ביאור:בבלי כתובות דף עא
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת כתובות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מעשה דבית חורון [1].
רבי יהודה אומר: בישראל חדש אחד [יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה; ובכהן - שנים יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה]:
היינו תנא קמא [2]?
אמר אביי: כהנת אתא לאשמועינן.
רבא אמר: חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו.
אמר רב: לא שנו אלא במפרש [3] אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה.
ושמואל אמר: אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו.
והא איפלגו ביה חדא זימנא, דתנן [כתובות פ"ה מ"ו]: המדיר את אשתו מתשמיש המטה: בית שמאי אומרים: שתי שבתות, ובית הלל אומרים: שבת אחת, ואמר רב: מחלוקת במפרש, אבל בסתם - יוציא לאלתר ויתן כתובה, ושמואל אמר: אפילו בסתם - נמי לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו [ומדוע לימדו פעמיים מחלוקתם זו]?
צריכא, דאי איתמר בההיא [מדיר מתשמיש] - בההיא קאמר רב, משום דלא אפשר בפרנס, אבל בהא דאפשר בפרנס - אימא מודה ליה לשמואל; ואי אתמר בהא [מזונות] - בהא קאמר שמואל, משום דאפשר בפרנס אבל בההיא אימא מודה ליה לרב – צריכא.
תנן [כתובות פ"ז מ"ב]: 'המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות - יוציא ויתן כתובה [5]'; בשלמא לרב - כאן בסתם כאן במפרש, אלא לשמואל קשיא?
הכא במאי עסקינן? - כגון שנדרה היא וקיים לה איהו [6], וקסבר רבי מאיר: הוא נותן אצבע בין שיניה [7].
וסבר רבי מאיר 'הוא נותן אצבע בין שיניה'? והתניא [תוספתא נזיר פ"ג ה"יב [ליברמן]]: 'האשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה, ולא הפר לה - רבי מאיר ורבי יהודה אומרים: היא נתנה אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל [8] להפר – יפר; ואם [9]אמר "אי אפשי באשה נדרנית" - תצא שלא בכתובה [בתוספתא: יוציא ויתן כתובה];
[תוספתא נזיר פ"ג הי"ג [ליברמן]] רבי יוסי ורבי אלעזר [בתוספתא: ורבי שמעון] אומרים: הוא נותן [בתוספתא: היא נתנה] אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר – יפר, ואם אמר "אי אפשי באשה נדרנית" - יוציא ויתן כתובה!?
איפוך: רבי מאיר ורבי יהודה אומרים 'הוא נותן', רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים 'היא נתנה'.
וסבר רבי יוסי 'היא נתנה'? והתנן [כתובות פ"ז מ"ג]: 'רבי יוסי אומר: בעניות שלא נתן קצבה [10].
אימא: רבי מאיר ורבי יוסי אומרים 'הוא נותן', רבי יהודה ורבי אלעזר אומרים 'היא נתנה'.
וסבר רבי יהודה 'היא נתנה'? והתנן: רבי יהודה אומר: בישראל יום אחד יקיים [11]?
אימא: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי אומרים 'הוא נותן', ורבי אלעזר אומר 'היא נתנה'; ואם תמצא לומר זוגי זוגי קתני – אימא: רבי מאיר ורבי אלעזר אומרים 'היא נתנה', רבי יהודה ורבי יוסי אומרים 'הוא נותן'; והא סתמא [שאמר 'הוא נתן’] - דלא כרבי מאיר.
וסבר רבי יוסי 'בעניות שלא נתן קצבה' - אלמא בעל מצי מיפר [12]? ורמינהו [נדרים פ"יא מ"א]: אלו דברים שהבעל מיפר: דברים שיש בהן עינוי נפש: "אם ארחץ אם לא ארחץ" [13] "אם אתקשט" [14] "אם לא אתקשט" [15]; אמר רבי יוסי: אין אלו 'נדרי עינוי נפש [16]; ואלו הן נדרי עינוי נפש: שלא אוכל בשר, ושלא אשתה יין, ושלא אתקשט
בבגדי צבעונין [17]' [ולפי רבי יוסי – מנין זכות הבעל להפר נדרים בענין קישוטים]?
הכא במאי עסקינן? - בדברים שבינו לבינה [18].
הניחא למאן דאמר 'דברים שבינו לבינה - הבעל מיפר', אלא למאן דאמר 'אין הבעל מיפר' - מאי איכא למימר? דאתמר: דברים שבינו לבינה - רב הונא אמר 'הבעל מיפר'; רב אדא בר אהבה אמר 'אין הבעל מיפר, שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר [19]' [20] [היות והוא רגיל אליה אין שערותיה מפריעים עד כדי כך שבגללם יוכל להפר נדרה שלא תשתמש בסם המשיר שיער];
אלא הכא במאי עסקינן? - כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה [21], דאמרה "יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט" [ונדר כזה בודאי רשאי הבעל להפר], כדאמר רב כהנא, דאמר רב כהנא: "הנאת תשמישי עליך" - כופה ומשמשתו [22] [שהיא משועבדת לו בזה]; [אך אם אמרה] "הנאת תשמישך עלי" – יפר [23] [כי הנדר קיים, שהרי אינה חייבת ליהנות], לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו [לפי שהנדר קיים – יש לה איסור בהנאה זו].
ולא תתקשט ולא תאסר [24]?
אם כן קרו לה 'מנוולת' [25].
[26] ותתקשט ותאסר, [27] אי לבית שמאי שתי שבתות, אי לבית הלל שבת אחת?
הני מילי [28] - היכא דאדרה איהו, דסברה: מירתח רתח עילואי, והשתא מותיב דעתיה, אבל הכא - דנדרה איהי, ושתיק לה [29] – [30] סברה: מדאישתק - מיסנא הוא דסני לי.
רבי יוסי אומר: בעניות שלא נתן קצבה:
וכמה 'קצבה'? [31]
אמר רב יהודה אמר שמואל: י"ב חדש.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עשר שנים.
רב חסדא אמר אבימי: רגל, שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל.
ובעשירות שלשים יום:
מאי שנא שלשים יום?
אמר אביי: שכן אשה חשובה נהנית מריח קשוטיה [32] שלשים יום.
משנה:
המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה:
בזמן שהוא עמה בעיר - חודש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה; ובזמן שהוא בעיר אחרת [33] - רגל אחד [34] יקיים, שלשה יוציא ויתן כתובה [35].
המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה - יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל בפניה [36]; ואם היה טוען משום דבר אחר [37] – רשאי.
אמר לה: "על מנת שתאמרי לפלוני [38] מה שאמרת לי" או "מה שאמרתי לך", או שתהא ממלאה ומערה לאשפה [39] - יוציא ויתן כתובה.
גמרא:
הא גופא קשיא: אמרת רגל אחד יקיים - הא שנים יוציא ויתן כתובה; אימא סיפא: שלשה יוציא ויתן כתובה - הא שנים יקיים!?
אמר אביי: סיפא [40] אתאן לכהנת, ורבי יהודה היא.
רבה בר עולא אמר: לא קשיא, כאן ברדופה [41], כאן בשאינה רדופה [42].
[43] (שיר השירים ח י: אני חומה ושדי כמגדלות) אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום - אמר רבי יוחנן: ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה ורדופה לילך ולהגיד שבחה בבית אביה.
(הושע ב יח) והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי אישי [44] ולא תקראי לי עוד בעלי - אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה [45], ולא ככלה בבית אביה.
המדיר את אשתו [שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה - יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל בפניה]:
בשלמא [שאסר עליה ללכת] לבית המשתה -
הערות
עריכה- ^ בנדרים בפרק 'השותפין'
- ^ דאיהו נמי שלשים יום קאמר
- ^ שפירש 'שלשים יום' - הוא דלא כפינן ליה להוציא, אלא יעמיד פרנס
- ^ משום דאיכא צערא דתרווייהו. לא גרסינן
- ^ לאלתר
- ^ ומה יש לו עוד להמתין אי ניחא לה לדידה למישקל כתובתה ומיפק - לא תבקש פתח לנדרה; אבל היכא דאדרה איהו, כגון מליהנות לו - ימתין שמא ימצא פתח לנדרו
- ^ שקיים נתן אצבע בין שיניה והשיכה, לפיכך יתן כתובה, וסתם מתניתין - רבי מאיר היא
- ^ מתחילה
- ^ לא רצה וקיים לה ו
- ^ יוציא ויתן כתובה, אלמא הוא נותן, דהא ב'נדרה היא וקיים הוא' אוקימתא למתניתין
- ^ גבי שלא תטעום דאוקימתא בנדרה היא וקיים הוא, וקאמר רבי יהודה: יום אחד יקיים, יתר מיכן יוציא ויתן כתובה
- ^ נדרי קישוט, מדקניס ליה כתובה על שקיימו
- ^ בנדרים מפרש לה דאמרה: "תיאסר הנאת רחיצה עלי אם ארחץ"', ו"שבועה שלא ארחץ"; וכן
- ^ תיאסר הנאת קישוט עלי אם בבשמים אתקשט עד זמן פלוני
- ^ שבועה שלא אתקשט
- ^ ואין הבעל מיפר, ד'לענות נפש' כתיב
- ^ גנאי ובזיון הוא לה ומתגנה עליו
- ^ סם המשיר את השער
- ^ בעפר חור שהוא גדל שם; כלומר: בדבר שהוא רגיל בו - בקי הוא להשמר שאינו מזיקו
- ^ פיר: כמו 'פירא דכוורי' (לקמן עט,א): גומא
- ^ ומשום הכי מצי מיפר: דדלמא מתקשטת ומיתסרא הנאת תשמישו עליה
- ^ שאינה יכולה לאסור עצמה עליו
- ^ אבל יכולה לאוסרו עליה שתהא היא מודרת, ולא הוא, כגון הנאת תשמישו עליה, דצריך הוא להפר
- ^ לרבי יוסי: כיון דאמר 'אין אלו נדרי עינוי נפש' - היאך יכול להפר? ואי משום דתלינהו בתשמיש - לא תתקשט ולא תיאסר
- ^ וכי [וכאשר] מבזו [יבזו אותה] – מקשטא [תתקשט], אישתכח [ונמצא] דנדר זה אוסרה עליו; לפיכך יכול להפר משום דברים שבינו לבינה
- ^ אמאי יוציא לאלתר ויתן כתובה?
- ^ והות ליה כמדיר את אשתו מתשמיש המטה, ותנן בפרק 'אף על פי':
- ^ שיש לו זמן שמא ימצא פתח לנדרו
- ^ ולא היפר
- ^ אינה יכולה לגור אצלו כלל ואפילו עד שתאסר על ידי קישוט
- ^ כלומר: אם נתן קצבה - עד כמה לא כייפינן ליה להוציא?
- ^ שנתקשטה לפני הנדר
- ^ [גירסת רש"י:] כשהן בעיר אחרת: דרך בתם ללכת אצלם ברגלים
- ^ מציא מוקמא אנפשה
- ^ שלשה לא מציא מוקמא; ובגמרא פריך: הא שנים מאי
- ^ בגמרא מפרש
- ^ בגמרא מפרש
- ^ בגמרא מפרש
- ^ בגמרא מפרש
- ^ דקתני 'שלשה יוציא', הא שנים יקיים
- ^ לילך לבית אביה תמיד: שנים יוציא
- ^ שנים יקיים
- ^ 'דכתיב' לא גרסינן'
- ^ לשון אישות ונישואין
- ^ שכבר ניסת וגס לבה בבעלה ואינה בושה הימנו