ביאור:בבלי כתובות דף נד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

כיון דלית לה ^[1] כתובה [מנה או מאתים שתיקנו חכמים] - לית לה מזוני ^[2] [אך אם כתב בעלה – יש לה]? או דלמא: אמה, דעבדא איסורא, קנסוה רבנן [שהתקנות של חכמים לגבי כתובה לא יחולו עליה]; איהי, דלא עבדא איסורא - לא קנסוה רבנן [והתקנות חלות גם עליה, וגם אם לא נכתבו בכתובה]?

תיקו.

בעי רבא: בת ארוסה ^[3] יש לה [לבת] מזונות ^[4] או אין לה מזונות? כיון דאית לה כתובה ^[5] - אית לה? או דלמא כיון דלא תקינו רבנן ^[6] כתובה עד שעת נישואין - לית לה ^[7] [ואף על פי שנכתבו בכתובה, היות וכל הכתובה אינה אלא משעת הישואין]?

תיקו.

בעי רב פפא: בת אנוסה ^[8] יש לה [לבת] מזונות ^[9] או אין לה מזונות?

אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה לא תיבעי לך, דאמר: 'יש לה [לאם האנוסה] כתובה ^[10] מנה ^[11]' [ולכן גם יש לה כתובת בנן נוקבן]; כי תיבעי לך אליבא דרבנן, דאמרי 'יצא כסף קנסהּ בכתובתהּ' ^[12] – מאי ^[13]?: ^[14] כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני? או דלמא: כתובה טעמא מאי ^[15] - כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ^[16], והא לא מצי מפיק לה ^[17]!?

תיקו.

את תהא יתבא בביתי [ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי – חייב, שהוא תנאי בית דין]:

תני רב יוסף: בביתי - ולא בביקתי ^[18], אבל מזוני אית לה ^[19].

מר בר רב אשי אמר: אפילו מזוני נמי לית לה.

ולית הלכתא כמר בר רב אשי.

אמר רב נחמן אמר שמואל: 'תבעוה להנשא ונתפייסה [- תו לא קרינן בה 'מיגר אלמנותיך’] - אין לה מזונות'; הא לא נתפייסה - יש לה מזונות? ^[20]

אמר רב ענן [תלמיד שמואל]: לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: אמרה: "מחמת פלוני בעלי" - יש לה מזונות, "מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה" - אין לה מזונות.

אמר רב חסדא: 'זינתה - אין לה מזונות.'

אמר רב יוסף: 'כיחלה ופירכסה - אין לה מזונות' ^[21].

מאן דאמר 'זינתה' - כל שכן 'כיחלה ופירכסה'; מאן דאמר 'כיחלה ופירכסה' - אבל זינתה אית לה! מאי טעמא? יצר אֲנָסָהּ.

ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: התובעת כתובתה בבית דין - אין לה מזונות.

ולא? והתניא: מכרה כתובתה, ומשכנה כתובתה, עשתה כתובתה אפותיקי ^[22] לאחר ^[23] - אין לה מזונות - הני אין ^[24], אבל תובעת לא!?

הני - בין בבית דין בין שלא בבית דין; תובעת - בבית דין אין, שלא בבית דין לא.

וכך היו אנשי ירושלים [כותבין; אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי יהודה היו כותבין 'עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך' - לפיכך אם רצו יורשין - נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה]:

אתמר: רב אמר הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל.

בבל וכל פרוודהא ^[25] נהוג כרב; נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.

ההיא בת מחוזא ^[26] דהות נסיבא לנהרדעא; אתו לקמיה דרב נחמן. שמעה לקלה דבת מחוזא היא, אמר להו: 'בבל וכל פרוודהא נהוג כרב'. אמרו ליה: והא לנהרדעא נסיבא!

אמר להו: אי הכי - נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל.

ועד היכא 'נהרדעא'?

עד היכא דסגי קבא דנהרדעא ^[27].

איתמר: אלמנה: רב אמר שמין מה שעליה ^[28]; ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה.

אמר רב חייא בר אבין: וחילופה בלקיט ^[29].

רב כהנא מתני 'וכן בלקיט' ^[30], ומנח בה ^[31] סימנא ^[32]: יתמא ^[33] וארמלתא - שלח ופוק ^[34]!

אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל - הלכתא כוותיה דרב, דתנן ^[35]: אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו ^[36] - אין לו ^[37] לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ^[38] ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן!

אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן מתניתין כוותיה דשמואל - אמאי הלכתא כוותיה דרב?

אמר ליה: לכאורה כשמואל רהיטא ^[39]; כי מעיינת בה - הלכתא כוותיה דרב: מאי טעמא ^[40]? כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה ^[41]; אדעתא למשקל ולמיפק - לא אקני לה.

כלתא דבי בר אלישיב הוה קא תבעה כתובתה מיתמי, הוה קא ממטי להו לבי דינא. אמרי: זילא לן מילתא דתיזלי הכי; אזלא לבישתינהו ואיכסתינהו לכוליה מנא. אתו לקמיה דרבינא. אמר להו: הלכתא כוותיה דרב, דאמר: אלמנה שמין מה שעליה.

ההוא דאמר להו ^[42]: "נדוניא לברת" ^[43]; זל נדוניא - אמר רב אידי בר אבין: פורנא ליתמי ^[44].

ההוא דאמר להו

עמוד ב

"ארבע מאה זוזי מן חמרא - לברת" ^[45]. אייקר חמרא. אמר רב יוסף: רווחא ליתמי.

קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא, דהוה קמפסדה מזוני ^[46]. אתו לקמיה דרבי יוחנן. אמר להו: איזילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונה ^[47].

אתו לקמיה דריש לקיש. אמר להו: כל שכן שריבה לה מזונות ^[48]!

אמרו ליה: והא רבי יוחנן לא אמר הכי!?

אמר להו: זילו הבו לה, ואי לא מפיקנא לכו רבי יוחנן מאונייכו!

אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: מה אעשה שכנגדי ^[49] חלוק עלי?

אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: אמר "למזונות" - ריבה לה מזונות; אמר "במזונות" ^[50] - קצץ לה מזונות.

הדרן עלך נערה

כתובות פרק חמישי: אף על פי

משנה:

אף על פי שאמרו 'בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה' - אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה – יוסיף. ^[51]

נתארמלה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין - גובה את הכל.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: מן הנשואין גובה את הכל, מן האירוסין: בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה ^[52] אלא על מנת לכונסה.

רבי יהודה אומר: אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת "התקבלתי ממך מנה" ולאלמנה מנה, והיא כותבת "התקבלתי ממך חמשים זוז". ^[53]

רבי מאיר אומר: כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות.

גמרא:

פשיטא!

מהו דתימא קיצותא [סכום קצוב דוקא] עבדו רבנן, שלא לבייש את מי שאין לו - קא משמע לן.

[אם רצה להוסיף כו’]:

'רצה לכתוב לה' לא קתני ^[54], אלא 'רצה להוסיף' ^[55] - מסייע ליה לרבי איבו אמר רבי ינאי, דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי: תנאי כתובה ^[56] - ככתובה דמי.

נפקא מינה למוכרת ולמוחלת ^[57]; למורדת ^[58], ולפוגמת ^[59], לתובעת ^[60] ולעוברת על דת ^[61]

הערות

^ לאם
^ לית לה מזוני דבת, דהא תנאי כתובה הוא
^ הבא על ארוסתו וילדה לו, ומת, ולו בנים
^ מנכסיו
^ כגון שכתב לה מן האירוסין; אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה
^ למכתב
^ תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל
^ אנס את הנערה, ונשאה אחרי כן, כדכתיב 'ולו תהיה לאשה', וילדה לו בת, ומת
^ מן האחין
^ מנכסיו
^ אם מת, ואף על גב שכבר נתן כסף קנסה לאביה
^ ואין לה כתובה
^ מזונות הבת שהן תנאי כתובה פקעי בהכי? או לא
^ מי אמרינן
^ דלא תקון לה רבנן
^ משום דכל כתובת אשה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנוה
^ כדכתיב 'לא יוכל לשלחה' (דברים כב יט); כתובה, דמשום אפוקי - הוא דלא תקון, דליכא למיחש - לית לה, אבל שאר תנאי כתובה, דלאו משום שלא תהא קלה איתקון - אית לה
'^ אם יש לו בית - כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולין לומר לה "לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם"; אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא, צריף צר וקטן - ולשון ביקתא: בי עקתא (שבת עז ב) - יכולין לומר "לכי מאצלנו, דאת תהא יתבא בביתי' כתב לך, ולא 'בביקתי'"
^ בבית אביה, מנכסיו, ולא אמרינן 'כיון דלא קרינן בה "ואת תהא יתבא בביתי" לא קרינן בה "ומתזנא מנכסי"; ורב יוסף – 'בביתי' יתירא דריש: דתקון למכתב 'בביתי' תרי זימני: 'ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי'
^ בתמיה: ואפילו אין העכבה מחמת כבוד בעלה, אלא שלא היה תובעה הגון לה?
^ גליא דעתה דלא מחמת כבוד בעלה מעכבת לינשא
^ קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותיקי
^ לבעל חוב שלה
^ לפי שהן גיבוי כתובה
^ כרכים הסמוכים לה
^ מפרוודי בבל
^ כל מקום שמודדין תבואה במדת קב נהרדעא
^ כשמגבין לה בית דין כתובתה - שמין בגדיה בפרעון כתובה
^ שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים, כשיוצא ממנו שָׁם אותן בגדים בשכרו לשמואל, ורב אמר 'אין שמין'
^ לרב שמין, ולשמואל אין שמין
^ רב
^ במילתיה
^ לקיט
^ הפשט בגדיהן וצא
^ בהך דערכין [פ"ו מ"ה]
^ והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה
^ לגזבר
^ בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו, ואע"פ שלא לבשום עדיין! אלמא בגדיה שלה, כשמואל
^ פתאום; מרוצת משמעות המשנה כשמואל, אבל
^ לא מסייעא לשמואל
^ דהא קמיה קיימא, ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקני לה: שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו
^ צואת שכיב מרע
^ קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים
^ הריוח ליתומים, ולא אמרינן 'ניתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה'
^ משמע אותו יין יהא משועבד לכך, אבל היין עצמו - לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצוואה
^ מרבה לאכול
^ בצוואת שכיב מרע ובעדים, אולי תקבל עליה: דאפילו גבי כתובה תנן (פאה פ"ג מ"ז): הכותב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - אבדה כתובתה. רבי יוסי אומר: אם קבלה עליה - אף על פי שלא כתב לה; לישנא אחרינא: דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו, ונתן שאר הנכסים לבניו והוה להו משעבדי, ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי
^ אם אמר "קרקע זו למזונותיך" - [פירושו:] אין זה אלא אם לא יתנו ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים - טלי קרקע זו להעדפה; דאי לשעבדה למזונותיה - הרי כל נכסיו משועבדים לכך
^ אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי
^ בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך
^ 'אם רצה' - בגמרא פריך 'פשיטא'!
^ תוספת דמדעתו
^ אף על פי שלא נתקבלה - מוחלת וכותבת בלשון שובר.
^ אי תנא 'לכתוב' - לא הוה שמעינן מינה שיהיה התוספת קרוי 'כתובה' אלא כמתנה מדעתו, ואין שם כתובה עליו
^ השתא דתנן 'להוסיף' - משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים, ושם 'כתובה' עליו גם הוא
^ תוספת שהוא מתנה להוסיף לה, וכן מזונות, וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל
^ מוכרת כתובתה או מוחלת כתובתה - מחלה ומכרה את הכל, לפי שהכל קרוי 'כתובה', ולא אמרינן 'לא מיקרי כתובה אלא מנה מאתים'
'^ דתנן בפרקין (פ"ה מ"ז; סג,א) המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה כו; עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה - לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו, אלא אף התוספת פוחתין והולכין
^ בפרק 'הכותב' (לקמן פ"ט מ"ז; פז,א) תנן: הפוגמת כתובתה - לא תפרע אלא בשבועה - אם פגמה תוספת נמי, שאמרה "לשם פרעון התוספות התקבלתי דינר" - אף זו פוגמת כתובתה היא; ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתיך - לא תפרע אלא בשבועה
^ שאמרו חכמים: 'התובעת כתובתה בבית דין - אין לה מזונות' - תובעת תוספת נמי אין לה מזונות
^ בפרק 'המדיר' (פ"ז מ"ו; עב,א) שאמרו עליה תצא שלא בכתובה - לא תימא כתובת מנה מאתים, אבל תוספת מתנה בעלמא הוא, לא הפסידה

[1] לאם

[2] לית לה מזוני דבת, דהא תנאי כתובה הוא

[3] הבא על ארוסתו וילדה לו, ומת, ולו בנים

[4] מנכסיו

[5] כגון שכתב לה מן האירוסין; אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה

[6] למכתב

[7] תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל

[8] אנס את הנערה, ונשאה אחרי כן, כדכתיב 'ולו תהיה לאשה', וילדה לו בת, ומת

[9] מן האחין

[10] מנכסיו

[11] אם מת, ואף על גב שכבר נתן כסף קנסה לאביה

[12] ואין לה כתובה

[13] מזונות הבת שהן תנאי כתובה פקעי בהכי? או לא

[14] מי אמרינן

[15] דלא תקון לה רבנן

[16] משום דכל כתובת אשה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה תקנוה

[17] כדכתיב 'לא יוכל לשלחה' (דברים כב יט); כתובה, דמשום אפוקי - הוא דלא תקון, דליכא למיחש - לית לה, אבל שאר תנאי כתובה, דלאו משום שלא תהא קלה איתקון - אית לה

[18] '^ אם יש לו בית - כופין את היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולין לומר לה "לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם"; אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא, צריף צר וקטן - ולשון ביקתא: בי עקתא (שבת עז ב) - יכולין לומר "לכי מאצלנו, דאת תהא יתבא בביתי' כתב לך, ולא 'בביקתי'"

[19] בבית אביה, מנכסיו, ולא אמרינן 'כיון דלא קרינן בה "ואת תהא יתבא בביתי" לא קרינן בה "ומתזנא מנכסי"; ורב יוסף – 'בביתי' יתירא דריש: דתקון למכתב 'בביתי' תרי זימני: 'ואת תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי'

[20] בתמיה: ואפילו אין העכבה מחמת כבוד בעלה, אלא שלא היה תובעה הגון לה?

[21] גליא דעתה דלא מחמת כבוד בעלה מעכבת לינשא

[22] קרקע המיוחדת לכתובתה עשתה אפותיקי

[23] לבעל חוב שלה

[24] לפי שהן גיבוי כתובה

[25] כרכים הסמוכים לה

[26] מפרוודי בבל

[27] כל מקום שמודדין תבואה במדת קב נהרדעא

[28] כשמגבין לה בית דין כתובתה - שמין בגדיה בפרעון כתובה

[29] שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים, כשיוצא ממנו שָׁם אותן בגדים בשכרו לשמואל, ורב אמר 'אין שמין'

[30] לרב שמין, ולשמואל אין שמין

[31] רב

[32] במילתיה

[33] לקיט

[34] הפשט בגדיהן וצא

[35] בהך דערכין [פ"ו מ"ה]

[36] והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה

[37] לגזבר

[38] בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו, ואע"פ שלא לבשום עדיין! אלמא בגדיה שלה, כשמואל

[39] פתאום; מרוצת משמעות המשנה כשמואל, אבל

[40] לא מסייעא לשמואל

[41] דהא קמיה קיימא, ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקני לה: שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו

[42] צואת שכיב מרע

[43] קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים

[44] הריוח ליתומים, ולא אמרינן 'ניתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה'

[45] משמע אותו יין יהא משועבד לכך, אבל היין עצמו - לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצוואה

[46] מרבה לאכול

[47] בצוואת שכיב מרע ובעדים, אולי תקבל עליה: דאפילו גבי כתובה תנן (פאה פ"ג מ"ז): הכותב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - אבדה כתובתה. רבי יוסי אומר: אם קבלה עליה - אף על פי שלא כתב לה; לישנא אחרינא: דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו, ונתן שאר הנכסים לבניו והוה להו משעבדי, ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי

[48] אם אמר "קרקע זו למזונותיך" - [פירושו:] אין זה אלא אם לא יתנו ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים - טלי קרקע זו להעדפה; דאי לשעבדה למזונותיה - הרי כל נכסיו משועבדים לכך

[49] אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי

[50] בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך

[51] 'אם רצה' - בגמרא פריך 'פשיטא'!

[52] תוספת דמדעתו

[53] אף על פי שלא נתקבלה - מוחלת וכותבת בלשון שובר.

[54] אי תנא 'לכתוב' - לא הוה שמעינן מינה שיהיה התוספת קרוי 'כתובה' אלא כמתנה מדעתו, ואין שם כתובה עליו

[55] השתא דתנן 'להוסיף' - משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים, ושם 'כתובה' עליו גם הוא

[56] תוספת שהוא מתנה להוסיף לה, וכן מזונות, וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל

[57] מוכרת כתובתה או מוחלת כתובתה - מחלה ומכרה את הכל, לפי שהכל קרוי 'כתובה', ולא אמרינן 'לא מיקרי כתובה אלא מנה מאתים'

[58] '^ דתנן בפרקין (פ"ה מ"ז; סג,א) המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה כו; עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה - לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו, אלא אף התוספת פוחתין והולכין

[59] בפרק 'הכותב' (לקמן פ"ט מ"ז; פז,א) תנן: הפוגמת כתובתה - לא תפרע אלא בשבועה - אם פגמה תוספת נמי, שאמרה "לשם פרעון התוספות התקבלתי דינר" - אף זו פוגמת כתובתה היא; ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתיך - לא תפרע אלא בשבועה

[60] שאמרו חכמים: 'התובעת כתובתה בבית דין - אין לה מזונות' - תובעת תוספת נמי אין לה מזונות

[61] בפרק 'המדיר' (פ"ז מ"ו; עב,א) שאמרו עליה תצא שלא בכתובה - לא תימא כתובת מנה מאתים, אבל תוספת מתנה בעלמא הוא, לא הפסידה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]