ביאור:תוספתא/מעשרות/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מעשרות פרק שני

מעשרות בדרך

(א)
החמרין ובעלי הבתים שהיו עוברין ממקום למקום

ראו משנה ב, ג: למרות שנכנסים בדרך לחצרות ולמרות שלנים בדרך, אם לא נכנסו לבית מיוחד כגון מלון – לא נקבע מזונם למעשרות.

אוכלין ופטורין עד שמגיעין לאותו מקום למחוז חפצם
אם ייחד להן בעל הבית בית בפני עצמן, אם לנין שם חייבין לעשר, ואם לאו פטורין מלעשר.

(ב)
מעשה שהלך ר' יהושע אצל רבי יוחנן בן זכאי לברור חיל

לר' יהושע ייחדו מקום לינה, ולכן העישור תלוי רק בכוונתו ללון.
אפילו אם הגיעו למקום הלינה בבקר, ובכוונתם להשאר שם כל היום – חייבים לעשר מיד. לדעת ר' מאיר שם, שהשבת קובעת למעשר - אפילו אם הגיעו ביום שני למקום ששם ישארו בשבת – חייבים לעשר.

והיו בני עיירות מוציאין להם תאנים עראי
אמר מה אנו לעשר? אמר להם: אם לנין אנו אנו חייבין לעשר, ואם לאו פטורין מלעשר
הגיעו למקום לינה, אפילו שתי שעות צריכין לעשר
ר' מאיר אומר הגיעו למקום שביתה אפילו ביום השני חייב לעשר.

(ג)
התורם גרוגרות ועתיד לדורסן תמרים ועתיד לדושן

חכמים מודים לר' אליעזר בתאנים, והוא מודה להם בדגן תירוש ויצהר, שאין העיבוד שלהם תלוי בדעתו. וראו משנה ב, ד.
לדעת ר' שמעון התרומה אינה קובעת למעשר, ולכן הוא מתיר לאכול עראי אף מכלכלת תאנים.

רבי אליעזר אומר: לא יאכל מהן עראי, וחכ"א: אוכל מהן עראי
מודה רבי אליעזר לחכמים,
בתורם שבלין ועתיד לעשותן גורן, ענבים ועתיד לעשותן יין, זיתים ועתיד לעשותן שמן
שיאכל מהן עראי
ומודים חכמים לרבי אליעזר, בכלכלה של תרומה, עד שלא נגמרה מלאכתה,
שלא יאכל ממנה עראי
ור' שמעון מתיר מק"ו: ומה אם בשעה שיש עליה זיקת שלשה מעשרות תרומה, מעשר ראשון ומע"ש אוכל הימנה ארעי
שעה שאין עליה אלא זיקת שני מעשרות, אינו דין הוא שיאכל הימנה עראי?

(ד)
הלוקח גרוגרות ועתיד לדורסן, תמרים ועתיד לדושן

ראו משנה ב, ה. ר' מאיר קרוב לדעת ר' אליעזר בהלכה ג. כאן הכלכלה מורחבת לכל הפירות שנגמרה מלאכתם ונמכרו.

רבי מאיר אומר: לא יאכל מהן עראי, ומעשרן דמאי
וחכמים אומרים: אוכל מהן עראי, ומעשרן ודאי
מודה רבי מאיר לחכמים בלוקח שבלין ועתיד לעשותן גורן, ענבים ועתיד לעשותן יין,
זיתים ועתיד לעשותן שמן - שאוכל מהן עראי
ומודים חכמים לרבי מאיר בפירות שאין צריכין גמר מלאכה - שלא יאכל מהן עראי.

(ה)
הבוצר כרמו לשוק, שאם לא מצא להן שוק מחזירן לגת

אם לא הוביל לשוק אלא מספק שמא ימצא לקוחות אין זה גמר מלאכה. והשוו משנה א, ה.

זיתים לשוק, אם לא מצא להן שוק מחזירן לבד - אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי.

אכילת עראי

(ו)

אמר לו "צא ולקט לך תאנים מן התאנה" - אוכל מהן עראי ומעשרן ודאי

"צא ומלא לך כלכלה זו" - אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי

אם הוא קוטף מהעץ הרי התאנים הללו אינן מעושרות. אם בעל התאנה קטף והוא ע"ה – הפירות הם דמאי. המחלוקת היא במקרה שבעל התאנה הוא חבר.

בד"א? - בעם הארץ, אבל בחבר - אוכל ואין צריך לעשר, דברי רבי
רשב"ג אומר: בד"א? - בעם הארץ, אבל בחבר - לא יאכל עד שיעשר ודאי
שלא נחשדו חברין תורמין שלא מן המוקף
אמר רבי: רואה אני את דברי מדברי רשב"ג:
מוטב יתרמו חבירין שלא מן המוקף, ואל יאכילו את עמי הארץ טבלים.

(ז)
אמר לו "צא ולקט לך תאנים מן התאנה" – אוכל, ואינו חושש משום גזל

הראשון שלח אותו לאכול ומובן מאליו שיאכל כרצונו. השני ביקש ממנו למלא כלכלה ולכן לא יאכל חוץ ממנה. אבל בכל מקרה התרו"מ על חשבון בעל התאנה.

"צא ומלא לך כלכלה זו" - הרי זה חושש משום גזל
בין כך ובין כך מוציא עליה תרומה ומעשרות משל בעל הבית, ואינו חושש.

(ח)

אמר לו "צא ולקט לך עשרים תאנים מתוך שלי, ואני אמלא כרסי מתוך שלך"

המלקט במנין חייב, הממלא כריסו פטור

חייב בתרו"מ כי ספירה היא כגורן. לדעת ראב"צ אם אוכל מייד עד שלוש תאנים פטור מתרו"מ.
בסיום ההלכה מידות של כלכלות (סלים) לעניין גזל.

רבי אליעזר ב"ר צדוק אומר: המצרף שלש תאנים בתוך פיו - פטור. ארבע - הרי זה חייב
אמר לו "צא ולקט לך כלכלה גדולה" - אין פחותה מסאה
"בינונית" - אין פחותה מתרקב, "קטנה" - אין פחותה מקביים.

(ט)
המביא תאנים מן השדה לאכלן בחצר שפטורה מן המעשרות

הכנסה לבית בטעות אינה קובעת למעשר.

שכח, והכניסו לתוך ביתו - מוציאן לחצר, ואוכל מהן עראי.

(י)
המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר שפטורה מן המעשרות

ראו משנה ג, א ושם משנה ה-ו.

שכח, והעלן לראש הגג, אפילו בתוך דרך ביתו - אוכל מהן עראי
המביא תאנים מן השדה לאכלן בראש גגו והתכוון להגיע לשם בלי לעבור בחצר
שכח, והכניסן לתוך חצר הבית - לא יאכל עד שיעשר
רבי יוסי ב"ר יהודה אומר: מעלן לראש הגג, ואוכל.

(יא)
המוציא את פועליו לשדהו - אין רשאי להאכילן, אלא אם כן עישר

ראו משנה ג, א-ג. לא מדובר על זכות האכילה שלהם מהתורה, אלא שנתן להם רשות לאכול. אם נתן להם פירות קטופים בעין יפה – חזקה שהפריש תרו"מ.

והן אינן רשאין לאכול, אלא אם כן עישרו
ואם היה בעל הבית מוציא ונותן לפניהן בעין יפה – אוכלין, ואין צריכין לעשר.

(יב)

האומר לחבירו: "הילך איסר זה, ותן לי בו חמש תאנים" - אוכל אחת אחת, ופטור. אם צרפן ראו לעיל הלכה ח – חייב.

אם היה בעל הבית מוציא ונותן לו – אפילו אחת צריך לעשר, דברי ר"מ

ראו משנה ב, ה.

ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך אוכל אחת אחת, ופטור; ואם צרף - חייב.

(יג)

הלוקח גרוגרות מן המוקצה אפילו אם לא התחילו להתיבש - לא יאכל עד שיעשר, דר"מ
א"ר יהודה: בד"א? בליקט מתוך שלו; אבל בליקט מתוך של חבירו - אוכל ואין צריך לעשר.

(יד)

פועלין שהיו מנכשין בשדה ומעדרין בשדה - לא יאכלו מן הזית ומן התאנה

אא"כ נתן להן בעה"ב רשות.

ראו משנה ג, ג, ולעיל הלכה יא. אבל אם יש להם זכות אכילה בהסכם העבודה - פטורים מתרו"מ, וחייבים רק אם צירפו.

לפיכך אם נתן להם בעה"ב רשות - אוכלין ומצרפין וחייבין כדלעיל הלכה יא
בד"א? בזמן שאין להם עליו מזונות;
אבל אם יש להן עליו מזונות - אוכלין ופטורין; ואם צירפו - חייבין.

(טו)

פועלין שהיו אורין בתאנים וגודרין בתמרים ומוסקין בזיתים - אוכלין ופטורין

שהתורה נתנה להן רשות.

ראו לעיל הלכה יד. כאן מדובר על איסור גזל.

לא יספות במלח ויאכל, אא"כ נתן לו בעה"ב רשות
ולא יאכל בהן פתו, אלא א"כ נתן לו בעה"ב רשות.

(טז)
השוכר את הפועל לנכש בבצלים ואין לו זכויות אכילה מלאות - מקרטם עלה עלה ואוכל

דילול אינו מקנה זכויות אכילה, אבל חכמים התירו לו לאכול עלים בודדים בלי לעשר.

לא יאחז קלח בידו ויאכל, אלא מקרטמו במחובר בקרקע ואוכל.

(יז)

פועלין שהיו עוקרין בבצלים ואוגדין בבצלים - אוכלין ופטורין, שהתורה נתנה להן רשות.

מציאות ומעשרותיהן

(יח)
מצא כריכות ברשות היחיד אסורות משום גזל, וחייבות במעשרות

ראו משנה ג, ד, וכן ב"מ ב, א.

ברשות הרבים - מותרות משום גזל ופטורות מן המעשרות
והאלומות, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים - אסורות משום גזל וחייבות במעשרות.

(יט)
מצא תבואה ממורחת, העשויה כרי - אסורה משום גזל. מפוזרת - מותרת משום גזל

עושה אותה דמים - מחלל אותה על כסף

בין כך ובין כך עושה אותה תרומה ומעשרות על פירות של בעל הבית, ואינו חושש
מצא כלכלה מחופה - אסורה משום גזל וחייבת במעשרות. כיצד הוא עושה? אם התחילו הפירות להתקלקל - עושה אותה דמים.

(כ)
מצא קציצות - לא יהא קוצץ והולך בהן,

מצא תאנים שנפלו בדרך ליבוש אינו לוקח לאכול אלא אוכל במקום, מדין גזל מדרבנן.
וראו משנה ג, ד.
ערימות בראש הגג, שעדיין לא הושלמו ויש עוד פירות בשדה – אינן קובעות למעשר לדעת ת"ק. אבל לדעת רשב"א החצר קובעת למעשר אפילו אם לא השלים את הערימה.

לפי שנחשדו רוב אדם עליהן

אכילה בחצר

היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות ושל חרובים בראש גגו
בורר ואוכל; בורר ומניח על השלחן; בורר ומשליך לפני בהמתו
ר"ש בן אלעזר אומר: אין בהמה אוכלת עראי בחצר
וכולן שהכניסן מן השדה לעיר - לא יאכל מהן עראי, לפי שאין סופו להחזיר את המותר
לעולם יהא מאכיל פקיעי עמיר עד שיעשה חבילות.

(כא)
ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"ע: כל שאחד פותח ואחד נועל

ראו משנה ג, ה. לעניין הגגות ראו שם משנה ו, וראו לעיל הלכה י.

כגון שני שותפין, שנים דיורין.
הגגות פטורין; אע"פ שהן של חצר חייבת מעלין לראש הגג ואוכל.

(כב)
בית הכנסת ובית התלמוד, אם יש בהן בית דירה - אין אוכל בהן עראי; ואם לאו - אוכל בהן עראי

דין בית הכנסת והשדה שיש בה בית דירה כדין בית השער, ראו משנה ג, ו.

האוריות והאוצרות שבשדה, העשויות למכנס שלא נגמרה בהם המלאכה - אוכל בהן עראי;
לבית דירה - אין אוכל בהן עראי
רבי נחמיה אומר: חצר הנעדרת שעודרים בה הרי היא כגנה, ואוכל בה עראי.

(כג)
סוכת היוצרים, אחרים אומרים משום רבי נתן: הפנימית חייבת והחיצונה פטורה

ראו משנה ג, ז-ח. שם התירו לאכול מהתאנה רק אחת אחת.

תאנה שעומדת בגנה ונוטה לחלון - אוכל כדרכו ופטור
אם ליקט והניח על השלחן אפילו אחת חייב.

(כד)
אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בחוצה לארץ

ראו משנה ג, י. כאן עוסקים במצב שהגזע עצמו הוא בדיוק בגבול. לדעת רבי הפירות הם טבל ולדעת רשב"ג הם תערובת של טבל וחולין.

הואיל ומקצתו נטוע בארץ - כאילו כולו נטוע בארץ, דברי רבי
רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצד הנטוע בארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל
הצד הנטוע בחוצה לארץ הרי הוא כחו"ל.