משנה בבא מציעא ב


בבא מציעא פרק ב', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא מציעא · פרק שני ("אלו מציאות") · >>

פרקי מסכת בבא מציעא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז.

אלו מציאות שלו, מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, ועיגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן, הרי אלו שלו, [דברי רבי מאיר].

רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי, חייב להכריז.

כיצד?

מצא עיגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז.

משנה ב

ואלו חייב להכריז, מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא, מעות בכיס או כיס כמות שהוא, ציבורי פרות, ציבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה, כריכות ברשות היחיד, וככרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן, הרי אלו חייב להכריז.

משנה ג

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרין, או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע בהן.

מצא כלי באשפה, אם מכוסה, לא יגע בו, אם מגולה, נוטל ומכריז.

מצא בגל או בכותל ישן, הרי אלו שלו.

מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ, שלו, מחציו ולפנים, של בעל הבית.

אם היה משכירו לאחרים, אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו.

משנה ד

מצא בחנות, הרי אלו שלו.

בין התיבה ולחנוני, של חנוני.

לפני שולחני, הרי אלו שלו.

בין הכסא ולשולחני, הרי אלו לשולחני.

הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות, הרי אלו שלו.

אם היו צרורין, נוטל ומכריז.

משנה ה

אף השמלה היתה בכלל כל אלה.

למה יצאת.

להקיש אליה, לומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים, אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז.

משנה ו

ועד מתי חייב להכריז.

עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד.

משנה ז

אמר את האבידה ולא אמר סימניה, לא יתן לו.

והרמאי אף על פי שאמר סימניה, לא יתן לו, שנאמר (דברים כב, ב) עד דרש אחיך אותו, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי.

כל דבר שעושה ואוכל, יעשה ויאכל.

ודבר שאין עושה ואוכל, ימכר, שנאמר (דברים, כב) והשבותו לו, ראה היאך תשיבנו לו.

מה יהא בדמים.

רבי טרפון אומר, ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן.

רבי עקיבא אומר, לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן.

משנה ח

מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלשים יום.

ואם אינו יודע לקרות, גוללן.

אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו.

מצא כסות, מנערה אחת לשלשים יום.

ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו.

כלי כסף וכלי נחשת, משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשוחקן.

כלי זהב וכלי זכוכית, לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

מצא שק או קופה, וכל דבר שאין דרכו ליטול, הרי זה לא יטול.

משנה ט

איזו היא אבידה.

מצא חמור או פרה רועין בדרך, אין זו אבידה.

חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים, הרי זו אבידה.

החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב להחזירה, שנאמר (דברים כב, א) השב תשיבם.

היה בטל מסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל.

אם יש שם בית דין, מתנה בפני בית דין.

אם אין שם בית דין, בפני מי יתנה, שלו קודם.

משנה י

מצאה ברפת - אינו חייב בה, ברשות הרבים - חייב בה.

ואם היתה בבית הקברות לא יטמא לה.

אם אמר לו אביו 'היטמא', או שאמר לו 'אל תחזיר', לא ישמע לו.

פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב, שנאמר (שמות כג ה): "עזוב תעזוב".

הלך וישב לו ואמר 'הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק פרוק', פטור, שנאמר "עמו". אם היה זקן או חולה, חייב .

מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון. רבי שמעון אומר אף לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יתר על משאו, אין זקוק לו, שנאמר, "תחת משאו", משאוי שיכול לעמוד בו.

משנה יא

אבידתו ואבידת אביו, אבידתו קודמת.

אבידתו ואבידת רבו, שלו קודמת.

אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.

ואם אביו חכם [שקול כנגד רבו], של אביו קודמת.

היה אביו ורבו נושאין משאוי, מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו.

היה אביו ורבו בבית השבי, פודה את רבו, ואחר כך פודה את אביו.

ואם היה אביו חכם, פודה את אביו, ואחר כך פודה את רבו.

(א)

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז?

אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ:
מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין,
מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת,
כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְעִגּוּלֵי דְּבֵלָה,
כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם,
מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים,
וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר,
וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן,
וַאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן,
וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז.
כֵּיצַד?
מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס,
כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא, אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:
(ב)

וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:

מָצָא פֵּרוֹת בִּכְלִי,
אוֹ כְּלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא,
מָעוֹת בַּכִּיס,
אוֹ כִּיס כְּמוֹת שֶׁהוּא,
צִבּוּרֵי פֵּרוֹת,
צִבּוּרֵי מָעוֹת,
שְׁלֹשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה,
כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,
וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן,
כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן,
הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:
(ג)

מָצָא אַחַר הַגַּפָּה

אוֹ אַחַר הַגָּדֵר
גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין,
אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת,
הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן.
מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה,
אִם מְכֻסֶּה,
לֹא יִגַּע בּוֹ;
אִם מְגֻלֶּה,
נוֹטֵל וּמַכְרִיז.
מָצָא בְּגַל אוֹ בְּכֹתֶל יָשָׁן,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
מָצָא בְּכֹתֶל חָדָשׁ,
מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ,
שֶׁלּוֹ;
מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים,
שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים,
אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:
(ד)

מָצָא בַּחֲנוּת,

הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי,
שֶׁל חֶנְוָנִי.
לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי,
הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי.
הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ,
אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת,
וּמָצָא בָּהֶן מָעוֹת,
הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.
אִם הָיוּ צְרוּרִין,
נוֹטֵל וּמַכְרִיז:
(ה)

אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כָּל אֵלֶּה.

[וְ]לָמָּה יָצָאת?
לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ:
מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת,
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִים;
אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִים,
חַיָּב לְהַכְרִיז:
(ו)

וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז?

עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ שְׁכֵנָיו,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
שָׁלֹשׁ רְגָלִים,
וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים,
כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה,
וְיַחֲזֹר שְׁלֹשָׁה,
וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:
(ז)

אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ,

לֹא יִתֶּן לוֹ.
וְהָרַמַּאי,
אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ב): עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ,
עַד שֶׁתִּדְרֹשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי.
כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל;
וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר;
שֶׁנֶּאֱמַר (שם): וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ,
רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
מַה יְּהֵא בַּדָּמִים?
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן;
לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן;
לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:
(ח)

מָצָא סְפָרִים,

קוֹרֵא בָּהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם;
וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן.
אֲבָל לֹא יִלְמֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה;
וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ.
מָצָא כְּסוּת,
מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם.
וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָהּ,
אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ.
כְּלֵי כֶּסֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת,
מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָן,
אֲבָל לֹא לְשׁוֹחֲקָן.
כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית,
לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה,
וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל,
הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל:
(ט)

אֵיזוֹ הִיא אֲבֵידָה?

מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָּרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ,
אֵין זוֹ אֲבֵידָה.
חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין,
פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים,
הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה.
הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָה וּבָרְחָהּ,
אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים,
חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ,
שֶׁנֵּאֱמַר (דברים כב): "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם".
הָיָה בָּטֵל מִסֶּלַע,
לֹא יֹאמַר לוֹ: תֵּן לִי סֶלַע,
אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.
אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין,
מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵּית דִּין;
אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה,
שֶׁלּוֹ קוֹדֵם:
(י)

מְצָאָהּ בָּרֶפֶת, אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ;

בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב בָּהּ.
וְאִם הָיְתָה בֵּית הַקְּבָרוֹת, לֹא יִטַּמֵּא לָהּ.
אִם אָמַר לוֹ אָבִיו: הִטַּמֵּא,
אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַל תַּחֲזִיר,
לֹא יִשְׁמַע לוֹ.
פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן,
אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים,
חַיָּב,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג): "עָזֹב תַּעֲזֹב".
הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר:
הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרֹק – פְּרֹק,
פָּטוּר,
שֶׁנֶּאֱמַר: "עִמּוֹ".
אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב.
מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק,
אֲבָל לֹא לִטְעֹן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעֹן.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת מַשָּאוֹ";
מַשְאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ:
(יא)

אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו,

אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת.
אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ,
שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת.
אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ,
שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת;
שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה,
וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה – מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
וְאִם אָבִיו חָכָם [ס"א: שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ],
שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת.
הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְׂאוֹי,
מַנִּיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ,
וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו.
הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשְּׁבִי,
פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ,
וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו;
וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם,
פּוֹדֶה אֶת אָבִיו,
וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:


נוסח הרמב"ם

(א) אלו מציאות שלו - ואלו חייב להכריז?

אלו מציאות שלו?
מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות,
כריכות ברשות הרבים, עיגולי דבלה,
כיכרות של נחתום, מחרוזות של דגים,
וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאים ממדינתן,
ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן,
הרי אלו שלו.
רבי יהודה אומר:
כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז.
כיצד?
מצא עיגול - ובתוכו חרס,
כיכר - ובתוכו מעות.
רבי שמעון בן אלעזר אומר:
כל כלי אנפוריה - אינו חייב להכריז.


(ב) אלו חייב להכריז?

מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא,
מעות בכיס, או כיס כמות שהוא,
ציבורי פירות, ציבורי מעות,
שלשה מטבעות זה על גבי זה, כריכות ברשות היחיד,
וכיכרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן,
כדי יין, וכדי שמן,
חייב להכריז.


(ג) מצא לאחר הגפה,

או לאחר הגדר - גוזלות מקושרין,
או בשבילין שבשדות,
הרי זה - לא יגע בהן.
מצא כלי באשפה -
אם מכוסה - לא יגע בו.
ואם מגולה - נוטל ומכריז.
מצא בגל, או בכותל ישן - הרי אלו שלו.
מצא בכותל חדש -
מחציו ולחוץ - שלו.
מחציו ולפנים - של בעל הבית.
אם היה משכירו לאחרים -
אפילו מצא בתוך הבית - הרי אלו שלו.


(ד) מצא בחנות - הרי אלו שלו.

בין תיבה לחנווני - הרי של חנווני.
לפני השולחני - הרי אלו שלו.
בין כיסא לשולחני - הרי אלו של שולחני.
לקח פירות מחברו,
או ששלח לו חברו פירות,
ומצא בתוכן מעות - הרי אלו שלו.
אם היו צרורים - נוטל ומכריז.


(ה) אף השמלה - היתה בכלל כל אלו,

ולמה יצאת?
להקיש אליה, לומר לך -
מה השמלה מיוחדת - שיש לה סימנין, ויש לה תובעין,
אף כל דבר - שיש לו סימנין, ויש לו תובעין,
חייב להכריז.


(ו) עד מתי חייב להכריז?

עד כדי שידעו בו שכנים - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: שלשה רגלים,
ולאחר הרגל האחרון - שבעת ימים,
כדי שילך לביתו שלשה, ויחזור שלשה, ויכריז יום אחד.


(ז) אמר את האבידה - ולא אמר סימניה,

הרי זה - לא יתן לו.
הרמאי - אף על פי שאמר סימניה,
הרי זה - לא יתננה לו,
שנאמר: "עד דרוש אחיך אותו" (דברים כב ב),
עד שתדרוש את אחיך,
אם רמאי הוא - אם אינו רמאי.
כל דבר שהוא עושה ואוכל - יעשה ויאכל.
וכל דבר שאינו עושה ואוכל - ימכר,
שנאמר "והשבותו לו" (שם) - ראה היאך תשיבנו לו.
מה יהא בדמים?
רבי טרפון אומר: ישתמש בהן,
לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן.
רבי עקיבה אומר: לא ישתמש בהן,
לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן.


(ח) מצא ספרים -

קורא בהן - אחת לשלשים יום.
ואם אינו יודע לקרות - גוללן.
אבל לא ילמד בהן - כתחילה,
ולא יקרא אחר עימו.
מצא כסות -
מנערה - אחת לשלשים יום,
שוטחה לצורכה - אבל לא לכבודו.
כלי כסף, וכלי נחושת -
ישתמש בהן לצורכן - אבל לא לשוחקן.
כלי זהב, וכלי זכוכית -
לא יגע בהן - עד שיבוא אליהו.
מצא שק, או קופה -
אם אין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול.


(ט) איזו היא אבידה?

מצא חמור ופרה רועים בדרך - אין זו אבידה.
חמור וכליו הפוכים,
ופרה רצה בין הכרמים - הרי זו אבידה.
החזירה וברחה, החזירה וברחה,
אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב להחזיר,
שנאמר: "השב תשיבנו לו" (שמות כג ד).
היה בטל מן הסלע -
לא יאמר לו: תן לי סלע,
אלא נותן לו שכרו - כפועל.
אם יש שם בית דין - מתנה עימו בפני בית דין.
ואם אין שם בפני מי יתנה - שלו קודם.


(י) מצאה ברפת - אינו חייב בה.

ברשות הרבים - חייב בה.
היתה בין הקברות - הרי זה לא יטמא לה.
ואם אמר לו אביו - היטמא,
או שאמר לו - אל תחזיר,
הרי זה - לא ישמע.
פרק וטען, פרק וטען,
אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב,
שנאמר: "עזוב תעזוב" (שמות כג ה).
הלך וישב לו,
ואמר לו: הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק - פרוק,
פטור - שנאמר: "עימו" (שם).
היה זקן, או חולה - חייב.
מצוה מן התורה לפרוק - אבל לא לטעון.
רבי שמעון אומר: אף לטעון.
רבי יוסי הגלילי אומר:
אם היה עליו יתר ממשאו - אינו זקוק לו,
שנאמר: "תחת משאו" (שם),
משאוי - שהוא יכול לעמוד בו.


(יא) אבידתו, ואבידת אביו - שלו קודמת.

אבידתו, ואבידת רבו - שלו קודמת.
אבידת אביו, ואבידת רבו - של רבו קודמת לשל אביו,
שאביו - מביאו לחיי העולם הזה,
ורבו שלימדו חכמה - מביאו לחיי העולם הבא.
אם היה אביו, שקול כנגד רבו - אבידת אביו קודמת.
היה אביו ורבו - נושאים במשא,
מניח את של רבו - ואחר כך מניח את של אביו.
אביו ורבו שבויים בשביה -
פודה את רבו - ואחר כך פודה את אביו.
ואם היה אביו תלמיד חכמים -
פודה את אביו - ואחר כך פודה את רבו.


פירושים