פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוספתא/בבא מציעא/יא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא מציעא פרק אחד עשרעריכה

שכנים התלויים זה בזהעריכה

(א)

הבית והעלייה של שנים שנפלו - שניהן חולקין בעצים ובאבנים ובעפר

במה דברים אמורים? - בזמן שהיו שוין

אבל אם אחד מהן גדול ואחד קטן - זה נוטל לפי שלו וזה נוטל לפי שלו
ורואין את העליונות כאילו הן ראויות להשבר.

(ב)

הבית והעלייה של שנים, ורצו שניהם שלא לבנות
התחתון נוטל שני חלקין והעליון שליש.
הבית והעלייה של שנים, והרי בעל העלייה מבקש לעשות דיוטא קומה אחרת, ואין בעה"ב מניחו
מקום שנהגו לעשות שני דיוטות – עושה, שלש – עושה. ואין משנין ממנהג המדינה.
הבית והעלייה של שנים, נפחתה מעזיבה
רבי יוסי אומר, מנחם בני אומר: התחתון נותן את התקרה, והעליון נותן את המעזיבה
כגון חנויות הפתוחות לסטיו, שהתחתון נותן את התקרה, והעליון נותן את המעזיבה.

(ג)
היתה חורבתו בצד גינתו של חבירו, ועמד בעל הגינה וגדרה - מגלגלין עליו יציאותיו של כותל כדרך שהוא בונה


בעל החורבה נהנה מהגידור של בעל הגינה, שהשלים לו אחד הקירות, ולכן משלם את הוצאות הגידור. וראו ב"ב א, ג.
אם החורבה סמוכה לחצר חבירו, ובעל החצר הקים כותל על הגבול, אפילו אם בעל החורבה לא השתמש בכותל לקרוי החורבה – משלם לבעל החצר את הוצאות הכותל.



היתה סמוכה לחצרו של חבירו, אף על פי שלא נתן את הקורה לאותו הרוח
נותנין לו יציאותיו של כותל בשער שהוא בונה.

(ד)

היתה למעלה מחצרו של חבירו, לא יאמר לו "הריני מיסד עמך מכנגד חצרי למעלה"
אלא מיסד עמו מלמטה ועולה.
היתה למעלה מגגו של חבירו - אין זקוק לו

שימוש פרטי בחצר משותפתעריכה

מביא אדם אבניו, ומפרקן על פתח ביתו ברשות הרבים, להעלותן לראש הדימוס

ואם לשהותן - הרי זה אסור


ראו משנה י, ה: משלם את הנזק גם אם לא השהה את האבנים לזמן ממושך.



ואם בא אחר והוזק בהן - הרי זה חייב.

(ה)
מסרן החצב לגמל – הגמל חייב; בנזקי האבנים גמל לסתת - הסתת חייב; סתת לסבל - הסבל חייב


האחרון שקיבל את האבנים אחראי עליהן. אם נפלו מהקיר אחרי הבניה – כולם חייבים.
אחריות הסתת היא גם על נזק שנגרם מהאבן וגם על נזק שנגרם מעבודת הסיתות. אבל בנזק מהסוג השני אחריות הסתת נשארת גם לאחר שמסר את האבן לשלב הבא.
אבנים שנפלו מהנדבך העליון בזמן הבניה והזיקו – האדריכל (המומחה לבניית הקיר) חייב.
דין העפר המיועד להכנת טיט דומה לדין האבנים.
קיר שנפל מאוחר יותר, שלא במהלך הבניה, וכן דין הזבל - ראו משנה י, ד-ה.
בעניין הזבל מיקל ר' יהודה ומתיר להשהות אותו לשלושים יום, ואף פוטר את בעל הזבל מתשלום על נזקים בתוך זמן זה. אבל ראו ב"ק ג, ג, המחמירה בדין הזבל.



העלן לראש הדימוס ונפלו - כולן חייבין
מסרן גמל לסתת, והוזק בהן - בין באבן ובין בסיתות - הסתת חייב
סתת לסבל והוזק בסיתות - הסתת חייב; באבן - הסבל חייב
ישבה על גבי דימוס, או שהיה מפקפק בה ונפלה - אדריכל חייב.
מביא אדם עפר וצוברו על פתח ביתו לרשות הרבים, לשרותו לטיט
ואם לשהותו - הרי זה אסור
ואם בא אחר והוזק בו - הרי זה חייב
ולא יהא מגביל בצד זה ובונה בצד זה, אלא מגביל במקום שהוא בונה
נפל הכותל מחמת הזיעות, רעידת אדמה ומחמת הרוח ומחמת הגשמים
אם בנאו כדרכו פטור, אם לאו חייב
נתנו לו זמן; נפל בתוך זמן פטור, לאחר זמן חייב
וכמה הוא זמן? - אין פחות מל' יום.
מוציא אדם זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים, להוציאו לזבלים
ואם לשהותו הרי זה אסור
ואם בא אחד והוזק בו הרי זה חייב
ר"י אומר: בשעת הוצאת זבלים, מוציא זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים
כדי שישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה ל' יום
שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

(ו)

לזה חצר סמוכה לכאן ולזה חצר סמוכה לכאן - זה סומך לחצרו וזה סומך לחצרו

ר"י אומר: לא הורשו אלא ל' יום


ר' יהודה ור' שמעון טוענים שאם הוציא את האבנים ברשות פטור מלשלם על נזקן. הם חולקים כמה זמן יש לו רשות להוציא אותן.



הוזק בתוך ל' יום פטור, לאחר ל' יום חייב
רבי שמעון אומר לא הורשו אלא שלשה ימים
הוזק בתוך שלשה ימים חייב

זכויות בחצר וחלוקת רכוש משותףעריכה

וכן היה ר"י אומר: כבית תשעה חצאי קבין לזה וכבית תשעה חצאי קבין לזה


ראו ב"ב א, ו. מדובר על חלוקת השדה. מוסכם שם על הכל שבחצר המינימום הנדרש הוא ארבע אמות לכל אחד, כאמור בב"ב א, א, וזה גם הנושא של ההלכות הבאות.



כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה
כללו של דבר: כל שאין שם הראשון קרוי עליו אין רשאי לחלקו.

(ז)

אין חולקין את האבולים כנראה מין בניין עד שיהא בה כדי שיעור לזה וכדי שיעור לזה

אמר אחד מהן לחבירו "אטול את הפחות ותן לו שיעור" - שומעין לו


אם אחד מהחולקים מוכן לקבל פחות מהשיעור, מותר, ובלבד שלאחר יש כשיעור, וראו גם ב"ב א, ו, הנ"ל. רשב"ג חולק במקרה של ירושה של אבולים.
על כל פתח לחצר מקבל בעליו זכות שימוש בארבע אמות בחצר. אם הפתח צר מארבע אמות – משלימים לו 4X4 אמות מול הפתח.



על כל פתח לחצר מקבל ארבע אמות.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: אין שומעין לו, מפני כבוד אבותיו
ושאר כל הדברים ששם הראשון קרוי עליהן - הרשות בידו
פתחים שבחצר, גדולים של אחד וקטנים של אחד
גדולים - אין להם אלא ד' אמות, וקטנים - נותנין להן ד' אמות לכל אחד ואחד.
אחד נוטל פתח הגדול ואחד נוטל שני פתחים קטנים
זה שנוטל פתח גדול אין לו אלא ד' אמות,
וזה שנוטל שני פתחים קטנים נותנין לו ד' אמות לכל אחד
היה שם אחד רחב מעשר אמות - נוטל ד' אמות בחצר
פחות מכן - משלימין לו את המדה כנגדו: נותנין לו מכניס ומוציא ד' אמות בחצר.

(ח)

זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים, ואכסדרא לכל אדם

הפתח פתוח למרפסת - אין לו ד' אמות


השימוש המשותף בחצר דומה לשימוש של אנשים שונים באכסדרה, המסדרון: לא מדובר על בעלות אלא על זכות שימוש.
גם אם מהבית יש הרבה יציאות למרפסת, אבל מהמרפסת יש מעבר אחד לחצר – הזכות של בעל הבית היא רק לארבע אמות.
אם היציאה לחצר היא ע"י סולם צורי (כבד ופחות נייד) יש זכות שימוש בארבע אמות סביבה. אם הירידה היא רק דרך סולם מצרי שאינו מחובר למקומו – לא.
קומה שניה (יציע או עליה) או מרתף (דות) אינם נפתחים בדרך כלל לחצר ואינם מקנים זכות שימוש בה, וראו ב"ב ג, ז. אבל ליד בור המים או הבאר שבחצר מותר להניח משאות זמנית.
אם בנה עוד בית המתחבר לחצר דרך ביתו אינו מקבל זכות שימוש בחצר עבורו.



מרפסת עצמו - יש לו ד' אמות.
ה' פתחים פתוחין למרפסת - אין למרפסת בחצר אלא ד' אמות בלבד.
מי שיש לו אכסדרה לפנים מביתו, בין ביתו לחצר
בזמן שמגופפת שיש לה דפנות, מחיצות נמוכות - נותנין לו מכניס ומוציא ד' אמות בחצר; אינה מגופפת - הרי היא כשאר כל החצר
סולם הצורי - יש לו ד' אמות, ולמצרי - אין לו ד' אמות. אם היה קבוע במסמר - יש לו ד' אמות
היציע והדות והעלייה - אין להן ד' אמות
חולית הבאר - יש לה ד' אמות
באר הקרוב לאמה מתמלא ראשון, ואם קדם השני ומילא הרי זה זריז ונשכר
בנה בית לפנים מגנתו - אין לו בחצר אלא ד' אמות בלבד
חלק ביתו לפנים מביתו, וגינה לפנים מביתו, וגינה לפנים מגנתו - אין לו בחצר אלא ארבע אמות בלבד
ולא יפתחם לחצר השותפין, אבל פותחן לתוך שלו.

חובות המשתתפים ברכוש ובמקוםעריכה

(ט)

מי שיש לו פתח במבוי - אין בני מבוי כופין אותו לעשות הימנו דלת למבוי

שיכול לומר "רצוני שאכנס בחבילתי על פתחי"


ראו ב"ב א, ה: בדרך כלל כופים אנשי החצר אלו את אלו לבנות בית שער ודלת, אבל אם לאחד מאנשי המבוי יש יציאה פרטית החוצה אין אנשי המבוי יכולים לכוף אותו לבנות בפתח דלת, למרות שדרך פתחו עלולים להכנס גנבים; כי הוא יכול להתעקש ולטעון שנוח לו יותר בלי דלת, המחייבת עצירה לפני הכניסה אליה.
יכולים בני המבוי למנוע כניסה של בעל עסק העלול להוריד את רמת חייהם, אבל לדעת ת"ק אינם יכולים למנוע מאחד מהם להתחיל לעסוק במלאכה כזו, והשוו ב"ב ב, ג.
ההשתתפות בדלת לחצר וכו' אינה תלויה בשאלה אם בעל הבית גר בחצר או לא; אבל היכולת לכפות עליו להשתתף בתשלומים אחרים הנהוגים במקום היא דווקא אם גר שם. מן הכלל הזה יוצאים המנהגים הנגזרים מההלכה כגון הוצאות העירוב לשבת.
ההשתתפות בתשלומי העיר, כגון חפירת בורות מים ותיקון המקוואות – אינה תלויה במקום המגורים, אבל תשלומי החומה והשערים המופיעים שם בב"ב א, ה - תלויים במגורים בפועל.



כופין בני מבוי זה את זה, שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מן כל בעלי אומניות
לשכנו - אין יכולין לכופו. ר' שמעון בן גמליאל אומר: אף לשכנו - יכולין לכופו.
מי שיש לו בית בחצר אחרת - בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהן דלת נגר ומנעול לחצר.
שאר כל הדברים - אין משעבדין אותו
אם היה שרוי עמהן באותה חצר – משעבדין אותו על הכל
מי שיש לו חצר בעיר אחרת
בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות, ולתקן את המקואות ואמת המים
ושאר כל הדברים - אין משעבדין אותו
ואם היה שרוי עמהן באותה העיר - משעבדין אותו על הכל
כופין בני חצר זה את זה, לעשות לחי וקורה למבוי.

(י)

כופין בני בקעה זה את זה, לעשות ביניהן בשותפות חריץ ובן חריץ

ה' חצרות הפתוחות למבוי אחד


להגדרת החריץ ובן החריץ ראו ב"ב ז, ד. מדובר על חפירה משותפת לכל השדות שבבקעה.
החצר החיצונה היא הסמוכה לפתח המבוי לכיוון רה"ר. לדעת ת"ק אין לחצר החיצונה זכות שימוש בחלק הפנימי של המבוי. רשב"א חולק עליו.
תיקון הביוב המשותף הוא לפי השימוש בו: רק מי שגבוה מהסתימה צריך להשתתף בתיקון. כאן אין עדיין זהות קולקטיבית של אנשי הבניין, אבל בהמשך היא תופיע.
הביוב משמש למי גשמים ולמי כביסה ואין לאיש זכות לייחד אותו לעניין מסויים.



כולן משמשות עם החיצונה, והחיצונה משמשת לעצמה
והשאר משמשות עם השניה, והשניה משמשת לעצמה
הפנימית שבכולן משמשת לעצמה, ומשמשת עם כולן
רצו בני הפנימית לפתוח להן פתח לרה"ר ממקום אחר - יכולין לעכב על ידן
היה סתום ונמלך לפתחו - מעכב על ידו, דברי רבי
ר' שמעון בן אלעזר ה' חצרות הפתוחות למבוי - כולן משמשות במבוי
ה' דיוטאות קומות משתמשות בביב אחת, ונתקלקל
כולן משתמשות עם הראשונה, והראשונה משמשת לעצמה
והשאר משמשות עם השניה, והשניה משמשת לעצמה
שלישית שבכולן מהנותרות, כלומר הקומה החמישית משמשת לעצמה, ומשתמשת בכולן.
העשוי לכביסה - אין ממחין בידו לגשמים; לגשמים - אין ממחין בידו לכביסה.

(יא)
ה' גנות משתמשות באמה אחת, ונתקלקלה


כמו במקרה של הביוב, גם התקלה באמת המים מתוקנת ע"י מי שזקוק לה.
"חזקת שנתן" – ראו ב"ב א, ד. שם דורשים קיר של 4 אמות וכאן מסתפקים בעשרה טפחים. בגובה זה מאמינים לטענתו ששילם את חלקו ומתירים לו לסמוך קורה על המחיצה. קיר גבוה יותר – אין מאמינים לו ולכן אינו יכול לסמוך עליו קורה.
ר' יוסי חולק על ב"ב א, א, ולדעתו אין כופים את השותף להשתתף בהקמת המחיצה. לכן לדעתו דין מחיצה בחצר כדין כותל הגינה במשנה ב שם.



כולן מתקנות עם העליונה, והעליונה מתקנת לעצמה
והשאר מתקנות עם השניה, והשניה מתקנת לעצמה
התחתונה שבכולן מתקנת לעצמה, ומתקנת עם כולן.
כופין בני חצר זה את זה, לעשות לחצר גב גבוה עשרה טפחים
בחזקת שנתן - שומעין לו לסמוך את הקורה
לפיכך בחזקת שלא נתן - אין שומעין לו לסמוך את הקורה
רבי יוסי אומר: היה שם אחד מעכב הופך את החזית אצלו
לפיכך אם נפל הכותל העצים והאבנים שלו.

קהילה וחבריהעריכה

(יב)

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, לקנות להן ספר תורה ונביאים
ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים, רשאין לעשות קיצתן

רשאין בני העיר לומר: כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך


הבסיס לתקנת הקהל: יכולים להחליט כרצונם ולהעניש את העובר על דבריהם.
והשוו משנה ב, ט: התקנה נועדה לפצות את הניזקים מהפרה האבודה.
גם התארגנות מקצועית והקמת גילדות מותרת. הגילדה יכולה גם לבטח את חבריה בביטוח מקצועי.



כל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך
כל מי שרצה או שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך
וכל מי שירעה בהמה פלונית יהא נותן כך וכך. רשאין לעשות קיצתן
ורשאין הצמרין והצבעין לומר: כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו
רשאין הנחתומין לעשות רגועה הסכם חלוקת עבודה, לפי זמן או בדרך אחרת ביניהן.
רשאין החמרין לומר: כל מי שימות לו חמור - נעמיד לו חמור אחר
מתה בבוסיא בפשיעה אין צריכין להעמיד לו חמור, דלא בבוסיא צריכין להעמיד לו חמור
ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי - אין שומעין לו, אלא לוקחין ונותנין לו
רשאין הספנין לומר: כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת
אבדה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו. דלא בבוסיא צריכין להעמיד לו
ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין - אין צריכין להעמיד לו.

(יג)

מי שהיה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, שולחן שולחני לרבים; ואין שם אחר אלא הוא
והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לתוך ביתו - יכולין לעכב על ידיו, עד שיעמיד אחר תחתיו
ואם התנה עמהם בב"ד, או שעיברו עליו את הדרך נהגו בו באלימות, שלא כשורה - הרשות בידו.

שימוש ברכוש הציבורעריכה

הנוטע אילן לרבים אילן הנטוע לאנשי העיר - מלקט ואוכל, מלקט ומכניס לתוך ביתו


הנטיעה היא ברשות הרבים, לטובת אנשי העיר, אבל לא לעוברי דרכים ממקומות אחרים.
אילן הנטוע לעוברי דרכים - אסור להם גם להכניס לביתם, אלא מותר להם רק לאכול במקום.
בור שנחפר לאנשי העיר – יכולים הם להשתמש במים אבל לא למכור אותם. גם בעלי מלאכה בעיר יכולים להשתמש במים אך רק לשתיה.
אסור להשקות מהבור את הפועלים, משום מראית העין, שנראה כאילו מוכר להם את המים.



ולא יהא מלקט ועושה גרוגרות, מלקט ועושה דבלה
שמתחלה לא נטעו אלא על מנת כן
ולעוברי דרכים - מלקט ואוכל, ואסור להכניס לתוך ביתו.
החופר בור לרבים - ממלא ושותה, ממלא ומכניס לתוך ביתו
ולא יהא ממלא ומשקה ומוכר בשוק.
הצמרין והצבעין ממלאין לשתות, ואין ממלאין לסחורה.
הביר והבלן והספר ממלאין לשתות, ואין ממלאין להשתמש
אבל מכבשין בהן את הכבשים, מדיחין בהן את הירק
לעוברי דרכים - ממלא ושותה, ואסור להכניס לתוך ביתו
היו פועלים עושין בצידו - לא יהיה ממלא ומשקה אותן, אלא הולך כל א' וא' ושותה ועושה.

(יד)
העושה מערות לרבים - מרחיץ פניו ידיו ורגליו בהן


במערה מותר לטבול אם אינו מלוכלך מאד. בבור ובשיח מותר רק לשאוב מי שתיה.
במרחץ מותר לטבול למרות שמקרר בכך את המים החמים וכו', כי לשם כך נועדו המרחצאות.
בסיום הברייתא נראה שר' יוסי רואה את המעיין כזכותם הבלעדית של בני העיר ואילו ת"ק דורש מהם להתחשב באחרים הנמצאים במורד הנחל, אבל גם הוא מודה שבני העיר קודמים.
בסוף השימוש במים עושים חשבון, כספי (לא ברור איך) ואולי גם חשבון שמימי.



היו ידיו ורגליו מלוכלכות בטיט ובצואה - אסור
ובבור ובשיח - בין כך ובין כך אסור
הנכנס למרחץ - מחמין לו את הצונן, ומצנן לו את החמין, חופף את ראשו בנתר ובמימי רגלים
אף על פי שעשה תקלה לבאים אחריו
שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
מעין של בני העיר; הן והן ואחרים - הן קודמים לאחרים
אחרים ובהמתן - חיי אחרים קודמים לבהמתן
רבי יוסי אומר: בהמתן קודמת לחיי אחרים
בהמתן ובהמת אחרים - בהמתן קודמת לבהמות אחרים
אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמין לכביסתן
ורבי יוסי אומר: כביסתן קודמת לחיי אחרים
כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים
בהמת אחרים וכביסתן - בהמת אחרים קודמת לכביסתן
בית השלחין שלהם ובהמת אחרים - בית השלחין שלהם קודמת לבהמת אחרים
וכולן עולין לחשבון באחרונה.