ביאור:משנה בבא מציעא פרק ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת בבא מציעא עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

במסירת נכס לשואל או לשוכר יש העברה של האחריות, בדומה למכירה. בכל המקרים נשאר מקום מסויים שבו האחריות והבעלות משותפות. הדבר ניכר במיוחד במקרים של ספק, הנדונים במשניות ב, ד-ה וח, וכן במקרים שהמשאיל הצטרף לבהמה (משנה א), ושהנכס המושכר נהרס (משנה ט,) או חלקים ממנו נהרסו (משנה ז.)

העברת בעלות, העברת אחריות ומקרי ספק

חטיבה I: אחריות המשאיל

(א) השואל את הפרה, ושאל בעליה עמה או שכר בעליה עמה,

שאל הבעלים או שכרן, ולאחר כך שאל את הפרה, ומתה

אם הבעלים ברשות השואל, אפילו אם הם בשדה אחר - פטור.

ואפילו אם בזמן שמתה הפרה היה בעליה עימה, אם לפני כן היה פרק זמן שבו היא היתה ברשות השואל לבדה - חייב; וראו מכילתא נזיקין סוף טז.

פטור, שנאמר (שמות כב יג) "אם בעליו עמו - לא ישלם".

אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן, ומתה

חייב, שנאמר (שמות כב יד) "בעליו אין עמו - שלם ישלם":

(ב) השואל את הפרה, שאלה חצי היום ושכרה חצי היום, שאלה היום ושכרה למחר, שכר אחת ושאל אחת - ומתה,

אם אחד הצדדים טוען בוודאות - מניחים שהוא צודק. וראו גם תוספתא סנהדרין ו, א.

במקרה ששניהם טוענים בוודאות, כיוון שהשומר ממילא נשבע - מוסיפים לשבועה גם את טענתו. במקרה זה מחילים את הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה", כמו בב"ק ג, יא.

בניגוד לתחילת המסכת - בסיפא כאן חולקים בלא שבועה, כי הספק אינו מאפשר להשבע.

וראו דוגמאות נוספות לחלוקה בלי שבועה בב"ק ה, א.

המשאיל שהוא גם משכיר אומר: "שאולה מתה", "ביום שהיתה שאולה מתה", "בשעה שהיתה שאולה מתה",

והלה אומר "איני יודע" - חייב.

השוכר אומר "שכורה מתה", "ביום שהיתה שכורה מתה", "בשעה שהיתה שכורה מתה",

והלה אומר "איני יודע" - פטור.

זה אומר "שאולה" וזה אומר "שכורה" - ישבע השוכר ששכורה מתה.

זה אומר "איני יודע" וזה אומר "איני יודע" - יחלוקו:

(ג) השואל את הפרה - ושלחה לו המשאיל לשואל, בתחילת ההשאלה ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו,

או ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו של שואל, ומתה - פטור כי עדיין לא הגיעה לידי השואל.

אמר לו השואל "שלחה לי ביד בני", "ביד עבדי", "ביד שלוחי",

אם השואל הודיע למשאיל שהוא מחזיר לו את הבהמה, וקיבל אישור לשלחה - נכנסה לרשות הבעלים, ודין השליח כשומר חינם, בדומה לאמור לעיל ו, ו; וראו מכילתא נזיקין טז, על פס' יא, "להביא את הצוער".

אם השואל החזיר את השאלה בלי להודיע לבעלים - הוא עדיין אחראי לה, כמו גזלן שהחזיר בלי להודיע, ראו ב"ק י, ח.

או "ביד בנך", "ביד עבדך", "ביד שלוחך",

או שאמר לו המשאיל "הריני משלחה לך ביד בני", "ביד עבדי", "ביד שלוחי",

או "ביד בנך", "ביד עבדך", "ביד שלוחך",

ואמר לו השואל "שלח", ושלחה ומתה - חייב.

וכן בשעה שמחזירה:

חטיבה II: העברת בעלות במכירה

בדרך של חליפין או במכירה בכסף ניתן להעביר בעלות בלי לראות את הנכס באותו זמן (ראו קידושין א, ג-ו), ולכן נוצרים הספקות שלפנינו.

הרישא של המשנה דומה למקרה הנדון בב"ק ה, א, והטענות של הצדדים נראות טענות שאינן וודאיות, למרות שהלשון דומה לזו שבסיפא של המשנה, וראו גם תוספתא ח, ח.

המשנה משווה את הספקות לגבי זהות העבד או השדה שנמכר לספקות שנדונו לעיל משנה ב, בעניין טענת ודאי וטענת שמא.

השבועה המוטלת על המוכר במקרה שטוענים שניהם בוודאות - מוקשית, והשוו ב"ק ג, יא.

(ד) המחליף פרה בחמור - וילדה, וכן המוכר שפחתו - וילדה,

זה אומר "עד שלא מכרתי", וזה אומר "משלקחתי" - יחלוקו. כי הטענות אינן וודאיות, כמו במשנה ב, וראו גם בסוף המשנה.

היו לו שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה,

הלוקח אומר "גדולה לקחתי", והלה אומר "איני יודע" - זכה בגדול.

המוכר אומר "קטן מכרתי", והלה אומר "איני יודע" - אין לו אלא קטן.

זה אומר "גדול" וזה אומר "קטן" - ישבע המוכר שהקטן מכר.

זה אומר "איני יודע" וזה אומר "איני יודע" - יחלוקו:

(ה) המוכר זיתיו לעצים ולא מכר את הקרקע, והקונה לא כרת אותם מיד, ועשו פחות מרביעית לסאה - הרי אלו של בעל הזיתים. הקונה

עשו רביעית לסאה, זה אומר "זיתי גדלו", וזה אומר "ארצי גדלה" - יחלוקו.

שטף נהר זיתיו את עצי הזית ונתנם לתוך שדה חברו, זה אומר "זיתי גדלו", וזה אומר "ארצי גדלה" - יחלוקו:

חטיבה III: אחריות המשכיר

בתוספתא ח, י מופיעה גם דעת ר' יהודה, שהשכרת חנות היא עד מוצאי חג הסוכות הבא.

המשנה עוסקת בזמני ההתראה על הוצאת השוכר: אם רוצה להוציאו בפסח חייב להתריע על כך בסוכות, וכו'.

(ו) המשכיר בית לחברו בימות הגשמים - אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח,

בימות החמה - שלושים יום התראה של חודש ליציאה.

ובכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים - שנים עשר חדש.

ובחנויות, אחד עירות ואחד כרכים - שנים עשר חדש.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: חנות של נחתומים ושל צבעים שקשה להחליף אותה - שלש שנים:

(ז) המשכיר בית לחברו - המשכיר חייב בדלת, בנגר, בבריח במנעול, ובכל דבר שמעשה אומן.

אבל דבר שאינו מעשה אומן - השוכר עושהו.

הזבל - של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד:

(ח) המשכיר בית לחברו לשנה, נתעברה השנה - נתעברה לשוכר והרויח.

השכיר לו לחדשים, נתעברה השנה - נתעברה למשכיר.

מעשה בצפורי, באחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש בחוזה לא היה ברור אם מדובר בשנה או בחודשים,

ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלקו את חדש העבור: כמו במשנה ה.

(ט) המשכיר בית לחברו ונפל - חייב המשכיר להעמיד לו בית.

לעניין אחריות המשכיר - השוו פרק ו משנה ג.

בתוספתא ח, יד מעירים שהמדובר כאן הוא בהשכרה לטווח ארוך, כלומר מעל שנה. אבל בהשכרה לטווח קצר אין חיוב על המשכיר לבנות בית חלופי.

הבעלות של המשכיר על הנכס מאפשרת לו להטיל וטו על עניין החלונות.

היה קטן - לא יעשנו גדול, גדול - לא יעשנו קטן.

אחד - לא יעשנו שנים, שנים - לא יעשנו אחד.

לא יפחת מהחלונות ולא יוסיף עליהן - אלא מדעת שניהם: