ביאור:בבלי כתובות דף קא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

יוצאה בגט צריכה להמתין שלשה חדשים ^[1]'.

מאי קא משמע לן?: תנינא כולהו [יבמות פ"יג מ"ד]: הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה; נתן לה גט - הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה.

צריכה להמתין שלשה חדשים איצטריכא ליה, דלא תנן.

לימא כתנאי [תוספתא יבמות פרק יג הלכה ג ^[2]]: רבי אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, ואין בעלה זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה, ואינו יורשה, ואינו מיטמא לה; כללו של דבר: אינה כאשתו לכל דבר, אלא שצריכה מיאון. רבי יהושע אומר: מעשה קטנה כלום, ובעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ויורשה ומיטמא לה; כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון; לימא רב דאמר כרבי אליעזר ושמואל דאמר כרבי יהושע?

אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי ^[3], [אך אפשר לומר] כי פליגי [רב ושמואל] אליבא דרבי יהושע ^[4]: שמואל כרבי יהושע, ורב [מפרש את דברי רבי יהושע כך]: עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם ^[5], אלא מדידה לדידיה ^[6], אבל מדידיה לדידה ^[7] לא.

[במשנה: הממאנת, השניה והאיילונית אין להן כתובה ולא פירות ולא מזונות] ולא בלאות:

אמר ליה רב הונא בר חייא לרב כהנא: אמרת לן משמיה דשמואל 'לא שנו אלא ^[8]נכסי מלוג ^[9], אבל ^[10]נכסי צאן ברזל ^[11] - אית לה'. ^[12]

הוי בה רב פפא: אהייא?:

אילימא אממאנת, אי דאיתנהו ^[13] - אידי ואידי שקלא ^[14], ואי דליתנהו ^[15] - אידי ואידי לא שקלא ^[16]!

חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף קא עמוד א: ואין טעם זה מחוור דכיון שכבר מיאנה בו שוב אינו ראוי ליורשה ומיאונה זהו גיטה, אבל הנכון דהא סברא הוא דכיון דתקון רבנן נשואין לקטנה משום תקנתא והיא באה להפקיע תקנת חכמים, דקנסוה רבנן בכל מאי דכלה מנכסיה שתפסיד, ואי לא לא מיקיימא תקנתא דרבנן ולא משכחא מאן דנסיב לה, ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שיכול לומר "כל מה שהוצאתי עשיתי בהבטחת ב"ד כסבור שהיא אשתי ושאין לי לפרוע כלום עד שאמות בחייה או שאגרשנה, ועל דעת כן נשאתיה, ואף על פי שלא התניתי - כמי שהתניתי דמי, שדברים אלו בלב כל אדם הם".

אלא אאיילונית? אי דאיתנהו - אידי ואידי שקלא ^[17], אי דליתנהו ^[18] - איפכא מיבעי ליה: נכסי מלוג, דברשותה קיימי ^[19] - אית לה ^[20], נכסי צאן ברזל ^[21], דלאו ברשותה קיימי ^[22] - לית לה!

אלא אשניה ^[23], וקנסו רבנן לדידה בדידיה ^[24] ולדידיה בדידה ^[25].

חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף קא עמוד א: ומדינא איפכא מיבעי ליה אלא חכמים תקנו הדבר לעקור מהן תורת נשואין וקנסו אותה במה שהיתה ראויה לגבות משלו דהיינו כתובה ומזונות ובלאות דנכסי מלוג שהוציא שלא ברשות, ולדידיה בדידה ואותו קנסו במה שהיה ראוי לו משלה בלאות של נכסי צאן ברזל שהוציא ברשות, עכ"ל, ולשון הגמרא דחוק מאד לפירוש זה דלישנא דבדידיה ובדידה לא קיימי הכי כלל,

והנכון כגירסת ר"ח ז"ל וכן גירסת כל הגאונים ז"ל קנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה כי לה קנסו בנכסי מלוג שעומדים ברשותה ובחזקתה ולו קנסו בנכסי צאן ברזל שעומדין ברשותו ובחזקתו.

אמר רב שימי בר אשי: שמע מינה מדרב כהנא ^[26]: עיילא ליה גלימא ^[27] - קרנא הוי ^[28], ולא מכסי לה ואזיל עד דבלי! והאמר רב נחמן ^[29] 'פירא הוי'!?

[רב כהנא -] דרב נחמן פליגא [חולק על רב נחמן].

אין להן כתובה:

אמר שמואל: לא שנא אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש להן ^[30].

תניא נמי הכי: נשים שאמרו חכמים ^[31] 'אין להן כתובה', כגון הממאנת וחברותיה - אין להן מנה מאתים, אבל תוספת יש להן. נשים שאמרו חכמים ^[32] 'יוצאות שלא בכתובה', כגון עוברת על דת ^[33] וחברותיה ^[34] - אין להן תוספת, וכל שכן מנה מאתים ^[35]; והיוצאת משום שם רע ^[36] - נוטלת מה שלפניה ^[37] ויוצאה.

מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: זינתה - לא הפסידה

עמוד ב

בלאותיה קיימין ^[38].

תני תנא קמיה דרב נחמן: זינתה הפסידה בלאותיה קיימין?

אמר ליה: אם היא זינתה - כליה מי זנאי? [ואמר רב נחמן לתנא:] תני [תצטט כך את הברייתא]: 'לא 'הפסידה בלאותיה קיימין!!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו ^[39] דברי רבי מנחם סתימתאה ^[40], אבל חכמים אומרים: זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין.

אם מתחלה נשאה [לשם אילונית - יש לה כתובה. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר - יש להם כתובה]:

אמר רב הונא: אילונית - אשה ואינה אשה ^[41]; אלמנה ^[42] - אשה גמורה: 'אילונית אשה ואינה אשה': הכיר בה - יש לה כתובה, לא הכיר בה - אין לה כתובה; 'אלמנה אשה גמורה': בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה;

ורב יהודה אומר: אחת זו ואחת זו - אשה ואינה אשה: הכיר בה יש לה כתובה, לא הכיר בה אין לה כתובה.

מיתיבי: כנסה בחזקת שהיא כן ^[43] ונמצאת שהיא כן - יש לה כתובה - הא סתמא ^[44] אין לה כתובה!

לא תימא 'הא סתמא אין לה כתובה', אלא אימא 'כנסה בחזקת שאינה כן ^[45] ונמצאת שהיא כן - אין לה כתובה'.

אבל סתמא ^[46] מאי? אית לה ^[47]? אדתני בחזקת שהיא כן ונמצאת שהיא כן יש לה כתובה לשמעינן סתמא, וכל שכן הא! ועוד: תני כנסה בידוע ^[48] ונמצאת בידוע - יש לה כתובה; כנסה סתם אין לה כתובה! תיובתא דרב הונא!

רב הונא - מתניתין אטעיתיה: הוא סבר: מדקא מפליג באילונית ^[49] ולא קמפליג באלמנה - מכלל דאלמנה, אפילו בסתמא נמי אית לה, ולא היא: כי קתני לה לאלמנה ^[50] - אפלוגתא דאילונית קאי ^[51].

הדרן עלך אלמנה ניזונת

כתובות קא,ב פרק שנים עשר 'הנושא את האשה'

משנה:

הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ^[52] חמש שנים - חייב לזונה חמש שנים;

ניסת ^[53] לאחר, ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים - חייב לזונה חמש שנים;

לא יאמר הראשון "לכשתבא אצלי אזונה" ^[54], אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה; וכן לא יאמרו שניהם "הרי אנו זנין אותה כאחד", אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.

ניסת - הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות.

מתו - בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין ^[55] והיא ניזונת ^[56] מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב ^[57].

הפקחים היו כותבים 'על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי ^[58]'.

גמרא:

אתמר: האומר לחבירו "חייב אני לך מנה": רבי יוחנן אמר חייב, וריש לקיש אמר פטור.

היכי דמי?: אי דאמר להו ^[59] "אתם עדיי ^[60]" - מאי טעמא דריש לקיש דקפטר ^[61]? אי דלא אמר להו ^[62] "אתם עדיי" - מאי טעמא דרבי יוחנן דקמחייב ^[63]?

לעולם דלא קאמר להו "אתם עדיי", והכא במאי עסקינן? - דאמר ליה "חייב אני לך מנה" בשטר ^[64]: רבי יוחנן אמר חייב: אלימא מילתא דשטרא ^[65] כמאן דאמר להו "אתם עדים" דמי [ואף על פי שאין חתימה]; ריש לקיש אמר פטור: לא אלימא מילתא דשטרא.

תנן: הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי ^[66]? לאו כי האי גוונא? ^[67]

הערות

^ ואף על גב דליכא לספוקי קטנה במעוברת - לא חילקו חכמים בתקנתן בנשואות
^ ליברמן
^ כלומר: הא דאמרת שמואל דאמר כרבי יהושע ולא כרבי אליעזר - שפיר קאמרת, דמודה שמואל דלרבי אליעזר אין כתובה לשום קטנה, דהשתא: ירושתה ומציאתה, דמדידה לדידיה, קאמר דלא מיתוקמא בה תקנתא דרבנן – כל שכן כתובתה, דמדידיה לדידה, שהרי כשתקנו חכמים נשואין ליתומה על ידי אמה ואחיה - להנאתה ולטובתה תקנו, כדאמרינן ביבמות בפרק 'חרש שנשא את הפקחת': כדי שלא יהו נוהגים בה הפקר, שאין קטנה יודעת לשמור עצמה מלהתפתות
^ כלומר: הא דאמרת דרב כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע – ליתא, דרב - אפילו לרבי יהושע אמרה
^ דמעשיה קיימין
^ כגון ירושתה ומעשה ידיה ומציאתה שיהו לבעל, כי היכי דלא לימנעו מלישא אותה, וחכמים גזרו שתנשא כדי שלא ינהגו בה הפקר
^ כגון כתובה ותנאי כתובה
^ בלאות ד
^ שהכניסה לו, ולא שמאום בכתובה, והקרן לאשה ופירות לבעל
^ בלאות ד
^ צאן שהוא קשה ומתקיים לה כברזל, לפי שקיבל עליו אחריות
^ נכסי צאן ברזל - הנישומין בכתובתה: 'ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה' והוא מקבל עליו אחריות להחזירן לה כשתצא ממנו.
^ קיימין
^ שאין לנו לקונסה
^ [שאינן] קיימין
^ בין נכסי מלוג בין דצאן ברזל לית לה, שיכול לומר "שלי הוצאתי, שהרי ברשות בית דין נשאתיה, וכשאוציאנה אחזור מה שקבלתי עלי בכתובה [אלה נכסי צאן ברזל]"; ובנכסי מלוג נמי - אף על פי שלא ברשות הוציאם - מיהו יכול לומר "אין לי להחזירן עד שאגרשנה, שמא תמות בחיי ואירשנה"
^ שהרי הוא מוציאה מדעת
^ ומפני שלא היה לו להעלות בדעתו שמא תמצא אילונית אתה פוטרו אם באת לחלוק בהן
^ שלא היה לו לבלותן וללובשן
^ אי סבירא לך 'עיילא ליה גלימא - קרנא הוי'
^ שהוא קבל עליו אחריותן
^ ברשות הוציאן
^ שהם נשואי עבירה, וטעמא דידה משום קנסא וכגון דליתנהו
^ כלומר: מדינא איפכא מיבעי ליה, אלא חכמים הפכו את הדבר לעקור מהן תורת נשואין: קנסו אותה ממה שהיה ראוי לגבות משלו, ומאי ניהו? - מנה מאתים ומזונות, ובלאות דנכסי מלוג שהוציא שלא ברשות
^ ואותו קנסו במה שהיה ראוי לו משלה: בלאות דנכסי צאן ברזל שהוציא ברשות
^ דאמר 'שניה אין לה בלאות דנכסי מלוג', וטעמא משום דקנסו רבנן לדידה בדידיה - הא אשה כשרה גובה אותן ממנו, ואף על גב דלא איתנהו
^ בנכסי מלוג, שלא שמוה עליו בנדונייתה
^ וקיים לאשה לימכר וליקח בו קרקע, והוא אוכל פירות, ולא אמרינן 'לבישתה הן הן פירותיה, ונכסי בה וניזיל'
^ ב'האשה'
^ דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה
^ לשון
^ לשון
^ בפרק 'המדיר' (לעיל עב,א)
^ נמצאו עליה נדרים או מומין, והמקללת יולדיו בפניו
^ כל תורת גיבוי הפקיעו מהן
^ שזינתה
^ בנכסי מלוג קאמר
^ בלאות שהן קיימין לא הפסידה
^ הא סתמא דתני תנא קמיה דרב נחמן הפסידה
^ רבי מנחם אמרה, דסתימתאה הוא: הרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא
^ פעמים היא כאשתו, פעמים אינה כאשתו
^ לכהן גדול
^ שהודיעתו שהיא אלמנה
^ הוה ליה 'לא הכיר בה'
^ שהטעתו ואמרה לו "לא נתקדשתי לאדם מעולם"
^ שלא התנה עמה, ומיהו לא הכיר בה
^ יש לה
^ שהיא אלמנה
^ דאם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה
^ וקאמר יש לה כתובה
^ לאחר שחילק באיילונית ופירש: 'הכיר בה - יש לה כתובה' - שנאה לאלמנה אצלה, וקאמר: אף אלמנה נמי: שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה - יש לה כתובה
^ שהיה לה מאיש אחר
^ האם לאחר שגירשה הראשון
^ כלומר: "אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה"
^ ולא ממשועבדים, דתנן (גיטין פ"ה מ"ג; דף מח,ב) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים
^ אותה הבת
^ שיש לה עליהן שטר מזונות
^ ולא אם אמות או תמותי או אגרשיך
^ לשומעין
^ שאני מודה לו
^ הא אנן תנן בסנהדרין (פ"ג מ"ו; דף כט,ב) עד שיאמרו "בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב
^ לשומעין
^ הא קיימא לן התם בסנהדרין וצריך שיאמר "אתם עדיי"
^ שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו "אני חייב לך מנה"; ואף על פי שכתב ידו הוא, הואיל ולא חתם – פטור; והא דתנן בבא בתרא פ"י מ"ח; (לעיל כא,ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין - כגון שחתם בו "אני פלוני לויתי מנה מפלוני", כדמוכח בפרק 'האשה שנתארמלה' (לעלי שם), דאמר אביי 'לכתוב חתימת ידיה אחספא, אבל אמגילתא לא, מאי טעמא? - דלמא משכח ליה כו', ותנן: הוציא עליו כתב ידו כו' - אלמא בחתימת ידיה קמיירי; אבל הכא - הכי כתב ליה "חייב אני לך מנה" ולא חתם בו
^ הואיל ובפני עדים מסר לו
^ מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה
^ שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו "פלוני קבל עליו כך", ואין שם לא קנין ולא חתימה, דאי הוה שטר חתום בידה - מאי למימרא?

[1] ואף על גב דליכא לספוקי קטנה במעוברת - לא חילקו חכמים בתקנתן בנשואות

[2] ליברמן

[3] כלומר: הא דאמרת שמואל דאמר כרבי יהושע ולא כרבי אליעזר - שפיר קאמרת, דמודה שמואל דלרבי אליעזר אין כתובה לשום קטנה, דהשתא: ירושתה ומציאתה, דמדידה לדידיה, קאמר דלא מיתוקמא בה תקנתא דרבנן – כל שכן כתובתה, דמדידיה לדידה, שהרי כשתקנו חכמים נשואין ליתומה על ידי אמה ואחיה - להנאתה ולטובתה תקנו, כדאמרינן ביבמות בפרק 'חרש שנשא את הפקחת': כדי שלא יהו נוהגים בה הפקר, שאין קטנה יודעת לשמור עצמה מלהתפתות

[4] כלומר: הא דאמרת דרב כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע – ליתא, דרב - אפילו לרבי יהושע אמרה

[5] דמעשיה קיימין

[6] כגון ירושתה ומעשה ידיה ומציאתה שיהו לבעל, כי היכי דלא לימנעו מלישא אותה, וחכמים גזרו שתנשא כדי שלא ינהגו בה הפקר

[7] כגון כתובה ותנאי כתובה

[8] בלאות ד

[9] שהכניסה לו, ולא שמאום בכתובה, והקרן לאשה ופירות לבעל

[10] בלאות ד

[11] צאן שהוא קשה ומתקיים לה כברזל, לפי שקיבל עליו אחריות

[12] נכסי צאן ברזל - הנישומין בכתובתה: 'ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית אבוה' והוא מקבל עליו אחריות להחזירן לה כשתצא ממנו.

[13] קיימין

[14] שאין לנו לקונסה

[15] [שאינן] קיימין

[16] בין נכסי מלוג בין דצאן ברזל לית לה, שיכול לומר "שלי הוצאתי, שהרי ברשות בית דין נשאתיה, וכשאוציאנה אחזור מה שקבלתי עלי בכתובה [אלה נכסי צאן ברזל]"; ובנכסי מלוג נמי - אף על פי שלא ברשות הוציאם - מיהו יכול לומר "אין לי להחזירן עד שאגרשנה, שמא תמות בחיי ואירשנה"

[17] שהרי הוא מוציאה מדעת

[18] ומפני שלא היה לו להעלות בדעתו שמא תמצא אילונית אתה פוטרו אם באת לחלוק בהן

[19] שלא היה לו לבלותן וללובשן

[20] אי סבירא לך 'עיילא ליה גלימא - קרנא הוי'

[21] שהוא קבל עליו אחריותן

[22] ברשות הוציאן

[23] שהם נשואי עבירה, וטעמא דידה משום קנסא וכגון דליתנהו

[24] כלומר: מדינא איפכא מיבעי ליה, אלא חכמים הפכו את הדבר לעקור מהן תורת נשואין: קנסו אותה ממה שהיה ראוי לגבות משלו, ומאי ניהו? - מנה מאתים ומזונות, ובלאות דנכסי מלוג שהוציא שלא ברשות

[25] ואותו קנסו במה שהיה ראוי לו משלה: בלאות דנכסי צאן ברזל שהוציא ברשות

[26] דאמר 'שניה אין לה בלאות דנכסי מלוג', וטעמא משום דקנסו רבנן לדידה בדידיה - הא אשה כשרה גובה אותן ממנו, ואף על גב דלא איתנהו

[27] בנכסי מלוג, שלא שמוה עליו בנדונייתה

[28] וקיים לאשה לימכר וליקח בו קרקע, והוא אוכל פירות, ולא אמרינן 'לבישתה הן הן פירותיה, ונכסי בה וניזיל'

[29] ב'האשה'

[30] דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה

[31] לשון

[32] לשון

[33] בפרק 'המדיר' (לעיל עב,א)

[34] נמצאו עליה נדרים או מומין, והמקללת יולדיו בפניו

[35] כל תורת גיבוי הפקיעו מהן

[36] שזינתה

[37] בנכסי מלוג קאמר

[38] בלאות שהן קיימין לא הפסידה

[39] הא סתמא דתני תנא קמיה דרב נחמן הפסידה

[40] רבי מנחם אמרה, דסתימתאה הוא: הרבה משמועותיו נשנו סתם במשנה ובברייתא

[41] פעמים היא כאשתו, פעמים אינה כאשתו

[42] לכהן גדול

[43] שהודיעתו שהיא אלמנה

[44] הוה ליה 'לא הכיר בה'

[45] שהטעתו ואמרה לו "לא נתקדשתי לאדם מעולם"

[46] שלא התנה עמה, ומיהו לא הכיר בה

[47] יש לה

[48] שהיא אלמנה

[49] דאם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה

[50] וקאמר יש לה כתובה

[51] לאחר שחילק באיילונית ופירש: 'הכיר בה - יש לה כתובה' - שנאה לאלמנה אצלה, וקאמר: אף אלמנה נמי: שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה - יש לה כתובה

[52] שהיה לה מאיש אחר

[53] האם לאחר שגירשה הראשון

[54] כלומר: "אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה"

[55] ולא ממשועבדים, דתנן (גיטין פ"ה מ"ג; דף מח,ב) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים

[56] אותה הבת

[57] שיש לה עליהן שטר מזונות

[58] ולא אם אמות או תמותי או אגרשיך

[59] לשומעין

[60] שאני מודה לו

[61] הא אנן תנן בסנהדרין (פ"ג מ"ו; דף כט,ב) עד שיאמרו "בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב

[62] לשומעין

[63] הא קיימא לן התם בסנהדרין וצריך שיאמר "אתם עדיי"

[64] שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו "אני חייב לך מנה"; ואף על פי שכתב ידו הוא, הואיל ולא חתם – פטור; והא דתנן בבא בתרא פ"י מ"ח; (לעיל כא,ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין - כגון שחתם בו "אני פלוני לויתי מנה מפלוני", כדמוכח בפרק 'האשה שנתארמלה' (לעלי שם), דאמר אביי 'לכתוב חתימת ידיה אחספא, אבל אמגילתא לא, מאי טעמא? - דלמא משכח ליה כו', ותנן: הוציא עליו כתב ידו כו' - אלמא בחתימת ידיה קמיירי; אבל הכא - הכי כתב ליה "חייב אני לך מנה" ולא חתם בו

[65] הואיל ובפני עדים מסר לו

[66] מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה

[67] שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו "פלוני קבל עליו כך", ואין שם לא קנין ולא חתימה, דאי הוה שטר חתום בידה - מאי למימרא?

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]