנוֹהֵג בַּכִּלְאַיִם וּבַכּוֹי.


לעניין הטריפה השוו ספרי דברים קסו, שקובע שראשית הגז אינו נוהג בטריפה. לעניין המחלוקת על הכוי ראו בפרק הקודם.



רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כִּלְאַיִם מִן הָרָחֵל וּמִן הַגְּדִי, נוֹהֲגִין בּוֹ;
מִן הַכּוֹי - אֵין נוֹהֲגִין בּוֹ.

(ב)
כֹּהֵן וְגוֹי שֶׁנָּתְנוּ בְּהֶמְתָּן לְיִשְׂרָאֵל לָגֹז - פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.


השוו לעיל ט, ג.
המשפט השני הוא ציטוט מהמשנה יא, א



זֶה חֹמֶר בִּזְרוֹעַ, בַּלְּחַיַּיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.

(ג)

כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּמָן קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ - חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

אֲבָל אִם קָדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן,

אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, לְאַחַר מִכֵּן נוֹלַד בָּהֶן מוּם קָבוּעַ,
נִפְדּוּ - פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.

(ד)
הַגּוֹזֵז עִזָּיו - פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.


ראשית הגז רק בכבשים, ראו משנה יא, א. אם תלש ("שטף") צמר כבשים ולא גזז אותו - עדיין חייב בראשית הגז; אבל ראו ספרי דברים קסו, שממעט ראשית השטף מהמצווה.
לגבי קניה ראו משנה יא, חטיבה III.
ר אלעאי מנסה למצוא אסמכתא למספר חמש. והשוו משנה יא, ב.
ר' יוסי בעמדת ר' דוסא במשנה שם.



הַשּוֹטֵף רְחֵלָיו - חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.
הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת - חַיָּב. וְרַבִּי אִלְעַי פּוֹטֵר.
הַשּׁוּתָפִין חַיָּבִין. רַבִּי עֲקִיבָה פּוֹטֵר.
רַבִּי אִלְעַי אוֹמֵר: אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ אַחֲרִית.
"גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ", (דברים יח ד)
"גֵּז" - שְׁנַיִם, "צֹאנְךָ" - אַרְבַּע, "תִּתֵּן לוֹ" - חָמֵשׁ.
חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרַס, שֶׁהֵן שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ סְלָעִים
חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִין: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כָּל שֶׁהֵן.

(ה)
כַּמָּה נוֹתֵן לוֹ?


ראו משנה יא, ב: אינו חייב ללבן ולנקות את הצמר, אבל אם ליבן אותו – חייב לתת אותו.



מִשְׁקָל חָמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל.
מְלֻבָּן וְלֹא צוֹי; וְלֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ,
אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ צֶמֶר צוֹי, צואי, מלוכלך כְּדֵי שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ
וְיַעֲמֹד בְּיָדוֹ מִשְׁקָל חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁבִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל,
שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּתֵּן לוֹ", שֶׁיְּהֵא בוֹ כְּדֵי מַתָּנָה.

(ו)
הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי צֹאן - גּוֹזֵז וּמַנִּיחַ, גּוֹזֵז וּמַנִּיחַ.


החיוב הוא רק על חמש כבשים ומעלה, ולכן אם יש לו פחות מזה – פטור; אבל אם גזז ולא נתן לכהן – חייב.
אם צבע את הצמר – לדעת ת"ק פטור. וראו סוף יא, ב.



אַף עַל פִּי שֶׁעָתִיד לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן באותה שנה - אֵין מִצְטָרְפוֹת.
הָיוּ לוֹ חָמֵשׁ - גּוֹזֵז וּמַנִּיחַ, גּוֹזֵז וּמַנִּיחַ.
אֲפִלּוּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים - הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת.
צְבָעָן, טְוָאָן וּמְכָרָן - אֵין מִצְטָרְפוֹת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן:
צְבָעָן - הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת.

(ז)
הַמַּפְרִישׁ גֵּז צֹאנוֹ וְאָבַד - חַיָּב בְּאַחְרָיוּתוֹ.


זמן הנתינה הוא בתחילת הגז, והשוו למשנה פאה א, ג.
שיעור הנתינה הוא המקסימום בין הכמות שבהלכה ה לבין אחד מששים, כמו השיעור בתרומה ובפאה.



רֵאשִׁית הַגֵּז, מִצְוָתוֹ כַּתְּחִלָּה. אִם נָתַן בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף, יָצָא.
כַּמָּה שִׁעוּרָהּ? אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בַּתְּרוּמָה.

(ח)
הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְלֹא הִפְרִישׁ הֵימֶנּוּ רֵאשִׁית הַגֵּז,


אם קנה את הגז ולא את הכבשים – פטור, והשוו משנה י, ג.



הַלּוֹקֵחַ פָּטוּר,
חֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה מִבְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

שילוח הקןעריכה

(ט)
אֲוָזִין וְתַרְנָגְלִין וְיוֹנִין הָרוֹדָסִיּוֹת, מרודוס שֶׁמָּרְדוּ אוֹ שֶׁקִּנְּנוּ בְפַרְדֵּס,


ראו משנה יב, א: אם העופות הביתיים מרדו וקיננו בפרדס – הם לא מזומנים וחייבים בשילוח.
קורא – ראו ירמיה יז יא, שדרכו לדגור על ביצי אחרים.



חַיָּבִין בַּשִּׁלּוּחַ. זָכָר פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
קוֹרֵא זָכָר - רַבִּי אֶלְעָזָר מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

(י)
עוֹף טָמֵא - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

עוֹף טָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
הָיְתָה עוֹמֶדֶת בֵּינֵיהֶן - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל גַּבֵּיהֶן - חַיָּב לְשַׁלֵּחַ.
הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת: בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בָּהֶן - חַיָּב לְשַׁלֵּחַ;
אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בָּהֶן - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
אֵם אֶפְרוֹחִים הַטְּרֵפָה - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
בֵּיצִין מוּזָרוֹת - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

(יא)

אֶפְרוֹחִים שֶׁפָּרְחוּ וְאֵין צְרִיכִין לְאִמָּן - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
נָטַל אֶת הָאֵם,
וְלֹא הִסְפִּיק לִטּוֹל אֶת הַבָּנִים עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ עַד שֶׁנֶּעֱשׂוּ טְרֵפָה - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

(יב)
נָטַל אֶת הָאֵם וְאַחַר כָּךְ נָטַל אֶת הַבָּנִים – חַיָּב לְשַׁלֵּחַ. זה האיסור

נָטַל אֶת הַבָּנִים וְאַחַר כָּךְ נָטַל אֶת הָאֵם - פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
אֶחָד נוֹטֵל אֶת הָאֵם וְאֶחָד נוֹטֵל אֶת הַבָּנִים, אדם אחד נוטל את האם ואחר את הבנים
הַנּוֹטֵל אֶת הָאֵם חַיָּב.

(יג)
הַמּוֹצֵא קֵן בַּבּוֹרוֹת בַּשִּׁיחִין וּבַמְּעָרוֹת - מֻתָּר מִשּׁוּם גָּזֵל, וְחַיָּבוֹת בַּשִּׁלּוּחַ.


השוו ב"מ ב, ג.
יוני השובך מעיקר הדין מותרות משום גזל, ולכן חייבות בשילוח, אבל אסרו לקחת אותן מפני דרכי שלום, וראו עדויות ב, ז.



וְאִם מְקֻשָּׁרוֹת - אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל, וּפְטוּרוֹת מִן הַשִּׁלּוּחַ.
יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה - חַיָּבוֹת בַּשִּׁלּוּחַ, וַאֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

(יד)
הַמּוֹצֵא קֵן, לֹא יְטַהֵר בָּהּ אֶת הַמְּצֹרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר".


השוו משנה יב, ה: הסיבה אינה משום העבירה אלא כי לטיהור צריך לרכוש את הציפור. והשוו לקמן הלכה טז.




(טו)

הַנּוֹטֵל אֵם מֵעַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ, וְאֵינוֹ לוֹקֶה.

זֶה הַכְּלָל: כָּל מִצְוַת 'לֹא תַעֲשֶׂה' שֶׁיֵּשׁ בָּהּ 'קוּם עֲשֵׂה',
אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ.

(טז)

לֹא יִטֹּל אָדָם אֵם מֵעַל הַבָּנִים, וַאֲפִלּוּ לְטַהֵר בָּהּ אֶת הַמְּצֹרָע,

מִפְּנֵי שֶׁנֶּעֶבְדָּה בָּהּ עֲבֵרָה.


השוו לעיל הלכה יד,
והשוו למה שכתבנו במשנה יב, ה.



רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין לָךְ מִצְוָה בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ,
וּתְחִיַּת הַמֵּתִים כְּתוּבָה בָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כב ז)
"שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ,
לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים."
עָלָה זֶה לְרֹאשׁ הָאִילָן, וְנָפַל וָמֵת, אוֹ לְרֹאשׁ הַבִּנְיָן, וְנָפַל וָמֵת,
הֵיכָן טוֹבָתוֹ שֶׁלַּזֶּה וַאֲרִיכוּת יָמָיו?
אֱמֹר מֵעַתָּה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", בָּעוֹלָם הַטּוֹב,
"וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" בְּעוֹלָם אָרֹךְ.

חסל תוספתא חולין