משנה בבא מציעא ט

בבא מציעא פרק ט', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק תשיעי ("המקבל שדה") · >>

פרקי מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·משנה יב ·משנה יג ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו לקצור, יקצור, לעקור, יעקור, לחרוש אחריו, יחרוש.

הכל כמנהג המדינה.

כשם שחולקין בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש.

כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות ובקנים.

ושניהם מספקין את הקנים.

משנה ב

המקבל שדה מחבירו, והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מן חכורו.

אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זה או שדה בית האילן זה, יבש המעין ונקצץ האילן, מנכה לו מן חכורו.

משנה ג

המקבל שדה מחברו והובירה, שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו, שכך כותב לו, אם אוביר ולא אעביד, אשלם במיטבא.

משנה ד

המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש, ואמר לו מה אכפת לך, הואיל ואני נותן לך חכורך, אין שומעין לו, מפני שיכול לומר לו, למחר אתה יוצא ממנה, ומעלה לפני עשבים.

משנה ה

המקבל שדה מחבירו ולא עשתה, אם יש בה כדי להעמיד כרי, חייב לטפל בה.

אמר רבי יהודה, מה קצבה בכרי, אלא אם יש בה כדי נפילה.

משנה ו

המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא, מנכה לו מן חכורו, אם אינו מכת מדינה, אינו מנכה לו מן חכורו.

רבי יהודה אומר, אם קבלה הימנו במעות, בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו.

משנה ז

המקבל שדה מחבירו בעשרה כור חטים לשנה ולקתה, נותן לו מתוכה.

היו חטיה יפות, לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק, אלא נותן לו מתוכה.

משנה ח

המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים, לא יזרענה חטים, חטים, יזרענה שעורים.

רבן שמעון בן גמליאל אוסר.

תבואה, לא יזרענה קטנית, קטנית, יזרענה תבואה.

רבן שמעון בן גמליאל אוסר.

בזמן שתבעו, לא תבעו, אינו עובר עליו.

המחהו אצל חנוני או אצל שולחני, אינו עובר עליו.

שכיר, בזמנו נשבע ונוטל, עבר זמנו אינו נשבע ונוטל.

אם יש עדים שתבעו בזמנו, הרי זה נשבע ונוטל.

גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר.

משנה יג

המלוה את חברו, לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר (דברים כד, יד) בחוץ תעמוד.

היו לו שני כלים, נוטל אחד ומניח אחד, ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום.

ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין.

אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, שנאמר (שם, יז) ולא תחבול בגד אלמנה.

החובל את הרחים, עובר בלא תעשה, וחייב משום שני כלים, שנאמר (שם, ו) לא יחבול רחים ורכב.

ולא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר (שם) כי נפש הוא חובל.

משנה מנוקדת

(א)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ,

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִקְצֹר, יִקְצֹר,

לַעֲקֹר, יַעֲקֹר,

לַחֲרֹשׁ אַחֲרָיו, יַחֲרֹשׁ;

הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בִּתְבוּאָה,

כָּךְ חוֹלְקִין בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ;

כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בְּיַיִן,

כָּךְ חוֹלְקִין בִּזְמוֹרוֹת וּבְקָנִים.

וּשְׁנֵיהֶם מְסַפְּקִין אֶת הַקָּנִים:

(ב)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ,

וְהִיא בֵּית הַשְּׁלָחִין אוֹ בֵּית הָאִילָן,

יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן,

אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוּרוֹ.

אִם אָמַר לוֹ:

חֲכֹר לִי שְׂדֵה בֵּית הַשְּׁלָחִין זֶה,

אוֹ שְׂדֵה בֵּית הָאִילָן זֶה,

יָבַשׁ הַמַּעְיָן וְנִקְצַץ הָאִילָן,

מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוּרוֹ:

(ג)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ, וְהוֹבִירָהּ,

שָׁמִין אוֹתָהּ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת וְנוֹתֵן לוֹ;

שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ:

אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד,

אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא:

(ד)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ,

וְלֹא רָצָה לְנַכֵּשׁ,

וְאָמַר לוֹ:

מָה אִכְפַּת לְךָ,

הוֹאִיל וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ חֲכוּרְךָ?

אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ,

מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ:

לְמָחָר אַתָּה יוֹצֵא מִמֶּנָּה,

וּמַעֲלָה לְפָנַי עֲשָׂבִים:

(ה)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא עָשְׂתָה,

אִם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי לְהַעֲמִיד כְּרִי,

חַיָּב לְטַפֵּל בָּהּ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:

מַה קִּצְבָּה בִּכְרִי?

אֶלָּא אִם יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי נְפִילָה:

(ו)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ,

וַאֲכָלָהּ חָגָב אוֹ נִשְׁדְּפָה,

אִם מַכַּת מְדִינָה הִיא,

מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוּרוֹ;

אִם אֵינוֹ מַכַּת מְדִינָה,

אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן חֲכוּרוֹ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

אִם קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ בְּמָעוֹת,

בֵּין כָּךְ ובֵין כָּךְ אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מֵחֲכוּרוֹ:

(ז)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ בַּעֲשָׂרָה כֹּר חִטִּים לְשָׁנָה,

וְלָקְתָה,

נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ.

הָיוּ חִטֶּיהָ יָפוֹת,

לֹא יֹאמַר לוֹ: הֲרֵינִי לוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק,

אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִתּוֹכָהּ:

(ח)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים,

לֹא יִזְרָעֶנָּה חִטִּים;

חִטִּים,

יִזְרָעֶנָּה שְׂעוֹרִים.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר.

תְּבוּאָה, לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית;

קִטְנִית, יִזְרָעֶנָּה תְּבוּאָה.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹסֵר:

(ט)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנִים מוּעָטוֹת,

לֹא יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן;

וְאֵין לוֹ בְּקוֹרַת שִׁקְמָה.

קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ לְשֶׁבַע שָׁנִים,

שָׁנָה רִאשׁוֹנָה יִזְרָעֶנָּה פִּשְׁתָּן,

וְיֵשׁ לוֹ בְּקוֹרַת שִׁקְמָה:

(י)

הַמְּקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁבוּעַ אֶחָד בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז,

הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן.

קִבְּלָה הֵימֶנּוּ שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁבַע מֵאוֹת זוּז,

אֵין הַשְּׁבִיעִית מִן הַמִּנְיָן:

(יא)

שְׂכִיר יוֹם, גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה;

שְׂכִיר לַיְלָה, גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם.

שְׂכִיר שָׁעוֹת,

גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם.

שְׂכִיר שַׁבָּת,

שְׂכִיר חֹדֶשׁ,

שְׂכִיר שָׁנָה,

שְׂכִיר שָׁבוּעַ,

יָצָא בַּיּוֹם, גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם;

יָצָא בַּלַּיְלָה, גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַיּוֹם:

(יב)

אֶחָד שְׂכַר אָדָם, וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה, וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים,

יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" (דברים כד, טו),

וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא יט, יג).

אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ;

לֹא תְּבָעוֹ,

אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי,

אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

שָׂכִיר,

בִּזְמַנּוֹ, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל;

עָבַר זְמַנּוֹ,

אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמַנּוֹ,

הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

גֵּר תּוֹשָׁב,

יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ",

וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר":

(יג)

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ,

לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין,

וְלֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ לִטֹּל מַשְׁכּוֹנוֹ1

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד, יא): "בַּחוּץ תַּעֲמֹד".

הָיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים,

נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד.

וּמַחֲזִיר אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה,

וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם.

וְאִם מֵת, אֵינוֹ מַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

אַף לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחֲזִיר,

אֶלָּא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם;

וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וּלְהַלָּן, מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.

אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה,

אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, יז):

"וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה".

הַחוֹבֵל אֶת הָרֵחַיִם,

עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה,

וְחַיָּב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם, ו):

"לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב".

וְלֹא רֵחַיִם וְרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ,

אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ,

שֶׁנֶּאֱמַר (שם): "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל":

נוסח הרמב"ם

(א) המקבל שדה מחברו -

מקום שנהגו לקצור - יקצור,

לעקור - יעקור,

לחרוש אחריו - יחרוש אחריו,

הכל - כמנהג המדינה.

כשם שחולקין בתבואה - כך חולקין בתבן ובקש.

כשם שחולקין ביין - כך חולקין בזמורות ובקנים.

ושניהם - מספקין את הקנים.

(ב) המקבל שדה מחברו -

והיא בית השלחים, או בית האילן -

יבש המעין, ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מחכורו.

אם אמר לו: השכיר לי שדה בית השלחים זה,

או שדה בית האילן זו -

יבש המעין, ונקצץ האילן - מנכה לו מחכורו.

(ג) המקבל שדה מחברו -

משזכה בה - הבירה,

שמין אותה כמה היא ראויה לעשות - ונותן לו,

שכך כותב לו: אם אביר, ולא אעבוד - אשלם כמיטבה.

(ד) המקבל שדה מחברו - ולא רצה לנכש,

אמר לו: מה אכפת לך, הואיל ואני נותן לך את חכורך - אין שומעין לו,

שהוא אומר לו: למחר את יוצא ממנה - והיא מעלה לפני עשבים.

(ה) המקבל שדה מחברו - ולא עשת,

אם יש בה כדי להעמיד כרי - חייב ליטפל בה.

אמר רבי יהודה: מה קצבה כרי?

אלא אם יש בה - כדי נפלה.

(ו) המקבל שדה מחברו - ואכלה חגב, או נשתדפה,

אם מכת מדינה היא - מנכה לו מחכורו,

ואם אינה מכת מדינה - אינו מנכה לו מחכורו.

רבי יהודה אומר:

אם קיבלה הימנו במעות,

בין כך ובין כך - אין מנכה לו מחכורו.

(ז) המקבל שדה מחברו - בעשרת כורין חיטים,

לקת - נותן לו מתוכה.

היו חיטיה יפות -

לא יאמר לו: הרי אני לוקח לך מן השוק,

אלא נותן לו - מתוכה.

(ח) המקבל שדה מחברו -

לזורעה שעורים - לא יזרענה חיטים,

חיטים - יזרענה שעורים.

רבן שמעון בן גמליאל - אוסר.

קטנית - יזרענה תבואה,

תבואה - לא יזרענה קטנית.

רבן שמעון בן גמליאל - אוסר.

(ט) המקבל שדה מחברו -

לשנים מועטות -

לא יזרענה פשתן,

ואין לו קורת שקמה.

קיבלה ממנו לשבע שנים -

זורעה בשנה הראשונה - פשתן,

ויש לו קורת שקמה.

(י) המקבל שדה מחברו -

שבע שנים - בשבע מאות דינר,

אין השביעית מן המנין.

שבוע אחד - בשבע מאות דינר,

השביעית מן המנין.

(יא) שכיר יום - גובה כל הלילה.

ושכיר לילה - גובה כל היום.

ושכיר שעות - גובה כל היום, וכל הלילה.

שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע -

יצא ביום - גובה כל היום,

יצא בלילה - גובה כל היום, וכל הלילה.

(יב) אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים -

יש בו משום "ביומו תיתן שכרו" (דברים כד טו),

ויש בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך עד בקר" (ויקרא יט יג).

אימתי? - בזמן שתבעו,

אבל לא תבעו - אינו עובר עליו.

המחהו אצל החנווני, ואצל השולחני - אינו עובר עליו.

השכיר - נשבע בזמנו, ונוטל.

עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל.

ואם יש עדים שתבעו בזמנו - הרי זה נשבע ונוטל.

גר תושב -

יש משום "ביומו תיתן שכרו",

ואין בו משום "לא תלין פעולת שכיר, איתך עד בקר".

(יג) המלווה את חברו -

לא ימשכננו - אלא בבית דין.

ולא יכנס לביתו - ליטול את משכונו,

שנאמר: "בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו" (דברים כד יא) וכו'.

היו לו שני כלים -

נוטל אחד - ומחזיר אחד,

מחזיר את הכר בלילה - ואת המחרשה ביום.

ואם מת - אינו מחזיר ליורשיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אף לעצמו אינו מחזיר - אלא עד שלשים יום,

משלשים ולהלן - מוכרו בבית דין.

אלמנה -

בין שהיא עניה, בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה,

שנאמר: "לא תחבול בגד אלמנה" (דברים כד יז).

החובל את הריחים - עובר בלא תעשה,

וחייב - משום שני כלים,

שנאמר: "לא יחבול רחים ורכב" (דברים כד ו),

ולא ריחים ורכב בלבד אמרו - אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש,

שנאמר: "כי נפש הוא חובל" (שם).

פירושים

משנה בבא מציעא, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב