ביאור:בבלי כתובות דף צג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת כתובות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

עסיקין ^[1]: עד שלא החזיק בה - יכול לחזור בו ^[2]; משהחזיק בה - אינו יכול לחזור בו ^[3], משום דאמר ליה: "חייתא ^[4] דקיטרי ^[5] סברת וקבילת ^[6]" ^[7].

ומאימת מחזיק בה?

מכי דייש אמצרי [רש"י בבא מציעא יד,ב ד"ה מכי דייש אמצרי: מתקן גבולי השדה ומגביהם].

איכא דאמרי: אפילו באחריות נמי ^[8], דאמר ליה: "אחוי טירפך ^[9] ואשלם לך ^[10]".

משנה:

מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ^[11] ואין שם אלא מנה - חולקין בשוה ^[12].

היו שם מאתים ^[13]: של מנה נוטלת חמשים ^[14], של מאתים ושל שלש מאות: שלשה שלשה של זהב ^[15].

היו שם שלש מאות ^[16]: של מנה נוטלת חמשים ^[17], ושל מאתים – מנה ^[18], ושל שלש מאות - ששה של זהב ^[19].

וכן שלשה שהטילו לכיס ^[20] - פיחתו או הותירו - כך הן חולקין ^[21].

גמרא:

של מנה נוטלת חמשים? תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה ^[22]!?

אמר שמואל: בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה: "דין ודברים אין לי עמך במנה ^[23]" ^[24].

אי הכי - אימא סיפא: של מאתים ושל שלש מאות שלש שלש של זהב - תימא לה ^[25]: "הא סלקת נפשך מינה ^[26]"!

משום דאמרה לה: '"מדין ודברים הוא דסליקי נפשאי ^[27]".

היו שם שלש מאות [של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים – מנה, ושל שלש מאות - ששה של זהב]:

של מאתים - מנה? שבעים וחמשה הוא דאית לה ^[28]!

אמר שמואל: ^[29] בכותבת בעלת שלש מאות לבעלת מאתים ולבעלת מנה "דין ודברים אין לי עמכם במנה" ^[30].

רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא אמר: ^[31] רישא בשתי תפיסות וסיפא בשתי תפיסות: רישא בשתי תפיסות, דנפלו שבעין וחמשה בחד זימנא ^[32] ומאה ועשרים וחמשה בחד זימנא ^[33]; סיפא בשתי תפיסות: דנפלו שבעים וחמשה בחד זימנא, ומאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא ^[34].

תניא: 'זו משנת רבי נתן; רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו ^[35] אלא חולקות בשוה ^[36]'.

וכן שלשה שהטילו [לכיס, פיחתו או הותירו - כך הן חולקין]:

אמר שמואל: שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים -

עמוד ב

השכר לאמצע ^[37].

אמר רבה: מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ^[38] ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ^[39] ועומד לטביחה ^[40] - זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ^[41].

ורב המנונא אמר: אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה - השכר לאמצע.

מיתיבי [תוספתא כתובות פ"י ה"ד [ליברמן]]: שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע מאי? לאו בשור לחרישה ועומד לטביחה, ותיובתא דרבה?

לא, בשור לחרישה ועומד לחרישה.

אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי? זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ^[42]? אדתני סיפא לקח זה בשלו ^[43] וזה בשלו ^[44] ונתערבו – זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו - ליפלוג וליתני בדידיה ^[45]: 'במה דברים אמורים? בשור לחרישה ועומד לחרישה ^[46]; אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה - זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו'!?

הכי נמי קאמר: במה דברים אמורים? בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה - נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו: זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו.

תנן: וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הן חולקין מאי? לאו פחתו - פחתו ממש, הותירו - הותירו ממש ^[47]!?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא!: הותירו - זוזי חדתי ^[48]; פחתו - אסתירא דצוניתא ^[49].

משנה:

מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת: הראשונה קודמת לשניה, ושניה לשלישית, ושלישית לרביעית; וראשונה נשבעת לשניה ^[50], ^[51]ושניה [נשבעת] לשלישית, ^[52] ושלישית [נשבעת] לרביעית, והרביעית נפרעת שלא בשבועה ^[53].

בן ננס אומר: וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת? אף היא לא תפרע אלא בשבועה ^[54].

היו יוצאות כולן ביום אחד ^[55] - כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת ^[56] – זכתה ^[57]; וכך היו כותבין בירושלים: שעות; היו כולן יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה - חולקות בשוה.

גמרא:

במאי קמיפלגי?

אמר שמואל:

הערות עריכה

^ עוררין
^ אם לא נתן מעות
^ שהקרקע נקנה בחזקה כי אמר ליה "חזק וקני", ויש שמחזיקין מיד ונותנין מעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב המעות
^ שק קטן
^ מלא קשרים
^ בדמי חתיכות כסף
^ כלומר: נתרצית לאבד מעותיך מספק
^ מכרה לו - אינו יכול לחזור בו מחמת עסיקין, ולא אמרינן 'סוף סוף עליה הדר', ואטרוחי דייני למה לן
^ שטר טירפא מבית דין שכתבו לך שיצאה השדה מידך בדין
^ ותחזור עלי לטרוף, וכל זמן שלא יצתה מידך - לא אשלם, שהרבה עוררין שאין זוכין בדין
^ ושלשתן נחתמו ביום אחד; דאי בתלתא יומי - הקודמת בשטר קודמת בגיבוי
^ שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה [אותו מנה הנמצא בעזבון], דבכולהו איכא מנה
^ אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה ראשון, אבל במנה שני אין שעבוד לשטרה של מנה
^ בגמרא פריך עלה
^ שלשה דינרי זהב, וכל דינר זהב = עשרים וחמשה דינרי כסף, כדאמר ב'הזהב' (בבא מציעא מה ב) ושל מאתים כחה שוה במאתים לבעלת שלש מאות, שהרי מאתים משועבדים לשטרה
^ מנה ראשון משועבד לכולן, והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, והשלישי לבעלת שלש מאות לבדה
^ בגמרא פריך עלה
^ בגמרא מפרש לה
^ הם מאה וחמשים זוּז
^ מעות לקנות סחורה לשכר
^ כל אחד ואחד נוטל בשכר וההפסד לפי מעותיו
^ דהיינו שליש של מנה, שהרי אין לה חלק במנה שני
^ כשתבואי לדין - לא אריב עמך במנה המשועבד לך, ולא יתמעט חלקך בשבילי
^ הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו
^ בעלת שלש מאות לבעלת מאתים
^ ואין לך לחלק אלא במנה שני
^ לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבתה - לא בשליחותי גבתה, שתאמר לי 'נטלה זו חלקך'; אני סילקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה, וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה; עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר שלא סילקתי עצמי מלריב עמך, ושעבודי ושעבודך שוים
^ דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים כו' - אין לה לחלוק מעתה אלא במאה וחמשים, אבל במנה שלישי אין לה כלום
^ סיפא
^ ובעלת מאתים לא כתבה כלום; הלכך: מנה ראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה, ומנה שני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, ומנה שלישי כולה לבעלת שלש מאות
^ לא תוקמה ב'כותבת', אלא בשתי תפיסות שתפסו מטלטלין לכתובתן, ולא נמצאו להן מאתים בפעם אחת אלא בשתי פעמים:
^ ובאו לדון עליהם, אמרינן להו 'חולקות בשוה', שהרי שעבוד שלשתן על מנה
^ בעלת מנה כבר גבתה עשרים וחמשה, ובאת לריב על שבעים וחמשה; הלכך שבעים וחמשה משועבדים לכולנה וחולקין אותן - הרי ביד כל אחת חמשים, והמותר אין לבעלת מנה חלק בו; היינו דקאמר 'של מאתים ושל שלש מאות - שלשה שלשה של זהב'
^ שבעים וחמשה מינייהו - יד כולן שוין בו, ובעלת מאתים שלא גבתה בתפיסה ראשונה אלא עשרים וחמשה - באה לריב על שניה על מאה שבעים וחמשה, ופלגי שבעים וחמשה בין שלשתן; ונמצא ביד כל אחת חמשים, ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, וחצי מאה שנשאר כולה לבעלת שלש מאות; נמצאת של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים – מנה, ושל שלש מאות – מאה וחמשים, שהן ששה דינרי זהב
^ שאין זה דומה לשלשה שהטילו לכיס, דהתם שבח מעות שהשביחו מעותיהן שקלי, הלכך כל אחד יטול לפי מעותיו; אבל הכא - טעמא משום שיעבודא הוא, וכל נכסיו אחראין לכתובתה; הלכך שלש המנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה, עד שתגבה כל כתובתה
^ לפיכך חולקות בשוה
^ חולקין בשוה
^ שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום, הלכך חולקין בשוה
^ והשביח בבשר
^ ושחטוהו
^ שהרי מתחלק לאבריו; והא דנקט ראשית מקחן לחרישה - רבותא אשמועינן: דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשוה נחות לשותפות – השתא, דשבח בבשר ושחטוהו, והוא מתחלק לאבריו - יטול איש לפי מעותיו
^ דשור כחוש אין עבודתו דומה לשל בריא
^ שוורים בריאים במאתים
^ שוורים כחושים במנה
^ אף כשהטילו לכיס מעות ולקחו בהמה אחת
^ יחלוקו
^ וקתני 'כך הן חולקין' - לפי המעות - ותיובתא דשמואל
^ שמטילין זוזים ישנים, ונתנו ונשאו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין הם בהוצאה, הלכך חולקים לפי המעות - דכל חד מאי דיהיב שקיל; אבל אם הותירו יותר על החשבון - השכר לאמצע
^ שנפסלה המטבע ואין יוצאת בהוצאה ומי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעליא ליה חלודה דידהו וצורתא דידהו כדאמרינן במסכת שבת (סה,א): 'יוצאין בסלע שעל הצינית' ומפרש: 'מאי צינית? בת ארעא'; דכיון דישנו בעין - נוטל כל אחד כחשבון שהטיל, אבל אם פחתו מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה וזה מחצה ש,השכר וההפסד לאמצע
^ אם שניה טוענת "הואיל ואת באת ליטול תחלה - השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום, דלמא לא משתייר לי נכסים כשיעור כתובתי"
^ ואף שלישית תאמר כן לשניה [ולכן]
^ ורביעית [תאמר כן] לשלישית
^ אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכגון שהיתומים גדולים; וקסבר האי תנא: כי אמרו רבנן 'הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה' - ביתומים קטנים אמרו, ולא בגדולים
^ ובגמרא מפרש פלוגתייהו במאי
^ כלומר: יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד
^ בכתובתה
^ אם השעות מפורשות בתוכן, כגון באחת כתוב 'ביום פלוני בשעה שלישית' ובשניה 'בשעה רביעית' וכן בכולן

[1] עוררין

[2] אם לא נתן מעות

[3] שהקרקע נקנה בחזקה כי אמר ליה "חזק וקני", ויש שמחזיקין מיד ונותנין מעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב המעות

[4] שק קטן

[5] מלא קשרים

[6] בדמי חתיכות כסף

[7] כלומר: נתרצית לאבד מעותיך מספק

[8] מכרה לו - אינו יכול לחזור בו מחמת עסיקין, ולא אמרינן 'סוף סוף עליה הדר', ואטרוחי דייני למה לן

[9] שטר טירפא מבית דין שכתבו לך שיצאה השדה מידך בדין

[10] ותחזור עלי לטרוף, וכל זמן שלא יצתה מידך - לא אשלם, שהרבה עוררין שאין זוכין בדין

[11] ושלשתן נחתמו ביום אחד; דאי בתלתא יומי - הקודמת בשטר קודמת בגיבוי

[12] שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה [אותו מנה הנמצא בעזבון], דבכולהו איכא מנה

[13] אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה ראשון, אבל במנה שני אין שעבוד לשטרה של מנה

[14] בגמרא פריך עלה

[15] שלשה דינרי זהב, וכל דינר זהב = עשרים וחמשה דינרי כסף, כדאמר ב'הזהב' (בבא מציעא מה ב) ושל מאתים כחה שוה במאתים לבעלת שלש מאות, שהרי מאתים משועבדים לשטרה

[16] מנה ראשון משועבד לכולן, והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, והשלישי לבעלת שלש מאות לבדה

[17] בגמרא פריך עלה

[18] בגמרא מפרש לה

[19] הם מאה וחמשים זוּז

[20] מעות לקנות סחורה לשכר

[21] כל אחד ואחד נוטל בשכר וההפסד לפי מעותיו

[22] דהיינו שליש של מנה, שהרי אין לה חלק במנה שני

[23] כשתבואי לדין - לא אריב עמך במנה המשועבד לך, ולא יתמעט חלקך בשבילי

[24] הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו

[25] בעלת שלש מאות לבעלת מאתים

[26] ואין לך לחלק אלא במנה שני

[27] לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבתה - לא בשליחותי גבתה, שתאמר לי 'נטלה זו חלקך'; אני סילקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה, וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה; עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר שלא סילקתי עצמי מלריב עמך, ושעבודי ושעבודך שוים

[28] דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים כו' - אין לה לחלוק מעתה אלא במאה וחמשים, אבל במנה שלישי אין לה כלום

[29] סיפא

[30] ובעלת מאתים לא כתבה כלום; הלכך: מנה ראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה, ומנה שני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, ומנה שלישי כולה לבעלת שלש מאות

[31] לא תוקמה ב'כותבת', אלא בשתי תפיסות שתפסו מטלטלין לכתובתן, ולא נמצאו להן מאתים בפעם אחת אלא בשתי פעמים:

[32] ובאו לדון עליהם, אמרינן להו 'חולקות בשוה', שהרי שעבוד שלשתן על מנה

[33] בעלת מנה כבר גבתה עשרים וחמשה, ובאת לריב על שבעים וחמשה; הלכך שבעים וחמשה משועבדים לכולנה וחולקין אותן - הרי ביד כל אחת חמשים, והמותר אין לבעלת מנה חלק בו; היינו דקאמר 'של מאתים ושל שלש מאות - שלשה שלשה של זהב'

[34] שבעים וחמשה מינייהו - יד כולן שוין בו, ובעלת מאתים שלא גבתה בתפיסה ראשונה אלא עשרים וחמשה - באה לריב על שניה על מאה שבעים וחמשה, ופלגי שבעים וחמשה בין שלשתן; ונמצא ביד כל אחת חמשים, ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, וחצי מאה שנשאר כולה לבעלת שלש מאות; נמצאת של מנה נוטלת חמשים, ושל מאתים – מנה, ושל שלש מאות – מאה וחמשים, שהן ששה דינרי זהב

[35] שאין זה דומה לשלשה שהטילו לכיס, דהתם שבח מעות שהשביחו מעותיהן שקלי, הלכך כל אחד יטול לפי מעותיו; אבל הכא - טעמא משום שיעבודא הוא, וכל נכסיו אחראין לכתובתה; הלכך שלש המנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה, עד שתגבה כל כתובתה

[36] לפיכך חולקות בשוה

[37] חולקין בשוה

[38] שלקחו בהן שור לחרוש וחורשין בו ואין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום, הלכך חולקין בשוה

[39] והשביח בבשר

[40] ושחטוהו

[41] שהרי מתחלק לאבריו; והא דנקט ראשית מקחן לחרישה - רבותא אשמועינן: דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלמיפלג בשוה נחות לשותפות – השתא, דשבח בבשר ושחטוהו, והוא מתחלק לאבריו - יטול איש לפי מעותיו

[42] דשור כחוש אין עבודתו דומה לשל בריא

[43] שוורים בריאים במאתים

[44] שוורים כחושים במנה

[45] אף כשהטילו לכיס מעות ולקחו בהמה אחת

[46] יחלוקו

[47] וקתני 'כך הן חולקין' - לפי המעות - ותיובתא דשמואל

[48] שמטילין זוזים ישנים, ונתנו ונשאו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין הם בהוצאה, הלכך חולקים לפי המעות - דכל חד מאי דיהיב שקיל; אבל אם הותירו יותר על החשבון - השכר לאמצע

[49] שנפסלה המטבע ואין יוצאת בהוצאה ומי שיש לו מכה בפיסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעליא ליה חלודה דידהו וצורתא דידהו כדאמרינן במסכת שבת (סה,א): 'יוצאין בסלע שעל הצינית' ומפרש: 'מאי צינית? בת ארעא'; דכיון דישנו בעין - נוטל כל אחד כחשבון שהטיל, אבל אם פחתו מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה וזה מחצה ש,השכר וההפסד לאמצע

[50] אם שניה טוענת "הואיל ואת באת ליטול תחלה - השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום, דלמא לא משתייר לי נכסים כשיעור כתובתי"

[51] ואף שלישית תאמר כן לשניה [ולכן]

[52] ורביעית [תאמר כן] לשלישית

[53] אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכגון שהיתומים גדולים; וקסבר האי תנא: כי אמרו רבנן 'הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה' - ביתומים קטנים אמרו, ולא בגדולים

[54] ובגמרא מפרש פלוגתייהו במאי

[55] כלומר: יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד

[56] בכתובתה

[57] אם השעות מפורשות בתוכן, כגון באחת כתוב 'ביום פלוני בשעה שלישית' ובשניה 'בשעה רביעית' וכן בכולן

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]